״קדימה. למה את מחכה?״ שאלה רג׳ינה בקולה הצרוד כקולו של עורב שנדרס.
ליבה של אלינור דפק בעוצמה. לא סתם דפק, ממש דהר ואיים לברוח מכלוב צלעותיה.
האבן הגבוהה עליה עמדה התחילה להרגיש לא יציבה לפתע.
היא השפילה מבט אל הבריכה שעמדה במרכזה. המים השחורים גרמו לה פחד שעורר בה בחילה. גם אילו הייתה מנסה לאמוד את עומקה של הבריכה העכורה היא לא הייתה מצליחה. המים היו כה כהים עד שהייתה מסוגלת לראות את פניה המיוזעים משתקפים בהם בבירור.
״אל תגרמי לי להתחיל לספור…״ קולה המאיים של רג׳ינה הדהד בקירות המערה הגדולה בה עמדו.
אלינור הרימה את מבטה וסרקה את המקום שוב בתקווה לנסות להבין מה בדיוק קורה כאן, אך לשווא.
היא הייתה תקועה במערה. עומדת על סלע במרכזה של בריכה שחורה שאותה מקיפות נזירות שתקניות בגלימות חומות ומולה עומדת המרשעת הזו שמכנה את עצמה ״רג׳ינה״
אני יודעת שזה נשמע קלישאתי. חשבה לעצמה. אבל איך לעזאזל הגעתי למצב הזה? שאלה ונזכרה באירועי היממה האחרונה.
זה היה עוד ערב רגיל בפנימיית אדיסון לבנות בניהולה של ד״ר מאדי.
חופשת החורף עמדה להסתיים ושכבת שלג דקה כיסתה את המדשאה אליה השקיף חלון חדרה של אלינור.
מתוך שלושת שותפותיה לחדר, רק ניקי חזרה מהביקור שלה בבית הוריה שבעיירה הסמוכה. אבל היא הלכה להביא את המזוודות שלה כך שלאלינור היה את החדר לעצמה לדקות הקרובות.
אדים התעבו על החלון הגדול והיא קמה ממיטתה לנקות אותם.
הלוואי שגם לי הייתה משפחה לבקר… חשבה לעצמה בזמן שהביטה מהחלון על הנוף הירוק של העיירה המבודדת בה הוקמה הפנימייה.
רוב הבנות שגרו בפנימייה בחרו להיות כאן. להן הייתה משפחה לחזור אליה, מישהו שאכפת לו מהן.
לעומת זאת לאלינור לא הייתה משפחה.
טוב… זה לא מדויק. הייתה לה משפחה. אבל היא בחרה לשלוח אותה לפנימייה ברגע שהתחילה ללמוד בבית הספר.
אולי זה לטובה. הייתה אלינור מנסה לנחם את עצמה. הם אפילו לא המשפחה האמיתית שלך.
הזוג תומפסון וביתם הגדולה לילי אימצו את אלינור כשהייתה בת שנתיים. הם תמיד התנהגו אליה כאילו היא מקוללת.
״מכשפה…״ לילי הייתה לוחשת באוזנה כשהייתה בטוחה שההורים לא שמים לב.
אלינור ידעה שהיא שונה. היא פשוט לא ידעה להסביר איך.
דפיקות רועמות בדלת קטעו את הרהוריה וגרמו לה לקפוץ בבהלה.
״חזרתי!״ הכריזה ניקי בהתרגשות וגררה לתוך החדר הקטן שלוש מזוודות מלאות.
״התגעגעתי כל כך!״ היא צווחה בהתרגשות.
שקר
שמעה אלינור קול קטן ומציק מאחורי ראשה.
״אני כל כך שמחה לראות אותך!״
שקר
הקול דקר במוחה.
אלינור עיסתה את רקותיה בניסיון להתגבר על כאב הראש, אך ניקי חיבקה אותה בפתאומיות.
״לא -״ היא ניסתה לצעוק, אך היה מאוחר מדי. תחושה קרירה עברה בעורה. מעין ריקנות. שמחה שהיא לא באמת שמחה. משהו… משהו מזוייף.
היא מסתירה משהו. קבעה אלינור.
ניקי התנתקה במהירות ואלינור צנחה חזרה אל מיטתה.
״מצטערת. שכחתי שאת שונאת חיבוקים.״
״זה בסדר.״ התנשפה אלינור. ״רק… תשתדלי שלא לעשות את זה יותר.״
״סגור.״ היא חייכה, אך החיוך לא הגיע לעיניה. ״אני הולכת להביא את שאר הדברים שלי מלמטה.״ היא הוסיפה ויצאה מהחדר.
בשנייה שעזבה אלינור פתחה את מגירת השידה שלה וחיפשה נואשות אחר האוזניות שלה. היא מצאה אותן קבורות תחת ערימת שיעורי הבית שלה לחופש שעוד לא סיימה ותקעה אותם באוזניה. היא הייתה צריכה שקט.
בעבר אלינור הייתה מנסה להבין למה זה קורה. למה היא מסוגלת להבין אנשים מעבר לממוצע? מדוע היא מסוגלת להבין מה האיש שמולה חושב, ובמגע קל לגלות מה הוא מרגיש?
״אני פשוט מסוגלת לקרוא אנשים טוב.״ היא הייתה אומרת לאנשים כשהייתה חושפת בטעות את מה שחוותה. מקווה שזה יסביר את היכולת המוזרה שלה. עם השנים היא למדה להסתיר את זה טוב יותר.
״אנשים ישאלו פחות אם תחשפי פחות.״ אימה אמרה לה ביום שבו הביאה אותה לפנימייה.
אלינור ניסתה. אבל הבינה בסופו של דבר שהדרך הכי טובה להסתתר היא להתרחק.
זה למה לא היו לה חברות בפנימייה.
אומנם ניקי, ושתי השותפות הנוספות – אשלי וליה – חיבבו אותה, אך אלינור יכלה להרגיש שהן לא אומרות את כל מה שהן חושבות עליה.
