רשימת משאלות
"היי, אחי," זיו חייך אליו כשנכנס לסלון. "רוצה לראות איתי פוקימון?"
הוא ישב על הספה וגלגל על הברכיים סיגרייה, שלפי הריח הכילה יותר מטבק, מתעלם מהשולחן הקטן שעמד לא רחוק ממנו ונראה מתאים בהרבה כמשטח עבודה.
"עכשיו?" הג'יני שאל.
"למה לא?" החיוך של זיו התרחב.
הג'יני נאנח. הוא התיישב בזהירות בצד הפנוי של הספה.
השעה הייתה עשר בבוקר. השותף שלו לדירה היה מה שנהוג לכנות היום "סטלן" (הג'יני זכר את המילה כי שינן אותה. הוא עדיין סגר פער של כמה עשורים בשפה המדוברת). מצד שני, זיו גם היה בחור נחמד. הנטיה שלו לא להתעכב על פרטים, שהייתה בוודאי מטרידה בעיני אחרים, הפכה אותו לשותף מוצלח מבחינת הג'יני. "זה לא באג, זה פיצ'ר", גם זה היה משהו שאנשים אומרים. זיו לא התעקש להבין במה הג'יני עוסק ולא חקר אותו על ההיסטוריה שלו, אלא הסתפק במידע המעורפל במכוון שהג'יני מסר. הוא גם ענה בשמחה על כל שאלה היפותטית, ולכן היווה מקור מידע נוח ומי שניתן לחשוב לידו בקול רם. אז אם מדי פעם התברר שחשבון כלשהו לא שולם בזמן, שהכלים נערמו בכיור, או ששק האוכל של החתול התרוקן בלי ששק חדש יוזמן – היה זה מחיר פעוט לשלם.
הג'יני ניקה סביבו מעט פירורים מהספה. הוא הניח שאלה פירורי בייגלה. אם לא, עדיף היה לנקוט באותה מדיניות שבה זיו היה נוקט, כלומר, לא לברר. שוב הוא נאנח לעצמו. לא ככה הוא דמיין את הפנסיה שלו. ממש ממש לא.
הדברים החלו להשתבש כבר ביום היציאה לגמלאות. ג'ינים, כידוע, לא מקבלים עלוני הכנה לפרישה ולא יכולים לחשב אחורה כמה זמן נותר להם בשירות. אבל בשנים הארוכות שבילה בתפקיד (ולא פחות מכך, בתקופות ההמתנה הממושכות שבין קריאה לקריאה) הג'יני ניסה לתאר לעצמו איך יראה מעמד הפרידה. מי יהיה האדם המיוחד שיוציא אותו לחופשי באמצעות הבעת משאלה? גבר? אשה? אולי בכלל ילד? לקוח חדש או אחד שיעבור איתו מסע ארוך, וילחש את המלים רבות המשמעות בערוב ימיו? מה יכלול האירוע? לחיצת יד מכובדת או חיבוק סנטימנטלי? תודה לבבית או איחולי הצלחה? הוא שמע פעם על מישהו שקיבל גרב כמתנת שחרור, אבל לא הבין את ההגיון בדבר. כך שזו, כנראה, הייתה רק בדיחה.
כל כך הרבה תרחישים אפשריים הג'יני דמיין, עד רמת הפרטים הקטנים. ובאף אחד מהם לא היה מעורב מגב.
"אה!" צרחה האשה הצעירה שמולה הוא התגשם, חודשיים וחצי קודם לכן, בדירה בדרום העיר תל אביב. "מה אתה עושה פה?"
לאשה המדוברת היה שיער רטוב, שהיה אסוף בסיכת פלסטיק גדולה מאחורי הראש, וגופיה ארוכה עם ציור של אננס. לדירה המדוברת היו מרצפות מצהיבות בהטבעת שומשום.
סלסולי העשן הכחלחל שהיתמרו סביבו הפריעו לג'יני להתמקד בפרטים נוספים (הם לא היו לגמרי הכרחיים, הסלסולים והעשן. אבל הג'יני הקפיד על רושם ראשוני). ועדיין, את מנורת המתכת שהאשה אחזה בידה הוא הצליח לזהות. אשת האננס הייתה הלקוחה החדשה שלו. הגבירה החדשה של המנורה.
"שלום רב!" אמר לה הג'יני, בקול עמוק ומהדהד שנשמר להזדמנויות כאלה. ידיו היו שלובות לו על החזה בתנוחה בוטחת. הוא המתין קצת, עד שהעשן יתפוגג, מרשה לעצמו רגע קצרצר של שביעות רצון מהופעה שלוטשה לידי שלמות.
"הילייי!" צרחה אשת האננס.
"מה קרה?" אשה נוספת הופיעה בפתח הסלון.
השיערות של האשה האחרת היו צהובות מאוד ושטוחות מאוד, כאילו היו עשויות מקש דק. החולצה שלבשה (אם אכן הייתה זו חולצה, הג'יני לא היה בטוח) עטפה כמו תחבושת רחבה את מרכז גופה בלי לכסות לה את הכתפיים. הג'יני מצמץ. השינויים התכופים באופנה תמיד בלבלו אותו. אבל הוא הזדקף מחדש ופנה לשתי הנשים ביחד.
