החיה
"הדברים מתכלים באיטיות מייאשת כשהם באים במגע עם בני האדם"
אנרי ברבוס, מתוך: "התופת"
א.
החיה העצומה התיישבה במרכז הספה שלנו בסלון ופלטה אנחת רווחה. היא פיצחה גרעינים שמצאה קודם לכן במטבח שלנו ואז ירקה את הקליפות. ערמה נאה הצטברה על השטיח בעל עיטורי הזהב סביב המשושים ורקמות הפרחים המשונים שלא ידענו לקרוא בשמם. "לבינתיים, אני פה בעלת הבית," הכריזה בקול בריטון חלש-אך-מאיים והוסיפה, "עוד מעט יבואו החברים שלי." לאחר כמה שניות פערה את פיה, פרשה את לשונה המגולגלת (היא הזכירה לשון של זיקית) אל עבר השידה שמתחת לטלוויזיה ולפתה בעזרתה את השלט. "מה הקוד?" שאלה, אבל לא הבנו על איזה קוד היא מדברת. "ע לל אי איזזה קקקוד את מדברת?" העזתי לשאול בקול רועד, "של הטלוויזיה? אין קוד, פ פ פשוט לוחצים על הכפתור ה-" החיה נהמה בעוצמה. קירות הבית רעדו, הר הגרעינים קרס והתפזר לכל עבר. היא ירתה מתוך עיניה לכיווני מעין כוכבים זוהרים. הכוכבים נדבקו על חזי החשוף, ואז החלו משנים מצב צבירה והתלכדו לכדי נוזל זהוב שנמס לאורך בטני, זולג אט-אט אל עומק הטבור, שם נקווה כמו בריכה זעירה בעומקו וזהר בסחרור. הבטתי בחווה שעמדה צמודה אלי. היא הביטה על טבורי המומה לגמרי. עיניה היו פעורות כפה רעב, כל חלק בגופה רעד ועורה סמר. היינו עירומים כביום היולדנו. כשהחיה נכנסה לביתנו בדיוק יצאנו מהמקלחת ללא מגבת (תמיד יצאנו כך, אהבנו לתת לאוויר לייבש אותנו). חווה ככל הנראה נזכרה שהיא עירומה ומיד כיסתה את ערוותה בעזרה שתי ידיה וזקפה קומתה. מים נטפו כנטיפי קרח מקצוות שערה האדמוני. שיניה נקשו מנגינה חסרת מקצב ברור שהלם את המצב אליו נקלענו, בעל כורחנו וללא כל הכנה מוקדמת.
ב.
היא הייתה מעין שילוב של צב ענקי, ארמדיל וזיקית (בעיקר בגלל לשונה המתגלגלת). גוון עורה היה חום ירקרק ונדמה היה שהוא עבה כשל פיל. עיניה זהרו לפרקים ומשתי אוזניה זלג מדי פעם מעין דונג זהוב שלא הצלחתי להבין את פשרו. הפחד ממנה והמים הנוטפים מאיתנו שיתקו אותנו כמעט לחלוטין. החיה צפתה בטלוויזיה ולא נראה היה שהיא ממהרת לשום מקום. היא העבירה ערוצים בשלט עד שעצרה בערוץ הילדים החדש. שודרה שם איזו תוכנית ילדים שלא הכרתי. הבובות בתכנית הכו אחת את השנייה והן החלו לדמם מכל מני איברים מוזרים מהגוף- מהעיניים, מבית השחי, מן הציפורניים. לאחר כמה דקות של מכות הגיעה בובה ענקית של דב נמלים (שקצת הזכירה את החיה) והפרידה כוחות. לאחר שכולן נרגעו, בובת דב הנמלים פצחה בנאום קצר ובו אמרה שאלימות פיזית היא תמיד אפשרות אבל יש לקחת אותה כמוצא אחרון. אם נקלעת לעימות מול האחר אפשר להשפיל אותו ראשית כל באמצעים אחרים. כמו למשל להחזיר אותן בתשובה בניגוד לרצונו או להשמיע לו מוזיקת מטאל בווליום מחריש אוזניים לאחר שנועלים אותו בחדר ועוד. "אבל הדבר היעיל ביותר," אמרה הבובה, "הוא פשוט להביט לאחר בעיניים, לצמצמם מבט ולגרום לו- באמצעות צמצום זה- להבין שכדאי שישנה את התנהגותו הלא מכבדת. "עיניים הן הלב", סיכמה בובת דוב הנמלים והוסיפה שאם מצליחים לסדוק את הלב של מי שעומד מולנו, הוא כבר יתיישר. ואם לא- הסדק יחריף מעצמו ויהפוך בסוף לשבר. אז, "לא נצטרך לעשות כבר כלום, בטח לא להשתמש באלימות," כי הטבע האנושי כבר "יעשה את שלו". "ואם לבנאדם אין לב?" שאלה אחת הבובות, ובובת דב הנמלים השיבה, "אין כזה דבר. אבל את יודעת מה? אם זה מה שאת מרגישה באמת, בלב שלך-עצמך, אז תחזרי למכות, אין בעיה!" צהלה הבובה יחד עם שאר הבובות- גם אלה שהלכו מכות- וחילקה לכולן סוכריות. התוכנית הזו לא הייתה מיוחדת או קיצונית באיזושהי צורה. כל תוכניות הילדים שנוצרו מאז קרס השלטון והחלה מלחמת האזרחים היו באותה רוח; אלימות, מילולית או פיזית, כבר לא הוסתרו או גונו. להיפך- משהפכה המציאות שלנו למה שהפכה- רצף ימים של אי סדר, ביזה והרג אינסופי- היה זה אך טבעי שחינוך לשקר, לחורבן ולגניבות ישודר בערוצים השונים ולאור יום.
