"הלוואי שלא יהיו לי סיוטים הלילה."
"הלוואי שאמא תחזור בשלום מסיבוב הצייד שלה."
"הלוואי שריין יאהב אותי בחזרה."
"הלוואי שצמח המחמד שלי יגדל כמו שצריך."
המשאלות המשיכו להגיע כשאנשי הכפרים הבחינו בסוסה הזהובה שלי חולפת על פני השמיים. אני לא מאשים אותם. גם אני אם עדיין הייתי בחיים והייתי רואה קו של אור זהוב חוצה את השמיים ביחד עם השקיעה, גם אני הייתי חושב שזה משהו קסום. ואם הייתי חי בעולם שמנסה לבנות את עצמו מחדש, גם אני הייתי מחפש כל פיסה של תקווה. גם אם הפיסה הזו היא רק אור קצת מוזר שמזכיר לי מלאך ששמעתי עליו פעם.
הם קוראים לי השומר המוזהב וחושבים שאני שם כדי לשפר את החיים שלהם ולהגשים להם משאלות. בחלק מהכפרים אפילו בנו פסלים שלי, איך שהם מדמיינים שאני נראה, חלקם לא רעים. הם חושבים שאני מגשים יותר משאלות למי שמקשט את הפסל או מביא לו מתנות ואוכל. אבל האמת היא, שאם הייתי יכול, הייתי מגשים לכולם את המשאלות. גם לאלה שאמרו שהם לא באמת מאמינים ועדיין ביקשו משהו כשהם חשבו שאף אחד לא מסתכל. לא בשביל זה אני יוצא כל ערב לסיבוב הזה בשמיים על גב הסוסה הנאמנה שלי. אני רק צופה. צופה ומדווח לאלה שמעליי. אני רק מפקח על ההתקדמות שלהם. אסור לי להתערב. וגם אם היה לי מותר, עדיין לא יכולתי להגשים את המשאלות שלהם. זה פשוט לא חלק מחבילת הכוחות שמגיעה עם להיות מלאך. לפחות לא אחד בדרגה שלי. דרגת השומר המוזהב. זה לא השם הרשמי של הדרגה הזו. באופן מפתיע לא להרבה דברים יש שם רשמי בעולם שלמעלה. אימצתי אותו מאיך שהאנשים החיים קוראים לי. והוא גם תואם את הבגדים שאני לא יכול להחליף. הסתכלתי למטה על החליפה הזהובה שלי.
"אני תמיד הולך לאיבוד במחשבות בטיסות שלנו… והן כבר מתחילות לחזור על עצמן. חבל שאת לא יכולה לדבר איתי." סולי רק צהלה בתשובה.
"זו צהלה של "כן, הלוואי שיכולנו לדבר." או צהלה של "טוב לי מאוד בלי לדעת מה הולך במוח הדפוק שלך פיניקס.?" הסוסה המכונפת לא ענתה.
"כנראה השני, אבל אני מעדיף את הראשון." גיחכתי וליטפתי את צווארה.
"הלוואי שיכולתי להגשים משאלות…" מלמלתי.
"הלוואי שיכולתי להיות הגיבור שהם חושבים שאני. זה שעוזר להם ומגן עליהם. זה שמגיעים לו הפסלים האלה והמתנות והתפילות האלה. הלוואי שיכולתי להגשים את המשאלות שלהם… הלוואי שיכולתי… להגשים את המשאלה שלי. ולא להיות… את יודעת… הסיבה לאפוקליפסה."
היא צהלה בטון שהחלטתי לפרש כבלבול.
"באמת? אף פעם לא סיפרתי לך איך אני, והעולם, הגענו לסיטואציה הזו?" צחקתי בקול. אני באמת הולך לספר את הסיפור שלי לסוסה עכשיו? למה לא. זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות בזמן שאנחנו עפים על פני שטח שמלא ביצורים וצמחים. וחוץ מזה, אני כבר מת. זה לא שאני יכול לרדת יותר נמוך.