הערב ירד. אלינור החליטה לוותר על ארוחת הערב. היא שכבה על מיטתה והאזינה למוזיקה בווליום הכי גבוה.
למרות המוזיקה, היא עדיין הצליחה לשמוע את הצעדים הכבדים שמתקרבים לחדרה.
הקול המוכר של עקבי הברזל ננעצים על רצפת העץ החורקת במסדרון.
נקישות רמות נשמעו על הדלת ואלינור קמה במהירות מהמיטה.
היא סידרה את שערה החום, תחבה את פס השיער האדום שלה מאחורי אוזניה וקמה לפתוח את הדלת.
״גברת תומפסון.״ אמרה המנהלת מאדי בקול חורק. ״מדוע את לא נמצאת בחדר האוכל?״ היא שאלה.
״כבר הייתי שם.״ שיקרה אלינור. ״חזרתי לפני כמה דקות.״
המנהלת מאדי הרימה גבה אך עזבה את העניין.
״בכל אופן, חיפשתי אותך.״ המשיכה המנהלת.
״באמת?״ אלינור נשמעה מופתעת. היא ניסתה לזהות שמץ של שקר או כוונות נסתרות, אך נראה שהמנהלת דוברת אמת.
״בדיוק עברתי על הטפסים שלך ושמתי לב ש… מחר יום ההולדת שלך.״
״נכון…״ השיבה אלינור. יום ההולדת שלה אכן עמד להתקיים מחר. אך היא לא ראתה בכך יותר מכל יום רגיל. רק עשרים וארבע שעות המציינות את העובדה שגדלה בעוד שנה.
״אז קחי.״ המנהלת מאדי הושיטה לאלינור שקית פלסטיק ובתוכה קאפקייק ארוז מהחנות בקצה הרחוב וחבילת נרות זולים.
אלינור הביטה בשקית בעיניים פעורות.
״נהוג להגיד תודה.״
״תודה המנהלת מאדי…״ השיבה אלינור בשקט.
״יום הולדת שמח.״ אמרה המנהלת בחוסר רצון מובהק והלכה משם.
אלינור תחבה את השקית לתוך מגירת השידה המבולגנת שלה וחזרה למוזיקה.
ניקי חזרה מאוחר יותר. היא הודיעה שאשלי וליה יגיעו מחר בבוקר, יחד עם מרבית התלמידות שהמשפחות שלהם גרו רחוק מהפנימייה, ולאחר מכן נכנסה למיטה ונרדמה.
כשהשעון הראה עשר דקות לפני חצות אלינור שלפה את השקית מתוך המגירה וירדה בצעדים חרישיים לספרייה.
הספרייה הייתה מבנה ישן ומתפורר בצמוד לבניין הראשי. מאחר והלימודים עדיין לא התחדשו המקום היה נטוש.
מושלם. חשבה לעצמה אלינור והידקה את המעיל בזמן שצעדה בחוץ בקור המקפיא של אמצע הלילה.
היא זכרה שראתה את המנהלת מאדי מחביאה את המפתח בעציץ שמתחת החלון השלישי מימין.
מבט ערמומי עלה על פניה כשמצאה אותו שם מתחת לפרח נבול שקפא.
היא התגנבה פנימה בחושך כמעט מוחלט. אור הירח שחדר מבעד לחלונות הספרייה היה המנורה שלה.
היא התיישבה מול שולחן עגול בפינת הקריאה.
ריח מעופש של ספרים אפף את האוויר ושאריות של חום בקעו מן האח שלא הודלקה כבר זמן רב.
דקה לחצות. הביטה אלינור בשעון הגדול והישן שניצב מולה.
היא הוציאה את הקאפקייק מן השקית ועליו העמידה חמישה-עשר נרות ועוד אחד לשנה הבאה.
היא הדליקה אותם עם חבילת גפרורים שפילחה לפני כמה שבועות מהמטבח. רק למקרה חירום.
הנרות יצרו עלומת אור קטנה וחמימה שהאירה את פניה וגרמה לעיניה לנצוץ.
השעון צלצל שתים-עשרה פעמים.
חצות.
אלינור הביטה בקאפקייק הזוהר והחלה לראות טיפות שעווה נוזלות עליו. מוטב שתביעה משאלה לפני שהנרות יימסו לגמרי לתוך העוגה הקטנה.
היא חשבה לרגע לפני שאמרה בקול חלוש: ״הלוואי שתהיה לי משפחה…״
היא נשפה על הנרות ונותרה לבדה בחשיכה.
את המשאלה הזאת אלינור ביקשה בכל יום הולדת מאז שהגיעה לפנימייה. כמובן שהיא אף פעם לא התגשמה. הזוג תומפסון מעולם לא חזר לקחת לקחת אותה, וגם לא ההורים הביולוגיים שלה – שאפילו לא היה לה מושג אם הם זוכרים אותה, והאם הם עדיין בחיים…
היא לא ידעה מה הסיבה שהמשיכה לבקש את אותה משאלה. אולי כי לא היה לה הרבה מה לבקש. מה כבר יכולה לרצות ילדה שחיה בפנימייה רוב חייה?
נהיה מאוחר. אלינור הבינה שמוטב שתחזור לחדרה ותלך לישון.
היא נגסה בקאפקייק, שהיה לו טעם של ספוג מטבח ושעווה. היא זרקה את השאריות לפח והתגנבה חזרה לחדרה.
״בבקשה…״ היא לחשה לפני שהלכה לישון. ״אם מישהו שומע אותי… תן לי משפחה שתאהב אותי. מקום שאהיה בו שייכת. בית…״
אלינור לא הייתה בטוחה כמה זמן ישנה. היא התעוררה למשמע קול של אוטובוס צופר מחוץ לחלון.
ההסעה בטח הגיעה. חשבה לעצמה בזמן שפקחה את עיניה באיטיות.