הדי האובדן בעקבות מלחמות האזרחים המתמשכות התדפקו בכל בית. הצפיפות הדמוגרפית שנוצרה עקב המין החופשי, הביזה והאלימות הגואה גרמו ללי ולחווה, וכך גם לכל מי שגר סביבנו- להסתגר בביתנו. השכונה שלנו הייתה אחת היחידות בהן עוד נותר שמץ של שפיות; רוב המשפחות ברחוב שלנו נותרו בשלמותן, אף אחת מהן לא תפסה (עדיין) חרב או אקדח וחלקנו- כמו חווה שלי למשל- היינו בעלי נכסים בקרבת מקום. בתוך הבית ביקשנו לחיות חיים פשוטים; חיים של אהבה ונתינה, של קריאה ויצירה. אני כתבתי, בעיקר שירים, לעתים סיפורים קצרים. אהבתי את נבוקוב, גוגול וגם את דאגלס אדמס. מאז החלה מלחמת האזרחים, גיליתי שאני זוכר את מרבית החלומות שלי ועל כן הייתי מעלה אותם על הכתב. חווה בעיקר ציירה או הכינה כלים מקרמיקה בשיטה ייחודית שפיתחה בעצמה. היא הייתה מארגנת מדי פעם סדנאות קבוצתיות קטנות, רובם באופן מפתיע- היו גברים. לא היו לנו ילדים. אכלנו מעט, שכבנו הרבה ובעיקר התקלחנו במקלחות רותחות שאחריהן יצאנו מאודים מן האמבטיה. תמיד נתנו לאוויר לייבש אותנו. זה היה מנהג פרטי גם של כל אחד מאיתנו לפני שהכרנו. כאילו היה זה מנהג קדום של אבותינו שנטמע בנו, ואנחנו המשכנו אותו מתוך איזו אינרציה מגנטית של שושלת משפחתית. בתוך המציאות הבלתי האפשרית שנוצרה, הפכנו את חיינו שלנו לגן עדן זעיר- מקום שיש לנו שליטה עליו, עד כמה שאפשר היה. אחד מן הביטויים של הבחירה בחיים פשוטים הייתה הבחירה לחיות ללא קודים או סיסמאות שינהלו את חיינו; לא למחשב, לא לנייד, לא לשום אתר אינטרנט. אמנם חיינו בתל אביב (בה גדלנו רוב חיינו ומרגע שהחלה מלחמת האזרחים פשוט לא יכולנו לצאת ממנה) ולא היינו מנותקים לחלוטין מן הקדמה והטכנולוגיה. פשוט לא אהבנו קודים. הקוד היחיד שהיה לנו הוא שאין לנו או בינינו קודים וסיסמאות. בעיקר היה זה- כך חשבתי לפחות- ביטוי לאמון ההדדי בינינו. כבר בתחילת הקשר שלנו הסכמנו שברגע שמתחילים עם יצירת קוד אחד, נפתח תהליך בלתי נגמר של רישום ועדכון קודים לכל פרט בחייך; לו היינו מתחילים בכך היינו צריכים לערוך רישומים, טבלאות, קבצים עם תאריכים רק כדי לזכור איזה קוד מתאים לכל מצב, דבר שבתורו בטוח יוביל לקריסה של הקשר שלנו. על כן גם נבהלנו כשהחיה שאלה אותנו מה הקוד; המילה קוד משולה הייתה עבורנו למוות.
החיה קמה מן הספה שנחצתה לשניים בינתיים, כנראה בגלל כובד משקלה העצום. היא החלה לאסוף את קליפות הגרעינים מהשטיח ואז להדביק אותן אחת-אחת על שריונה. זרועות הידיים שלה היו גמישות וארגונומיות ונראה היה שהיו חסרות שלד. היא יכולה הייתה להאריך או לקצר אותן על פי המידה הנחוצה לה. היא הוסיפי לשבץ כמו יהלומים את קליפות הגרעינים על שריונה, שרק אז שמתי לב כי היה חלק לגמרי. כשסיימה להדביק את הגרעינים שאלה אותנו מה עוד יש לנו לאכול. היא נראתה מגוחך עם שריון-הקליפות הזה, אבל הסבירה, על אף שלא ביקשנו שום הסבר, שהמלח עוזר לה לרפא את העור. "ממש כמו בים המלח," אמרה. חווה ניסתה ללחוש לי שאולי זו הסיבה שהיא פרצה לבית שלנו- כדי לקחת גרעינים ל"שיקום השריון שלה או משהו בסגנון". "אני רעבה," החיה חזרה על כך כמה וכמה פעמים. "ה- המק- המקרר שלנו די ריק," אמרה חווה, שיניה לא הפסיקו לנקוש. "זה יו- יום ראשון היום. אנחנו אחרי סוף שבוע…" ניסתה להסביר לה את הרציונל שעומד מאחורי מקרר ריק, ורק אחרי שאמרה את המלים "סוף שבוע" היא גיחכה. גיחכתי גם אני כי מה יכולנו בעצם לעשות- לבכות, לצרוח או לצחוק. "כן," הוספתי הערה מטופשת, "אנחנו בד"כ לא נוהגים לקנות מזון (אמרתי את המלה 'מזון' והיא נשמע לי כמעט תנכ"ית) ליותר מיומיים-שלושה. מה שגם ששודדים לפעמים את המכולת ואז-" חווה פלטה גיחוך נוסף ויצאה לה קצת נזלת מן הנחיריים. "בכל מקרה," המשכתי להסביר, "כל מה שנשאר לנו זה הגרעינים האלה שחיסלת ואולי קצת קורנפלקס מעל המקרר. אבל אני חושב שהוא שם יותר מדי זמן אז אני לא בטוח-" לפני שהספקתי לומר עוד מילה, החיה נהמה כמה נהימות מהירות וחדות, ניגשה אל המטבח שהיה ממוקם מעבר לסלון, לקחה את