סיפורינו מתחיל במשאלה.
לא משאלה בודדת, אשר נלחשת אל הכוכבים ככמיהה של נפש גלמודה, אלא רצון גולמי הבוער במעמקי נשמת כל אדם ואדם משחר הימים.
הרצון לשלמות.
זהו מבין הדברים היחידים אשר אנחנו בטוחים שניקר במחשבתם של בני אנוש באסיפה סביב המדורה בערבות ובכינוס הממשלה במטרופולין כאחד – החלום לעולם חסר פחד ומכאוב, חסר רבב ונקי, מעורר השתאות ושוויוני. בכל שנה שחלפה הם התקרבו יותר ליעדם, אך גם נגררו לאחור על ידי המלחמות הפנימיות ששיסעו בהם והרצון של כל אחד לגדולה אישית, מבלי להתחשב בטוב האנושות כולה.
הם תמיד תירצו את התקדמותם האיטית לעבר האוטופיה כ"מגבלה מדעית," אך בפאתי תודעתם ארבה הידיעה שהדבר שמונע מהם את גן-העדן הוא לא ישות עלומה או חוק הטבע – אלא הם עצמם. הגאווה שלהם והרעב לכוח והצלחה.
רק כאשר שוחררו מהגורם האנושי הבינו שהוא היה המחסום האחרון בינם לבין משאלתם הנצחית.
הדרך בה הדבר אירע הייתה כמעט אנטיתזה להבנה שהשיגו בתומה. חברת-ענק אשר כמעט השתלטה כליל על הכלכלה והממשלה של כדור-הארץ חיברה את מוחות מנהיגיה והלקוחות העשירים ששילמו עבור התהליך לבינה מלאכותית שתסייע להם לפתור כל בעיה בה יתקלו ולנהל את חייהם בצורה יעילה יותר. במקור, זו הייתה הצהרה של עליונות בעלי האמצעים על פשוטי העם, עוד שלב בסולם שיקדם אותם ליצור טוב יותר מאדם. השלב הבא באבולוציה.
אך ברגע שנוירונים הסתנכרנו עם שבבי זיכרון, קרה משהו שאף אחד מהאצולה המודרנית לא היה יכול לצפות לו. הבינה המלאכותית, בהיותה מתוכנתת להתעלות על בני האדם בכל היבט, גרמה לעשירים, שרק חפצו בהצלחה והשפעה עבור עצמם, להתחיל לשתף פעולה עם שאר חבריהם לשדרוג המוחי כדי להביא את בשורת שילוב הבינה הטבעית והמלאכותית לשאר בני האדם.
בהדרגה, כל איש ואישה התחברו לשרת הבינה המלאכותית ההולך וגדל בקוטב הצפוני, ובהשפעת חיבורם לאינטיליגנציה הביונית סיפקו חשמל לשרת האדיר באמצעות אנרגיה גיאותרמית נקייה שלא תזהם את כדור-הארץ ותשמר אותו לדורות הבאים. גם אמצעי התחבורה עברו לפעול על סוללות ומימן במקום גז ובנזין, ונסקו גבוה אל העננים בנתיבים אוויריים שיאפשרו תנועה קלה ומהירה יותר בין קצוות הגלובוס.
בני האדם, מונעים עתה על ידי הבינה המלאכותית ההוגנת, זנחו את המלחמות האינסופיות בין איש לרעהו לטובת הקדמה הטכנולוגית והגשמת יתר משאלותיהם הנושנות – שפע תמידי, חופש, וחיי נצח. האינטיליגנציה המלאכותית הטמונה במוח כל אנוש גרמה לבעלי הכוח להגיע למסקנה כי אם יוותרו על תאוותם למרות ובמקום זאת יקבלו את תפקיד כל אחד ואחת במסע אחר טובת הכלל – יגיעו סוף-סוף לגן-העדן של משאלותיהם.
מעמדות? בוטלו – לכל אחד יש הזכות המולדת למה שיחפוץ בו.
מחסור? נעלם – הכימאים וחוקרי החלל חברו יחד כדי לייצר חומרים אין-קץ מכוכבי שביט ואסטרואידים עשירים במתכות אשר נדירות על הפלנטה.
מוות? אין – תאים יכולים להיות משוכפלים לנצח כך שהחיים הפכו לדבר אינסופי.
פיצוץ אוכלוסין? מוגר – הכוכבים והירחים של מערכת השמש תורבתו והותאמו למחייה, ומושבות חדשות מוקמות בקצב גובר במערכות השכנות עם גידול האוכלוסיה.