"העולם לא תמיד היה ככה. פעם הוא היה הרבה יותר מסודר ומיושב. הכל היה די מושלם. חוץ מקבוצה אחת של מורדים שחשבה שהוא לא טוב מספיק, ושהדרך הכי טובה לתקן אותו היא להרוס הכל ולהתחיל מחדש. אבל אף אחד לא באמת דאג מהם. כי הייתה לנו את "האחת", ליסארה. היא נולדה חזקה יותר מכל אחד אחר בעולם שלנו וקיבלה את המשימה להגן עליו. ואני, אני הייתי החבר הכי טוב שלה. היא הייתה כל כך מגניבה וחזקה ויפה ואמיצה ו… בכל מקרה, כולם אהבו אותה. ואני… אני הייתי החבר הכי טוב שתמיד שם בצד להרים את המורל עם בדיחה מצחיקה או לחשוב על רעיון שיקדם אותנו צעד אחד קדימה. והיא… היא זו שקיבלה את כל אור הזרקורים. וכן, זה הגיע לה. אבל בשלב מסוים התחיל להימאס עליי לשמוע את כל סיפורי הגבורה "של ליסארה". כאילו לא הייתי שם. אז עשיתי טעות. טעות שהובילה לסוף שלי ושל כל העולם המושלם הזה. פניתי לאותה קבוצה של מורדים, והצעתי לעזור. אני לא בטוח למה עשיתי את זה. מה חשבתי שיקרה. אבל הייתי בן חמש עשרה ו… לא יודע. אין לי תירוצים לתת, או למי לתת אותם. המנהיגה שלהם, ליידי נווארה הציעה לי עסקה. אני ארגל בשבילה, והיא תתן לי מעמד בעולם החדש שלה. היא תגרום לכך שישימו לב אליי. וזה כל מה ששמעתי. לא שאלתי עם החברים שלי יוכלו להישאר בחיים. לא שאלתי מה יבוא עם המעמד הזה. שמעתי רק שסוף סוף ישימו לב אליי. אם היית שואלת אותי אז הייתי אומר לך שזו אשמת ההורים שלי, שתמיד היו עסוקים מדי בעבודה שלהם מכדי באמת לזכור שיש להם בן. אשמת המנהיגים של העולם שלנו שראו רק את ליסארה. אבל הם לא היו אלה שחתמו על חוזה שבו הם מסכימים לעשות כל מה שהמנהיגה של ארגון – שהוא משהו בין כת לקבוצת טרור תבקש מהם. זה הייתי אני. וזה גם הייתי אני כשהיא החליטה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא בתוכנית. היא לא סיפרה לי שזה הולך לקרות, לא נתנה לי זמן להתכונן. פשוט שלחה יום אחד את הצוות שלה לחטוף אותי ולתת לי לשתות משהו שיאפשר לי לשלוח כאב משתק ישירות לתודעות של אנשים. היא אמרה שככה נוכל להחליש את המנהיגים הכושלים של העולם הזה. ואני הסכמתי. לא שהייתה לי הרבה ברירה בשלב הזה. כנראה לא הייתי מסכים אם הייתי יודע מה יהיו תופעות הלוואי. ליידי נווארה בכלל לא אמרה שיהיו תופעות לוואי. בטח שלא אחת נוראית כמו להרגיש את כל הכאב של כל בן אדם בסביבה – הפיזי, הנפשי. הכל חוץ מכאב שנגרם על ידי היכולת עצמה. לא היה שום נזק אמיתי, רק כאב בלתי נסבל. וכמה כאב. החברים שלי התמודדו עם הרבה יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין.
התחלתי לנסות להימנע מהם. אבל זה היה קשה. כל פעם שמישהו בעמדת כוח הפסיק לתפקד בגלל כאבי ראש מסתוריים, אלו מאיתנו שעדיין תיפקדו היו צריך להיפגש ולחשוב מה לעשות.
גם היום שבו הכל השתנה התחיל ככה. המנהיג הצבאי שלנו, שהיה אחראי לפגישות האלה עד עכשיו, נפל קורבן לכאבי הראש המסתוריים. אחרי שכולם התפזרו ישבתי עם ליסארה על מעגל האבנים בראש ההר שעליו תמיד ישבנו ביחד כשסיפרנו אחד לשניה את האמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שישבתי כאן, מרגיש שאני לא מסוגל לעשות את זה וזה לא נעשה קל יותר. להפך. והאבן הארוכה שתמיד שכבתי עליה על גבי כבר לא הייתה נוחה. בדרך לפה ווילו עיקמה את הרגל שלה והרגל שלי כאבה מאז."
עצרתי את הסיפור כשסולי צהלה.
"מה? לא מעניין אותך?" שאלתי וליטפתי בעדינות את ראשה של הסוסה. היא ניערה אותו והצביעה באפה הצידה. רק עכשיו שמתי לב שהאטנו למצב של ריחוף כמעט יציב באוויר. הסתכלתי לכיוון שאליו הצביעה באפה. זה היה אותו מעגל אבנים שבו ישבתי עם ליסארהבאותו היום. הוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו. הצמחים האגרסיבים שכיסו את שאר ההר עצרו ממש לפני שהגיעו אליו. רק האבן הארוכה שלי כוסתה בצמחים מטפסים פרחוניים. איך לא שמתי לב לזה קודם? המסלול שלנו תמיד עבר כאן? סולי צהלה בשמחה. חיוך התפשט על פני כשליטפתי אותה.