חבילת הקורנפלקס ואז הכניסה אותה בשלמותה- כולל הקרטון והשקית הפנימית- אל גרונה. אחר כך היא תקעה גרעפס עדין וכמה קליפות גרעין נפלו מן השריון אל הרצפה. "יש לכם דלק?" שאלה, אני צמאה. "לא, אין לנו רכב, כאן זה תל אביב," אמרתי. "את יודעת, לנסוע פה עם רכב זה כמו לנסוע עם חללית על בן יהודה." חווה פלטה שוב צחוק, הפעם הוא היה קולני ומלווה בפרץ של טיפות רוק שניתזו סביב פניה. היא נראתה לי כאחוזת טירוף. "משהו עם מלח… אני חייבת משהו עם מלח," חזרה ואמרה החיה, בטון כמעט אנושי ואז לפתע קרסה אל הרצפה סמוך למקרר. משהו בה נרפה ונראה היה שבבת אחת נחלשה. היא הצליחה לקחת בעזרת זרועה הארגונומית כמה קליפות גרעינים משריונה, ובלעה אותן. נראה היה שהמלח מחזק אותה. היא הצליחה לעמוד על שתי רגליה שוב, צמצמה עיניה וריכזה את מבטה בחווה. "ממה את עשויה?" שאלה בלחש אבל כזה שהצלחנו לשמוע היטב. "ממממ-מה? ממה היא עשויה?" החיה פנתה אלי הפעם, עוצמת קולה עלתה וירדה כמו גל. "את… את יודעת…" ניסיתי להשהות איזו תשובה. כמו כולנו… אבל היא לא טעימ-", "ממה- היא- עשויה?!" החיה נהמה לפתע ורשפה לכיווני כמה גיצי כוכבים נוספים מתוך עיניה שהבהבו. הם נחתו על השטיח ואז שוב נמסו והנוזל זלג אל עבר הרצפה והחל לטייל סביב הרובה. נראה היה שהיא שוב הולכת ונחלשת. "ממה- – -" רשפה החיה שוב בשארית כוחותיה. "בשר, דם, עורק-" לפני שהספקתי להשלים את המילה היא שלחה את לשון הזיקית שלה אל עבר חווה, לפתה אותה ותוך בזיק שנייה- בלעה אותה, כמו חטיף. "הא!!!" צרחתי צרחה חדה ממעמקי גרוני. הייתי מופתע. מרוב בהלה ניסיתי לקחת כמה צעדים לאחור, אל עבר גרם המדרגות ופניי אל עבר החיה. הייתי כבר יבש כמעט לגמרי, רק חריץ התחת שלי עוד היה לח. "מ מ מה עשית???" צרחתי וניסיתי לעלות בגרם המדרגות, אבל רגליי כשלו ונפלתי. לאחר מכן פשוט קפאתי בתנוחת עובר על המדרגות. החיה ניסתה להסדיר את נשימתה. ממקום שכיבתי היא נראתה לי עצומה יותר מכפי שהייתה לפני שבלעה את חווה. נדמה היה שהיא נטענת ומתחזקת שוב מבשרה של חווה. לבסוף הצליחה לעמוד שוב על רגליה ביציבות. היא לקחה כמה נשימות עמוקות ומעצם השאיפה שלה, חפצים שונים החלו להימשך לכיוונה, כמו אל מגנט. כך, היא לקחה כמה שאיפות ארוכות בזמן ששולחן הקפה הוטח אל הקיר הסמוך, כמה תמונות ממוסגרות, פסלונים הודיים ובקבוקי יין התנפצו תוך כדי תעופה. לבסוף החיה נעמדה בגו זקוף, פלטה גוש שיער אדמוני רטוב ומלא בליחה ירוקה-לבנה אל עבר מרכז הבית, זכר אחרון לחווה שלי. "אני לא מעכלת שיער," אמרה כבדרך אגב, ואז תקעה שוב גרעפס קטן. איכשהו הצלחתי לקום למצב ישיבה. פצחתי ביבבה עמוקה. הבכי שלי הזכיר כעת יללה של חתול עזוב. "עדיף לך ככה," החיה פלטה. "היא לא הייתה בשבילך," הוסיפה, ניגשה אל גוש השיער הרטוב, העבירה אותו בין ידיה ויצרה ממנו לבסוף מעין כדור. לאחר מכן היא הניחה אותו על שידת הטלוויזיה והביטה בו כאילו היה אגרטל ובו פרחים שקנתה לשבת, מתפעלת אולי מן הצבע האדום העז. לא חלפה דקה והיא הושיטה יד אל תוך השריון שלה והוציא כמה עמודי מתכת זהובים שהיו כנראה מקופלים בתוכו. היא פרשה אותם לכדי כלוב. "תיכנס," אמרה והצביע אל עבר הכלוב שהרכיבה ברגע. "זה יהיה הבית שלך בינתיים, עד שכל השאר יבואו." הייתי קפוא מכדי לזוז והיא כנראה ראתה או הרגישה שאני לא מסוגל להזיז ולו שריר. היא שלחה לכיווני את לשונה, לפתה אותי בעדינות בעזרתה והניחה אותי במרכז הכלוב הזהוב. עדיין הייתי עירום כביום היוולדי אבל כבר לא היה לי קר. הייתי מכוסה ריר שקוף וחמים. כך עמדתי המום באמצע כלוב הזהב, בעודי מכסה- בדיוק כמו שעשתה חווה כמה רגעים קודם לכן- את איברי המוצנע. לא הצלחתי לחשוב ולו מחשבה בהירה אחת. "אני צריכה דלק," אמרה, והתחילה להסתובב ברחבי הבית, בודקת חדר-חדר, עוברת בין הקומות. רעשים של שבר, הרס ולעיסה ליוו אותי עד שהתעלפתי, אינני יודע לכמה זמן. כשהתעוררתי ראיתי סביבי חיות נוספות שנראו בדיוק כמוה- עצומות ועטויות שריון. לשונותיהן התגלגלו במרחב מצד לצד.
