נהלל, ישראל, העולם שלנו:
אם הייתי אומרת לכם שבעולם שלנו, אפילו לא בכוכב אחר, יש קסם וכשפים, לא הייתם מאמינים לי. כנראה שגם אני לא. אבל המכשפים בטורי לס יודעים שאנחנו קיימים. וחלקם לא אוהבים אותנו, בדגש על חלקם. אבל יש ילדה אחת שלא רק מאמינה שאנחנו טובים, היא אפילו רוצה להיות כמונו. לילדה קוראים ליירה. וזה הסיפור שלה.
בית הספר אודין, עולם טורי לס:
"בוקר טוב!" קראה קיילי כשראתה את חברתה במסדרון בית הספר. "אולי בשבילך" מלמלה ליירה בציניות "נו את לא עד כדי כך גרועה" ניסתה קיילי לעודד את חברתה "היו עוד כמה שלא הצליחו".
"כי אני הצלחתי להדליק את כל הכיתה כולל את התסרוקת של המורה" סיננה ליירה בכעס "אני איומה בקסם".
קיילי הבינה שלא תוכל להגיד דבר נגד זה. לעומת שאר ילדי כיתה ו', ליירה באמת לא הייתה מוצלחת בקסמים. "אז ספרי לי עוד קצת על המשאלה שלך להיות בת אנוש" היא ניסתה לעודד, וזה עבד. "אני רוצה חיים אנושיים. הם נראים מה זה מגניבים. הייתי לומדת מקצועות שלהם, לא שלי" ליירה חייכה בחולמניות
"אולי הייתי אפילו טובה במשהו" היא הוסיפה.
קיילי רצתה לענות לחברתה אבל לא עשתה זאת משום שהם הגיעו לכיתת הלימוד שלהם.
היא רצתה להגיד זאת אחר כך אבל ליירה הצליחה לגרום לשיטפון בכיתה למרות שדלי המים בו היו אמורים להשתמש לכישוף היה מאוד קטן. היא הצליחה לשכפל אותו, ובגדול, כך שדעתה של קיילי הייתה מוסחת כל היום בגלל האסונות שחברתה גרמה. החל מגרימה לכל הפונים המכונפים באורוות לברוח ועד הפיכת המורה לשינוי צורה לצפרדע. ועוד דברים בסגנון. כך שבסוף היום קיילי כמעט שכחה את שיחתן בבוקר. כמעט.
ליירה יצאה מבית הספר אחרי עוד יום מביך, אולי אפילו מביך מאוד. היא באמת התכוונה למה שאמרה בבוקר. היא רצתה להיות בת אנוש יותר מכל דבר. סוף סוף להשתמש במקצוע. בכשרונות שיש לה. אבל זה לא היה אפשרי. בעודה חושבת, היא נתקלה בשלט פרסומת לתחרות לוחמים לילדים ולילדות עד גיל 16. "אם תנצח בתחרות" היה כתוב למטה בגדול "תוכל לקבל משאלה והיא תתגשם בעזרת כוח קסם גולמי". זה יכול להיות הפתרון. המחשבה צצה בראשה של ליירה אבל נקברה מיד תחת מחשבות אחרות. זה לא יעבוד, הרי אני לא לוחמת. אני בחיים, אבל בחיים לא אוכל לנצח לוחמים שהתאמנו מגיל אפס בערך. או שאולי… הרעיון הזה לא מיהר להיקבר. הרעיון לפיו אולי היא תצליח, לפיו אולי היא תוכל להיות בן אדם. ויש לה דרך לעשות את זה.
היא ידעה שבין היכולות שלה היא די טובה במה שקוסמים מכנים בבית הספר שלה אלימות. כנראה בגלל השנים הרבות לפני שפגשה את קיילי בהן הצקות היו עניין שבשגרה. אבל לפחות עכשיו המצב היה מעט יותר טוב, מעט. עוד דבר שהיא הייתה טובה בו היה להתעלם מחוקי העולם שבו היא חיה. היא הייתה ממש טובה בזה.
היא הגיעה הביתה ושקלה אם לספר לאביה על הרעיון. היא לא הייתה צריכה לשקול את זה הרבה. אבא שלה שנא בני אדם. הוא חשב שהם הורסים את העולם וזה יבוא גם על חשבונם של המכשפים. הוא גם היה מהמאמינים הכי אדוקים בהפרדה שבין לחימה לכוחות כישוף. הוא גם אמר לליירה שהיא צריכה להמשיך בדרכו בכל כך הרבה הזדמנויות שהיה ברור לה שברגע שאפילו תעלה את הנושא של לחימה הוא עלול לעשות דברים מאוד רעים. אבל למרות זאת, אבא שלה ועברו היו מקור כוח. היה לו בערך כל חומר או ספר קסום שיש. "חייבת להיות לי דרך להשתמש בזה. אבל אני לא אוכל לעשות את זה לבד". אין לי כישרון קסם וחסרים לנו בבית חומרים שיעזרו לי לקדם את תוכניתי.
אכן היא ידעה שיש רק בנאדם אחד בעולם הזה שתוכל לסמוך עליו. קיילי תוכל ליצור עבורה כלי נשק שיקפיץ אותה מבחינת כישורים ויאפשר לה לעקוף את שאר המתחרים. אפילו את הגדולים ממנה. אבל היא לא רצתה לבקש מקיילי משהו שיגרום לה להתחיל לשאול שאלות מיותרות.