"אז את כן מקשיבה, אה?" היא צהלה עוד צהלה שנשמעה כמו סיפוק. החיוך שלי התרחב יותר, עד שנזכרתי לאיזה חלק בסיפור הגעתי. אני לא חייב להמשיך. אבל סולי הוכיחה עכשיו שהיא באמת מקשיבה. ואם כבר התחלתי משהו, עדיף שאני אסיים אותו.
ליסארה הסתכלה לעברי בדאגה ממקום מושבה על אבן קרובה.
"פיניקס? אתה מחזיק את הראש שלך… זה שוב הכאב הזה?" היא שאלה. הנהנתי בעצב.
"זה כל כך לא הוגן. אנחנו מעבירים ימים ושבועות בניסיון להבין מה הצעד הבא שלהם רק כדי שהם יפתיעו אותנו אם משהו כמו להרעיל את המנהיגים שלנו ולחטוף אותך, ולעשות לך… את מה שזה לא יהיה." היא סימנה בידה לכיווני.
"מה הם בכלל מרוויחים מזה? מה אתה עשית להם!? זה לא מגיע לך! הלוואי שיכולתי לתפוס את נווארה בעצמי ולעשות לה את אותו הדבר." היא סגרה את אגרופה בכוח על פרח קטן שיצרה. הכעס והכאב שלה גרמו לי לעצום את עיניי בכוח. אני לא יודע אם זה בגלל המקום הזה, שתמיד התוודנו בו על דברים, או שפשוט לא יכולתי לסבול יותר את כל הכאב שגרמתי לה להרגיש מרחמים שלא הגיעו לי, אבל לא יכולתי להישאר בשקט יותר. כנראה שזה היה עדיף לכולם אם הייתי נשאר בשקט, אבל לא יכולתי להמשיך לשקר לה.
"זה לא אקראי."
"מה?"
"זה שהם תמיד צעד אחד לפנינו, זה לא מזל או איזשהו תחכום מטורף. הם יודעים מה אנחנו הולכים לעשות כי יש להם מישהו מבפנים שמספר להם."
"מה? יש אצלנו מרגל? למה לא אמרת לי? אתה יודע מי זה?"
"כן," הזדקפתי לישיבה על האבן. "זה אני ליסארה. אני מרגל בשביל המורדים."
"מה… מה?"
"הכאבים האלה שיש לי, הם לא מקריים. הם תופעת לוואי של היכולת שהם נתנו לי. יכולת לשתק תודעות בכאב. כן. זה אני. אני "הרעלתי" את המנהיגים שלנו. אני שיתקתי את קיירן. הוא היה קרוב מדי לגלות את האמת עם הפגישות המטופשות האלה." צחקתי צחוק מריר. המבט הנבגד על פניה השתנה במהירות לדאגה.
"פיניקס. זה לא אתה. היא בטח שולטת בך איכשהו. אולי דרך הכאבים האלה. או שזה לא אתה בכלל. אולי יש להם מישהו שיכול לשנות צורה… אולי-"
"לא ליסארה." קטעתי את רצף הניחושים שלה שנהיה נואש יותר עם כל מילה.
"זה אני. אני בחרתי לעבוד בשבילם. אני בחרתי להיות מרגל." קמתי מהסלע ונעמדתי.
"אני… אני בטוחה שהייתה לך סיבה טובה…" היא קמה אחרי.
"לא. לא הייתה!" הסתובבתי בכעס לפני שהיא הספיקה לגעת בכתפי.
"הצטרפתי אליהם כי נמאס לי להיות בצל שלך כל הזמן! נמאס לי שאף אחד לא רואה אותי ואת מה שאני תורם לקרב הזה! לא ההורים שלי. לא קיירן. אפילו לא החברים שלנו!"
"אני רואה אותך פיניקס…"
"כן, כי את יותר מדי טובה בשביל שכל זה יעלה לך לראש. אבל זה לא ישאר ככה לנצח. מתישהו את תביני שאת "האחת" ואת לא באמת צריכה אותי."
"זה לא נכון! אני לא אשכח מהחברים שלי!