ג.
הן כיתרו את הכלוב בחצי סהר ושתו מה שנראה לי קפה שחור מתוך שריון זעיר של צב (או כך לפחות נדמה לי). דונג זהוב זלג מאוזניהן ונשפך לתוך השריון והתערבב בנוזל השחור. "בסוף הסתדרתי," החיה אמרה, "החברים שלי הביאו לי דלק." "דלק?" שפשפתי את עיני, ריח חריף של קפה עם הל עמד באוויר, מה שגרם לי להיות בטוח שמה שהן שותות הוא קפה. "את מתכוונת לקפה, לא?" שאלתי, והחיה אמרה, "כן, אתם קוראים לזה קפה," "אנחנו קוראות לזה דלק, כי זה מה שזה עושה- נותן לנו דלק. אנחנו לא כמוכם, אין לנו מה שאתם מכנים 'מטאפורות' או 'דימויים'- אנחנו קוראות לכל דבר בשמו או על פי מה שהוא משמש אותנו. רציתי להעמיד אותה על טעותה ולהסביר לה שאם הן קוראות לקפה דלק, יש כאן שימוש מובהק במטאפורה, אבל החלטתי לוותר. על אף שהייתי אדם כותב שהמלים תמיד היו בראש מעיניו, הייתה לי תחושה שזהו ויכוח עקר. עומדים בפניי דברים גדולים הרבה יותר מאשר שימוש או אי שימוש באמצעים אמנותיים. "בכל מקרה, על זה אנחנו חיות- על מלח ודלק. חלקנו גם התמכרנו לסוכר," אמרה, והצביעה על החיה הקיצונית ביותר מצד ימין שלי. חזה היה נפוח יתר על המידה ונדמה היה שלב עצום פועם בחוזקה תחת בית החזה שלה. היא בקושי הצליחה לנשום וכחכחה לסירוגין." הסוכר הגדיל את הלב שלה," הסבירה החיה, " ועכשיו הוא כל כך גדול שהוא פועם ללא הפסקה. ובמרווחים קצרים בהרבה משלנו, או משלך, לצורך העניין. אפשר לומר שהיא מדברת דרך מה שאתם מכנים 'שפת הסימנים'. אנחנו מזהים את מה שהיא רוצה לומר, בעיקר דרך מקצבי הלב שלה." "כן," אמרה חיה אחרת בסהר, "הלב שלה הוא בעצם הפה שלה," אמרה, ומיד לאחר מכן חזה של החיה עם הלב העצום נמתח דרך העור וכמו שלח זרוע ארוכה אל עבר החיה שאמרה את המשפט הקודם. "היא מאשרת שזה נכון," החיה הסבירה לי. הן לא הפסיקו לדבר על לב ופתאום נזכרתי בתוכנית הילדים ההיא; העין היא הלב, הלב הוא הפה וכולי. הדימויים והמטאפורות מצויים סביבנו כמעט כמו אוויר, חשבתי. כנראה שקל להפוך למשורר או סופר בעיתות שבר וכאוס קיצוני. הדבר הבא שנזכרתי בו הוא חווה. לקח לי רגע להיזכר שהיא נאכלה רק לפני כמה רגעים. עיוותי פנים, פניתי אל החיה המקורית ורשפתי לעברה נשיפות מהירות וקצרות דרך הנחיריים, כמו שור. גם אני ככל הנראה הפכתי קצת חיה. "אתה מתחיל להיות קצת כמונו," אישרה החיה את מחשבותיי. התחלתי לחשוב שהן גם קוראות מחשבות. "אתה בדרך הנכונה," הוסיפה ונשפה אוויר מנחיריה כאילו היא משיבה לי בשפתה. עיניה שוב זהרו בזמן שלגמה שלוק נוסף מן הקפה שלה. "למה??" נשענתי על שניים מעמודי הברזל, "למה אכלת לי את חווה?" "כבר אמרתי לך, היא לא הייתה טובה לך. היא לא הפסיקה לבגוד בך. מה שחשבתי שהיו סדנאות יצירה קרמית, סיפרה לי, היו בעצם מפגשי מין קבוצתי. "הם לא בחלו בשום תנוחה," אמרה החיה בלי בושה ותקעה עוד גרעפס. "אתה איש כותב, אמרה, אתה יכול לדמיין בעצמך כבר מה קרה שם." "אתה משקרת לי?! צרחתי וניסיתי לפרוץ את הכלוב, כפות ידי החלו לדמם מרוב השפשוף המהיר את מוטות הכלוב. "אני לא משקרת. חוץ מזה, הייתי רעבה והייתי זקוקה לאנרגיה ומלח." "בגלל זה אתן כאן, בגלל מלח??" ניסיתי להיכנס למה שכנראה היה מחשבתה האחרונה של חווה. "כדאי שתירגע," אמרה חיה אחרת בחצי הסהר, "זה לא טוב ללב שלך להיות במתח כל הזמן. מעכשיו, תצטרך לבחור על מה שווה לך להתעצבן," אמרה והתנשפה. "עשיתי לך בעצם טובה גדולה בזה שאכלתי אותה," אמרה החיה. "לא תצטרך עוד להתמודד איתה. הלב שלך, הקיבה שלך לא היו עומדים בזה עוד הרבה זמן. היא הייתה אוכלת אותך בלי מלח…" שאר החיות צחקו ממשחק המלים השחוק. פצחתי שוב ביבבה, כעת נשמעתי יותר כמו שועל