במשך שעות היא חשבה וחשבה וחשבה עד שלבסוף מצאה את הניסוח המושלם. היא הוציאה מהמגירה שלה את הכדור החכם שלה. שנראה בסך הכל כמו כל כדור רגיל בעולם בני האדם. גודלו כשל אגרוף אבל ברגע שלוחצים עליו ואומרים שם של אדם אליו רוצים להתקשר זה מיד מראה להם את פניו של האדם על הכדור. כשמישהו מתקשר אליך הכדור מתחיל להסתובב הלוך ושוב ולהשמיע צליל כמו צלצול טלפון אצל בני האדם.
בני האדם מאוד העסיקו את ליירה ועכשיו היא ידעה שיש סיכוי שהיא תהיה אחת מהם, והמחשבה הזו גרמה לה אושר רב. עכשיו היא ידעה שצריך להתחיל לפחות את השלב הראשון בתוכנית שלה. היא לחצה על כדור התקשורת שלה ואמרה קיילי, פניה של חברתה מיד הופיעו על הכדור ומשם העניינים נהיו, באופן מפתיע, קצת יותר קלים.
ליירה ביקשה מקיילי כמה דברים.
ראשית: ספר לימוד לאילוף חיות, כי העותק שלה נרטב היום בשיטפון.
שנית: את כל התבניות שיש לקיילי שלתוכן יוצקים שוקולד נצנוץ, להכין לאבא שלה איזו מתנה שאולי תרכך אותו, כדי שירשה לה לצאת מהבית לא למטרות לימודיות.
שלישית: חוט אור מהמדבריות הלוהטות של צפון המדינה שנמצא בתוך התכשיט לשיפור המצב רוח שקיילי רצתה לתת לה כבר זמן רב.
ברגע שמסך הכדור שלה החשיך, ליירה הרגישה רע, היא רימתה את החברה שלה. למטרות אנוכיות לגמרי. המשאלה שלה. לא, ליירה סילקה את האשמה מליבה, זה למטרה טובה. אני הייתי עושה אותו הדבר בשביל קיילי. אני בטוחה שכשקיילי תגלה כמה אני מאושרת היא תשמח שעזרה לי . אנחנו עוזרות זו לזו תמיד. זה שאני לא רוצה לגלות לה את הסיבה זה בסדר. אני אגלה לה אחרי שאגשים את המשאלה שלי. הרי לפעמים, היא חשבה, אני רק מכבידה עליה. כמות הצרות שהיא הסתבכה בהן בגללי. אולי יהיה לה טוב בלעדי.
פרק 2
הלילה היה חשוך. רוב המכשפים והלוחמים כבר ישנו. גם בני האדם. אבל ליירה לא יכלה לנוח. קיילי הביאה לה את החומרים שהייתה צריכה אפילו בלי לדעת זאת. אבל זה לא הספיק.
היא התגנבה למשרד של אביה בעזרת לחש פתיחת מנעולים שלהפתעתה הרבה עבד. היא לקחה את ספרי ההדרכה להכנת נשק ומילון רונים עתיקים. היא ניגשה למגירה האחרונה ולקחה משם מקל חריטת רונים עתיק. ואז היא טיפסה על מדף הספרים הראשון כדי להגיע לתיבת עץ גדולה שהייתה למעלה. היא גיששה באפלה ופתחה את התיבה. היא הוציאה משם גוש זהב ברקת שיספיק לה לחרב ארוכה. כשהחומרים בידיה היא יצאה בזהירות דרך דלת המשרד של אביה וניגשה אל חדרה. שקטה כמו עכברה היא הוציאה את צמיד האופטימיות שקיילי הכינה לה וגם את תבנית שוקולד הנצנוץ בצורת חרב ארוכה. לבסוף, היא לקחה את ספר האילוף ובעזרת קצהו של מקל הרונים העתיק חילצה ממנו את אבן האודם. היא מתחה את גוש זהב הברקת עד שהתאים ומילא את כל תבנית החרב. היא לקחה את אבן האודם ושמה אותה בחיבור בין הניצב ללהב. לאחר מכן יצאה מחדרה והכניסה את התבנית לקופסת הקסם של אביה בה שמרו אוכל כדי שלא יתקלקל. אצל בני אדם קראו לזה מקרר ונראה כאילו זה עבד על חשמל ולא על קסם. היא חזרה לחדרה ופתחה את ספר הרונים במקביל לספר ההדרכה להכנת נשקים. היא בדקה בקפדנות איזה סמלים היא צריכה. לאחר שעתיים היא יצאה מחדרה, פתחה את קופסת הקסם והוציאה ממנו את התבנית. בתוך התבנית כבר הייתה חרב נהדרת עם אבן אודם אבל זה עדיין לא היה הסוף. היא הוציאה את החרב, ובחדרה, בעזרת מקל חריטת הרונים העתיק היא חרטה את הסמלים הקסומים. לאחר שסיימה, קרן האור הראשונה כבר החלה לעלות. היא ידעה שבניגוד לאגדות בני האדם, השעה הקסומה ביותר היא חצות. היא ידעה שהשעות הקסומות ביותר הן הזריחה והשקיעה. אז הגיע החלק הכי קשה. ברגע ששלוש קרני שמש כבר ביצבצו, היא יצאה החוצה, עדיין מחזיקה בחרב וניגשה אל גבעה קטנה ליד ביתה של קיילי. היא הוציאה את הרכיב היחיד שיאפשר לה להגשים את משאלתה. היה זה צמיד האופטימיות שקיילי הכינה לה. הורידה את כל החרוזים עד שהדבר היחיד שנשאר היה חוט האור. היא ליפפה אותו סביב הניצב וכעת כשהיה לה נוח להחזיק היא עצמה את עיניה וניסתה להתרכז בחומה של השמש. כשסוף סוף הרגישה רגועה היא פתחה את עיניה והוציאה מכיסה מראה קטנה שהגניבה לשם ממעבדת בית הספר מבעוד מועד. היא הרימה את המראה הקטנה באוויר כך שהשמש השתקפה בה ופגעה בשני החלונות. זה של אביה וזה של קיילי. היא הרגישה כוח עז מגיע מידה המורמת אל גופה. קרני השמש חזרו אליה כעת טעונות באנרגיית קסם. ברגע שהעקצוץ גבר והיא הרגישה את הכוח זורם בעורקיה היא הורידה את המראה. בידיה הטעונות לגמרי באנרגיה היא אחזה בלהב החרב בהתלהבות ואכן זה עבד. ברקים קטנים נורו מבין אצבעותיה והקיפו את חרבה. הרונים החלו לזהור באור כחול קסום. במשך כמה דקות ליירה פשוט עמדה שם עד שלבסוף השמש כבר כמעט עלתה. היא הכניסה את המראה חזרה לכיסה והחביאה את החרב מאוחרי גבה. הרונים עדיין זהרו באור כחול אבל ברקים כבר לא נורו מאצבעותיה. היא סיימה. זה נגמר. יש לה חרב. ופתאום, בפעם הראשונה בחייה הרגישה שהכל אפשרי.