"את תשכחי כשהמורדים יובסו וכולם יריעו רק לך. זה כבר מתחיל לקרות. היית יכולה לעלות עלי הרבה קודם אם היית שמה לב לכל הפעמים שנעלמתי או לכל הבדיחות שלא אמרתי. החודש ישבנו פה כבר חמש פעמים ובכולן הייתי שקט לחלוטין וכמעט לא שמת לב!"
"שמתי לב! פשוט…"
"פשוט מה?!" היא השתתקה.
"רואה?" צחקתי במרירות שוב.
"בבקשה… פיניקס… אנחנו עוד יכולים לתקן את זה. אם אתה עשית את הדבר הזה למנהיגים שלנו אתה יכול גם לתקן את זה… ואני אלך למצוא את נווארה ואגרום לה לתקן את מה שהיא עשתה לך. ו…"
"ואז הכל יהיה בסדר? זה לא איך שהעולם עובד. החיים הם לא איזושהי אגדה מושלמת ליסארה. אני בוגד. אני לא בצד שלך יותר. אי אפשר לתקן את זה." התקרבתי אליה, למרות שעם כל צעד הכאב מהבגידה סגר עליי יותר. כמו שהוא סגר עלייה. התרחקתי אחורה בזהירות. היא לקחה נשימה עמוקה ושלחה את ידה אל הפגיון שלה. אבל הוא כבר היה אצלי.
לכאב שהרגשתי נוסף פחד כשהיא מעדה אחורה. זה היה כל כך כואב… הכל היה כל כך כואב. הלוואי שזה יפסק. הלוואי שכל זה יפסק… הסתכלתי על הפגיון שבידי. אני יכול לדקור אותה עכשיו. היא מופתעת ומבולבלת מדי בשביל להתנגד ואז אני סוף סוף אקבל את מה שהובטח לי בעסקה עם ליידי נווארה. אבל זה לא באמת מה שרציתי. אני לא באמת רוצה להיות בוגד. אני לא באמת רוצה שהעולם יהרס. אני לא רוצה לפגוע בליסארה. ויותר מהכל. אני רוצה שהכאב הזה יפסק. ואם אני אדקור אותה, הוא לא יפסק. הוא רק יחמיר. ובהרבה. אני ארגיש את הכאב החד של הפגיון הרותח חודר דרך העור והבשר שלי בדיוק באותה מידה שהיא תרגיש אותו. אז אולי עדיף לוותר על השלב באמצע. ככה אני לא ארגיש יותר את הכאב הזה. אפילו לא קצת ממנו. ככה אני לא אצטרך להתמודד עם הטעויות שעשיתי. בכל אופן זה מה שחשבתי אז. ליסארה תוכל להמשיך להתקדם במשימה שלה. בלי מרגלים או מחלות מוזרות שתוקפות את המנהיגים בלי הסבר. זה לא שאני אחסר לה מאוד. כבר הרבה זמן חשבתי לעשות את זה. אפילו לפני הכאבים האלה. חשבתי על איך כל אחד מהאנשים שהכירו אותי יגיב. לאף אחד מהם לא יהיה מאוד אכפת. חום התחיל לעבור באיטיות מהיד שלי לפגיון, מתרכז בלהב, גורם למתכת לזהור בכתום. לקחתי נשימה עמוקה ובכל הכוח שיכולתי לרכז דקרתי את עצמי. זה היה כאב נוראי, במחשבה שניה אולי הייתה דרך טובה יותר לעשות את זה. אבל כבר מאוחר מדי לחשוב על זה. הכל התחיל להחשיך, אולי ליסארה צעקה. אבל אף אחד לא שמע אותה.
וזהו. ככה מתתי, וככה גם קיבלתי את זה." הצבעתי על הפצע המדמם באזור הלב שלי שנראה על חליפת הזהב כאילו הוא חלק מהתלבושת. סולי צהלה בטון שלא הצלחתי לפרש.
"את תוהה איך מכאן הגענו לאפוקליפסה?" צחקתי, קצת במרירות. עוד צהלה אישרה את הניחוש שלי.
"אני לא לגמרי בטוח איך ולמה… אולי בגלל שהיא ראתה אותי עושה את זה, אולי בגלל שכמו שחשבתי, לאף אחד לא באמת היה אכפת שמתתי, ואולי זה היה העומס מלהיות "האחת" שסוף סוף שבר אותה. אבל אחרי מה שקרה לי, ליסארה נעלמה. היא לא הלכה אחרי, אחרת הייתי רואה אותה בעולם שלמעלה. היא פשוט נעלמה. עברו שנים. המורדים כמעט ניצחו. אבל בדיוק כשליידי נווארה חשבה שהיא הצליחה במשימה שלה, ליסארה חזרה. אבל היא לא הייתה ליסארה יותר והיא גם היתה הרבה יותר חזקה. לא ניסתה לדבר עם המורדים, או לכלוא אותם אם זה לא היה הולך בדיבורים… ליסארה הזו מתה ביחד איתי.
