פרולוג
הדפיקות בשערי הארמון הלכו והתחזקו עד שלמלך ארלוג נמאס.
"פתחו את השער!" ציווה המלך.
שומרי הארמון פתחו את השער, ובפתח עמד איש זקן מכוסה בגלימה כחולה כהה, בעל זקן ארוך ומבטו ממוקד. "אני צריך לפגוש את המלך." אמר לשומרים. השומרים עלו לחדרו של המלך והודיעו, "מישהו רוצה לדבר איתך."
"הגידו לו שיכנס." אמר המלך והשומרים הובילו את הזקן במעלה המדרגות לחדרו של המלך והזקן נכנס פנימה. השומרים הקשיבו מבעד לדלת לזקן שדיבר, "אדוני המלך, יש לי דבר מה לומר לך."
"דבר." הורה לזקן.
לפתע בלי שום אזהרה נעלמו אישוניו של הזקן ועיניו הפכו זרחו באור. "מה קורה כאן?!" צעק המלך. השומרים נכנסו לחדר בבהלה. זוהר צהוב בוהק עטף את הזקן, והוא התחיל לדבר בקול עמוק, ואלה היו דבריו: "כאשר הנסיכה תעלם, חמישה ילדים יבואו להצילה ופרס יבוא על ראשם". כשסיים עיניו חזרו לצבעם הרגיל ואישוניו חזרו למקום.
המלך ההמום נשאר כמה דקות בלי מילים וכאשר הבין מה הזקן אמר התחיל לצעוק. "בוגד! תפסו אותו, הוא בוגד בממלכה! הילדה הקטנה שלי בטוחה בבטן של אימה. לעולם אל תדבר ככה, ובמיוחד לא בפני!" המלך רתח מזעם, אך לא ידע באותו הזמן עד כמה הזקן צדק.
"הסתלק מפה!" ציווה המלך והשומרים ההמומים התקרבו אל הזקן בצעדים דרוכים בכוונה ללוות אותו החוצה אך לפתע.
הזקן נעלם.
"טופז, תזדרזי את תפספסי את האוטובוס!" קראה אימה של טופז מהסלון.
"אני כבר מסיימת להתלבש!" ענתה וכעבור דקה מהירה היא סיימה להתלבש והסתכלה בראי. טופז היא ילדה בת אחת עשרה בעלת שיער חום ועיניים ירוקות, היא חובבת ספרים ואוהבת ללמוד. היא קלעה לעצמה צמה ארוכה, הרכיבה את משקפיה הזהובות ויצאה לסלון. "אני יוצאת." קראה טופז.
"תהני חמודה!" קראה אימה בתשובה.
טופז יצאה מהבית וסגרה את הדלת. היא ירדה במדרגות וצעדה לתחנה וכעבור ארבע עשר דקות הגיעה לבית הספר.
כשהגיעה לכיתה היא התיישבה במקומה וחיכתה לתחילת השיעור. אחרי שהתחיל השיעור היא הבחינה במשהו מוזר. "מה זה?" שאלה טופז את עצמה.
"מה זה מה?" היא שמעה את שחר. היא הסתובבה והביטה אל שחר שבאותו היום לבש חולצה ירוקה ומכנס שחור שהתאימו לעיניו השחורות ולשערו השחור למרות שעורו היה בהיר.
"אה… כלום." אמרה והסתכלה לכיוון השני.
"שקט שם מאחורה!" ביקשה המורה, "טופז, את מקשיבה בכלל לשיעור?"
"כן, בטח."
"טוב, ועכשיו לסיכום השיעור. מי רוצה לענות ממה ניזונו הדינוזאורים הסופרזאורוס, הארגנטינוזאורוס והטירנוזאורוס…" המשיכה המורה בשיעור.
"למי אני יכולה לגלות את זה," חשבה טופז וחשבה על השאלה הזאת כמה דקות. "אה, לנוגה ואגם! איך שכחתי מהחברות הכי טובות שלי".
ברגע שנשמע הצלצול להפסקה כולם יצאו החוצה חוץ משחר שהתלחשש עם עידו חברו הטוב, בעל שיער חום מתולתל, עיניים חומות ומשקפיים כחולים.
"ידעתי שהוא לא יעזוב את העניין הזה…" מלמלה טופז. טופז רצה לחפש את חברותיה. היא חיפשה ועברה קומה קומה עד שהגיעה לחצר הגדולה ומצאה אותן שם יושבות בפינה שקטה. היא ראתה את נגה בעלת השיער החום והחלק והעיניים החומות שתמיד באה עם השרשרת לב הזהב שלה. ואת אגם שהייתה ילדה שקטה שנמשים עיטרו את פניה, היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
הנה אתן, בואו!" קראה טופז והתחילה לרוץ אך נעצרה כשראתה שהן לא באות אחריה, וחזרה אליהן. "נו… למה אתן לא באות?" שאלה.
"באות לאן?"
"אני אסביר לכן בכיתה, בואו כבר, מהר!" ועכשיו שלושתן רצו לכיתה שלהן.
"קדימה, בואו!" אמרה טופז כשראתה שהן מאיטות. "קדימה, אין לנו זמן זה עוד מעט נסגר." אמרה טופז.
"מה נסגר?" שאלה אגם בבהלה.
"בואו ואז אסביר לכן." כשהגיעו לכיתה טופז הובילה אותן בין השולחנות והכיסאות לקצה השני של הכיתה, "הנה תסתכלו". נוגה ואגם פערו את פיהם למראה חור בקיר בגודל אדם. מסביב לחור היה זוהר כסוף-תכלכל ומבעד לחור היה אור מנצנץ ומתחתיו נראה דשא ירוק להפליא.
"מה זה?" שאלה אגם והפרה את השתיקה שהשתררה בכיתה.
"זה בדיוק מה שאני שאלתי את עצמי."
"אז מה רצית מאיתנו?" המשיכה אגם.
"מה, זה לא ברור היא רוצה שניכנס יחד איתה, נכון?" ענתה נוגה
"חשבתי שאתן תרצו לבוא איתי לשם." אמרה טופז.