יום למחרת קיילי צעדה במסדרונות בית הספר. משום מה ליירה איחרה. היא לא ראתה את חברתה בשום מקום. אבל הדבר היותר מפתיע היה כשבכל זאת מצאה אותה. היא ישבה בכיתה וחיוך זחוח מרוח על פניה. קיילי הביטה בבלבול. איפה הצמיד שנתתי לך. אל תשאלי. ברגע שאבא קלט את זה היום בבוקר הוא פשוט לקח את זה ואמר משהו על זה שאני סוטה מדרכי הקסם שלו. קיילי חייכה והסתירה את חשדנותה. משהו בחברתה היה לא בסדר. אולי ליירה כבר לא מתרגשת כשאבא שלה הורס לה את התוכניות. קיילי ניסתה להתעלם מהחשד ההולך וגובר שחברתה מסתירה ממנה משהו גדול. ליירה אפילו לא הנידה עפעף כאשר הצליחה להפוך את עצמה לחתולה שחורה סוף סוף. וגם לא כשאף פגסוס לא ברח כאשר היא התקרבה ואפילו אחד נתן לה לעלות על גבו. הדבר היחיד ששבר את אדישותה של ליירה היה בשיעור לחשים כאשר במקום להצמיח צמח קטן בתוך עציץ היא הצמיחה עץ תפוחים שלם בתוך הכיתה. אבל הרגש שהטעות גרמה לה לא היה אכזבה עצב או אשמה הוא היה התרגשות. ליירה זינקה על עץ התפוחים לקחה אחד מהפירות העסיסיים ונגסה בו. נראית שמחה על מזלה הטוב. ועכשיו קיילי באמת התחילה לחשוד. לכן בארוחת הצהריים היא שאלה את ליירה מה בדיוק קורה כאן. גם התשובה שלה לא הייתה צפויה. "הבנתי מה הבעיה שלי בקסם" אמרה ליירה במהירות בעודה אוכלת. "אני מתרגשת יותר מידי. אז אני מנסה להשתמש בידע הזה כדי להיות יותר טובה". זה הרגיע מעט את החשד של קיילי לעת עתה. אבל, כאשר יצאו מבית הספר היא פתאום נזכרה בשיחה שהייתה להם לפני כמה ימים על בני האדם.
ליירה חזרה הביתה במהירות. מופתעת מאוד מההצלחות שלה. היא ידעה גם שעכשיו קיבלה עוד עזרה לא צפויה לתוכנית שלה. היא הצליחה להשתמש בקסם. אבא שלה יהיה כל כך המום על זה שהיא לא כישלון גמור. הוא יניח לה למעט זמן. ולא משנה באיזה תירוץ היא תשתמש הוא יסכים לה. בעצם, היה די כיף להיות טובה במשהו בפעם הראשונה. היא שנאה לשקר לקיילי על התוכנית שלה. אבל היא סילקה את המחשבות האלו מראשה. עכשיו כשיש לה נשק והיא התחילה להתאמן היא לא יכולה לעצור. היא תגיע עוד שבועיים לקרב הראשון שלה וזה יהיה עוד צעד לקראת הפיכתה לבת אדם.
במשך הימים הבאים ליירה הזניחה את התחביב האנושי של כתיבת היומן שלה, בו סיכמה כל דבר שלמדה או שמה לב אליו בכל יום. היא גם נפגשה הרבה פחות עם קיילי. אבל למרות זאת הצליחה להתרכז בשיעורים. בעיקר בשיעורי היסטוריה. אז היא הייתה יכולה ללמוד הרבה מאוד על העבר ועל המלחמות. בדיוק המידע שהייתה צריכה. אבל להתאמן בלחימה ללא מאמן זה קשה, אפילו קשה מאוד.