החדר היה שקט. כשאלינור הביטה למיטה שמולה היא גילתה שהיא ריקה. ניקי כנראה ירדה למטה לקבל את שותפותיה לחדר.
ברגע שקמה מהמיטה אלינור הבחינה בקופסה קטנה נחה על מעטפה על השידה שלה.
יום הולדת שמח, אלינור
נכתב פתק קטן שהודבק לקופסה. היא לא ציפתה למתנה. ואפילו פחות ציפתה שהמתנה תגיע מהזוג תומפסון.
היא פתחה בעדינות את המעטפה והוציאה ממנה את המכתב.
לכבוד אלינור תומפסון.
כמה רשמיות לברכת יום הולדת מההורים המאמצים שלך. היא גלגלה את עיניה והמשיכה לקרוא.
היום את חוגגת את יום הולדתך החמש-עשרה, ולכבוד המאורע – ולבקשת הורייך –
״בקשת הוריי?״ אלינור המבולבלת המשיכה לקרוא. ידיה התחילו לרעוד.
שלחנו לך מתנה שהגיעה איתך ביום שבו אימצנו אותך.
כל מה שידוע לנו זה שהשרשרת הייתה שייכת למשפחתך ונכתב על הקופסה בה היא הגיעה שעלינו למסור לך אותה ביום הולדתך החמש-עשרה.
ולכן, אל תנסי לשאול שאלות מיותרות כי אין לנו את התשובות שאת מחפשת…
בברכה,
רוברט וג׳ולי תומפסון.
אלינור השליכה בכעס את המכתב על השידה.
אפילו לא ״מזל טוב״. היא חשבה. רק ״אל תשאלי אותנו עוד שאלות מיותרות״.
מבטה עבר מן המכתב אל הקופסה, והיא חטפה אותה במהירות ממקומה. כאילו תיעלם אם לא תיקח אותה.
על הקופסה באמת הודבק פתק. צבעו דהה עם השנים, אך עדיין ניתן היה לקרוא את תוכנו.
ארבעה משפטים קצרים שנכתבו בכתב מסולסל.
תנו לה את זה כשתגיע לגיל חמש-עשרה.
מדובר בפריט שעובר דורות במשפחה.
אנחנו סומכים עליכם.
על החתום,
ל. סְטָרגַה, נ. סְטָרגַה
סטרגה… המילה הדהדה בראשה.
״קוראים לי… אלינור סטרגה.״ היא הצליחה לבסוף להוציא את המילים מפיה.
היא פתחה בזהירות את קופסת העץ עם עיטורי המתכת הקטנים ובפנים אותה, מונחת על כרית קטיפה סגולה.
השרשרת.
היא הוציאה אותה בזהירות מן הקופסה.
זה הכל? היא מעט התאכזבה כשראתה את השרשרת הפשוטה.
שרשרת זהב עם תליון קטן עשוי אבן אחְלָמַה סגולה.
היא הייתה פשוטה, אבל היא הייתה שלה. של המשפחה הביולוגית שלה.
זו המזכרת היחידה שיש לה מהם. הקשר היחיד לעבר שלא הצליחה לזכור…
הערב ירד. המנהלת מאדי כינסה את כולן בקפיטריה לארוחה חגיגית לאור סיום חופשת החורף.
״בנות, הקשיבו אליי בבקשה.״ היא מקשה עם כפית על כוס הזכוכית שלה.
כמאה וחמישים זוגות עיניים הופנו אליה. כולן בגילאי שבע עד שמונה-עשרה. הרוב בגילאי תיכון כי מי הם ההורים ששולחים את הבנות שלהם רחוק ככל האפשר מהבית לפני שמלאו להן עשר שנים?
אה, רגע… הזוג תומפסון הם ההורים האלה.
״אני שמחה שכולכן חזרתן הנה מהחופשה אצל המשפחות שלכן. הלימודים יתחדשו בתחילת השבוע הבא. ועד אז, תתמקמו ותתארגנו לקראת החזרה ללימודים.״
כולן הריעו למנהלת והתחילו לאכול.
מאוחר יותר באותו הערב אלינור סוף סוף פגשה את שתי השותפות האחרות שלה לחדר – אשלי וליה.
עיניה הכחולות של ליה נצצו בזמן שסיפרה להן על איך הלכה עם חברותיה למרכז העיר בערב השנה החדשה. ״זה היה מדהים.״ היא תחבה את שיערה הנפוח והאדמוני מאחורי אוזניה. ״הייתן צריכות לראות את האורות הצבעוניים שהאירו את הבניינים.״
״הלואי שהייתי שם.״ נאנחה אשלי וסידרה את משקפיה העגולים. ״ההורים שלי לקחו אותי ואת חמשת האחים הקטנים שלי לטיול בהרים עם הקרוואן שלנו. אח שלי הביא איתו טושים והחליט שאני הדף שלו…״ היא הפשילה את שרוול הסוודר שלה וחשפה ציורים במרקר זוהר על עורה הכהה.
״אוי, זה בטח היה נורא.״ אמרה לה ניקי.
״מה איתך אלינור?״ מבטה של ליה הופנה אליה.
אלינור לא סבלה את הילדה הזאת. היא תמיד ידעה לפגוע בדיוק איפה שכואב. מאז שפגשה אותה הייתה לאלינור הרגשה שמשהו מוזר בליה. היא מעולם לא הייתה רעה אליה, אבל תמיד ידעה לשאול את השאלות התמימות לכאורה שפגעו בדיוק בנקודות הרגישות שלה.
״נשארתי פה.״ היא השיבה בכנות. זה לא היה סוד גדול שהיא לא יוצאת בדרך כלל לחופשות מחוץ לפנימייה. ״היה נחמד. המנהלת מאדי הראתה לי את אוסף אבני האודם שלה.״ זה כבר היה שקר. המנהלת מעולם לא הייתה עושה דבר שכזה. מה שבאמת קרה זה שאלינור העבירה את החופשה בניסיון למצוא את הכספת בה החביאה המנהלת את אבני האודם. ניתן להגיד שהמבצע לא נחל הצלחה גדולה.