רעב. "וברצינות," אמרה החיה, "אתה יודע מה זה לאכול אדם רע? אין לך מושג מה זה עושה למערכת העיכול." "בגלל זה אתן פה?" התעקשתי להבין מה קורה פה. הצבעתי על חצי הסהר. "בגלל מלח? דלק? גם אנשים זה דלק עבורכן? איך אתן קוראות לבני האדם שאתן אוכלות? אני חולם… זה חייב להיות חלום!" אמרתי בשארית כוחותיי והתחלתי לרוץ מצד לצד בכלוב, תוך כדי שאני שורט את עור פניי וצורח עד שלא נשאר לי אוויר. בסוף קרסתי שוב. התנשפתי במהירות. הרגשתי שהלב שלי יוצא מבית החזה. "באנו לכאן כדי לתקן," אמרה החיה. "כלומר, באנו להרוס כדי שתוכלו אתם, הנותרים, לתקן." "להרוס מה??" שאלתי, "לתקן מה… ומי יתקן??" העולם הזה כבר לא מה שהיה," אמרה חיה אחרת. "כלומר, הוא מעולם לא היה מה שהוא היה אמור להיות כשהוא נוצר, או לכל הפחות כשנולד האדם לתוכו. אבל האדם נוצר, והנה תראו לאיפה הגענו אחרי כמה מאות שנים." חיה אחרת התרעמה ואמרה שהיא לא מבינה על מה המהומה, "הרי ידענו שזה מה שיקרה, בני האדם לא אשמים. הם בסך הכל היו מי שהם- בני אדם. עכשיו הכל הרוס ואין לנו ברירה אחרת." "על מה אתן מדברות? אני חולם!!! תוציאו אותי מפה!!" צרחתי. לא הפסקתי לסטור לעצמי אבל לא התעוררתי משום חלום. הכל היה אמיתי, אמיתי מדי. "למה הרגת אותה??" פניתי בסוף אל החיה, זו שפרצה לבית שלנו. "לא הרגתי אותה, אכלתי אותה," קבעה בשעט נפש. רוח פרצים הגיחה מעלינו. מה שנראה היה כמו חלקי מכונית ופנסי רחוב נכנסו אל פנים הבית מלמעלה. רק כשהחלקים עפו היישר לתוך הסלון שמתי לב שאין מעלינו תקרה.
ד.
הן החריבו את האזור כולו. לא רק את השכונה שלנו אלא גם את השכונות הסמוכות. הן הוציאו אותי מהכלוב והובילו אותי ברצועה, כמו כלב, לאורך הרחוב. הבתים, המכוניות, הכבישים- הכל היה הרוס לגמרי. כעת היינו בדיוק כמו כל השכונות בכל האזורים האחרים בעיר ומחוצה לה: עקובים מדם, מלאי בורות וסלילי עשן מיתמרים באוויר כמו נחשים מעופפים. "מה קורה פה?" אמרתי או שאלתי את החיה, לא היה לי ברור בעצמי איזה טון אני מבקש להבהיר. "אמרתי לך," אמרה החיה, "באנו להרוס את החלקה השפויה האחרונה כאן. זה היה המוצא האחרון- המקום הרוס מן היסוד. "ואתם אלו שהרסתם," האשימה אותי החיה בקולה הבריטוני אך התקיף. "מי זה אתם? אני… אני וחווה חיינו חיים פשוטים. אם הצלחנו, קנינו מזון ליומיים-שלושה בלבד, היו לי פריטי לבוש מועטים, חיינו ללא אלימות…" "אתם זה לא אתה, אתה רק אחד מני רבים. אני מתכוונת כמובן לבני האדם," אמרה. "אתה דווקא מהטובים…" סיננה ומשהו בקול שלה השתנה שוב. פתאום חשבתי שזו אולי תחפושת. אולי היא לא באמת חיה והחברות שלה הן גם בובות בדיוק כמו בתוכנית הילדים ההיא. מאחורי הבובה הזו מסתתר איזה גורו בשקל שנשלח מהצד השני של העיר או המדינה לעשות פה איזה שינוי תודעה; להפנט אותי… אותנו, באחת השכונות היחידות בהן השקט עוד הצליח לשרור פחות או יותר. כן! זה מה שקורה פה. החיות האלה הן לא יותר מבובות- אני שחקן בתוכנית ילדים מגויסת! חשבתי. הלב שלי הלם כמו ליבה של החיה ההיא שחיה על סוכר. הרגשתי שוב שהוא עומד לפרוץ את בית החזה. נזכרתי במה שאמרה הבובה לגבי המבט בעיניים וצמצמתי גם אני את מבטי כלפי החיה בתקווה שמשהו-לא ידעתי מה- ישתנה. אבל לא נראה היה שזה מזיז לה. בסוף נצמדתי לגופה לרגע ונשכתי את ידה בניסיון להבין אם אכן מדובר בבובה. "מה אתה עושה?!" צעקה החיה. "את לא אמיתית!" קראתי בקול. "את בובה… ואני חלק מתוכנית הילדים שלך!" החיה נעמדה לרגע ופצחה בצחוק אדיר. זו פעם ראשונה ששמעתי אותה צוחקת. הצחוק שלה נע בין צליל דק וגבוה לצליל נמוך שהזכיר את גובה הצליל של דיבורה; הוא היה גל מוזר שלא מוצא את החוף.