בכל יום היא חיכתה עד שאביה יעלם לתוך למשרדו, ילך לסידורים או לישון ויצאה להתאמן. האימונים היו אחת מהסיבות שהקשיבה בשיעורים. היא השתמשה בכישוף החייאה לבובות צמחים ועצים כדי שילחמו נגדה כמו גיבורי עבר. זו לא הייתה שיטה מושלמת. מאחר שחסרו לה עדינות ודיוק. לא פעם היא היא הייתה צריכה לבלום ברגע האחרון שורת עצים כדי שלא תחריב את כל הבתים באזור. הבת של השכנה ממול שהייתה עוד רק פעוטה, מאוד לא אהבה את זה שליירה השתמשה בבובות שלה, ששכחה בחוץ, בתור אויבים ללחימה. מאחר והיא עוד לא למדה על כשפי בנייה נותר לה רק לצמצם ולהסתיר נזקים. אבל בכל זאת, למרות הקשיים זו הייתה השיטה הטובה ביותר שכישוריה המועטים יכלו להציע. מזל שהיו לחרב שלה כוחות כישוף. לא כאלו שגורמים לך להפוך לקרפדה או לדבר עם חיות. אלו היו כישופים של כוח. וזה מה שהיא הייתה צריכה עכשיו. מי שהיה מתבונן מהצד היה רואה משהו מוזר. ככל שכוחות הכישוף והלחימה של ליירה כשלו, החרב הלכה והתחזקה. להפתעתה הרבה, ביום שלפני הקרב הראשון שלה היא לא הרגישה פחד.
ואולי זה היה בגלל שליירה התחילה לסמוך על החרב הרבה יותר מאשר שהיא סמכה על עצמה.
פרק 3
יום הקרב הגיע. ליירה נעמדה בזירה. מולה עמד ילד שרירי וגבוה, שנראה גדול ממנה בערך בשנתיים. החרב שלו הייתה ארוכה יותר משלה אבל ליירה ידעה שבגלל הכישוף בכל זאת יש לה הרבה יותר סיכוי. אבל היא הייתה חייבת להסתיר מכולם את טבעה האמיתי של החרב. לפי החוקים העתיקים ביותר ערבוב של לחימה וקסם אסורים בהחלט. ליירה שנאה להסתיר ולרמות אבל לא הייתה לה ברירה. אם היא הייתה אומרת משהו, אפילו לקיילי, למרות שהן היו חברות, קיילי הייתה נשארת נאמנה לחוק.
"ברגע שתנצחי לא תצטרכי להסתיר יותר כלום" היא עודדה את עצמה. למרות שהיא ידעה שזה לא נכון.
היא נעמדה בתנוחת היכון. רק ממבט אחד היא הבינה שהאויב שלה נלחם מאז שהיה ילד קטן. הפחד התחיל לחלחל בה. אבל היא ידעה שהיא חייבת לנצח. פשוט חייבת. היא הרימה את חרבה, מחכה לשריקת הפתיחה וזו לא איחרה להגיע. היא התחמקה מהמתקפה הראשונה של אויבה. הוא עצמו היה מאוד מופתע שמישהי גם צעירה ממנו וגם ממין נקבה הצליחה להדוף אותו בכזאת קלות. ליירה כלל לא הייתה פנויה להיות מופתעת. היא זינקה בין רגליו והכשילה אותו. הוא נפל על החול. ליירה ניסתה לתפוס את חרבו כדי שיהיה חסר נשק אבל הוא בכל זאת התחיל להתאמן הרבה לפניה. הוא זינק מהארץ, תפס את חרבו וניסה לתקוף את ליירה. היא התחמקה רק בקושי. כל הקהל הביט בהם במתח. רובם עודדו את הלוחם משום שאף אחד שהכיר אותה לא היה שם. משום שזה היה סוד. ליירה התגלגלה הצידה כדי לחמוק מעוד אחת ממתקפותיו המהירות. למרות שהיה חזק יותר מבחינה פיזית, לליירה הייתה החרב שלה וגם להפתעתה, מעין אסטרטגיה. פתאום היא הבינה שהסיכוי שלה לנצח אותו בהתקפיות הוא קלוש ביותר אבל בזכות האימונים הקשוחים שהעבירה את עצמה היא ידעה להתחמק ממתקפות גם שעות בלי ליצור שום נזק. היא הניחה שהוא פחות יודע זאת. והיא בהחלט צדקה. הוא ניסה לתקוף והיא התחמקה. הוא ניסה לדקור והיא הגנה. היה נראה שהם עומדים לשחק במשחק הזה לנצח. עד שסוף סוף הוא התעייף. זו הייתה ההזדמנות שליירה חיכתה לה. היא לקחה ממנו את חרבו והצמידה אותה אל גרונו. "שחמט" היא אמרה בחיוך. "מה זה שחמט?" הוא שאל אותה. "אני לא כל כך בטוחה. זה משהו של בני האדם" אמרה ליירה. "אבל בכל זאת. ניצחתי". "והמנצחת היא…" קרא השופט. אבל ליירה לא נשארה לשמוע את שמה הבדוי.
קיילי התיישבה בכיתה, אך לא ראתה את ליירה בשום מקום. היא גם לא ראתה אותה בשיעור הבא או בשיעור שאחריו. קיילי חשבה שליירה חולה או שאבא שלה לא מרשה לה לצאת מהבית או משהו כזה.
לבסוף ראתה את ליירה רצה במהירות ומתחברת מנתיב אחר לדרך היער בה קיילי הלכה לבית ספר. זה ממש לא היה הכיוון של הבית שלה. קיילי רצתה לשאול את ליירה משהו אבל אפילו לא הצליחה להתקרב. ליירה רצה כרוח סערה אל ביתה. כאשר קיילי הגיעה הביתה היא בדקה במפה שלה מאיפה הדרך הזו מגיעה ומשום מה הדרך הגיעה מהאיצטדיונים של הקרבות. והיום לא היה שם קרב מכשפים אלא קרב לוחמים. קיילי הבינה שמשהו ממש לא בסדר.