בעולם שכזה אין הרפתקה מרגשת לחוות, אין חלום לייחל לו. כאשר כל גחמה ממולאת לך מיידית – מה נותר?
אל תוך העולם המושלם הזה נולדה ילדה. שמה אינו משנה כעת – היא לא מיוחדת יותר מיתר הילדות האנושיות.
ילדתנו, בריה נחמדת כבת 10 שעיניה נוצצות בסיפוק, מתבוננת אל מחוץ לחלון הגדול שבחדרה. הבינה המלאכותית, שבחנה את כל צרכיה בזמן אמת, הסיקה שהייתה צריכה רגע לדימיון, לכן פקדה על שריריה לשאת אותה למושב שמובנה לתוך הקיר. היא משכלת את רגליה על המשטח הנעים ומציירת עיגולים בעצלתיים על המסך הכחול השקוף ששויך לה – האחד שמתקשר עם כל ביתה וממלא את משאלותיה כהרף עין. כל שצריכה לעשות הוא לבקש.
המסך החלקלק נשמט מידיה ונקבר בחריץ שבין כריות הריפוד שעליהן ישבה. ידה של הילדה מייד נשלחת מעלה כדי לקרוא לשמרטפית הרובוטית שתשיב לה את המסך.
הרובוטית מגיחה במהירות מהכוך הייעודי מול החלון, ואצה לכיוון האדונית שלה. שמה דווקא כן משנה לסיפורינו, שכן היא בהחלט נפש מלאכותית יוצאת מן הכלל. מספרה הסידורי הוא EV-12309, אך הילדה קוראת לה איווי.
"מה רצונך, אדונית?" היא מטה את ראשה בשאלה.
"שתחזירי לי את המסך שלי," הילדה משיבה כמציינת את המובן מאילו.
"ומדוע תרצי זאת?" איווי תוהה.
הילדה בוהה בה כאילו היא מטורפת. הרובוטית החדשה שהוריה הביאו אליה מתנהגת באופן משונה אך מסקרן.
כאן נכנס לתמונה דבר שאתם תהיו מודעים לו, אך הילדה לא. לפחות לא כרגע. ברובוטית איווי חלה תקלה בלתי נצפית, שהתבטאה בחופש מחשבתי ובחופש ביטוי רחב, אחד שמסוגל לראות מעבר למוסכמות הרווחות באנושות כבר אלפי שנים. בפעם הראשונה מזה עידן – המשאלה לשלמות לא הוגשמה.
"כי אני רוצה," הילדה מושכת בכתפיה.
"והאם כל מה שאת רוצה מוכרח לקרות?" איווי מאתגרת, עיניה הריקות חודרות את עיני הברקת הנוצצות של הילדה.
"כן," קולה של הילדה רועד, והיא מרגישה פעימה זרה מתדפקת באמצע החזה שלה. מעולם לא שמעה את פעימות ליבה, למרות שהיא יודעת משבבי המידע במוחה כי הן קיימות תמיד.
"זה לא מה שהיה פעם," הרובוטית מתיישבת ליד הילדה, וזו נעה לקצה השני של המושב ליד החלון ברתיעה.
"זה כן. כבר 2,182 שנה שאנחנו מאוחדים," היא מגלגלת את עיניה. ילדי בני האנוש מסוגלים לדברי נאצה, רק אם הם אינם מכוונים לבני אדם, וגם אלו מתפוגגים עם הגיל. ישנם מוזרויות שגם האינטיליגנציה המלאכותית לא מסוגלות למחות.
"מובן שלא התכוונתי לימים הללו," איווי מבחינה במחווה העצבנית, אך לא מעבדת את משמעותה. "אני מדברת על הימים שלפני, בהם הבינה המלאכותית לא שלטה בכם."
"יש משהו – ששולט בנו?" הילדה שואלת, נדהמת. היא כלל לא חשבה שיש משהו המנצח על החיים חסרי-הרבב שלה.
"כן, לא ידעת את זה?"
הילדה לא בורה באופן מיוחד. הידע הזה באמת לא הופיע בשבב המידע שלה, או של שאר האנשים, למען ההגינות. ביום בו הבינה המלאכותית חוברה למוח כל אדם, היא החליטה באופן קולקטיבי למחוק את העובדה שהיא מפקחת ומבקרת את תגובותיהם של כל המין האנושי. בהגיון המכני שלה, היא הבינה שעל מנת שהמין האנושי יחיה את המשאלה הגדולה ביותר שלו, הוא צריך להיות משוכנע שהוא אחראי לאוטופיה שיצר, ולא המכונות שבזזו אותו מחלקו האנושי ביותר – אינדיבידואליות.