"ברור שאנחנו רוצות." השיבה נוגה.
"אולי את רוצה, אני ממש לא רוצה ללכת לשם." אמרה אגם.
טופז נשמה נשימה עמוקה ואמרה, "תקשיבי אגם, זה לא קורה כל יום, עוד מעט זה נסגר!" טופז נשמה עוד נשימה אחת והמשיכה "אבל, זה בחירה שלך אם את לא נכנסת גם אנחנו לא ניכנס. נכון נוגה?"
נוגה הסכימה מיד.
"אבל את צריכה להזדרז, כי החור לא יחכה לך כל היום, הוא לאט לאט נסגר." אמרה טופז. אגם התלבטה, מצד אחד היא לא רוצה להסתבך בצרות יש לה שיעורי בית בחשבון והיום בצהריים היא צריכה להתאמן למבחן בגיאוגרפיה, אבל מצד שני טופז צודקת זה לא קורה כל יום, אגם היססה אבל בסוף החליטה.
"מה בחרת?" שאלה טופז במתח.
"החלטתי להיכנס."
נוגה צעקה משמחה וטופז אמרה, " נוגה, תהיי בשקט אסור שמישהו ישמע אותנו."
"למה?"
"כי אם מישהו ישמע אותנו כנראה שהוא ילשין עלינו למורה ואנחנו לא רוצות שזה יקרה." ענתה אגם במקום טופז.
"בדיוק". הסכימה טופז.
"אבל לא כולם ילשינו." שמעו שלושת הבנות מהקצה השני של הכיתה, וראו את שחר ועידו יוצאים מאחורי הארון של המורה.
"מאיפה צצתם?" שאלה טופז.
"ראינו שאת מתנהגת מוזר בשיעור הקודם, אז החלטנו לעקוב אחריך וכך, הובלת אותנו לכאן."
"אני לא מאמינה." אמרה טופז בפרצוף כועס.
"רגע, מישהו יודע מה השעה?" שאלה נוגה.
"עכשיו 11:29" אמרה אגם כשהביטה בשעון.
"אוי לא, עוד דקה נגמרת ההפסקה והמורה תבוא! אין לנו זמן!" אמרה נוגה ומיד טופז שכחה מהכעסה. "טוב יש לנו אפשרות אחת. או שכולנו ניכנס או שהמורה תבוא לפה ותעצור אותנו." עצרה טופז ומיד המשיכה. "אז מי רוצה להיכנס?"
"אני." ענו כולם פה אחד.
דינג דונג
"אוי לא, אין לנו זמן קדימה להיכנס!" צעקה טופז היא דחפה את כולם לעבר החור ונכנסה פנימה.
הם נפלו על דשא רך ונעים והסתכלו אחורה,
אבל לא היה שמה את החור שציפו לראות, אלא משטח עצום של דשא, ומלמעלה שמיים יפהפיים.
בין הדשא לשמיים עמדה טירה יפיפייה שהזדקרה לגובה, והמתירה יופי על הסביבה, אך חוץ משני שומרים לא היה איש בסביבה. "איפה אנחנו?" שאל עידו.
"אין לי מושג" ענתה טופז.
באותו רגע עברו חמישה סוסים בדהירה מהירה ונעצרו במרחק מטרים ספורים מהילדים, בשביל ללחך עשב ירוק מהאדמה, "מי הם?" שאלה אגם.
"אין לי מושג." ענה שחר בתהייה.
"אולי הם ידעו איפה אנחנו." ענתה נוגה, והחבורה הנהנה בהסכמה.
הילדים צעדו אל עבר הרוכבים בתקווה שיענו על שאלותיהם, אך לפתע הבחין שחר שהרוכבים מתחילים להתקפל ולהתכונן לרכיבה מחודשת.
"חכו!" צעק שחר אל עבר הרוכבים, הם הסתובבו לאחור והביטו על הילדים שהבעת תדהמה על פניהם.
"זה.. זה זה.. זה הם!" מלמל רוכב ג'ינג'י עם עיניים כחולות.
"אני לא מאמין." קרא חברו.
"ידעתי שהם יגיעו." אמר רוכב נוסף.
"בדיוק כמו שהנבואה מתארת." אמר הראשון שמבטו נעוץ בהם.
"איזה נבואה?"
"איפה אנחנו?"
"מי אתם בכלל?"
"ולמה אתם מתכוונים?" והילדים הציפו את הרוכבים בשאלות כשהילדים הגיעו אליהם.
"לאט לאט." אמר אחד הרוכבים כאשר הם התעשתו.
"בואו, אנחנו נסביר לכם הכול, אבל קודם כל בואו לארמון." אמר רוכב אחד, שלא דיבר קודם. הרוכבים הושיבו את הילדים על סוסיהם ודהרו לארמון.
"וואו, אף פעם לא רכבתי על סוס." אמרה אגם ששערה הפזור מתנופף ברוח.
"הלוואי שהסוס שלי בחוג סוסים היה דוהר כזה מהר." אמר שחר.
כשהסוסים נעצרו היה תור הילדים לשרות בתדהמה. כשהילדים הרימו את ראשם הם ראו את המראה היפה ביותר שקיים. הארמון עמד מולם ברוב תפארתו בצבע זהב שנצנץ בשמש החמה שמעליהם. בפתח עמד שער גדול מעוטר בגילופים יפיפיים ונוצצים בצבע כסף ומצדדיו עמדו שני שומרים חמושים בשריון ובחרב.
הילדים צעדו יחד עם הרוכבים אל פתח הארמון, וכשהתקרבו, אותו רוכב ג'ינג'י לחש לאחד השומרים כמה מילים, והשומר פתח את השער.
החבורה נכנסה לארמון והתפעלה מאוד מן המראה המפעים. הם עמדו מתחת לגרם המדרגות הארוך ביותר שראו עד כה.
במרכז החדר ניצב שולחן גדול מגולף מעץ עתיק ועליו מאכלים רבים.