״אין סיכוי!״ אשלי התלהבה.
אלינור הרגישה דקירה חדשה בחלק האחורי של ראשה. בדימיונה עלו עשרות מחשבות המתרוצצות בראשה של אשלי, אך לא הצליחה לפענח אף אחת מהן.
״בכל אופן,״ ליה שינתה את הנושא. ״כדאי שנלך לישון. כבר נהיה מאוחר.״
השעה אומנם הייתה רק תשע בערב, אך אלינור לא התנגדה. לא תזיק לה שנת לילה רצופה ונורמלית לשם שינוי.
היא התקלחה, לבשה פיג׳מה, שמה את השרשרת בחזרה בקופסה ונכנסה למיטה.
״לילה טוב.״ אמרה אשלי.
״לילה טוב.״ ענו לה כולן בחזרה.
אלינור התהפכה כך שפניה פנו אל הקיר ונרדמה כמעט מיד.
עבר זמן רב מאז היו לאלינור סיוטים.
היא הייתה בבית כפרי קטן. היא ישבה ליד שולחן האוכל ומולה עמדה אישה והכינה משהו על הכיריים. גבה היה מופנה אל אלינור כך שלא יכלה לראות את פניה.
שערה היה כשערה של אלינור.
״האוכל כמעט מוכר.״ קולה נשמע מוכר, אך היא לא זכרה מתי שמעה אותו.
בינתיים נכנס למטבח גבר עם כתפיים רחבות ושיער כהה. הוא לבש בגדי איכר פשוטים שהדגישו את עורו השזוף. אלינור לא הצליחה לראות גם את פניו.
האישה הסתובבה וצלחת עם אוכל בידה.
אלינור הרימה אליה מבט וצווחה בקעה מפיה.
לא היו לה פנים…
״מה קרה?״ שאל הגבר והסתובב אליה.
גם הוא היה חסר פנים.
אלינור ניסתה לקום, אך האישה תפסה בידה.
החדר נהיה חשוך.
״זה מה שרצית, לא?״ שאלה האישה. ״ביקשת משפחה.״
רצפת העץ החלה לרעוד. מסמרים התנקו והרצפה החלה לקרוס.
״בבקשה… תנו לי ללכת.״ היא התחננה.
״זה המקום שלך. לכאן את שייכת.״ אמר הגבר חסר הפנים.
בור נפער ברצפת העץ ואלינור נפלה למטה בעודה צורחת לעזרה, אך לשווא.
אלינור התעוררה שטופת זיעה ומתנשמת בכבדות.
ידה נשלחה באופן אוטומטי אל הקופסה, אך היא לא הייתה שם.
היא התיישבה במהירות במיטה והבחינה שחלון חדרה פתוח.
היא רצה לעברו וראתה דמות לבושת סחבות ומחזיקה מקל זוהר עומדת בחצר.
״הֶיי!״ היא צעקה.
הדמות הסתובבה אליה. לשבריר שנייה מבטיהן נפגשו. עיניה הסגולות של הדמות ננעצו בעיני הזית של אלינור. לפני שהספיקה להגיב, הדמות החלה לרוץ.
״חכי!״ קראה אלינור, אך הדמות החלה להתרחק.
לא היה לה הרבה זמן לחשוב. זו כנראה הסיבה שהגיעה להחלטה שהתוכנית הכי טובה היא לקחת מעיל מהארון ולקפוץ לתוך השיחים מהקומה השנייה. היא אפילו לא הספיקה לנעול נעליים.
היא החלה לרוץ יחפה על השלג בעקבות הדמות המסתורית, שכבר הגיעה אל הרחוב.
אלינור החלה לרדוף אחריה במורד הכביש לכיוון העיירה.
איש לא היה ברחובות החשוכים בשעה מאוחרת שכזו.
הדמות פנתה ברחוב מייפל ואלינור בעקבותיה.
היא חצתה את הכיכר ואלינור עדיין בעקבותיה.
לבסוף היא מצאה את עצמה בסמטה חשוכה. רגליה הפכו סגולות מהקור והיא רעדה. לצאת החוצה באמצע החורף בפיג׳מה ומעיל התברר כרעיון לא מוצלח במיוחד.
״שלא תחשבי שתצליחי להתחמק, גנבת!״ צעקה אלינור אל הסמטה הריקה. ״אני עוד אשיג חזרה את השרשרת גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה!״
״אין סיבה לצאת בהצהרות נמרצות שכאלה.״ נשמע מאחוריה קול צרוד כעורב.
אלינור הסתובבה בבהלה וראתה מאחוריה את הדמות המסתורית.
״תחזירי את זה.״ דרשה אלינור.
״הירגעי, אלינור. בין כה וכה התכוונתי להחזיר לך את השרשרת.״ הדמות לבושת הסחבות הוציאה מכיסה את הקופסה וזרקה אותה לכיוונה.
אלינור תפסה אותה. ״איך את יודעת את השם שלי? ולמה לקחת את השרשרת אם התכוונת להחזיר אותה? מי את בכלל?״
״אני מכנה את עצמי כאן בין בני האדם בשם ׳רג׳ינה׳״ אמרה הדמות.
״׳כאן בין בני האדם׳? למה את מתכוונת?״
רג׳ינה נאנחה. ״אני שוכחת בכל פעם מחדש שהם לא לא זוכרים כלום מהעבר שלהם…״
״סליחה, מה?״ אלינור הפכה מבולבלת יותר עם כל דקה שעברה.
״תני לי להסביר.״ אמרה רג׳ינה. ״את לא שייכת לכאן.״
״ספרי לי על זה,״ אלינור גלגלה את עיניה בהפגנתיות.