"אל דאגה, גבירותיי," הוא אמר.
בשלב הזה, הג'יני אכן לא דאג. אפילו בקרב מי שהיה מודע לכוחה של המנורה הפתעה ובהלה היו תגובות צפויות. נאום הפתיחה שעמד לשאת היה אמור לשכך אותן.
"אני הוא הג'יני של -"
"הב הב הב הב!"
נביחות זועמות קטעו את הג'יני, כשכלב קטן, לבן ומצועצע נכנס בריצה לחדר. הכלב הציץ בג'יני ואז פלט יללה, הסתובב ומיהר חזרה אל החדר ממנו הגיע. לפי המילה Kitchen, שקישטה את הקיר באותיות גדולות ואדומות, היה זה כנראה המטבח.
הג'יני תהה מי נזקק לשלט הכוונה בדירה קטנה כל כך, ומדוע הוא כתוב בשפה זרה. האם הכיור והמקרר אינם רמזים מספיקים, ואוניברסליים דיים?
"ובכן, כפי שאמרתי," הוא ניסה שוב, אך לא נראה שהנשים מקשיבות לו.
"מי זה, יהלי?" שאלה האישה עם השיערות הצהובות.
"אני לא יודעת, הילי! הוא פשוט הופיע כאן!" ענתה אשת האננס.
"הדלת הייתה נעולה?"
"ברור שהיא הייתה נעולה! אני תמיד נועלת."
"אז יש לו מפתח, יהלי!"
"איך יהיה לו מפתח, הילי, איך?"
"דההה! יהיה לו מפתח כי הוא חבר של יוסי!"
"יוסי יוסי?"
"יוסי יוסי! איזה יוסי נראה לך?"
"וואו! יוסי! הוא בדוק חבר של יוסי!"
"נו, הוא שרץ, יוסי. אני תמיד אמרתי."
"אין לו בושה, ליוסי."
"יוסי ובושה לא הולכים ביחד באותו משפט…"
"רגע." הג'יני אמר. "מי זה יוסי?"
שתי הנשים הסתובבו לכיוונו, כאילו נזכרו שהוא עדיין בחדר. צליל מתכתי קל נשמע כשהמנורה נשמטה מידה של אשת האננס ופגעה במרצפות הצהובות. הג'יני, שהיה קשור למנורה ביותר ממובן אחד, העיף בה מבט המום. כך הוא פספס את הרגע בו אשת האננס תפסה בידיה מגב רצפה.
"יוסי זה הבעל-בית המופרע שלנו," היא אמרה לג'יני, כשמקל המגב אחוז לפניה כאילו היה כלי נשק.
"כן!" הוסיפה האשה עם השיערות הצהובות, מציצה מעבר לכתפה של אשת האננס בלי להתקרב בעצמה. "ההוא שחושב שהוא יכול להכנס לנו הביתה בלי רשות!"
"ואסור לו. ביררנו!" אשת האננס צעדה לעבר הג'יני צעד אחד בעוד המגב חוצץ בין שניהם.
הג'יני נרתע מעט, אחורה והצידה.
"בדקנו בתשאל עורך דין בפייסבוק." הסבירה צהובת השיער מאחור. "זה לא חוקי להכנס לדיירים שלך בלי שהם מסכימים, אפילו אם השירותים שלך סתומים."
הג'יני הפנה את כפות ידיו אל אשת האננס החמושה, במה שהייתה אמורת להיות מחווה מרגיעה. "יש כאן בבירור אי הבנה," הוא אמר לה.
"ועכשיו הוא גם שולח לכאן חברים?" סיננה אשת האננס והתקדמה אליו צעד נוסף, מטה את המגב באלכסון.
הג'יני שב והתרחק ממנה.
"ועוד עם תחתונים!" תמכה בה צהובת השיער ממקומה המוגן.
"אני לא מכיר את היוסי שאתן מדברות עליו," הג'יני נאבק להחזיר לעצמו את השליטה באירוע. "ואלו בהחלט לא תחתונים, אלו-" הצצה מטה, אל מעטפת הבד שכיסתה את אזור החלציים שלו, הבהירה את הבעייתיות בלבוש המסורתי שלו. הג'יני ניסה להזכר איך קוראים לבגד כזה עכשיו. "אתן יודעות מה זה דוטי?" הוא הימר.
"לא יודעות ולא אכפת לנו!" אשת האננס הניפה את המגב באוויר.
הג'יני הגביה את ידיו מולה. "יש לך שלוש משאלות!" הוא ביטא את המלים מהר, כאילו הוא מקריא רשימת זכויות לפני מעצר, "אי אפשר להרוג ולא להחזיר מהמתים ולא לגרום להתאהב אבל-"
"המשאלה הראשונה שלי היא שתעוף מפה!" אשת האננס הכריזה.
צהובת השיער צחקקה מאחור. פיו של הג'יני נפתח במחאה.
ואז זה קרה.