ינון, אבא של ליירה, ישב במשרדו ועיין בספר שנקרא 'המדבריות הלוהטות של צפון טורי לס'. כאשר שמע נקישה על זגוגית החלון. הוא הביט וראה את חברתה של קיילי עומדת ומביטה בו. הוא פתח את החלון ונתן לה לטפס פנימה. "האם מותר לי לשאול מה את עושה כאן?" אמר באיפוק. "בטח שמותר לך" מילמלה קיילי. "היה משהו שונה עם הבת שלך בזמן האחרון?" שאלה אותו קיילי. "אם את מתכוונת לזה שהיא פתאום טובה בקסם? כן. היא בהחלט השתנתה. ובפעם הבאה" הוא הוסיף בזעם, "כנסי דרך הדלת". "ועכשיו" הוא נבח עליה: "צאי החוצה".
כאשר קיילי יצאה, והפעם דרך הדלת, היא קלטה כמה שקט בבית. בדרך כלל אביה של ליירה צעק עליה או שפשוט ליירה פישלה באיזשהו קסם. והפעם שקט השתרר במסדרונות הבית. היא לא הבינה איפה ליירה אבל ניסתה להתעלם מהתחושה ההולכת וגוברת שמשהו ממש אבל ממש לא בסדר.
כשיצאה החוצה ראתה שהעצים הצמחים השיחים ואפילו הגבעה זזו מעט. תחילה היא חשבה שהיא מדמיינת אבל מהר מאוד כאשר עץ האלון הזיז את ענפיו וניסה להפיל משהו שנראה כמו דמות מאחת מענפיו היא לא יכלה להכחיש יותר. משהו ממש מוזר קרה וליירה קשורה בו. היא לא ידעה מה קורה עד הערב. כאשר הלכה לשמור על הבת של השכנה, שמה לב שבערך כל הבובות שלה הרוסות בדרכים מוזרות ביותר. "מה קרה, למה הרסת אותן?" היא שאלה במתיקות את הפעוטה הקטנה. "זה לא אני הרסתי. הם הלכו להילחם שם בגבעה בין הצמחים. והחצופה הנערה לא החזירה לי אותם באותו מצב". היא ייללה. "נערה, על הגבעה בין הצמחים?" מילמלה קיילי. לאט לאט הפרטים התחילו להסתדר – השקט בביתה של ליירה, הצמחים הזזים, הדמות המסתורית שגונבת בובות, עץ האלון המנסה לנער ממנו את אותה דמות, הדרך המובילה לאיצטדיון, המתנות שליירה ביקשה, האיחורים לבית הספר וגם ההיעלמויות ממנו ואפילו השיפור בכישופים. אבל במיוחד השיחה שלהן בבוקר לפני כמה שבועות. כולן הובילו רק לדבר אחד, ליירה רוצה להפוך לבת אדם והיא תיקח את זה רחוק. היא רוצה להשתתף בתחרות ולזכות במשאלה שלה. קיילי הבינה גם עוד משהו, המשאלה הזו, אם תוגשם, תרחיק אותן זו מזו. ואם היא לא תעשה משהו ומהר, היא תאבד את חברתה הטובה ביותר לנצח.
פרק 4 –
זה היה היום בו ליירה הייתה אמורה להתחרות בקרב האחרון שלה' אחרי שניצחה במהירות מסחררת את כל אויביה בקרבות שלפניו. היא הייתה מרחק כמה שעות מהפיכה לבת אדם ופרישה מוחלטת מעולם הכשפים.
קיילי הבינה זאת מעט באיחור. חברתה כבר הייתה שקועה עמוק במימוש תוכניותיה, אבל קיילי לא ויתרה. הייתה עוד אפשרות אחת לעצור את ליירה, בעזרת אחד מחבריה היחידים של ליירה. הוא לא היה רק חבר שלה הוא היה גם בן דוד שלה. דבון. למזלה הרב של קיילי, דבון היה לוחם. המצליח ביותר בשנה שעברה. לפי החוק, הלוחם המצליח ביותר בגמר מקבל כניסה אוטומטית לגמר של השנה הבאה. קיילי לא האמינה למזלה הטוב. אבל היא שמעה על דבון רק מליירה לכן הייתה צריכה להיפגש שוב ינון, אבא של ליירה. אחרי שהלימודים נגמרו היא הלכה לביתה של ליירה וניגשה אל משרדו של ינון. היא דפקה בעדינות על הדלת אך לא היה מענה. "ינון?" היא קראה בהיסוס ודפקה שוב על הדלת. "מה אתם רוצים?" נשמע קול זועם מבפנים. "זה בקשר לבת שלך" אמרה קיילי במהירות. "מה היא עשתה הפעם?" שאל ינון בעוד הוא פותח את הדלת. "אם אתה רוצה להבין" אמרה לו קיילי בחדות "תצטרך לתת לי להסביר לך".
היא הסבירה לו לאט לאט איך הבינה לאן ליירה הלכה ומה הפתרון שמצאה כדי לעצור אותה. קיילי הייתה מאוד מופתעת מתגובתו. במקום זעם, כעס או קשיחות שהראה בדרך כלל, הוא נראה נחוש בדעתו לעשות כל דבר כדי להחזיר אליו את בתו. "אתקשר לדבון מיד". אולי לקיילי היה רק נדמה אבל נשמע היה שקולו רעד.