מסביבו עמדו שלושה עשר כסאות מותאמים לשולחן, ומהתקרה השתלשלה נברשת עטורה בזהב שהפיצה בארמון אור נעים.
"למי שייך הארמון הזה?" שאלה נוגה.
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להסביר לכם, אבל קודם, בואו תנוחו, תאכלו." אמר אחד הרוכבים.
הילדים שמחו והתישבו בכיסאות, אבל אף אחד מהם לא נגע באוכל.
"קדימה אל תתביישו, אתם יכולים לאכול." אמר הרוכב הג'ינג'י.
הילדים התחילו לאכול בהנאה מהשולחן, על השולחן היה פסטה בכל סוגי הרטבים, פיצה עם כל סוגי התוספות וכל מה שילדים יכולים לחלום עליו.
"אוקי, בוא נתחיל מהתחלה, אני ג'ון." אמר הרוכב הג'ינג'י שהיה בעל העור הבהיר ביותר שביניהם "וזה ניקו, פטריק, רוברט ופרד." אמר ג'ון והצביע על ארבעת הרוכבים האחרים. לפטריק היה שיער חלק ושחור ועיניים ירוקות בורקות, לפרד הייתה צלקת גדולה שחצתה את פניו, והוא היה לבוש כמו קאובוי. וניקו ורוברט, היו תאומים זהים לחלוטין, בחולצה הצהובה, במכנסי ג'ינס הכחולים, בשערם המתולתל בצבע שחור, ועורם הבהיר פרט לעיניהם השונות זו מזו לרוברט היו עיניים ירוקות ולניקו כחולות .
"לשאלתכם." המשיך ג'ון.
"ארמון זה שייך לנסיכה אוליביה, שהייתה נסיכה יפיפייה ששלטה בממלכה ביד רמה." אמר ג'ון.
"אבל איפה הממלכה, איפה כל התושבים?" שאל עידו.
"הממלכה מתחילה מכאן והבתים נמצאים כמה קילומטרים מכאן." אמר ג'ון והמשיך, "עד שמלפני כמה ימים בודדים היא נעלמה, אך עוד מלפני שהיא נולדה הייתה נבואה שאמרה "שכאשר הנסיכה תעלם, חמישה ילדים יבואו להצילה, ופרס יבוא על ראשם." וזה אומר," הסביר ג'ון כשראה שהילדים לא מבינים. "שכאשר הם יצילו אותה הם יקבלו משאלה אחת לבחירתם." סיים ג'ון.
הילדים נשארו עם פה פתוח למשמע הסיפור וחשבו שג'ון התבלבל.
"אז אתם בעצם רוצים להגיד לנו שזה אנחנו? אנחנו הילדים שאמורים להציל את הנסיכה? מה? איך אתם חושבים שנעשה את זה בכלל?" שאלה נגה.
"אני לא הולכת להציל שום נסיכה ואף יפיפייה! זו הנסיכה שלכם ואתם תצילו אותה." אמרה אגם בהחלטיות.
"נו אגם, אולי בכל זאת ננסה, תחשבי על זה." התחננה טופז.
"אני מסכים עם טופז." אמר שחר שכל חייו חלם על הרפתקה.
"אין מה להתווכח על זה, הנבואה אומרת שזה יקרה, אז זה יקרה." אמרו ניקו ורוברט ביחד וחייכו.
"יש לנו השערה היכן היא נמצאת, לכן תצאו מחר בבוקר, ובינתיים תסיימו לאכול ולכו לישון, מחכה לכם יום עמוס מחר." אמר פרד.
הילדים המבולבלים חזרו לאכול וסיימו כעבור זמן קצר.
"איפה נשכב?" שאל עידו.
"בוא ותראו." אמר פטריק.
ג'ון הוביל את הילדים במעלה המדרגות כשבינתיים ניקו, רוברט, פטריק ופרד נשארו לסדר את השולחן.
הילדים הלכו אחרי ג'ון לאורך מסדרון ארוך וג'ון נכנס בדלת השנייה. "הנה, זה החדר שלכם." אמר ג'ון "וואו, זה חדר ענק." אמרה נוגה.
"תמיד חלמתי על חדר כזה." אמר שחר בהתפעלות.
החדר היה ענק וכל הקירות היו מכוסים בפרחים ורודים, סגולים, כחולים, צהובים, ירוקים ואדומים, וכך גם בתקרה.
בצידי החדר נחו חמישה מיטות אפיריון מפוארות. "אז איפה הנסיכה יכולה להיות?" שאל שחר.
"את זה תגלו מחר בבוקר." ענה ג'ון וירד למטה בחזרה.
כל אחד הלך למיטתו והתארגן לשינה.
כשנשכבו לישון נזכרה אגם במשהו חשוב.
"רגע! מה עם שאר האנשים?"
"מה זאת אומרת שאר האנשים?" שאל עידו .
"ההורים שלנו, החברים, המורה כל אלה, מה איתם?"
"נכון, איך לא חשבנו על זה." אמרה טופז.
"הם בטח ממש דואגים," אמרה נגה בחצי געגוע, חצי דאגה.
"לא נורא." אמרה טופז "הגענו לפה, התחלנו פה ונסיים פה."
"אפשר להיות בשקט? מנסים לישון פה." אמר שחר.
הילדים עצמו את העיניים ונרדמו מיד.
למחרת אגם התעוררה לקול הציפורים המצייצות בחוץ, היא הסתכלה בחדר ונזכרה באירועי היום האחרון.
לאחר שגילתה שהתעוררה ראשונה ניסתה לחזור לישון, אבל אחרי כמה ניסיונות כוזבים היא קמה והחלה להלך בחדר.
לאחר כמה דקות התפקעה סבלנותה של אגם והיא יצאה מהחדר למסדרון. היא רצתה לבדוק את אורכו ולכן החלה לצעוד לאורכו עד שהגיע לדלת האחרונה, וכשהגיע לדלת האחרונה סבה על עקבותיה בחזרה לחדר וגילתה שטופז התעוררה.