התחושה המוכרת, המעקצצת, שטפה את זרועותיו בגל אדיר. אותה הבעירה שתקפה אותו תמיד כשמשאלה מחייבת הובעה על ידי בעל המנורה החוקי זרמה בו עכשיו מקצות האצבעות ואל כפות הידיים, ומשם במהירות מעלה, לעבר הכתפיים שלו.
"תפסיקי!" הג'יני צעק, משפשף את זרועותיו כאילו יוכל לעצור את השטפון ואת מה שגרם לו. "את לא מבינה מה את עושה."
"והמשאלה השניה שלי," האשה אמרה, "שתמסור ליוסי שהוא חתיכת דוחה ושאני מחליפה מנעולים."
"על חשבונו!" הוסיפה האשה צהובת השיער. "מה שזה עולה אנחנו מורידות מהצ'ק של יוני."
"על חשבונו." אמרה אשת האננס.
גל שני, לוהט ומגרד, עבר בידיו של הג'יני, בעודו ממשיך ונרתע אחורה. כף רגלו נתקלה במנורת המתכת הזרוקה, שהתגלגלה על הרצפה.
"בסדר, בסדר," הוא גייס לקולו את כל המתינות שהיה מסוגל, "אני אלך אל בעל הדירה שלכן, אל יוסי, ואני אעביר לו את המסר. ואז נדבר בנחת על המשאלה השלישית שלך, ואת תוכלי לחשוב…"
גבו של הג'יני התנגש בדלת הביטחון הכבדה.
אשת האננס נעצרה מולו. היא הציבה את המגב על הרצפה ונשענה מעט קדימה, פניה צמודים למקל. "לא, לא. התבלבלת." היא אמרה לג'יני בשקט. "אתה לכאן לא חוזר. אתה הולך ליוסי ואז אתה משוחרר."
"משאלה שלישית תגידי לו!" קראה מאחוריה צהובת השיער.
"משאלה שלישית." אמרה אשת האננס.
והגל השלישי הגיע, כמו דקירות של אלפי מחטים.
לא נותרה לו ברירה אלא לציית.
אף שהעשן כבר התפוגג לגמרי, את מה שהתרחש בחצי השעה הבאה הג'יני חווה רק במעורפל. הוא יצא מהדלת, בדרך האנושית, מותיר מאחוריו את שתי הנשים, המנורה והכלבלב הלבן, שחזר לנבוח באומץ מחודש אחרי שהדלת נטרקה.
הוא עלה שלוש קומות, ברגל, עד לדירת הגג של הבניין.
הוא דפק על הדלת ומסר ליוסי את ההודעה, מילה במילה, והמשיך לעמוד במקום כשיוסי הטיח בו קללות מגוונות להפליא.
הוא נשאר לעמוד עוד קצת, אחרי שגם הדלת ההיא נטרקה.
לבסוף, הוא הסתובב והתיישב על המדרגה העליונה.
העקצוצים הלכו ושככו עד שנעלמו. באופן פתאומי אבל מוחלט, בחדר מדרגות דביק, הסתיימו להן 1200 שנות העבודה של הג'יני. חופש אינסופי סחרר אותו וריקנות עצומה לפתה אותו, באותו הזמן ממש. הכול היה פתוח בפניו עכשיו – מלבד מה שתמיד הכיר. הוא לעולם לא יכלא שוב במנורה. הוא לעולם לא יוכל לחזור אליה. אין יותר משאלות שיהיה מחוייב למלא. אין יותר משאלות בכלל.
פחות משבועיים אחר כך, הג'יני הצטרף כשותף לדירה של זיו.
ההחלטה הייתה ספונטנית. הוא הספיק עד אז להקיף את כדור הארץ מכמה כיוונים, לבקר בשבע פסגות ההרים הגבוהות ולאכול בכל המסעדות שדורגו בשלושה כוכבי מישלן, רעיונות ששאל מלקוחות קודמים שלו. שום דבר שעשה לא העלים את תחושת הטשטוש. כשנתקל במודעת "דרוש שותף" על אחד העצים בשכונה, קילומטרים ספורים מאותו בניין תל אביבי בו נותרה המנורה שלו, היא נראתה לו כמו סימן. הג'יני היה זקוק לשהות כדי להפנים את מצבו החדש, והבדידות המוחלטת לא הטיבה איתו. מסגרת אנושית פשוטה, שתשמור עליו שלא יתפזר מרוב חופש, נשמעה לו כמו רעיון הגיוני.
"האם קרה לך פעם," הוא שאל את זיו, כשזה הוביל אותו לסיור היכרות ראשוני בדירה, "שחיכית מאוד שמשהו יסתיים, אבל כשהסוף הגיע לא ידעת מה אתה אמור לעשות?"
"בטח, אחי, מלא פעמים!" זיו אמר ופתח לכבודו את המקרר. "תראה איזה יופי. השותף שיצא השאיר כאן את כל הרטבים הקטנים האלה מג'פניקה. יש לנו סויה לעוד שנתיים."
"מתי למשל?" הג'יני התעקש.