״אני רצינית. אין דרך קלה להגיד את זה אבל את… מכשפה.״
אלינור פרצה בצחוק.
״אני רצינית.״ התרגזה רג׳ינה.
״בסדר…״ המשיכה אלינור לצחוק. ״אני מכשפה ואת חתול.״
״למען האמת…״ ענן עשן הופיע סביב רג׳ינה ולאחר כמה רגעים הופיעה חתולה שחרה מבין הסחבות.
אלינור צווחה וכבשה את הדחף לברוח מהסמטה ולהגיע למוסד לחולי נפש הקרוב.
״זה לא הגיוני. אני… אני בטח מדמיינת את כל זה.״
החתולה חזרה לצורתה המקורית כרג׳ינה. ״אולי זה לא הגיוני, אבל את בהחלט לא מדמיינת.״ אמרה. ״עם כמה שקשה להאמין בזה, זאת האמת. את קוסמת אלינור. ואם את עדיין לא מאמינה לי, את מוזמנת לקרוא את המחשבות שלי ולראות אם אני משקרת.״ היא גם הושיטה את ידה לכיוונה כך שתוכל לגעת בה.
״אני לא…״ החלה אלינור ההמומה להגיד.
״אבל את כן.״ קטעה אותה רג׳ינה. ״אני מניחה שהדחקת את זה לאורך השנים, אבל הדקירות שהרגשת בראש והיכולת שלך להבין מה אנשים חושבים ומרגישים – זה הכוח הקסום שלך.״
אלינור קפאה במקומה. היא רצתה לצחוק. אולי אפילו לברוח חזרה לפנימייה. אבל היא באמת לא הצליחה למצוא רמזים לכך שרג׳ינה משקרת.
״אז אם אני קוסמת…״ הצליחה אלינור לגמגם למרות ההלם. ״למה אני נמצאת כאן? למה לא ידעתי על זה עד עכשיו?״
״לפני שאענה לך על זה, עלייך לעבור את טקס החניכה. אם תעברי, אדע שאת ראויה לדעת את סודותיהן של המכשפות.״
״ואם לא אעבור?״ שאלה אלינור בחשש.
״נקווה שזה לא יקרה.״ השיבה רג׳ינה והקישה במקל העץ המפותל שלה על הקרקע.
מערבולת עשן החלה להקיף את אלינור. נשימותיה הפכו איטיות והיא הרגישה איך רגליה מתחילות לקרוס תחת משקל גופה.
״נתראה בטקס…״ הספיקה לשמוע במעורפל את קולה הצרוד של רג׳ינה לפני שהתעלפה.
וכך הגיעה אלינור לבריכה השחורה במרכזה של מערה.
״אחת!״ התחילה רג׳ינה לספור, אך אלינור הייתה מפוחדת מכדי שיהיה לה אכפת.
״שתיים!״ קולה הרעים את המערה.
״שלוש!״
בלית ברירה אלינור צעדה צעד קדימה וקפצה לתוך המים השחורים.
היא השתנקה. ניסתה לברוח. ניסתה לקרוא לעזרה, אך לא היה סיכוי שמישהו ישמע אותה.
״תמצאי את הנקודה!״ נשמע קולה המעומעם של רג׳ינה מחוץ למים לפני שאלינור שקעה לתוך הבריכה.
הנקודה? ניסתה אלינור להבין אך הייתה חלשה מכדי לחשוב בבהירות.
עיניה נעצמו וקצב פעימות ליבה הואט.
כשפקחה את עיניה אלינור מצאה את עצמה עומדת במרכזו של כפר. לא סתם כפר – כפר קסום.
עיניה נצצו בשעה שסרקה את המקום.
סביב העצים עופפו פיות זעירות. פרחים בשלל צבעים צמחו על הדשא הירוק וחיות שמעולם לא הכירה גררו כרכרות על שבילי עפר.
הבתים נראו מאוד שונים. הם נעו בין בתים כפריים קטנים ועד לטירות אבן שנראו על הגבעות ממרחק.
על מדרכות עשויות לבנים בצורות שונות צעדו אנשים. או… לא בדיוק אנשים.
הם נראו כמו אנשים, אבל שונים. לחלקם היו אוזניים מחודדות. אחרים לבשו גלימות. היה בהם משהו… קסום.
המקום נראה שקט. שלו.
״מכאן הגעתי?״ היא עוד הספיקה לשאול לפני שרוח עזה החלה לנשוב בכפר.
התושבים נשאו את מבטיהם למרחק ומבטיהם נראו מלאי אימה.
באופק נראה טורנדו של עשן ההולך ומתקרב במהירות לכיוונם.
תחושה מוכרת מילאה את אלינור. היא הייתה כאן.
הטורנדו לא רק זרע הרס וחורבן בכפר. הוא גם שאב ממנו את הצבע. כאילו מישהו שם פילטר שחור-לבן על הכפר.
כשהסופה בשיאה ותושבים מנסים לנוס על נפשותיהם, אלינור הבחינה בנקודת אור סגולה במרכזה של הסופה.
״תמצאי את הנקודה!״ קולה של רג׳ינה הדהד בראשה.
כנגד כל האינסטינקטים שלה, אלינור צעדה למרכז הסופה.
הנקודה זהרה באור מהפנט. ידה נשלחה לעבדה והיא הצליחה לגעת בה.
זרם חמים עבר בורידיה, כל הדרך לליבה. לתוך בועה שלא ידעה שקיימת שם. הנקודה התרחבה ואלינור נפלה על ברכיה. ראייתה הפכה מעורפלת ועיניה נעצמו באיטיות.
״ברוכה השבה!״ קולה הצורם של רג׳ינה נשמע בראשה של אלינור. הוא כבר לא הדהד. הם כנראה יצאו מהמערה.
אלינור פקחה את עיניה באיטיות והסתנוורה ממנורת הפלורסנט שהאירה עליה.