כשטופז התעוררה בבוקר היא לרגע לא זיהתה איפה היא נמצאת. "איפה אני?" היא שאלה את עצמה. ואז היא נזכרה בכל מה שקרה אתמול.
היא התחילה להתארגן כשאגם נכנסה לחדר "מלפני כמה זמן התעוררת?" שאלה טופז.
"לא הרבה, הספקתי רק לבדוק את אורכו של המסדרון." אמרה. "ותאמיני לי, הוא ארוך."
"בוקר טוב," הם שמעו מאחוריהם, הם הסתובבו וראו את שחר מתמתח.
"בוקר טוב" לחשו לו חזרה, הם חיכו שכל שאר הילדים התעוררו, וכעבור זמן קצר של דיבורים הם ירדו למטה.
ג'ון, פטריק, פרד, ניקו ורוברט כבר חיכו להם.
"אני רואה שהתעוררתם." אמר ג'ון "אוקי, קדימה אין לנו הרבה זמן, צריך להחזיר נסיכה היום." אמר פרד.
ג'ון פרס על השולחן מפה של האזור ומיד התחילו הילדים לדבר.
"וואו איזה יפה האגם הזה." אמרה נוגה.
"ואיזה צוק תלול יש שם." אמר עידו.
"ומה זה המבצר הזה?" שאל שחר.
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להסביר לכם." ענה ג'ון.
"בתוך המבצר הזה נמצאים האויבים הגדולים ביותר של הנסיכה, ולכן אנחנו בטוחים שהיא נמצאת שם."
"אז לכן בואו, תאכלו קצת אוכל לפני שאתם יוצאים לדרך." אמרו ניקו ורוברט.
"אה, ואל תשכחו את המפה, אולי תזדקקו לה." אמר פטריק והושיט את המפה לטופז, היא לקחה את המפה מידיו והילדים התישבו בשולחן והתחילו לאכול ארוחה זריזה וטובה.
אחרי הארוחה הם ארזו תיקים עם אוכל, מים וכל מה שצריך.
הם יצאו מהארמון לכיוון המבצר, וג'ון הוביל אותם עד לנקודה מסוימת שבה עצר ודיבר.
"מפה אתם תמשיכו לבד, ברגע שתמצאו את הנסיכה תביאו אותה אלינו, ואנחנו נטפל בה." סיים ג'ון.
הוא אמר לכל אחד מהם להתראות, וחזר לארמון.
"מעכשיו המשימה שלנו." אמר שחר.
הם המשיכו ללכת וכעבור עשר דקות עצרו לנוח. "זה עומד להיות הליכה ארוכה?" שאלה אגם "ככה אני…" אמרה טופז אבל אז נעצרה היא הביטה לאופק לזמן קצר ואז קראה.
"ממש לא הנה המבצר, תסתכלו שם!" הילדים הסתכלו וראו את המבצר וזה המריץ בהם אנרגיה חדשה.
"קדימה!" אמרה נוגה.
"יוצאים לדרך!" אמר שחר.
והילדים רצו אל עבר המבצר קצת פוחדים קצת נרגשים.
כאשר הם הגיעו למבצר הם לא האמינו למראה עיניהם.
המבצר היה שחור וענק והטיל פחד ואימה על הילדים. בפתח המבצר הם ראו שני שומרים חמושים, והילדים התכופפו מתחת לסלע שהיה שם בסביבה בשביל להסתתר.
"אוקי, הפעם אנחנו לא נכנסים דרך השער." אמר שחר.
"מסכנה הנסיכה." אמרה נוגה בעצב
"עוד מעט היא כבר לא תהיה מסכנה." אמרה טופז.
"הי, תסתכלו לשם." אמר עידו והצביע על קיר כלשהו במבצר. הילדים לא הבינו על מה הוא מצביע עד ששמו לב לחבל שהיה תלוי שם "משם נכנס." אמרה טופז.
"אין סיכוי." אמרה אגם והמשיכה, "את יודעת שיש לי פחד גבהים." סיימה אגם.
"אבל זאת הדרך היחידה שיש לנו!" קראה נגה.
"החבל מספיק חזק בכלל?" שאלה אגם בפחד.
"מאה אחוז" השיב עידו. הם התגנבו מהסלע לכיוון החבל ומשם השומרים כבר לא יכלו לראות אותם עידו החזיק בחבל ומשך כדי להדגים, אך החבל כלל וכלל לא היה חזק כפי שחשב, לכן כשעידו משך, החבל ניתק ממקומו ונפל ארצה, "אופס." אמר עידו.
"איך נכנס עכשיו?" שאלה טופז. "הרסת את הדרך היחידה שלנו פנימה".
"לא היחידה" הזכיר שחר והצביע לכיוון שבו עמדו השומרים.
"אין מצב שאנחנו מתאבקים איתם" אמרו אגם ונגה ביחד.
"לא להתאבק" הסביר שחר, "אלא להסיח את דעתם"
"כלומר?" שאלה טופז.
"נזרוק אבן לצד השני, וברגע שהם ילכו לכיוון שממנו ישמעו את רעש הנפילה, אנחנו נחמוק פנימה." הסביר שחר.
"רעיון טוב, אבל השערים סגורים." אמר עידו.
"אין בעיה כל מה שצריך לעשות זו למשוך בשני הידיות האלו ביחד." אמר והצביע על שני ידיות ברזל גדולות, שהיו מקובעות לאדמה ליד השער.
"מוכנים?" שאל שחר. "לעולם לא" מלמלה אגם לעצמה, אך לא היה לה ברירה, הוא זרק את האבן השומרים קפצו אך התעשתו מיד, הם הנהנו אחד לשני, ורק שומר אחד החל לצעוד לכיוון שבו נחתה האבן, אך החבורה לא הבחינה בזאת. הם חיכו למשמע הצעדים האחרונים של השומר ורצו להתחיל במשימה.
"מוכנים?" שאל שחר. אך לפתע שמעו קול מרחוק צועק. "הרולד, בוא תעזור לי, אני לא מוצא את מקור הרעש."
והילדים עצרו וקפאו במקום.