בני האדם, אמנם, לא התקיימו במרחב ובזמן באותו האופן כמו הג'יני. הם לא ראו את קיצם וראשיתם של חיים רבים כל כך על פני דורות, ולא הכירו סיפורים רבים כל כך של תקווה ושל ייאוש. אבל הג'יני למד לא לזלזל בניסיון או בתובנות שלהם. לפעמים, במעט מחשבה נוספת, היה ניתן להסיק גם מהדוגמאות הקטנות ביותר מסקנות גדולות. לכן, הוא הכין את עצמו לשמוע על אותה חוויה שזיו נזכר בה. מימי בית הספר, אולי. או השירות הצבאי. או זוגיות עבר מורכבת.
"ככה הרגשתי כשהגעתי לפרק האחרון של אוואטר," זיו אמר וסגר את המקרר. "אבל אז התחלתי את האגדה של קורה, וגיליתי שלפעמים משהו חדש יכול להיות טוב, אפילו אם הוא שונה. אתה מבין, אחי? הסוד הוא לא לעשות כל הזמן השוואות. שלא תפריע לעצמך בדרך."
הג'יני שקל את התשובה.
"תודה." הוא אמר. "זה היה מועיל באופן מפתיע."
כבר באותו הערב הוא נכנס לדירה כשותף, וגם ריהט את החדר שלו במיטה ובשולחן כתיבה, לשם האמינות.
התחלה חדשה, שלא מבטלת את מה שהיה. פרק שונה שהוא בעל ערך בפני עצמו. המחשבה הזו מצאה חן בעיניו. אפילו המילה שבה זיו השתמש כשדיבר על זה, סיקוול, התגלגלה יפה על הלשון. הוא החליט שלא יאיץ בעצמו להבין את השלב החדש של קיומו. אם לא יפריע, אולי הדברים יתבהרו לבד. וזמן, אחרי הכול, היה לו בשפע.
בשבועות הבאים הג'יני החליף את התלבושת המסורתית שלו במכנסיים ארוכים וחולצה קצרה (התברר לו שכמתקרבים לים גם לבוש מצומצם יותר נחשב מקובל חברתית. אבל אחרי התגובה הקודמת הוא לא לקח סיכונים). הוא טייל ברחובות העיר. הוא נסע באוטובוסים. הוא ישב על החוף. הוא ראה מרתונים של סדרות ישנות עם זיו בשעות אקראיות. הוא התבונן וטעם והריח, ונתן לרוח התקופה להספג לתוכו.
אבל יותר מכל, הג'יני האזין לשיחות. בין אם נוהלו פנים אל פנים ובין אם התבצעו באמצעות מכשירי הטלפון הקטנים, שנדמה שכל אחד החזיק ברשותו בימים האלה, הג'יני שם לב שמלים ומשפטים עוררו בו עניין מיוחד. ואמירות מסוימות – עוד יותר מאחרות. כאילו שמע צליל משרוקית גבוה, שרק אוזניו יכולות לקלוט, משהו שנאמר בשיחה היה גורם לג'יני לעצור ולסובב את הראש.
"הלוואי שהיה נופל עליי עכשיו מליון שקל."
"שתתחתן השנה, חמוד של סבתא."
"טפו עליו! שייחנק, אמן."
"איך בא לי שמישהו יקנה לי ארטיק."
משאלות! הג'יני קלט. אנשים הביעו משאלות בכל מקום!
הוא לא שיער לעצמו עד כמה התופעה נפוצה. לקוחות העבר שלו נזהרו לידו הרבה יותר. מי שידע שיש לו שלוש משאלות, והפנים את המשמעות, התלבט לפני שהכריז בקול שהוא מבקש משהו. אף אדם הגיוני לא היה מבזבז משאלה טובה על ארטיק. והנה, מסתבר, כאשר לא היה בסביבה מי שיהפוך את המלים שלהם למציאות, בני אדם לא הפסיקו לדבר על רצונותיהם וחלומותיהם. שאיפות ותקוות, איחולים טובים וייחולים רעים, לעצמם ולאחרים. אנשים מילאו את האוויר במשאלות – למרות, ואולי אפילו בגלל, שלא ציפו שמשהו מהן יתגשם.
מאז שזיהה את החוט המקשר, הג'יני התחיל להבחין איך המשאלות משפיעות גם עליו. כשהאזין בריכוז לאדם שביקש משהו, הוא חש לפעמים עקצוץ עדין בידיו. לא אותה תחושה ישנה, על הדחיפות והאילוץ שבה, אלא גרסה קלה שלה, עזה פחות ומחייבת פחות. היא אפילו נעלמה מעצמה בהדרגה, אם חיכה מספיק, או בקצב מזורז אם התרחק מהמקום. אבל הג'יני גילה שהוא לא בהכרח רוצה להתרחק. הוא שמח להתקל בעקצוץ הזה, כמו בחבר אבוד.
חודש מאוחר יותר, הוא הגשים את המשאלה הראשונה שלו בפנסיה. הוא לא היה בטוח לגמרי שזה הצעד הנכון עבורו. מבחינה מסוימת הייתה בכך חזרה אחורה, נסיגה בתהליך ההסתגלות לחיים שאחרי המנורה, אבל היה לו קשה להתאפק. הוא תירץ לעצמו שמדובר בניסוי, שהוא רק יבדוק מה יקרה. וליתר ביטחון, הוא החליט, הוא יגביל את עצמו למשאלות מתונות בלבד.