גופה כאב. שריריה היו תפוסים.
היא גילתה שהיא שוכבת על מיטה בחדר בלי חלונות.
״איפה אנחנו?״ הצליחה לשאול.
״במחבוא. ברכותיי, עברת את טקס החניכה. אם כי אני חייבת לציין שחשבנו שאיבדנו אותך.״
״נהדר…״ הצליחה למלמל.
״בכל אופן, עכשיו כשעברת את טקס החניכה שלך, את יכולה להתחיל את אימוני המכשפות שלך!״ הוסיפה רג׳ינה בהתרגשות.
״אימוני מכשפות?!״ אלינור השתנקה והחלה להשתעל.
״ג׳ייסון, תביא לה מים!״ צעקה רג׳ינה ותוך מספר רגעים הופיע נער בפתח הדלת עם כוס בידו. שערו הבלונדיני היה פרוע – לא ברור עם באופן מכוון. הוא היה שרירי – אבל לא שרירי מדי. גבוה – אבל לא גבוה מדי. הוא ענד שרשרת עם אבן שוהם שחורה ועיניו החומות-זהובות בהו בה לרגע ונצצו.
״אני אחזור עוד רגע.״ הודיעה רג׳ינה והשאירה אותם לבד.
״הנה,״ הוא הושיט לה את הכוס ואלינור סיימה אותה בלגימה אחת.
״תודה.״ השיבה הניחה אותה לצידה.
״אז… את המכשפה החדשה?״
״אני מניחה. לא שאני מבינה מה זה אומר בכלל. ואתה?״ היא הביטה בג׳ייסון.
״גם מכשף. גם אני לא הבנתי מה קורה אחרי טקס החניכה שלי. אבל אל תדאגי, רג׳ינה תסביר לך את הכל. תוך כמה שבועות כבר תרגישי כאילו תמיד היית פה.״
״שבועות?!״ שאלה אלינור בבהלה. ״יש לי חיים מחוץ למקום הזה. אנשים יחפשו אותי. בעצם, מה אם הם מחפשים ברגע זה?״ היא שקעה לתוך הכרית עליה נשענה כשהכתה בה ההבנה שברחה מהפנימייה באמצע הלילה בלי להודיע לאף אחד.
״אוי לא…״
״אל תדאגי.״ ניסה ג׳ייסון להרגיע אותה. ״גם אני חשבתי אותו דבר, אבל… לרג׳ינה ולצוות שלה יש… דרכים להסביר את ההיעלמות שלך.״
על פי קולו הקודר אלינור לא הייתה בטוחה אם היא רוצה לדעת על הדרכים האלה.
אלינור רצתה לשאול דבר מה נוסף, אך רג׳ינה חזרה והשיחה נגמרה.
״בואי,״ היא הביטה באלינור. ״אנחנו יוצאות לסיבוב.״
אלינור הרימה מבט מופתע אל ג׳ייסון.
״אני מניח שאראה אותך כבר יותר מאוחר.״ הוא משך בכתפיו.
היא הנהנה והלכה בעקבות רג׳ינה.
הן יצאו למסדרון. לפידים בוערים נתלו על הקירות והזכירו לאלינור טירה מסרט אבירים על ימי הביניים שראתה כשהייתה קטנה.
לא עברה דקה והם כבר הגיעו לקצה המסדרון – דלת עץ עם משקוף פלדה.
רג׳ינה לחשה משהו לא ברור לידית והיא נפתחה וחשפה סולם ארוך.
רג׳ינה התחילה לטפס ואלינור בעקבותיה. ידיה כאבו, אך היא כבשה את הכאב והמשיכה הלאה.
בסופו של דבר הן הגיעו לקצה – פתח ביוב.
רג׳ינה פתחה גם אותו עם לחש מוזר והן יצאו החוצה.
״נהדר, עוד מערה.״ רטנה אלינור כשראתה לאן הוביל אותן הסולם.
״אל תדאגי. אנחנו לא נישאר כאן הרבה זמן.״ היא הרגיעה ואותה והצביעה על פתח של מנהרה.
״לאן זה מוביל?״ היא הסתקרנה.
״תכף תראי.״ מבטה של רג׳ינה הפך מרוחק פתאום.
אלינור נאנחה ונכנסה למנהרה.
כשיצאו ממנה אלינור הרגישה כאילו מישהו שאב את כל הצבעים מהמקום.
הן עמדו על גבעה ומרחוק היה ניתן לראות עיירה קטנה. אבל היא הייתה ריקה מאדם.
״זה הכפר… נכון?״ היא הסתובבה אל רג׳ינה, שהתיישבה על הדשא הרך.
אלינור התיישבה לידה.
״פעם…״ החלה רג׳ינה לספר. ״זה היה מקום המפלט של המכשפים והמכשפות. אבותינו בנו את המקום הזה לפני מאות שנים כשציד המכשפות של בני האדם היה בשיאו. המקום מבודד ומוקף בכשפי ערפל שמסתירים אותו מהעין האנושים.״
״אז מה קרה?״
רג׳ינה נשמה נשימה עמוקה. ״הכפר נבנה כדי ליצור קהילה מאוחדת של מכשפים ומכשפות… אך מן הסתם היו כאלה שלא הסכימו עם הדרך שלנו. את כנראה לא זוכרת את זה כי היית בת פחות משנתיים, אבל לפני כמעט חמש-עשרה שנים קבוצת מכשפים שגורשו מהכפר לפני עשרות שנים עקב הפרה של כמה חוקים שלחו עלינו את הצל. טורנדו עשן ששאב את כל הצבעים מכאן.״
״אני… חושבת שאני זוכרת אותו. כלומר, ראיתי אותו בזמן טקס החניכה.״
״הגיוני. רוב הנערים מספרים שראו אותו בזמן הטקס.״ קולה הפך חלוש ככל שהמשיכה לדבר. ״אנחנו גרמנו לכך שהזיכרון יודחק מכם עד שתגיעו לגיל המתאים.״
״אז כולנו, כל הנערים, בעצם הגענו מפה.״ אמרה אלינור בקול את חשדותיה.