דבון היה עסוק בשיעור לחימה עם אביו, שגם היה לוחם, כאשר כדור התקשורת שלו התחיל להסתובב בכיסו. חכה רגע, הוא אמר לאביו וניגש אל תוך הבית. הוא לחץ על הכדור ופניו של ינון, דודו מצד אימו, הופיעו על המסך. "תקשיב" הוא אמר במהירות. "אין לנו הרבה זמן. תבוא לביתי מיד". הוא הופתע מאוד מהקריאה הפתאומית. הופתע כל כך שפשוט לקח את חרבו ומיהר אל בית דודו. בעודו רץ התחיל לחשוב מה הייתה הסיבה שינון התקשר בכזו פתאומיות. עד אשר הגיע אל דלת ביתו של ינון, הוא הגיע למסקנה שזה קשור כנראה ללייירה, בת דודתו שתמיד ראה שהיא כמהה לממש את עצמה ולצאת מהגבולות שאביה קבע עבורה,
בת הדודה הנחושה והטיפה משוגעת שלו, עשתה משהו וינון חושד שהוא מעורב בזה, למרות שלמעשה לא היה בקשר איתה בחודשיים האחרונים. הוא חשב שהיא כבר בוגרת בשביל לשמור על עצמה מול אביה. כנראה שטעה.
הוא אפילו לא הספיק לדפוק על הדלת וזו כבר נפתחה. קיילי עמדה בפתח הדלת. "תיכנס" מילמלה ונתנה לו לעבור. הוא צעד לעבר משרדו של ינון, וכאשר פתח את הדלת גילה את דודו חמור הסבר מודאג.
"תקשיב" הוא אמר במהירות.
"ליירה נרשמה לטורניר הלוחמים כדי לבקש משאלה ולהפוך לבת אדם". לפני שדבון הספיק להגיד משהו ינון המשיך,
"אנחנו צריכים שתשתמש בפרס שקיבלת כשניצחת בטורניר הקודם. לליירה יש חרב קסומה ונראה שהיא התאמנה בדרכים קשוחות מאוד, אבל אתה נלחם כמעט מלידה ומכיר בערך את כל שיטות הלחימה. אתה חייב לעלות לקרב מולה לפני שהמתמודד האחר יתייצב ואתה חייב לנצח אותה. אחרת היא תקבל כוח קסם גולמי ותשתמש בו להשתנות לנצח והקשר איתה יהיה כמעט בלתי אפשרי".
"אז מה שאתה אומר" אמר דבון בפחד "זה שאני חייב להכריע את בת הדודה שלי בקרב?"
"אתה חייב". "אין דרך פחות אלימה?" שאל דבון. "כל הקשרים שלך לא יכולים לעזור?"
"שום קשר לא יוכל לעזור כאן. אתה לא מבין כמה איחרנו. זה האפשרות היחידה שנותרה".
שתיקה כבדה השתררה בחדר. שניהם הבינו שזו האפשרות היחידה. לדבון התרוצצו מיליון שאלות בראש אבל הוא שאל רק דבר אחד.
"אם אתה כל כך אוהב אותה למה היית כל כך נוקשה? למה כל הזמן ציפית ממנה ליותר? למה רצית שהיא תלך בדרכך? רק בדרכך? ולא תסלול דרך משלה?"
"דבון, אולי אתה לא מבין" אמר ינון בקול שבור "אבל כמות הפעמים שראיתי אנשים מתים ונפצעים באופן בלתי הפיך הוא גדול. אני לא מוכן שגם הבת שלי תסבול ככה. אני רוצה שהיא תלך בדרכי כי דרכים אחרות יכולות להיות מסוכנות מידי. אני מצפה ממנה להרבה כי אם לא תהיה לה את ההכשרה הנכונה, העולם הזה יוכל לגבור עליה. ואני כל כך נוקשה איתה כי כעת שהיא כל כך צעירה. אין לה יכולת להגן על עצמה. העולם האמיתי, העולם שבחוץ, הוא מסוכן בשבילה". ברגע שדבון הבין את כל זה הוא יצא מהחדר ללא היסוס. היה לו ברור שזה עכשיו או לעולם לא. זה להילחם פעם אחת או לאבד את ליירה לנצח.
הקרב כמעט החל. ליירה נעמדה מול ילד שהיה עוד מעט בן 16. הוא החזיק חנית ארוכה ולמרות שבמבט ראשון נשקו לא נראה מסוכן, היה ברור שהוא מיומן מאוד בשימוש בחנית. שריקת הפתיחה כמעט נשמעה אבל אז דלתות האולם נפתחו ובן דודה דבון עמד שם. "עצרו את הקרב!" הוא אמר בקול רם וסמכותי. אני מחליט לממש את הזכות שניתנה לי בשנה שעברה ולהילחם בגמר נגד ליירה. במקום הלוחם הנוכחי. "כמובן", אמר השופט בבלבול. "קיי, רד בבקשה מהזירה. תוכל להצטרף בשנה הבאה". הלוחם ההמום ירד מהזירה והתיישב על הספסל בצד. דבון לקח את חרבו ונעמד על הזירה מול ליירה. כאשר עמדו ככה אחד מול השני היה נראה כאילו כל העולם נדם לגמרי.
מאבק פנימי התחולל בנפשה של ליירה. היא ידעה שאין סיכוי שהיא נלחמת נגד דבון. למרות שיכלה לנצח אותו עם חרב הכשף, עם השיטה שפיתחה של התגוננות מתמשכת. הרי הוא הגן עליה בעבר, הוא לחם בשבילה פעמים רבות כל כך, היא ידעה שגם בשביל כל משאלה שבעולם היא לא תילחם נגדו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מתוחה שהרגישה לשני המתחרים כמו נצח, ידיה של ליירה החלו להעלות ברקים קטנטנים במעלה ניצב החרב אל הלהב. והחרב כאילו קיבלה חיים משל עצמה, השתמשה בברקים האלו, פתחה את אצבעותיה של ליירה, שאפילו לא ניסתה להתנגד, ונזרקה אל חול הזירה.