בתור התחלה, הג'יני בחר באחת פשוטה במיוחד. על אחד העצים בשכונה היה תלוי דף מדפסת שתיאר תוכי אובד, ירוק לחיים וחובב צימוקים. "בבקשה תחזירו לנו את צ'יקו" התחננה הכותרת. הג'יני כבר נענה למודעה אחת באזור, כשהצטרף לדירה של זיו, והשבת תוכים לא הייתה מעשה דרמטי מדי גם למי שהוגבל לחיים אנושיים. אפילו בני אדם היו יכולים להחזיר חיות אבודות. אם לא היו יכולים, לא היה טעם במודעות שכאלה.
האיתור לא היווה שום אתגר עבור הג'יני. צ'יקו נמצא כשהוא חי מאוד, על עץ אקליפטוס בפארק העירוני ברמת גן. למרבה השמחה הוא הצליח להסתדר ללא שום טיפול אנושי, לא נטרף על ידי חתול או עוף דורס ולא עבר לעולם שכולו צימוקים. הג'יני לכד אותו בקלות והופיע באותה קלות ליד דירת המשפחה, שהכתובת שלה לא צויינה במודעה.
את הדלת פתחה לו ילדה כבת עשר. "מה אתה רוצה?" היא שאלה, לא באופן מנומס במיוחד.
"החזרתי את התוכי שלכם." הג'יני אמר, והתוכי צ'יקו התפתל לו בידיים.
"כבר יש לנו תוכי." אמרה הילדה, שהשאירה אותו עומד ליד הדלת ורצה פנימה. "אבא, יש פה איש אחד עם תוכי!"
כמה רגעים אחר כך, גבר כבן ארבעים הופיע בפתח במקום הילדה, מנגב ידיים רטובות במגבת כלים.
"החזרתי את התוכי שלכם." אמר לו הג'יני, בקצת פחות ביטחון. "תליתם מודעה ליד הסופר."
"וואו, איזה קטע שזה עדיין שם!" האיש אמר. "עברה יותר משנה, כבר מזמן קנינו תוכי אחר. אתה רוצה לשמור אותו לעצמך, אולי? גם בזה שיש עכשיו רק אני מטפל. אני לא לוקח עוד אחד."
הג'יני חש אכזבה קלה מהשתלשלות העניינים.
הוא ירד עם התוכי לרחוב שמתחת לבניין. צ'יקו השמיע ציוץ, של מצוקה או של כמיהה, והביט יחד איתו אל השמיים הכחולים. הג'יני שחרר את האחיזה בו, והתוכי פרש כנפיים והתרומם לאוויר.
הג'יני בהה בנקודה בה התוכי נעלם ונגע בזרועו.
הבקשה אמנם לא נוסחה במלים, אבל את העקצוץ המוכר, ממש לפני שהתוכי המריא, הג'יני הרגיש היטב, וגם את ההקלה המהירה כשאותה תקווה שהובעה התממשה. נראה שהיכולת התחדדה אצלו אם אפילו רצון עז וממוקד של תוכי הפעיל אותה. הג'יני חייך. לפחות מישהו זכה היום שהמשאלה שלו תוגשם.
"איפה מסתובבים אנשים שמדברים על דברים שהם ממש ממש רוצים?" הוא שאל את זיו באותו הערב.
"אצל הפסיכולוג שלהם?" זיו הציע.
"ובמקום ציבורי?" הג'יני חידד. להאזין לפגישה אישית בין מטפל למטופל לא היה מסובך טכנית עבורו, אבל הוא החליט באותו הרגע שהרעיון מפריע לו מהבחינה האתית.
"בברים, כשאנשים שיכורים?" זיו המשיך לשתף פעולה. "ככה זה לפחות בסרטים. או בביתנים האלה, אחי, איפה שמוכרים לוטו. או בכותל. או במגרשים של ספורט."
הג'יני רשם לעצמו את כל הרעיונות לשימוש עתידי, ופעם בשבוע, בדיוק, אפשר לעצמו להגשים משאלה. לא יותר מאחת ולא פחות מאחת, זה היה הכלל שלו, ואף פעם לא דברים גדולים מדי.
היה, למשל, את האיש ההוא, שישב לשתות בירה עם חבר בפאב, והתלבט לגבי השתלת שיער. "לא מפחידות אותי האזהרות-מסע לטורקיה," הוא אמר לחבר, "רק מפחיד אותי שזה לא יראה טבעי." כשהאיש התעורר למחרת עם רעמת שיער שופע, הג'יני נזכר בחשש ההוא. הוא קיווה שלא הגזים, ושכולם יאמינו לאיש שהשיער שלו גדל מעצמו.