״אכן.״ אישרה רג׳ינה.
״אם כך, למה נשלחנו לגור אצל בני האדם?״
רג׳ינה נאנחה. ״גם זאת שיחה שקשה לי לעשות כל פעם מחדש.״ אמרה. ״לאחר הצל הגיע המכשף ראסל וקבוצת המכשפים שלו. ניסינו להילחם, אך לא עבר הרבה זמן לפני שהבנו שזה חסר סיכוי. מועצת המכשפים התכנסה והגענו להחלטה. אנחנו ניכנע ונשלח את התינוקות לארץ בני האדם. הם יגדלו שם בבטחה עד שיגיעו לגיל חמש-עשרה. אז הם יקבלו את השרשרת המאתרת שלהם,״ היא הצביעה על השרשרת שעל צווארה של אלינור. ״ואז אני והצוות שלי נוכל לאתר אותכם ולהחזיר אתכם לכאן.״
״ולאן נשלחו המשפחות שלנו? וכל שאר תושבי הכפר?״ שאלה אלינור בחשש.
״לכפר של ראסל. הם עובדים בשבילו עכשיו. אני ועוד כמה מכשפות הצלחנו לברוח איתכם התינוקות… אבל כל השאר עדיין שם.״
״אז תני לי לנחש… את ושאר המכשפים מצפים שאנחנו נציל אותם?״
״זאת הייתה התוכנית פחות או יותר.״ הודתה רג׳ינה.
אלינור הרגישה איך פניה מאדימות. ״אתם שלחתם אותנו רחוק מהמשפחות שלנו, למקום שנחשב עוין עבורנו כדי שנגדל בתחושה שאף אחד לא מבין אותנו, ויום אחד אתם פתאום מחזירים אותנו ואומרים: ׳היי, אתם עכשיו תעזבו את כל החיים שהכרתם כי אתם צריכים לשחרר את הכפר שלא ידעתם שנולדתם בו מאיזה מכשף רשע׳?!״
״אני יודעת שזאת בקשה גדולה.״ קטעה אותה רג׳ינה. ״אבל לזה אני פה. אני אאמן אותכם. ולגבי הפנימייה, אני כבר אדאג להסביר את ההיעלמות שלך.״
״ואיך בדיוק תעשי את זה?״ אלינור הרימה גבה בחשד.
״אני אכתוב מכתב מרגש בשם הזוג תומפסון על כך שהיו צריכים להוציא אותך מהפנימייה לזמן בלתי מוגבל בשל ׳מקרה חירום משפחתי׳. אני בטוחה שזה וערימת מזומנים קטנה תעשה את העבודה.״
אלינור לא יכלה שלא לחייך. חיוך ראשון מזה הרבה מאוד זמן.
״מה אני אמורה לעשות עכשיו?״ שאלה.
״עכשיו אני אוביל אותך למרחב המגורים במחבוא. הגיע הזמן שתפגשי את החברים החדשים שלך.״
אלינור צעדה בחשש במסדרון עם הלפידים הבוערים. ברכיה רעדו והיא השתדלה שלא להפיל את הארגז שהביאה לה רג׳ינה.
תכולת הארגז לא הייתה ידועה לאלינור. ״בגדים וכאלה…״ אמרה לה רג׳ינה כשהביאה לה אותו בדרכן למגורים. היא מעט חששה לפתוח אותו כשתגיע.
הן פנו שמאלה במסדרון ולאחר מכן ירדו בגרם מדרגות צר אל אולם ריבועי.
הצד השמאלי והימני נראו כמעט זהים -שלוש דלתות עץ בצד שמאל ושתיים בימין – ועל כל אחת רשומים שמות.
על זוג הדלתות שמולה נכתב בכתב מסולסל:
מקלחות
את שאר האולם מילאו כורסאות. בזמן שרג׳ינה הובילה אותה לחדרה, אלינור הבחינה בנער ונערה יושבים יחד על ספה קטנה וקוראים ספר עבה עם כריכת עור. הם אפילו לא הרימו את מבטיהם כשעברה שם.
״זה החדר. תרגישי בבית.״ אמרה לה רג׳ינה כשפתחה את הדלת השלישית מימין וחשפה חדר קטן ופשוט. הוא לא היה מפואר. שתי מיטות משני צדי החדר. מתחת לכל אחת הייתה מגירה לאחסון ומולן שני שולחנות עבודה ישנים.
״השותפה שלך תחזור בקרוב.״ אמרה בזמן שאלינור הניחה את הארגז הכבד ליד המיטה שלה. ״אני בטוחה שאת ונִיאָה תסתדרו נהדר.״
״תודה…״ השיבה אלינור.
רג׳ינה קרצה אליה ויצאה מהחדר.
לאחר שעזבה, אלינור צנחה על המיטה, שבאופן מפתיע הייתה נוחה למדי.
לא עברו שלוש דקות והדלת נפתחה בליווי שתי נקישות קצרות. היא ציפתה לראות את נירה בפתח, אך גילתה שזהו ג׳ייסון.
הנער עם השיער הפרוע צעד צעדים מגושמים לתוך החדר ונעמד בכניסה.
״ראיתי שרג׳ינה הביאה אותך לפה… לא שריגלתי אחרייך או משהו כזה… אני מתכוון -״ פניו האדימו.
״זה בסדר.״ הרגיעה אותו אלינור בחצי חיוך.
״רק רציתי לראות שאת בסדר.״ הוא הוסיף לאחר רגע.