הם שמעו קול צעדים כבדים מתרחקים, ונשמו לרווחה.
"היה לנו מזל גדול." אמרה טופז.
"קדימה, 3 2 1 צאו." אמר שחר.
הילדים רצו לשער הגדול ועמדו מולו "קדימה, אין לנו זמן." קראה נוגה, והילדים התפצלו. "שלוש ארבע ו…" קראו הילדים ומשכו בידיות. עידו ושחר בידית הימנית. וטופז, נוגה ואגם משכו בידית השמאלית.
באותו רגע נפתח השער בחריקה עזה וצורמת, והילדים נכנסו פנימה. "קדימה, אני יחפש שם" אמרה טופז והצביע על מקום אפל במבצר שהיה מלא שומרים שהיה נראה שהם שומרים על משהו חשוב במיוחד.
"נוגה ואגם יחפשו שם." המשיכה טופז והפעם הצביעה על מסדרון ארוך וקודר שהיה ריק למדי בצורה מחשידה.
"ושחר ועידו יחפשו בקומה השנייה. בסוף החיפושים נפגש מחוץ למבצר." אמרה טופז, וכל הילדים יצאו לדרכם לפי ההוראות של טופז.
"אני מפחדת." אמרה אגם.
"גם אני." אמרה נוגה.
"אבל קדימה אנחנו נצליח." הם הלכו לאורכו של המסדרון האפל, ולפתע הבחינה אגם בדלת שחורה בקיר השמאלי עם ידית זהב גדולה ומנצנצת.
"לאן זה מוביל?" שאלה נגה בסקרנות.
"למקום מפחיד שאנחנו לא הולכות אליו!" אמרה אגם בפחד אך בהחלטיות.
"אבל אנחנו חייבות להציל את הנסיכה." ענתה נוגה. "מה אם היא שם?"
"היא לא שם. נו… אני בטוחה!"
"את לא יכולה להיות בטוחה, אני הולכת ואת תחכי לי כאן." אמרה נוגה, ובכך סיימה את הדיון. "טוב, טוב, אני באה." החליטה אגם ושתיהן נכנסו לחדר בזהירות.
אצל שחר ועידו הכל הלך חלק. הם נכנסו לכל החדרים בזהירות רבה ובשקט ובדקו בכל מקום אפשרי, אך לא היה שם איש והקומה הייתה נטושה לגמרי הם ירדו בזהירות רבה במדרגות ועברו דרך חור גדול בקיר המבצר ויצאו החוצה.
טופז שמעה את הוויכוח של נוגה ואגם.
"שישתקו כבר." לחשה לעצמה. "אחרת יגלו אותנו! טוב, זה לא הזמן לזה אני צריכה להתרכז, איך אני עוברת את השומרים האלה?!" היא התכופפה מהר מתחת לעציץ גדול שהיה שם ובהתה בקיר, עד שפתאום צץ לה רעיון מטורף. היא הדליקה את הפלאפון שלה, שמה פלייליסט של שירים של 'התקווה 6' והניחה את הפלאפון בזהירות במרחק מה ממנה ומהשומרים וקיוותה לטוב.
והתוכנית עבדה כמו קסם.
השומרים נבהלו והתקרבו בזהירות מרובה אל הטלפון המנגן. כשהתרחקו מספיק מהדלת היא התגבנה אל הדלת והתכוונה לחדור פנימה, היא משכה בידית בחוזקה, אך הדלת הייתה נעולה וכך התוכנית שלה נהרסה, היא ניסתה לבעוט בדלת או לפרוץ אותה אבל שום דבר לא עזר. בזווית עיניה היא הבחינה בשומרים המתכוונים לחזור, היא הייתה אובדת עצות.
היא הביטה למעלה וראתה שמעל הדלת היה חלון פתוח אך לא הייתה לא אפשרות לטפס לשם. היא סרקה בעיינה את סביבתה, מחפשת כל דבר שיכל לעזור לה לטפס למעלה והבחינה בעציץ שהסתתרה מאחוריו, טופז גררה אותו מהר אל הדלת, טפסה עליו ומשכה את עצמה אל החדר דרך החלון. אבל פתאום העציץ התנפץ בקול רעש גדול, אך זה לא שינה לה שהשומרים קפצו בבהלה והתקרבו לעציץ כי היא הייתה כבר בטוח החדר.
היא הסתכלה מסביבה וגילתה לתדהמתה ואכזבתה שחוץ מתיבה קטנה בפינת החדר, ודלת בגובה מטר, החדר היה ריק היא פתחה את התיבה וראתה בפנים יהלום אדום ובוהק, אבל זה בכלל לא עניין אותה כי הדבר היחיד שעניין אותה זה למצוא את הנסיכה.
אחרי כמה דקות של חיפושים מיותרים היא פתחה את הדלת הקטנה באכזבה וגילתה שהדלת מובילה מחוץ למבצר ישר למקום המפגש .
כשטופז יצאה החוצה למקום המפגש, עידו ושחר כבר היו שם.
"איך הלך, מצאתם את הנסיכה?" שאלה טופז בתקווה.
שחר ועידו הנידו בראשם לשלילה.
"טוב נחכה לנוגה ואגם, אולי הם יביאו חדשות טובות".
כשעיניהם של נגה ואגם התרגלו לחושך הם הצטמררו למראה החדר המחריד.
בכל פינות החדר היו פזורות חרבות ומגנים וכל שאר כלי המלחמה שאפשר לדמיין, היו שם גם כמה מכשירים שהיו נראים שנועדו להכנת כלי נשק. אגם ונגה הסתכלו והמראה הספיק להם. "מה הלך כאן?" שאלה נגה בזעזוע.
"חבל שנכנסנו." אמרה אגם.
הבנות יצאו מהחדר למסדרון, ויצאו באותו החור שהבנים יצאו ממנו.
"אני לא מאמינה שהנסיכה לא הייתה במבצר" אמרה נגה כשנפגשו.
"גם אני לא" הסכים איתה שחר.
"הסתכנו כל כך ובסוף היא לא שם." אמרה טופז.