הייתה גם אשה מבוגרת חביבה, שהג'יני פגש בתור לדוכן פיס. היא סיפרה לו שהיא באה לקנות כרטיס חישגד כדי לקחת את המשפחה לחופשה בכספי הזכיה. כמה נוח! משאלה שנמסרה לו באופן ישיר! אבל הג'יני היה צריך להתאמץ לשכנע את האשה לגרד את הכרטיס במקום, ואז, אחרי שנחשפו הסמלים הזהים ושורת הפרס בסך חמישים אלף השקלים, להסביר לה שהיא אכן זכתה, לעזור לה לחייג לבת הגדולה, ולהישאר ליד הדוכן עד שהבת תגיע, כי מרוב התרגשות האשה כמעט התמוטטה. זו הייתה חוויה מעט מלחיצה.
והיה, כמובן, את משחק הכדורגל ההוא, שבו הג'יני הזיז את הכדור עשרים סנטימטרים בלבד, והגשים משאלה לאוהד אחד של הפועל תל אביב. כמה עשרות אלפי אוהדים אדומים נוספים שהריעו בשמחה, ומספר דומה של אנשים לבושי צהוב שהשמיעו קריאות של שברון לב, הזכירו לג'יני שמשאלות נטו להיות עניין מורכב. אפילו הקטנות שבהן.
עם הזמן, זה הפך להרגל. בכל פעם שבה התמקד באדם שהביע רצון כלשהו, הג'יני חש באותה חמימות מדגדגת ודוקרנית, שלא הייתה לגמרי בלתי נעימה. אם לא היה מתערב, וברוב המקרים אכן לא עשה דבר, התחושה הייתה נעלמת לבד. אבל אם החליט להפוך בקשה למציאות הייתה נלווית להגשמת המשאלה גם הרגשה של הקלה, של התעלות. הג'יני השתדל לא לחשוב יותר מדי על המשמעות. הוא למד עוד בתקופת המנורה שמשאלות שמתגשמות לא תמיד הופכות את האדם המבקש למאושר. עכשיו היה יכול לראות כיצד השינוי משפיע גם על המעגלים המקיפים. האם הוא עושה מעשה טוב בכלל, כשהוא נותן לאדם אקראי את מה שהיה נדמה לו שהוא רוצה? והאם ההנאה שהוא עצמו שואב משפיעה על התשובה לשאלה? הג'יני לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת.
גם להיעזר בזיו כבר לא היה פשוט כמו קודם. הג'יני לא מצא דרך לשאול אותו מה ההבדל בין התמכרות לתחביב לגיטימי בלי שישתמע שהוא מביע ביקורת כלפי זיו עצמו. וכשניסה לדבר על עקצוצים, זיו רק הבין ממנו שיש לו אלרגיה.
לראשונה מאז שהכירו, זיו נזכר לברר אם העניין שהג'יני מגלה בנושא הזה הוא רק תיאורטי.
"אבל אחי, אתה לא אלרגי לחתולים, נכון?"
"לא, לא. שום דבר כזה."
"יופי! כי מלכישוע אוהב אותך." אמר זיו, וליטף את החתול השחור של הדירה, שנכנס מהחלון יום אחד ומאז נשאר בה.
מלכישוע אולי אהב את זיו. קשה היה שלא. לגבי הג'יני, נכון היה יותר לומר שהוא התייחס אליו בזהירות חשדנית. והג'יני כיבד אותו על הגישה הזו.
בשעת בוקר אחת, מוקדמת יחסית, אחרי יותר זמן ממה שאפשר היה לצפות, הג'יני הגיע גם אל הכותל.
היום רק התחיל והשמיים הירושלמים עוד היו רוויים בצהוב של עלות השחר.
הביקור בכותל היה אמור להיות מתבקש עבורו. באיזה עוד מקום היה ניתן למצוא ריכוז כזה של אנשים עם בקשות מגוונות, שאפילו מנוסחות בכתב? קיר שלם של משאלות פשוט עמד בירושלים וחיכה שמישהו יציץ בו! אבל הכותל נמצא מעבר לגבול שהג'יני בעצמו בחר לשרטט. להקשיב לשיחות פומביות שכל אחד אחר היה יכול לשמוע היה דבר אחד, ולהפר חסיון היה דבר אחר. כפי שמנע מעצמו גישה לפגישות בין מטופלים למטפלים, נראה לו לא ראוי לשלוף פתק שהוטמן בין האבנים. גם אם הקו נמתח באופן שרירותי, על ידיו בלבד, הג'יני לא התכוון לחצות אותו.
מהסיבה הזו, הוא דחה את ההגעה לכותל שוב ושוב. גם עכשיו, כשעמד ברחבת המבוא, החליט שהוא זקוק לכללים. הוא לא יתקרב לקיר יותר ממה שכבר התקרב. הוא יסתפק בשטח הפתוח וברחובות הסמוכים, שממילא יתמלאו במבקרים בדרך או בחזרה מהכותל. במוקדם או במאוחר, מישהו יבטא לידו רצון מעניין. הג'יני עיווה את פניו כשחשב על עצמו שם, עומד ואורב לאנשים חסרי הגנה כמו מן גרסה הפוכה של ערפד. הריסון המלאכותי שגזר על עצמו, לפחות, עזר לו להרגיש קצת פחות רע.