״אני חושבת שכן.״ השיבה לו. ״טוב, ׳בסדר׳ בהתחשב בעובדה שגיליתי שאני קוסמת, נלקחתי מהחיים הקודמים שלי וגיליתי שאני צריכה להתחיל להתאמן כדי לעצור איזה מכשף מרושע.״
״כן. הימים הראשונים הם תמיד הכי קשים.״ אמר לה ג׳ייסון לפני שהדלת נפתחה ולחדר נכנסה כרוח שיערה מי שאלינור הניחה שהיא ניאה.
שיערה היה בגוון חום-אדמדם ונקלע לצמה ארוכה ועיניה החליפו צבעים בין כחול לירוק עורה היה שזוף מאוד. היא לבשה גופייה שחורה צמודה ומכנסי קרגו ירוקים. ידיה היו מכוסות בצמידים בעבודת יד ועל צווארה היא ענדה שרשרת זהובה עם אבן ברקת.
״הוא מפריע לך?״ היא הביטה בג׳ייסון בעוקצנות.
רק רציתי לראות מה שלומה.״ ג׳ייסון התגונן.
״אל תדאג. היא איתי. היא בסדר.״ ניאה הניחה יד מגוננת על כתפה של אלינור.
״אוקיי… נתראה במעגל מאוחר יותר.״ ג׳ייסון העיף באלינור מבט חטוף נוסף לפני שהלך.
״תתעלמי ממנו.״ אמרה ניאה. ״הוא חמוד, אבל בהחלט יכול לעצבן לפעמים. היי, אני ניאה.״ היא הושיטה את ידה ללחיצת יד.
״אלינור.״ היא הושיטה את ידה. ״מה זה המעגל הזה שהוא דיבר עליו?״ היא שאלה.
״זה המקום שכולנו נפגשים בו כל ערב.״ ניאה הסבירה. ״בעצם, נראה לי שאנחנו צריכות כבר להתחיל להתארגן.״ היא קמה ממקומה ליד אלינור וסימנה לה לבוא אחריה.
״המעגל״ הזכיר לאלינור ערבי קיץ חמימים סביב המדורה בפנימייה. רק שבמקום לשבת על בולי עץ קוצניים בחצר, הם ישבו על מחצלות שהונחו על דשא רך וירוק בחדר סגור עם חור עגול בגג סביב בור אש.
״זה לא בטוח לצאת החוצה, לכן אנחנו מגיעים לכאן.״ הסבירה ניאה בזמן שסחבו מגש עוגיות לכיוון החדר. ״החור בגג מוביל אל המערה ויצא ממנה דרך פתחים נסתרים לרוחבה על מנת למנוע מאורחים לא רצויים לגלות את המחבוא.״
כשנכנסו לחדר אלינור מצאה שם את ג׳ייסון, בין עוד שישה נערים – כולם ענדו שרשראות עם אבני חן בצבעים שונים.
״מה הקטע של השרשראות?״ לחשה אלינור לניאה.
״לכל מכשף כאן יש כוח שונה. האבנים מייצגות את היכולת שלנו. קחי לדוגמה את נאס ולנס -״ היא הצביעה על זוג נערים מנומשים. לאחד שיער חלק ולשני מתולתל, אך נראה בבירור שהם תאומים. ״להם יש אבן אפורה על השרשרת – מה שאומר שהם ׳נעלמים׳. ולילה,״ היא גלגלה עינים לעבר נערה עם עור חיוור שעמדה צמוד לנער עם משקפיים, אותם אלינור זיהתה בתור הזוג מפינת הקריאה. ״האבן שלה צבעונית כי היא מחליפת צורה.״ היא הוסיפה לפני שהכריזה בקול:
״חברים, זאת אלינור! היא החדשה.״
כולם הסתובבו אליהן במבטים סקרניים ואלינור הרגישה שהיא מסמיקה.
״אני כל כך שמחה לפגוש אותך. אני אָלי״ רצה לכיוונה נערה עם עור שחום ושיער קלוע בעשרות צמות קטנות ומנצנצות ולחצה את ידה בהתרגשות.
לרוב אלינור הייתה נרתעת עקב מגע פתאומי, אך כידה נגעה בידה של אלי היא… לא הרגישה כלום.
מוזר. היא חשבה ושמה לב שהיא גם לא מצליחה להבין מה כולם סביבה חושבים.
אלינור חייכה ולאחר מכן הגיעה לילה. הבעתה נראתה מתנשאת למדי. אלינור יכלה להבין זאת גם ללא היכולות המוזרות שלה.
״נחמד לפגוש אותך.״ היא סרקה אותה במבטה. ״אני מקווה שרג׳ינה צדקה בכל הדברים הטובים שסיפרה לנו עלייך.״ היא הוסיפה וחזרה לזאק לפני שאלינור הספיקה לענות.
״תתעלמי ממנה.״ לחשה לה ניאה במהירות. ״היא וזאק חושבים שהם שולטים במחבוא כי הם הגיעו לכאן ראשונים.״
לאחר כמה דקות זאק יצר להבות אש מבין אצבעותיו והדליק את המדורה.
כולם התיישבו סביבה על המחצלות, מלבד נער אחד עם אבן ספיר על צווארו ומבט זועף על פניו שישב בפינה. ניאה אמרה ששמו אנדי והוא נוהג להתבודד רוב הזמן.
ג׳ייסון חילק לכולם מרשמלו צלוי על מקל ולאחר מכן התיישב לצידה של אלינור.
היא הקשיבה לו בהנאה בזמן שסיפר מעשייה על מאלף דרקונים שנכנס לכלא כי דרקון בלע אותו בשלמותו.
״בחיי שהסיפורים שלך נהיים הזויים יותר מפעם לפעם, ג׳ייסון.״ צחקה ניאה.
אלינור נשענה לאחור על קיר הצמחים של החדר והביטה בחבורת הנערים הצוחקים סביב המדורה.
אולי לא יהיה כאן נורא כל כך. חשבה לעצמה. הם לא בדיוק המשפחה שביקשתי, אבל הם כמוני, ומקומי הוא כאן איתם…