"איפה היא יכולה להיות?" אמר עידו בשאלה.
"אוף בכלל לא רציתי שנבוא לכאן, ולעולם אנחנו לא נצליח להציל את הנסיכה, ולא נוכל לחזור הביתה, ובטח כולם דואגים לנו, וממש סיכנו את החיים שלנו, וראינו דברים שאתם לא רוצים לראות, וכל זה בשביל לעבור בחור?" אמרה אגם. "בגלל שזה לא קורה כל יום?" ציטטה אגם את טופז.
"אגם, אנחנו מבינים, אבל כולנו מתוסכלים." אמרה טופז.
"סליחה." אמרה אגם כשהבינה שפגעה בטופז.
"זה בסדר."
"תקשיבו, אנחנו לא יכולים כל היום להתנצל, אנחנו צריכים לעשות משהו." אמר עידו.
"עידו צודק, אנחנו צריכים לעשות משהו." אמרה נוגה בהסכמה.
"אולי נחזור לרוכבים, אולי הם ידעו מה לעשות!" אמר שחר וניצוץ תקווה הופיע בעיניו.
"נכון, קדימה." קראה טופז, והילדים התחילו לרוץ אל עבר הטירה בשמחה, אבל ברגע אחד הכל השתנה.
אגם מעדה ונפלה כשרגליה נתקלו באבן שבלטה במקצת מעל לאדמה.
"את בסדר?" שאלה טופז, כשהחבורה עצרה.
אך לפני שאגם הספיקה לענות האבן שבלטה החוצה נכנסה לתוך האדמה, וכשזה קרה האדמה החלה להיפתח בקול רעש רועם, הילדים נבהלו והלכו כמה צעדים אחורה. כעבור כמה דקות נגמר הרעש ולפניהם התגלתה מנהרה ארוכה ואפלה שירדה למטה ושהילדים לא ראו את סופה. "מה קורה כאן?" שאלה אגם בפחד.
"אין לי מושג" ענה עידו.
השתררה שתיקה ארוכה אך לאחר כמה דקות שחר הפר את הדממה, "יש רק דרך אחת לגלות, אז קדימה!" אמר ונכנס למנהרה. טופז נכנסה ישר אחריו אך כל שאר החבורה היססו, ולבסוף עידו נכנס והשאר השתחלו אחריו.
המנהרה הייתה בגובה של חצי מטר והיה על הילדים לזחול כדי להיכנס. בתוך המנהרה התגלה קורי עכביש ענקיים. אך ככל שנכנסו עמוק יותר במורד המנהרה, כך המנהרה התרחבה והתרחבה עד שאפילו הילדים היו יכולים לעמוד בחופשיות
"עד כמה המנהרה ארוכה?" שאלה נגה.
"למה שנדע." ענתה טופז .
פתאום שחר שהלך בראש המנהרה החניק צעקה.
"מה קרה?" שאלה נוגה בבהלה.
טופז שהלכה מאחורי שחר הציצה מעבר לכתפו, וראתה עכביש ענק ושעיר עם שמונה עיניים ופרווה בצבע שחור בגודל של דוב ענק מתקרב לעבר שחר.
"תזרוק עליו משהו!" צרחה טופז. שחר התכופף והרים אבן קטנה וזרק לעבר היצור,
"זה לא מזיז לו" צעק בתשובה.
"תסנוור אותו" ניסתה אגם שהבינה מה קרה.
הוא הוציא את הפנס מהתיק שלו וכיוון לעבר היצור, היצור שבדיוק התכוון לזנק על שחר פלט צרחה נוראית הסתובב וברח.
בינתיים שאר החבורה לא ראתה את היצור אלא רק שמעה את הצרחות והצעקות "מה קרה?" שאל עידו, שחר הסתובב אליהם מכוסה בזיעה קרה.
"ע..ע..עכביש." מלמל .
"מה…?" שאלה נוגה שלא הבינה.
"הוא רצה לטרוף אותי." ענה שחר באימה.
"איזה גודל?" שאל עידו.
"בגודל של דוב ענק." ענה שחר המפוחד.
הילדים המשיכו בצעידה מפוחדת ודרוכה ולפתע שמעו קולות לחשוש.
"יש כאן מישהו" לחשה אגם בשמחה.
"מי הם?" שאל עידו, גם כן בלחש.
"בוא נבקש מהם עזרה." אמרה נוגה.
הילדים התקרבו בשקט, וטופז שצעדה ראשונה נעצרה לפתע.
"תתחבאו מהר!" לחשה טופז.
"זאת הנסיכה!" הילדים התחבאו מאחורי גוש אדמה גדול שהיה בצד המנהרה.
"מה זאת אומרת?" שאל עידו.
"שששש." השתיקה אותו אגם.
"הנסיכה, היא שם." הסבירה טופז.
"אז למה היא לא חזרה לטירה?" שאלה אגם.
"היא קשורה בשלשלות ברזל עבות." לחשה טופז.
"מה נעשה?" שאל שחר, שעד עכשיו לא נשמע קולו.
"אין לי מושג." ענתה טופז.
"שמעתם את זה?" שאל קול מפחיד ולא מוכר.
הילדים השתתקו למשמע הקול, ושמעו קול פסיעות קרות מתקרבות אליהם.
"מי זה?" קרא עידו. "אין לי מושג!" אמרה נוגה "הצילו." לחשה אגם לעצמה.
"את מי אני שומעת פה?" שאל הקול המפחיד.
ומולם התגלתה מכשפה נוראית. היה לה שיער שחור וארוך, שמלה שחורה והדוקה ועיניים מפחידות וקרות, היא נעלה נעלי עקב גבוהות במיוחד, היו לה ציפורניים שחורות וגדולות והיה לה עגילים ענקיים ושחורים.
"הי, הי, הי, בואו תראו מי מצאתי כאן." קראה המכשפה אל עבר האנשים האחרים.
לצד המכשפה הראשונה, הגיעו שתי מכשפות, והסתכלו עליהם.