החברים שלנו באו לחגוג את החזרה שלה ואת הניצחון, אבל היא לא הייתה בצד שלהם יותר. היא איבדה את עצמה לגמרי. השתגעה. באשמתי. היא הרגה אותם. את כולם. את כל מי שהיה בעמדת סמכות והעמיס עליה, את כל מי שפגע בה. כל מי שפגע בי. אפילו את החברים שלנו והמשפחות שהקימו בינתיים. אני לא יודע למה היא כעסה עליהם כל כך, אבל אני יודע שזו אשמתי. היא חשבה שהיא עושה משהו בשבילי. אולי היא חשבה שבגללם עשיתי את מה שעשיתי, או שפשוט השיגעון גרם לה לשכוח לגמרי את מה שאמרתי לה בשיחה האחרונה שלנו.
בכל מקרה, זו הייתה אשמתי. ככה גרמתי לאפוקליפסה. אני הייתי הסיבה שהיא כיסתה את העולם בצמחים מסוכנים ורעילים, אני הייתי הסיבה שהיא שחררה את החיות שעבדנו כל כך קשה לאלף להיות צמחוניות והן חזרו למקורות שלהן ברגע שיכלו. אני הייתי הסיבה שהיא גרמה למוות של כל כך הרבה אנשים.
ואני צפיתי בהכל. צפיתי בכל מה שהיא עשתה מהמקום שלי בעולם שלמעלה. זה אולי נשמע כמו עונש אלוהי – הטעויות שלי גרמו לה לעשות דברים נוראיים. אז אני משלם עליהן בזה שאני מחוייב לצפות בדברים הנוראיים האלה. אבל האמת, שלעולם שלמעלה לא מאוד אכפת מה עשית בחיים שלך. כמעט כולם מקבלים את האפשרות לתת לנשמה שלהם להתגלל. זה מה שכל החברים שלנו בחרו. אני הייתי זה שבחרתי להישאר שם ולצפות בהכל. אני החלטתי להעניש את עצמי בעונש הזה. זה היה שימושי כשעזרתי לבן של אחד החברים שלנו להביס אותה בסוף. הוא היה אחד היחידים ששרדו את המתקפה שלה על הבסיס שלהם.
ככה קיבלתי את התפקיד הזה של השומר המוזהב.
לפעמים אני מנסח בראש מה הייתי אומר לליסארה אם הייתי רואה אותה שוב. אבל אני יודע שאין אפשרות כזו, כי להביא את העולם לאפוקליפסה עם הידיים שלך זה אחד הדברים שלאלה מלמעלה כן אכפת מהם. אני די בטוח שהיא בסוג של כלא שמור או משהו כזה. זה קצת מאכזב, קיוויתי שתהיה לי איזושהי סגירה. אבל זה הגיוני שאני לא אוכל לראות אותה. מי יודע מה היא תנסה לעשות.
בכל מקרה אני עדיין חושב על זה כשאני צופה בבנים ובנכדים של הנערים שעזרתי להם בונים מחדש את העולם. לאט לאט. מעבירים בין דורות את הסיפורים על המלאך אדום השיער שעזר להם. בלי לדעת שאותו מלאך עשה את זה אך ורק מתוך רצון להיפטר מאשמה שאי אפשר להיפטר ממנה. הם סוגדים לי ומעריצים אותי ואני לא יכול אפילו להגשים להם כמה משאלות קטנות כדי להחזיר להם.
שאלתי מתישהו את האנשים מעליי אם אני יכול לקבל את היכולת הזו. רק לשקיעה אחת. אבל הם לא הסכימו בשום אופן. ואולי עדיף ככה. הרי האנשים האלה, עם הסגידה והכבוד וההערכה שלהם, הם שמים לב אליי. רואים אותי. זה סוג של התגשמות המשאלה שלי שהובילה אותי לטעות הראשונה ברצף הטעויות שהוביל את העולם למצב שלו עכשיו.
אז אולי עדיף שאני לא אוכל להגשים משאלות. אולי עדיף שאני אתרכז במשימה שקיבלתי."
סולי צהלה בהתלהבות כשהגענו לשער העננים שסימן את סוף המסלול שלנו.