הג'יני התבונן בשקט ברחבת הכותל הגדולה ובעזרת הנשים המתוחמת שמימין. הוא ראה את המתפללים שנעמדו במרחק מה מהאבנים ואת אלה שנגעו בקיר תוך כדי תפילה, בלי להתנתק לרגע. כמה קשישים ישבו על כסאות פלסטיק לבנים עם ספרים כרוכים בידיהם. שוטרי מג"ב, חיילים ושוטרים כחולים התהלכו בין כולם. מעבר לפינת הרחוב, אפשר היה לשמוע איש מבוגר שמכר בייגלה מתוך עגלה ואיש מבוגר אחר שהציע מיצי רימונים ותפוזים סחוטים, קריאותיהם מתערבבות יחד. ומעבר אליהם הייתה עיר שלמה, מסובכת, מרובת שפות, שהלכה והתעוררה.
זמן מה הג'יני פשוט עמד שם, חש בעקצוצים שהופיעו ונעלמו כשעיניו נדדו בין האנשים. בלי שיידע מדוע, אשה כבת חמישים משכה את תשומת ליבו. השיער שלה, חום בהיר שבו שזור אפור, היה אסוף בפשטות מאחורי העורף שלה. על כתפה היה תלוי תיק קטן. כשהגיעה למאבטח הקרוב היא הסירה את התיק ופתחה אותו בפניו. המאבטח הרים את התיק והסתכל בתוכנו, אבל הג'יני התעניין באשה עצמה. הוא כבר למד לזהות כמיהה ממרחק, ובאשה הזו לא הצליח לאתר אותה.
שוטרת צעירה אוחזת כוס קרטון התקרבה אל עמדת הבידוק. אולי נתקלה באבן בולטת, אולי שגתה בהערכת המרחק, כי לפתע התנגשה במאבטח. המאבטח קפץ לאחור, להמלט מהמשקה החם, וגם כשהתברר שהכוס הייתה ריקה התקשה להרגע. הוא החזיר את התיק לאשה, מזרז אותה להתקדם בעודו מחליף מלים כועסות עם השוטרת. כמה אנשים בתור בהו במתרחש בסקרנות. שני שוטרי מג"ב שעמדו לא רחוק הגניבו מבטים משועשעים.
אף אחד לא הבחין בדף השורות המקופל לארבע שנשמט לאשה מהתיק.
הג'יני התלבט. האשה המשיכה פנימה, לעבר עזרת הנשים בכותל. היא כבר הייתה רחוקה מכדי שפשוט יקרא לה, קרובה יותר ויותר לאזור אליו אסר על עצמו להכנס. הוא הביט בנייר. לא הוא שהפיל אותו מהתיק. הוא היה כמעט בטוח שלא. והנייר היה זרוק כעת במקום ציבורי, ממתין עד שמישהו זר יפתח ויקרא מה כתוב בו, או יזרוק אותו לזבל, או שני הדברים בזה אחר זה.
כשהאשה חצתה את הקו אל עזרת הנשים, הג'יני החליט. הוא הושיט את כף ידו והנייר הופיע בה. והוא פתח בעדינות את הקיפולים ויישר את הנייר.
כפי ששיער, היה זה דף שנתלש ממחברת שורות. בכתב עדין, בעט כחול, הופיעה הכותרת "דברים לעשות בחיים". מתחת לכותרת היה קו, ומתחת לקו רשימה בת עשרים סעיפים. הג'יני סקר אותם בעיניו. היו שם כמה יעדים מפורסמים בעולם שזיהה בקלות, כולל מא'צו פיצ'ו ואיי בורה בורה. היה "קונצרט של טיילור סוויפט", שהג'יני כבר ידע שהיא זמרת מפורסמת, וגם "להוציא רשיון נהיגה" ו"להכין לבד קרואסון". הג'יני המשיך וקרא עד סוף הרשימה. אף סעיף לא כלל התייחסות לקריירה או בניית משפחה, אפילו לא ליחסים רומנטיים. הרשימה לא נראתה מתאימה במיוחד לאשה שאיבדה אותה. אם היה צריך לנחש, היה מניח שכתבה אותה מישהי צעירה יותר. אולי ילדה או נערה.
האשה חזרה פתאום. בצעדים מהירים היא חצתה את רחבת המבוא המרוצפת, עיניה נעות בחיפוש על פני הקרקע. הג'יני המתין עד שהתקרבה אליו. "סליחה?" הוא קרא לעברה, "נראה לי שזה שלך."
הוא הגיש לאשה את הדף, מקופל שוב כמו קודם. נדמה היה לו שהוא מזהה בפניה הקלה, שהתחלפה במהירות במה שנראה כמו כעס.
"תודה." אמרה האשה ודחפה את הפתק לתיק. היא הסתובבה וחזרה אל רחבת הנשים.
עכשיו הג'יני כבר חיכה לה. העוברים והשבים האחרים לא עניינו אותו. הוא המתין במקום בסבלנות עד שהאשה הופיעה שוב, בהליכה איטית יותר, כעשרים דקות אחר כך.
"היי, שלום." הוא קרא לעברה. "הכול בסדר?"
האשה נעצרה. נדרש לה רגע לזהות את מי שהחזיר לה את הפתק, ועוד רגע להחליט אם לענות.