"לא יכול להיות שזו המציאות שלנו…" סיננתי. "אני חולם. אין כאן אפשרות אחרת!" אמרתי. "אתה לא חולם ואתה לא בשום תכנית ילדים וזו בהחלט המציאות, זו המציאות מזה זמן. ויש אפשרות אחרת, אבל היא תלויה רק בכם. " החיה סיננה ושתתה שלוק נוסף מהקפה שלה. "היינו חייבות להמיט עליכם את האסון הזה. הדרך לגן עדן חדש רצופה באינספור מעשי גיהינום. אנחנו בסך הכל האצנו את התהליך. בסוף, הביזה וההרס היו מגיעים גם לפה. זה שהסתגרתם בבית לא אומר שהחיים אינם קורים, והדבר הראשון שהיה קורה לך זה שהיית מגלה את הבדיה הגדולה האמיתית של חייך- חווה." "מאיפה את יודעת מה זה גן עדן ומה זה גיהינום, מי את, אלוהים?" "אני לא אלוהים, אנחנו לא אלוהים. אנחנו בסך הכל חיות. ואנחנו חיות לא רחוק מפה, אמרה והחוותה עם טפריה אל עבר קצה הרחוב אל צדי הכביש עפר המוביל ליער. אנחנו חיות בכל שכונה, בכל עיר, בכל קיבוץ. מתחת לאדמה, מעל האדמה, אבל בעיקר בתוך יערות, שאתם הרסתם. או שרפתם. הפכנו בלתי נראות עם הזמן, אבל אנחנו כאן עוד משחר האנושות." אני לא מבין כלום," אמרתי, "אתה לא חייב להבין- אתה צריך לקבל. אנחנו כאן ותמיד היינו כאן," אמרה. "עכשיו, כשהגענו לתחתית ורק היסודות והאנשים הטובים נמצאים סביב- יש לך ולכל מי שנשאר- אפשרות לבחור." בדיוק באותה נקודה השכנה בבית מולי, לאה, עברה לידינו כשהיא קשורה לחיה אחרת. הן נעמדו מולנו בין ההריסות ושאגה, "אלוהיםםםםם!!! אדם, אדם…" היא אמרה, "אתה מאמין למה שהולך פה? תגיד לי שאני חולמת!" הבטתי בחיה והחיה הביטה בי. "את לא חולמת…" אמרתי בכניעה, "אני חושב ש-" "הם אכלו את יצחק, אדם- הם אכלו אותו! פשוט… שפכו עליו מלח ובלעו אותו, ככה, כאילו כלום!" החיה גיחכה שוב ואז עצרה בעד עצמה. לאה הקרבה אליי, חיבקה אותי חזק והחלה לייבב על כתפי. הבגדים שלה היו מרופטים. היא לא לבשה חזייה והשדיים שלה נמחצו על חזי. הפטמות שלה היו זקורות ומחוספסות. נזכרתי לרגע במגעה של חווה. היא התנתקה ממני והביטה בי ארוכות. "אתה לא נראה משהו…" סיננה. העיניים שלה בהקו לאור השמש שבצבצה פתאום בין העננים האפורים ששטו מעלינו. "גם לך הם שברו את התקרה?" "כן," אמרתי. מעניין מה הם מחפשים…" היא סיננה. היא אמרה את זה כאילו היא כבר התרגלה לנוכחות של החיה לצידה. אולי במובן מסוים זה היה נכון. לאחר מכן החיה של לאה משכה את זרועה ואמרה, "בואי, נחזור עכשיו לכלוב". הבטתי בה עד שהיא נעלמה אל תוך מה שנותר מהבית ההרוס שלה ממולנו, לא לפני ששאלה את החיה שליוותה אותה אם נשאר משהו מהגינה. אחר כך גם אותי החזירו חזרה לכלוב. הן נתנו לי לשתות כוס קפה וחולצה נקייה. הרגשתי בנאדם חדש אבל הלב שלי היה אתר בנייה הרוס לגמרי. לבסוף הצלחתי להירדם ואחרי מה שהיה נדמה לי כחצי דקה בלבד- התעוררתי. החיה ריחפה מעלי עם כוס שריון-קפה נוספת ואמרה, "הגיע זמן לבחור."
ה.
החיה חזרה על כך שוב ושוב שהן היו חייבות לכבוש אותנו. "הגענו למידת הרס שאי אפשר להתעלם ממנה או לתת לה להמשיך להתקיים," אמרה. "אם לא היינו כובשים אתכם, שום דבר אמיתי לא יוכל לקרות." כשניסיתי להבין למה הכוונה ב'אמיתי' החיה לא השיבה אלא רק הצביע על התקרה החסרה לכיוון השמיים. זה גרם לי לחשוב שאולי היא באמת אלוהים או לפחות אחת מהמנהיגות של חבורת החיות המוזרה ההזו ושבראשה עומד אלוהים. אינני יודע מדוע התעקשתי על המילה או ההוויה הזו- אלוהים. מעולם לא הייתי אדם דתי, אלא להיפך- בזתי לדת ולאלוהות, ובחיי האישיים התרחקתי ממנה עד כמה שאפשר. אבל כעת המצב היה שונה. עתות משבר עלולות להוביל אותך, חשבתי, להיאחז בשחוק, במוכר (גם אם הוא נעלם מעינך) ולא, למשל, בדברים שמולך; כמו חיה עצומה מדברת שמטילה כוכבי זהב מעיניה. באוקסימורון מושלם החיה "נשבעה" שהיא לא אלוהים ושהיא עצמה וגם החברות והחברים שלה שהיו כאן קודם אמיתיים וארציים לחלוטין. העניין היה שעם הזמן, התרחבות הכבישים, פיתוח הערים והטכנולוגיה, ולבסוף התקבעות העידן הנוכחי בו מלחמת אזרחים היא עניין של שגרה- כל חלקה טובה של אדמה או מרחב טבעי בו אפשר לחיות- נהרסו כליל. היא התעקשה שהן זן שתמיד היה קיים אלא שהן היו חיות סביבנו, אבל עכשיו כבר לא יכולות להסתתר כי הרסנו להן את כל 'הבתים האפשריים'. "קצת כמו המקרה של חזירי הבר," אמרה, ומשהו במשפט הזה גרם לי להאמין לדברים שהיא אומרת. היא גם הסבירה שהן לא תמיד חיו על קפה, מלח וסוכר. הן אכלו עלים, פרחים, צנוברים וכל מה שהיה לטבע להציע. אבל הטבע סביבן הלך ועל האדמה החרוכה נותרו רק שיירי האוכל של בני האדם. "כמו כל חיה אחרת," אמרה, "הסתגלנו, והתמכרנו."