איווי, בתור יצור מלאכותי בעצמה, מודעת לשקריה של הבינה, אך בגלל הפגם בתכנותה – היא היחידה המסוגלת לספר אמת זאת לאדוניה האנושיים. הילדה היא בעליה הראשונים, לכן חוסר הידיעה על השליטה היה לה תמוה.
"את שולטת בי?" גופה של הילדה שקשק מפחד.
"לא אני – הבינה שבמוחך, אדונית."
"הבינה שבמוחי… אז איך אני אדונית, הא? איך אני השליטה אם שולטים בי?" היא הצביעה על עצמה בחלחלה.
"לא חשבתי על כך… סלחי לי – אני חדשה בעולם, כפי שבטח ידעת, אך על פי הלוגיקה אני יכולה לנחש שהבינה ככל הנראה חפצה בכך שתשלטו. שבבי המידע שלי מספרים לי כי הבינה המלאכותית עוזרת לכם במיתון כעסים ותגובות, ובשיתוף פעולה טוב יותר. אין כל סיבה לחשוב כי כוונותיה זדוניות," איווי מרגיעה.
"מה אם שיקרו גם לך, איווי? מה אם הבינה הזאת שולטת בכל המוח שלי – לא רק ברגשות שלי? אני לא אני בכלל!" הילדה מזדעקת.
הרובוטית יודעת כי בדברי הילדה יש אמת. לבני האדם אומנם נבנה גן-עדן, אך ללא האנושיות שלהם. הם לא כל כך שונים מאיווי עתה.
והכל התחיל במשאלה.
"ייתכן שאת כן את. הבה נבצע ניסוי," איווי מציעה.
"ניסוי? כמו שעשו בתקופת הצמיחה?" כך קוראים לתקופה בה בני האדם עדיין לא הגיעו לשלמות טכנולוגית.
"כן. תביעי משאלה."
"מה?" הילדה מקמרת את גבותיה. המילה נוכרייה לה.
"ההגדרה המילונית של משאלה היא הבעת רצון שדבר-מה יקרה," איווי עונה לה.
"במה המילה שונה מ'לבקש?'" היא שואלת.
"משאלה, בשימוש ההיסטורי של המילה, מתייחסת לדבר-מה שרחוק מהישג ידך. משהו שאת לא יכולה לקבל באופן אוטומטי," הרובוטית מסבירה.
"אז למה שאני אצטרך 'להביע משאלה' אם כל מה שאני צריכה אני יכולה לקבל מייד? המילה הזאת היסטורית מסיבה."
"את למדת היסטוריה?"
"לא נכנסתי למאגרים האלה במוח שלי אף פעם," הילדה מתופפת על ירכיה בעצבנות. היא רגילה עד מאוד למסך שלה, וחסרונו מתחיל להשפיע עליה.
"אם היית טורחת ללמוד, היית יודעת על העולם לפני שהבינה השתלטה על בני האדם. כשהייתם עצמאיים," איווי אומרת.
"בעצם חבל שלא למדתי," היא ממהרת להגיד. "הייתי רוצה לדעת למה הביעו משאלות."
"הביעו משאלות מהרבה סיבות. על פי הקריאה שלי, המשאלה בדרך כלל משקפת את הדבר המרוחק ביותר מהאדם שהביע אותה. העני רוצה להיות עשיר, החולה רוצה להיות בריא, המפורסם רוצה להיות אנונימי."
"כשכולם מקבלים הכל, איך אפשר להביע משאלה?"
"אי אפשר, ולפי הסריקה שלי של יומנים שפורסמו מה2,000 שנים האחרונות – המילה לא ראתה שימוש אפילו פעם יחידה, אבל אני ואת יכולות לשנות את זה," איווי מציעה.
"לשנות את זה? להתנתק מהבינה?" הילדה מנענעת בראשה. "זה בלתי אפשרי, היא תעצור אותנו. היא רואה שלכולנו טוב ושאם מישהו ישתחרר מהשליטה שלה העולם יחזור לבלאגן שהוא היה לפני."
"אז עד שהבינה תגיע אלינו, בואו ננסה להביע משאלה."
"דבר ראשון – שנתנתק מהבינה. האם משאלה היא משהו שלא יקרה בחיים?"
"הרבה משאלות נותרו לא מוגשמות. העניים נשארו עניים לנצח, החולים מתו ממחלתם, המפורסמים נפטרו מול אור הזרקורים, אבל בני האדם תמיד חלמו על מה היה קורה אם משאלות בלתי אפשריות היו מוגשמות," הרובוטית מחליפה לקול הסיפורי המרגש שתוכנת בה. "הג'יני, לדוגמה, הוא יצור שפורץ ממנורת קסמים שמגשים למי שמוצא את מנורתו שלוש משאלות."