פרק 5 –
הייתה שניה אחת של דממה ואז שתיים ושלוש. ליירה הרגישה כל אחת מהן. היא ידעה שטוב שהיא ויתרה. אבל עמוק בפנים הרגישה משהו אחר. כל העבודה הקשה שלה ירדה לטימיון, כנראה בגלל שקיילי החליטה להעלות את דבון נגדה כדי שינצח. קיילי? למרות ששתיהן היו חברות ממש טובות. קיילי ניסתה לעצור אותה? למה? היא הייתה קרובה להגשמת חלום. קיילי ידעה זאת. היא החליטה לחטט בעניינים שלא שלה. עכשיו היא הרסה הכל. אותם רגשות של זעם וטינה שהצטברו גברו על ההשלמה עם גורלה. היא הביטה בדבון. הוא נראה המום באיזשהי צורה. הוא ככל הנראה לא האמין שליירה באמת ויתרה. וכעת, גם היא החליטה לא להאמין. בקהל היו בעיקר הורים של לוחמים אבל גם לא מעט קוסמים ומכשפות שהתעניינו בלחימה.
מי שהצליח להיכנס לכאן היה חזק, חזק מאוד. ובעל השפעה גדולה על המועצה. משום שאסור לקסם ולחימה להתערבב לפי החוק. לכן גם כוחות הקסם של אותם מכשפים בקהל היו חזקים. חזקים מספיק.
בהחלטה של רגע – ליירה הוציאה את המראה הקטנה שבה השתמשה לפני כמה שבועות כדי להכין את חרב הכשף וסובבה אותה סביב הזירה העגולה. למרות שלא הייתה זריחה או שקיעה, מספיק קסם בקע מהקהל כך שהמראה שאבה קסם והובילה אותו היישר לידה.
ברגע האחרון, היא קלטה שדבון עשה עבורה משהו גדול כשהגיע לעצור אותה. זה יהיה פשע לנתק איתו קשר.
היא נזכרה במשהו שלמדה באחד מהשיעורים. אפשר להשתמש בחפץ אישי של אדם כדי לתקשר איתו מעולם בני האדם, דרך חפץ דומה שלך. לכן, בשניות האחרונות בתוך עולם הכשפים היא זרקה לדבון את חרבה וחטפה את שלו. ואז בהבזק כחול היא עזבה את עולם המכשפים ונחתה בין מדפי ספרים.
דבר ראשון חשה התרגשות גדולה, משאלתה התגשמה סוף סוף.
אפילו שהייתה במקום סגור, היא הרגישה את זיהום האוויר. ולרגע חשבה: אולי אבא שלה צודק, אולי בני האדם באמת הורסים את העולם.
דבון לא ידע כמה זמן הוא נשאר שם, אחרי שכל האנשים כבר הלכו. הוא עדיין הביט במקום שבו בת דודתו הייתה. היא הלכה וכנראה לעולם לא תחזור.
לאחר שסוף סוף הלך הביתה הוא פשוט ישב בחדרו במשך שעות והביט בחרבה של ליירה. כאשר הסתכל מקרוב הוא ראה כמה קשה נראה שליירה עבדה על החרב. באותו הבוקר, למרות שכדור התקשורת שלו צילצל וצילצל הוא לא היה מוכן לענות ולהסתכן בכך שינון רוצה לדבר איתו. הוא לא יהיה מסוגל להביט לו בעיניים. להודות שנכשל. אבל הוא היה חייב. לכן אחרי שעות של התלבטויות הוא הלך לביתה של ליירה שנראה ריק כל כך ללא הבלגאן שליירה עשתה. הוא אפילו לא טרח לדפוק בדלת, ישר נכנס פנימה ונעצר מול דלת משרדו של ינון. נראה היה שלתנועה הפשוטה של פתיחת הדלת הייתה משמעות רבה. רבה מידי. והוא לא רצה את זה. אבל שוב, הוא היה חייב. בשארית האומץ שעוד נותר לו הוא פתח את הדלת. ינון עמד שם, והביט בתמונה. למרות שדבון לא ראה את התמונה הזו הוא ניחש שהיא קשורה לליירה. דבון, אמר ינון בקול צרוד, טוב שבאת. אנחנו צריכים לשוחח.
ליירה לקחה כל ספר שמצאה שקשור לעולם הזה וקראה אותו מההתחלה ועד הסוף, עד שהספריה נסגרה. כשיצאה מהמבנה זיהתה גנים ענקיים ומטופחים מלאים פרחים שמשתרעים על פני מדרון הר עצום. היא נזכרה שבנקודה מסויימת במקום הזה בעזרת מראת הקסמים שלה שטעונה בכוח קסם מטורי לס היא תוכל לחזור הביתה והאוויר יהיה שוב צלול.
היא סילקה את המחשבה הזו מראשה. עכשיו שמשאלתה התגשמה. אין סיכוי שהיא חוזרת לעולם הכשפים.
היא טיילה ברחובות העיר ולפי השלטים שהיו מסביב לעיר הזאת קראו חיפה. היא הייתה מלאה בבני אדם שהסתובבו ברחבי המקום. חלקם נראו עצובים, חלקם שמחים, ממהרים או כועסים, וחלקם סתם הלכו בנחת. ליירה לא עצרה עד שהגיעה למבנה עתיק ומוזר שנקרא המדעטק. זה היה מוזיאון אבל הוא היה על מדע, טכנולוגיה וחלל והיא רצתה לדעת איך בני האדם רואים את העולם שמסביבם, את הכוכבים הרחוקים ומה הן ההתפתחויות הטכנולוגיות שעליהן שמעה וקראה כל כך הרבה.