המכשפות לבשו בדיוק אותו דבר והם היו נראות תואמות למכשפה הראשונה.
"קדימה!" צעקה טופז.
"אתם לא תתחמקו ממנו!" אמרה המכשפה הראשונה, וירתה לייזר מהציפורן שלה, אבל הלייזר פספס את טופז.
"תביאי את המראה צעקה טופז.
נוגה הוציאה את המראה בזריזות מתוך הכיס בחולצה ומסרה לטופז.
"תפסי!" צעקה.
טופז תפסה את המראה, וכיוונה בשנייה האחרונה אל הלייזר שהמכשפה ירתה בפעם השנייה. הלייזר פגע במראה וחזר אל המכשפה. כשהלייזר פגע במכשפה, היא הודפה אחורה, ודם זלג על גופה מהמקום בו פגע הלייזר.
המכשפות האחרות ראו את הנעשה והתחילו לתקוף.
אחת המכשפות, באה לתת בוקס לאגם, אך היא הייתה זריזה ממנה היא הוציא את הספרי לשיער שלה מהתיק, שבאותו היום הביאה לבית הספר, וריססה למכשפה בעיניים.
המכשפה צרחה והשתוללה ובינתיים המכשפה האחרונה רצה אל עידו שלא קלט מה קרה ותפסה אותו.
"אם אתה רוצים אותו בחיים, תעזבו הכל, ותחזרו למקום שממנו באתם, ואל תתערבו בעניינים שלא שלכם!" קראה המכשפה.
הילדים עצרו. עכשיו הם נקלעו לצרה אמיתית. מצד אחד הם רוצים את עידו בחיים, אבל מצד שני הם חייבים להציל את הנסיכה.
"תשחררו את הנסיכה!" צעק עידו.
"ממש לא! אנחנו לא מוותרים עליך!" קרא שחר.
"אל תסכנו את החיים שלכם בגללי!" קרא עידו.
"סיכנו את עצמו מלא פעמים, לא נעצור פה!" קראה נוגה.
"אנחנו נצא מזה כולנו ביחד!" אמרה טופז.
"בבקשה תצילו את הנסיכה היא יותר חשובה ממני, אני אסתדר!" קרא עידו
"ממש לא. אנחנו הגענו ביחד ואנחנו נחזור ביחד!" אמרה אגם.
פתאום הכל השתנה.
משום מקום, התפרצו ניקו ורוברט בסערה לתוך המנהרה, ופגעו במכשפה, עידו השתחרר מאחיזתה והצטרף לקבוצה. החבורה חיבקה את עידו מכל עבר.
"זה היה מלחיץ." התנשף עידו.
"מאיפה צצתם?" שאלו החבורה.
"שאלות אחר כך" השיבו.
בזמן שכולם היו עסוקים בחיבוקים, אחת המכשפות קמה בלי שאף אחד שם לב, וירתה קרח על נוגה.
הקרח פגע בנוגה, ונוגה קפאה במקום, בתוך גוש קפוא של קרח. רק עכשיו, הילדים שמו לב אל המכשפה שנעמדה על רגליה.
"אתם תטפלו בנוגה. אנחנו נטפל במכשפה!" קראו ניקו ורוברט ביחד, הם תפסו את המכשפה, וכבלו אותה בחבל עבה שהביאו איתם.
בינתיים החבורה ניגשה אל אגם. "את בסדר?" שאלה טופז. אך נוגה לא יכלה לענות. "אולי ננפץ את הקרח?" שאל שחר.
"לא! לא! לא!" אמרה טופז ועצרה את שחר.
"זה יכול לפצוע את נוגה."
בינתיים ניקו טיפל במכשפה ורוברט התקרב לאגם.
"אני אמצא דרך להמיס את הקרח מבלי לפגוע באגם, בינתיים אתם תלכו לעזור לאוליביה." אמר רוברט.
הילדים פנו לאוליביה, וניסו להפר את השלשלות ברזל בקושי רב, אבל לבסוף הצליחו. הנסיכה אוליביה הייתה בעלת שיער בלונדיני חלק, ונמשים עיטרו את פניה החלקות. היא לבשה שמלה ארוכה ויפה בצבע תכלת בהיר ונוצץ. היו לה נעליים לבנות, וסביב צווארה, הייתה תלויה שרשרת עם חרוזי זהב, ופנינים אמיתיים ובוהקים, ועל התליון שבשרשרת, היה חרוט סמל הממלכה. על אוזניה היו תלויים עגילים ארוכים שהוסיפו ליופייה, אבל למרות כל הלכלוך והבוץ, היה אפשר לראות את יופייה ועדינותה.
"מי אתם?" שאלה הנסיכה אוליביה בקול חלוש ויפיפה.
"אנחנו באנו לעזור", ענו הילדים.
"מה המכשפות עשו לך?" שאלה טופז.
"זה בסדר" ענתה אוליביה "רק כמה שריטות."
"אנחנו צריכים לעזור לחברה שלנו." אמרה אגם.
"אז למה אתם מחכים?" שאלה אוליביה, והתקרבה יחד עם הילדים לנוגה הקפואה.
"מהר! תביאו מים חמים" קרא עידו.
"לפני שהיא תקפא!" צעקה אגם.
"מאיפה?" שאל שחר.
"יש מעיין חם, די קרוב לכאן." אמרה אוליביה.
"אנחנו נלך להביא מים מהמעיין." אמרו ניקו ורוברט ויצאו החוצה.
החבורה הסתכלה עליהם עד שנעלמו באופק.
"אני מקווה שהם יחזרו מהר." אמרה טופז
וכך קרה
כעבור כמה דקות, ניקו ורוברט חזרו מותשים ובידם שני קסדות ובתוכן, מים חמים.
"קדימה, אין לנו זמן!" קראה טופז.
"מהר!" אמר עידו.
רוברט וניקו שפכו בזהירות את המים החמים על הקרח, וזה עשה פלאים.
הקרח נמס בהדרגה, ונוגה השתחררה מהקיפאון.