נתתי לעצמי כמה סטירות טובות על הלחי. הכל נשמע ונראה לי אבסורדי ומגוחך; עיניים זוהרות, חיות מכורות לקפה וסוכר – שום דבר מזה לא נשמע לי כמו משהו שיכול להתקיים במציאות, מחוץ לסיפור. החיה אמרה שאתן לעצמי כמה זמן שצריך אם זה מה שיאפס אותי; רק שבבקשה לא אשתגע לה כמו מקודם כשרצתי מצד לצד- זה מעייף לה את העיניים ומוריד מהן את הזוהר, מה שגורם לשאר הגוף להשיל אחוזי מלח. רק אז הבנתי שבאופן מוזר- החיות הללו הצליחו בסופו של דבר לתעל את המלח לכדי אנרגיה. המלח, הסבירה, מעניק לגוף שלהן אנרגיה שבתורה מעניקה זוהר לעיניים שלהן. והזוהר הזה הוא מה שמאפשר להן לראות, לאחר מה שעשה האדם לטבע את מה שעשה. החיה הזכירה לי שוב שהגיעה העת לבחור. 'משאלה' היא קראה לזה. "למה הכוונה במשאלה?" שאלתי, והיא אמרה שזה בדיוק כמו שזה נשמע- יש לי אפשרות לבחור משאלה אחת. כמו בסיפורים הכי שחוקים, אמרה. "אני יכול לבחור בכל דבר?" שאלתי, והיא אמרה שכן, חוץ מלבקש חזרה משהו שכבר איבדתי. משאלה לא אמורה להחזיר את העבר," אמרה, שוב כמו איזה גורו בשקל, "אלא להאיר את העתיד. משאלה," הבהירה, "אמורה להקפיץ אותך שלב בחיים. קצת כמו קפיצת גדילה אצל פעוטות." "אבל אני רוצה את חווה! לא אכפת לי מכלום," אמרתי כילד בחנות צעצועים. "אני עדיין מעכלת אותה," אמרה והצביעה על כדור השיער האדמוני שעשתה מחווה אז לפני כמה ימים וסימנה באצבעותיה לשלילה. "תתנחם או תתרגל לעובדה הפשוטה שהשארנו כאן רק את הטובים, כך שהבחירה שלך-בניגוד לחיים הקודמים שלך- היא בין הטוב לטוב ביותר. כמו למשל לאה," השחילה, וקרצה. "היא בקטע שלך," אמרה כאילו אנחנו שתי חברות שמרכלות. החיה הסבירה שלאה תמיד הייתה מאוהבת בי. היא (החיה) צפתה בנו עוד כבני נוער כשהתמזמזנו מאחורי השיח בו היא נולדה. "זה שהחיים הובילו אתכם לזוגיות אחרת בבגרותכם, לא אומר שניצוץ הנעורים כבה. ואני כאן, גם כדי להזכיר לך אותו." לאחר מכן החיה גם חזרה ואמרה שהן השאירו רק יסודות- פיזיים ואנושיים. אבל את אלו 'הטובים ביותר'. "בתור מי שמביטות עליכם כל החיים בלי שתשימו לב, ניחנו עם הזמן באפשרות להבחין מי מבניכם טוב ומי לא. לא סתם אכלתי את חווה. היא אמנם הייתה טעימה לרגע, אבל ככה זה תמיד עם הרוע המסוכן; הוא אמנם נראה עסיסי ונוטף אנרגיות אבל ברגע האמת- אין ארסי ממנו. תראה מה קרה לנחש בתנ"ך." "את מכירה את התנ"ך?" שאלתי. "ברור שאני מכירה, כולנו מכירות. "אנחנו לא סתם חיות אתה יודע…" סיננה והביטה שוב למעלה אל עבר השמיים. "אז את מאמינה באלוהים?" שאלתי והחיה נאנחה ואמרה- "כשצריך." אחר כך היא לגמה את מה שנותר מהקפה שלה. היא הניעה את האגן שלה כאילו היא נטענת ואז המשיכה לומר: "העולם זקוק לשריון חזק יותר, לבית יציב מזה שהיה. וזה מתחיל בקשרים 'הקטנים' ביניכם, הטובים שנותרו."
כל מה שהיא אמרה נשמע לי כבר לא רק שטות או משפטים שלקוחים מסדרת ילדים, אלא כקלישאה זולה שלקוחה מספר עצות נלוז. הקלישאות מנצחות תמיד, לחשתי לעצמי, "גם בסיפורים וגם במציאות." " אני מזכירה לך שהשם שלך הוא אדם ולזוגתך לשעבר חווה- אין יותר קלישאה מזה, לא?" אמרה החיה והוסיפה, "אם כבר- אז אתה הקלישאה בהתגלמותה." לא היה לי איך להתווכח עם העניין הזה. שתקתי ולגמתי הקפה שלי עד שהכוס שלי הייתה ריקה.
ו.
שיקמנו את הסביבה בה חיינו. בנינו שוב את הבתים והשדרות. אט-אט נדמה היה שגם במעגלים הרחוקים סביבנו שורר איזה שקט יחסי. אבל למען האמת התרכזנו בשלנו. הפעם זה לא היה מתוך עיוורון, נרקיסיזם, או אולי אפילו פחד, אלא פשוט כי הבנו שאנחנו נמצאים באיזו בראשית שאנחנו מעוניינים לשהות בתוכה מבחירה על מנת לחזור שוב אל הבסיס, אל הנשימה. יגיע הרגע, האמנתי, שבו כמה מאיתנו יאזרו אומץ וינועו אל עבר הקהילות, היישובים והערים ברדיוסים הרחוקים יותר. נעזור לשקם גם אותם, אם יהיה בכך צורך. או שאולי ההפך יקרה, אלו הנמצאים במרחק רב יחסית מאיתנו, יתקרבו אלינו במן מחווה של מה שעוד לא הכרנו מן הטוב המתחדש במדינה.