משום שראתה שבכניסה צריך היה לשלם, בעזרת מה שבני האדם קראו לו "כסף", למרות שזה היה סתם חתיכות נייר עם מספרים. משום שלא היה לה "כסף", היא נאלצה להתגנב בלי שאף אחד שם לב. וזה לא היה קשה במיוחד. אחרי הכל היא הייתה לוחמת.
אפילו מאמץ קטן לא היה שווה את מה שבפנים. זו הייתה פשוט שטות אחת גמורה. ההתפתחויות הטכנולוגיות שלהם? זה היה משחק ילדים בשביל הקוסמים. המדע הגאוני שהם מצאו אפילו לא היה נכון. למשל, ברור שאפשר לנוע יותר מהר ממהירות האור. זה ממש קל. נראה היה לה שהבובות של השכנה שהקימה לתחייה בשביל להתאמן היו יותר חכמות מהאנשים בעולם בני האדם.
אבל הקש ששבר את גבה של ליירה היה חידוש טכנולוגי שלא היה רק טיפשי הוא גם היה מזעזע. להחזיר חיות שנכחדו מהעולם. ולא סתם נכחדו בטעות אלא על ידי בני האדם עצמם.
אז היא הבינה. כל העניין של המשאלה הוא פשוט מטופש. איך בני האדם האלו מבינים את העולם זה פשוט כמו שאנשים יגידו שלכדורים חכמים יש רגליים? לא! הקטע זה שהם כדורים. אין להם רגליים. פתאום היא ראתה במו עיניה את מה שאבא שלה תמיד אמר – מה שבני האדם מייחסים לו גאונות הוא פשוט טמטום.
אני חייבת לצאת מכאן, חשבה. משום שלא רצתה אינטראקציה עם עוד בני האדם היא פשוט יצאה מהחלון. מסתבר שבני האדם לא רואים בעין יפה ילדות בנות שתים עשרה שקופצות מהחלון. מעניין למה. אבל לא הייתה לה ברירה. היא רצה ברחובות חיפה מתעלמת מהאנשים שהביטו בה. עד שהגיעה לאחת מהכניסות לגנים הבאהיים. היא פרצה את השער בבעיטה, היא לוחמת אחרי הכל, ונכנסה אל תוך המקום. היא לא עצרה לרגע, גם כשהמאבטחים רדפו אחריה. היא נזהרה לא לפגוע בצמחים כי חששה שזה יהרוס את קסמם ויחסום את הדרכה היחידה הביתה. ברגע שהיא הגיעה לנקודה הזו היא הרגישה את הקסם שב אליה. המאבטחים לא הצליחו להיכנס לתוך הבועה המוגנת שהייתה סביבה. היא שלפה את המראה מכיסה ונעמדה באמצע המבנה הלבן והעגול, שהיה למעשה מקדש וקבר של אישה בהאאית קדושה. המראה שבידה החלה לשלוח נחשולים סגולים במורד גופה של ליירה שעטפו אותה באור. ואז ליירה נזכרה בחרבו של דבון שהשאירה בספריה, ובחברתה קיילי שליירה אפילו לא ידעה איך תתנצל בפניה, אבל כבר היה מאוחר מידי לבטל את הכישוף. היא הגיעה לטורי לס. היא חזרה אל הקסם. היא חזרה הביתה.
היא הגיעה לגבעה מול ביתה ולמרות שלא הייתה שם בערך יום הרגישה כאילו עברו שנים. היא פתחה את הדלת אל הסלון המוכר בו קיילי ישבה כעת. ליירה פתחה את פיה כדי להתנצל בדיוק כאשר קיילי עשתה אותו הדבר "מצטערת" אמרו שתיהן בו זמנית ופרצו בצחוק. קיילי הצביעה לעבר משרדו של ינון.
ליירה מיד הבינה את המסר והלכה ישר אל משרדו של אביה. היא פתחה את הדלת בשקט. דבון וינון פשוט ישבו שם אחד מול השני, שותקים. "הי", היא ציפצפה. ליירה, קרא אביה באושר, וחיבק אותה. "אני כל כך מצטערת", מילמלה. "אני פשוט…" זה בסדר, אמר ינון, "אם את כאן זה בסדר". "רגע אחד", קטע אותם דבון, "איפה החרב שלי?"
"בוא נגיד שדי השארתי אותה בספריה באמצע עיר בעולם בני האדם".
את עשית מה? שאלו ינון ודבון באותו הזמן.
"אני יודעת, אני יודעת" היא מילמלה. "פשוט כל כך התרגשתי שאני בעולם בני האדם שקצת שכחתי ממנה."
"ליירה, את יודעת שזה אומר שיש לנו כרגע קשר עם עולם בני האדם", ינון קימט את מצחו. "וזה נגד החוקים, אבל אני מניח שאם בני האדם יבינו איך להשתמש בזה, זה יהיה דווקא די נחמד".
"למה שזה יהיה די נחמד, הרי המועצה וגם אתה, אמרתם שבני האדם הורסים את העולם?" שאל דבון
"אני יודע מה אמרתי" ענה לו ינון "אבל אם בני האדם אי פעם יהיו ראויים לכך, יש סיכוי שאת" הוא הסתכל על ליירה, "תהיי זו שפתחה לנו שער לעידן חדש".