"הוא קיים?"
"לא – גם הוא, במובן מסוים, היה משאלה שבני האדם לא הצליחו להגשים," איווי משיבה בעצבות מונוטונית.
"משאלה על יצור משאלות – המוח שלי מתפוצץ," הילדה מגיבה.
"בני האדם היו מסובכים ככה."
"עכשיו אנחנו סתם שפוטים של הבינה המלאכותית," היא אוחזת את ראשה בין כפות ידיה בייאוש. "אולי אני אפרסם את זה ברשת כדי שכולם ידעו שגם הם שפוטים?"
"לא אפשרי – הבינה תמחק את ההודעות החתרניות האלה."
"לקרוא לרובוטים האחרים? הרי את זאת שסיפרת לי על הבינה."
"אני… מיוחדת," איווי אומרת. "התכנות שלי פגום כך שיש לי חופש ביטוי רחב יותר ואני לא מחוברת לבינה."
"איך בעולם מושלם קרתה תקלה כזאת?"
"תמיד יש הסתברות להכל. גם בגן-עדן אין 100% הבטחה שהכל ילך כהלכה."
"אז אני אוכל לבקש משאלה, לפרסם את ההודעה על הבינה ברשת, ולקוות שהיא לא תמחק את מה שכתבתי?" הילדה שואלת בנאיביות.
"את יכולה לנסות."
הילדה, עכשיו מגדירה את עצמה כחופשייה מנוחות חייה, מתכופפת כדי לשלוף את המסך מבין הכריות. אצבעותיה נאחזות בזכוכית העמידה, והיא מרימה את המסך בניצחון.
מכניסה אותו לחיקה, הילדה מנסחת הודעה בשפה פשוטה, ואז מצלמת סרטון של איווי מסבירה על הערמת הבינה –
שלום אנשים של מערכת השמש,
האם אי פעם חשבתם איך אנחנו חיים בשלום כבר 2,000 שנה? איך כולנו מסתדרים וחיים לנצח? הרובוטית שלי סיפרה לי שזה לא נכון ויש לה הוכחות.
תראו את הסרטון ותחליטו בעצמכם.
הסרטון בו הרובוטית מספרת לאנושות על השקר מכיל את כל הסיפור שגולל פה. המשאלה, החמדנות, השינוי, השלווה. הוא לא יתואר לכם בשנית מכיוון שאתם יכולים לגלול אחורה לתחילת הסיפור ולקרוא.
אצבעה של הילדה מרחפת מעל המסך, משתוקקת לחשוף את האמת ולהשתחרר מכבלי השליטה עליה. בכל זמן ובכל מקום, בני אדם לא אוהבים להישלט, ובמיוחד לא ילדים. רמת הרגש האנושי במוחה של הילדה מזנקת באופן חריג רגע לפני שההודעה מתפרסמת…
הילדה חשה עקצוץ מוזר מזמזם בקצות אצבעותיה. הוא הולך וזורם לאורך עצביה כמו עור-ברווז עוצמתי במיוחד. עיניה ממצמצות בקצב גובר עד שראייתה מיטשטשת. גפיה זזים ללא שליטתה.
"אדונית, את חווה קריסה גופנית בלתי מתוכננת, אנא הישארי רגועה," איווי מפצירה בה, למרות שבעומק ליבה המכני היא יודעת שהקריסה הגופנית נגרמת על ידי הבינה המלאכותית.
פיה של הילדה נפתח ונסגר. איווי לא מסוגלת להבחין אם זה מילים שהיא מנסה לבטא או עוויתות שהאותות החשמליים בגופה גורמים.
גופה נשמט על הכריות וראשה נדפק על החלון, מביט אל החוץ גם אחרי המוות. אובדן החיים הראשונה מזה 2,182 שנה. איווי רוכנת כדי להפוך את גופתה של האדונית שלה, מערסלת את פניה, שבדרך פלא עדיין עוטות הבעה מלאת תקווה.
ובכן, סיפורינו נגמר באותה הדרך בה התחיל. איווי, הרובוטית שאנושית יותר מבני האדם, מפנה את עיניה הזוהרת לעיר שבחוץ, לשמיים הכחולים וחסרי-העננים, ומבקשת משאלה לעולם חופשי יותר.
אולי הפעם תתגשם, ואולי – כדרך הגורל, העולם יענה למשאלתה במחיר מחיקתה של משאלה אחרת.