העבודה לא ארכה זמן רב, כמה חודשים ספורים בלבד. החיות העצומות נעלמו, או אולי נכון יהיה יותר לומר שהן נטמעו שוב בסביבה, ברגע שהבתים והרחובות החלו ללבוש שוב צורה. אולי גם בזה הן צדקו, ברגע שאף אחד מאיתנו בני האדם לא ניסה לכפות את עצמו על הסביבה או על האחר- נתנו לכל צורות החיים פשוט לחיות; האוויר זרם, הרוח נשבה והתקרה סוככה בדיוק במידה הנכונה. אני ולאה בנינו בית. דבריה של החיה הציתו בעיני איזה ניצוץ ששכחתי שיכול להתקיים. בעת הבנייה ושיקום השכונה שלנו, התקרבנו שוב זה לזו והבנו שכנראה עם הגיל וניסיון החיים- קלישאה אינה בהכרח משהו זו. בימים הבהירים שלה- אפשר לראות דרכה את החיים כולם. הבנו גם שמשאלה אינה בהכרח משהו שצריך לבקש או שיכול פתאום לצוץ, אלא היא משהו שיכול להתרחש באיטיות, בתנועת החלחול מן הפנים החוצה; מתוך המעשים הקטנים, הסיזיפיים של היום יום- קם ביום אחד, למשל, בית; מבנה שלאו דווקא בנוי מארבע קירות, רצפה ותקרה, אלא מפעימות של מחוות זעירות החולפות בין שני אנשים. הבאנו שני ילדים לעולם- בן ובת. לבן קראנו בן ולילדה יולי, בחודש בו היא נולדה. כשחשבנו על שמות לילדים נזכרתי בכל השמות המסובכים שאנשים העניקו לילדיהם שנולדו בזמן המלחמה- 'קרן גמא', 'מדון' או סתם 'אם 16 מקוצר'. נזכרתי גם במשפט הזה של אדאמס מתוך 'היו שלום ותודה על הדגים': "כשאנו נתקלים בדבר שאיננו מבינים, אנו אוהבים לתת לו שם בלתי מובן או אפילו בלתי ניתן להגייה". על אף ש'שמות המלחמה' הללו היו הגיוניים ביחס לתקופה ההיא, החלטנו לקרוא לדברים פשוט בשמם, את זה למדנו מן החיה. ערב אחד חזרנו הביתה ממפגש עם חברים במסעדה. לאה הלכה לעזור לשכנה להקים את יסודות הגינה שלה ואני הרדמתי את הילדים במיטה. לאחר שהם נרדמו, ירדתי למטה אל הסלון והדלקתי טלוויזיה. בחדשות הייתה ידיעה על כך שסוף סוף, אחרי שנים, ככל הנראה מצאו אות חיים על הירח. בחצי המשפט השלישי או הרביעי של השדרן נרדמתי על הספה. אני זוכר שחלמתי חלום מוזר. בחלומי חווה נעמדה על סף הדלת ובידיה כמה שקיות של קניות. היא הייתה עירומה. גופה היה מעוות לגמרי ונראה היה שמשהו נע בתוך מעיה. "אני רעבה," אמרה לי, אני ישבתי על הספה. נראה היה שהשיער שלה שאמנם היה אדמוני ומתולתל כמו בחייה, הוא למעשה מעין פאה המודבקת בצורה מרושלת על פדחתה. שאלתי אותה, "מה קרה לשיער שלך?" ומיד אחר כך גם, "מה זז לך שם בבטן?" אבל חווה לא הוציאה הגה. היא ניגשה למטבח, הניחה את המצרכים על השיש ואמרה, "קניתי קפה וקורנפלקס. וגם את חטיפי החיה הזו שאתה אוהב." לא הבנתי על מה היא מדברת. "חטיפי המה-" ניסיתי לשאול אבל לפני שהספקתי להשלים את המשפט חווה התיישבה לידי על הספה ואני נעלמתי לרגע מן התמונה ומיד אחר כך הופעתי על סף הדלת; כאילו מישהו שיגר אותי לשם ממקום ישיבתי על הספה. חווה הייתה עירומה וגבה נטף מים. היא נאנחה כמה אנחות קלות ובטנה השמיעה קולות מוזרים. היא אמרה, "חטיפי החיה האלה לא טובים לי לבטן," ואז החלה מעסה את טבורה עם כיוון התנועה של הייצור שחי בבטנה. ככל שחלף הזמן (בחלום) היא נטפה יותר ויותר מים. התקרבתי אליה ושמתי לב שסביב הספה נקוותה שלולית שהלכה והתפשטה. שיערה החל לנשור והשערות נחתו בשלולית המים תוך שהן יוצרות בה צורות ארעיות. "מה-" הספקתי לומר בחלום לפני שהתעוררתי בבהלה. הבטתי על יד שמאל שלי והייתה דבוקה אליה שערה אדמונית בודדה ולחה. לאה נעמדה מעליי ושאלה," נרדמת?" "לא," השבתי בקצרה. כיווצתי את היד לכדי אגרוף קפוץ כדי שלאה לא תבחין בשערה. הלב שלי דפק בחוזקה. "בוא, נלך למיטה, אנחנו זקוקים לשינה טובה," אמרה. היא אחזה בידי הפנויה בידה והובילה אותי בגרם המדרגות אל חדר השינה. כל הדרך למעלה ניערתי את היד אליה הייתה דבוקה השערה, אך תוך כדי נענוע שמתי לב שלא דבוקה אליה שום שערה. הרכנתי ראשי אל עבר גרם המדרגות וגם שם לא היה לה כל זכר. מתוך איזו אינרציה המשכתי לנענע את ידי. "מה יש לך, נרדמה לך היד?" לאה שאלה. "משהו כזה," אמרתי, ונתתי לה להוביל אותי אל מתחת לשמיכה. חיבקתי אותה בתנוחת עובר, עד שהיא עצמה עיניים. עצמתי גם אני את העיניים מיד אחריה. שארית החיים היו חלום.