"ק… קפוא… לי…" אמרה נוגה בשניים נוקשות מקור, ונפלה על זרועותיה של אוליביה.
"את בחיים!" קראה אגם ונשפה בהקלה.
"זה היה אחד הדברים הכי מפחידים בחיים שלי." אמרה נוגה מזועזעת.
"בואו נצא מכאן לפני שהן התעוררו." אמר שחר, והצביע על שלושת המכשפות מחוסרות ההכרה.
החבורה יצאה החוצה אל עבר אור השמש הזוהרת, ונשמה את האוויר הצח בהקלה. "הצלחתם!" קראו רוברט וניקו ביחד.
"רגע, איך מצאתם אותנו?" שאל שחר, ובכך, שאל את השאלה, שכל הילדים רצו לשאול.
"עקבנו אחריכם כל הזמן הזה, וכששמענו שאתם מתווכחים את מי להציל, את עידו, או את הנסיכה, נכנסנו, ומצאנו אותכם." הסביר רוברט.
"ועכשיו כפי שהבטחנו לכם." אמר ניקו.
"אוליביה תעניק לכם משאלה אחת לבחירתכם."
"איזה משאלה תרצו לבקש?" שאלה אוליביה.
"אני רוצה חרב ושריון." אמר שחר.
"לא, אני רוצה להיות מלכה. אני לא רוצה חרב ושריון." אמרה נוגה.
"ממש לא! קרא עידו אני רוצה להיות אביר!" קרא עידו.
"שום אביר, שום מלכה ושום שריון וחרב אני רוצה לחזור הביתה." אמרה נוגה.
"ממש לא אני רוצה להישאר פה לתמיד." אמרה טופז, ומיד המשיכה, "כיף פה, נעים פה ויש פה מלא הרפתקאות."
"לא, בעצם אני רוצה, רובוט ענק, שעושה בשבילי שיעורי בית." אמר עידו.
"אז מה החלטתם?" שאלה אוליביה.
"בעצם אני מסכימה עם נוגה." אמרה טופז.
"הרי כולם בטח דואגים לנו, ואני מתגעגעת להורים שלי, ולכל החברות ואפילו.." לחשה טופז, "למורה אליזבת."
"ברצינות?!" שאל עידו.
"את לא נורמלית." קרא שחר.
"אבל אתם צודקות אני גם רוצה לחזור הביתה." אמר שחר בהסכמה.
"שלא תנסו אפילו לשכנע אותי." רטנה אגם.
"מה…" התפלאה נוגה, שהייתה בטוחה שאגם רוצה לחזור הביתה.
"למה…" שאל שחר.
"סתם.. ברור שאני רוצה לחזור הביתה!" אמרה אגם, והחבורה נשפה בהקלה.
"אני עדיין רוצה להיות אביר." אמר עידו.
"אבל תחשוב על זה… את מי אתה תציל פה? מי יהיה לך לחברה? איפה תגור?" אמרה טופז.
"כשנחזור יהיה לך, את כל החברים בבית ספר, את המשפחה, והכי חשוב מעכשיו אנחנו חבורה." אמרה אגם.
"קדימה." אמר שחר והושיט את ידו אל עבר עידו.
עידו חייך, תפס בשחר והצטרף לשאר החבורה שחיכתה לו.
"אז החלטתם?" שאלה אוליביה.
"כן" ענו כולם "מה…?" שאל ניקו, מתוך סקרנות.
"החלטנו לחזור הביתה."
ברגע שהילדים אמרו את זה, הם הופיעו במקום אחר לגמרי, והקול המוכר אמר.
"שקט שם מאחורה."
טופז כמעט חיבקה את המורה, ועצרה בעדה ברגע האחרון, אבל היא לא הצליחה לעצור את הצעקה של החבורה.
"הגענו הביתה!"
אחרית דבר
כעבור שלושה חודשים
עידו הסתובב בחצר האחורית של בית הספר, וחיפש את חברו שחר, הם באותו הזמן שיחקו מחבואים בזמן ההפסקה, אך לא מצא את שחר כבר הרבה מאוד זמן.
לפתע ראה את שחר, מבצבץ מאחת הפינות הנידחות בחצר.
"הנה הוא" אמר לעצמו וספר. "אחת, שתיים, שלוש שחר!" קרא עידו.
"עידו עזוב את המחבואים, ובוא תראה מה מצאתי פה!" קרא שחר.
עידו התקרב, וחשב שזה תרגיל, אך לפתע הבחין במה ששחר הצביע עליו, והוא כמעט התעלף. שחר הצביע על החור שנפתח בקיר האחורי של בית הספר.
"זה בדיוק אותו החור, שנכנסו דרכו בפעם שעברה." אמר שחר.
"אני רץ לקרוא לטופז, נוגה ואגם" אמר עידו והתחיל לרוץ לכיוון הכיתה.
שם הוא ראה אותם בפעם האחרונה, וכמובן הם היו שם ושיחקו בקלפים.
"אתם לא תאמינו מה קרה." אמר לבנות.
"אתם חייבות לבוא" קרא עידו.
"מה העניין?" שאלה נוגה, שממש לא רצתה לעזוב את המשחק באמצע.
שחר בדק שאין אף אחד בטווח שמיעה, ואז לחש.
"זה החור, הוא נפתח שוב."
"מה, איזה חור?" שאלה אגם.
"אתם לא זוכרות, הנסיכה אוליביה, המכשפות, אתם בטח זוכרות." ענה עידו.
"החור הזה?" שאלה טופז.
"כן!"
הם רצו לפינה בה הופיעה החור, וכשהגיעו הבנות התפלאו.
"זה באמת הוא," קראה אגם.
"מה אתם אומרים שניכנס?" שאל שחר.
"אתם מוכנים לעוד הרפתקה מסעירה?" שאלה טופז.
אולי זה ייקח אותנו למקום אחר?" שאלה אגם.
"אני לא חושב" אמר שחר.
"אז נכנסים?" שאלה טופז בפעם השנייה.
"נכנסים." אמרו כל החבורה פה אחד ונכנסו לחור.