"לא," היא אמרה.
"טוב," אמר הג'יני, מופתע מהתשובה הישירה. "בגלל זה כולם באים לכאן, נכון? לבקש את מה שצריך כדי שיהיה בסדר."
"לא כולם." אמרה האשה וחייכה אליו חיוך קפוץ, קצר ולא נעים, של סיום שיחה. היא החלה להתרחק לעבר הרחוב.
"אבל הייתה לך רשימה," הג'יני פלט בלי לחשוב.
האשה קפאה. היא הסתובבה וחזרה אחורה במהירות. "אתה קראת את הרשימה?! למה שתקרא אותה?!"
היא צעקה. הידיים שלה לא החזיקו דבר, אבל הכאב בקול שלה היה חד כל כך שהג'יני נרתע.
האשה נשמה נשימה עמוקה. היא הביטה אל הקרקע והרימה את עיניה שוב, כאילו היא מתאמצת לאסוף את עצמה.
"סליחה." היא אמרה בטון מדוד. "זה לא קשור אלייך, תודה שהחזרת לי את הדף."
אבל הג'יני כבר היה מעורב מכדי שיעצור. "אני מצטער שאני מחטט, אבל של מי המשאלות האלה?"
האשה הסתכלה בו במשך כמה שניות, כאילו שוקלת אם לענות. "הן של שירי," היא אמרה בסוף. "אם כל כך חשוב לך לדעת, הן של שירי. שירי היא הבת שלי והיא מתה. אלה דברים שהיא רצתה ואף פעם יקרו."
"אני מצטער מאוד לשמוע." אמר הג'יני.
והוא באמת הצטער. גם אחרי 1200 שנים, לא מתרגלים לרעיון האובדן. יש דברים שלא אמורים להתרגל אליהם.
"אז למה בעצם את כאן?" הוא שאל.
"למה הבאתי את הפתק שלה לכותל?" האשה שאלה.
הג'יני הנהן.
"כי אני לא יכולה לשמור אותו אצלי יותר. זה יותר מדי. לא שכל השאר לא יותר מדי. אבל זה? אין יום שאני לא חושבת מה הייתי יכולה לעשות אחרת, איך אם הייתי איכשהו יודעת, הייתי משאירה אותה בבית בכוח. ואז ראיתי את הרשימה הזו – זה דף מהיומן שלה, מהחטיבה – ואני לא מצליחה מאז לנשום. לחשוב שהיא לא תגשים שום דבר חוץ מהרישיון-נהיגה הארור הזה, שהלוואי שהיא לא הייתה מקבלת. כל החלומות היפים והקטנים של הילדה שלי התבזבזו סתם. אז אתמול בלילה החלטתי. אני מעבירה את הרשימה אליו." היא הרימה את סנטרה בהתרסה כלפי מעלה. "שהוא ירגיש אשם גם."
הג'יני שתק.
האשה חייכה אליו חיוך שבור. "זה יותר מדי בבת אחת? אל תרגיש רע. אני רגילה שלאנשים מולי אין מלים."
"לא. זה לא זה." אמר הג'יני. "יש לי מלים, אני רק מנסה לסדר אותן נכון. אני מצטער על הבת שלך, קודם כל. אבל שתדעי, המשאלות שלה לא התבזבזו. למשאלות יש ערך בפני עצמן. גם בלי שמגשימים אותן יש להן ערך. לאחל דברים, ולקוות, ולדמיין… זה הופך אנשים למה שהם. לרצות זו לא הקדמה. לרצות זה כבר לחיות."
האשה היטתה מעט את ראשה. "אז מה זה אומר עליי אם אני לא רוצה כלום?"
"כולם רוצים משהו." הוא ענה. אבל הוא הבין למה היא מתכוונת, אולי הבין יותר מכולם.
"תראה את זה." האשה הוציאה את הדף המקופל מהתיק שלה. "בסוף אפילו לא יכולתי להשאיר אותו שם."
"או שלא רצית להשאיר." הוא אמר.
האשה משכה בכתפיים.
"אולי," אמר הג'יני, ושמע את הדחיפות בקולו שלו, "אולי את יכולה להתאמן על לרצות. אפילו דברים קטנים בהתחלה. נגיד עכשיו, את יכולה להסתכל סביב ולבחור משהו אחד שאת רוצה, מיץ תפוזים או מיץ רימונים, למשל. לא משהו חשוב. בכוונה לא משהו חשוב."
האשה בחנה אותו במבטה. הג'יני חש שהזמן שלו איתה אוזל.
"אולי תנסי?" הוא אמר במהירות, "תחשבי על זה ואני מבטיח לא להציק אחר כך."
"לא זה ולא זה." האשה אמרה, אבל החיוך שלה קצת התרכך. "לא תפוזים ולא רימונים, אני לא אוהבת מיץ פירות. ואני גם צריכה ללכת. אבל תודה על זה שאתה… לא יודעת. שאתה רוצה בשבילי? אמרת שיש ערך גם בסתם לרצות, אז תודה שרצית."
והיא הסתובבה ממנו והלכה, מטפסת בעליה לכיוון היציאה אל השוק.
הג'יני לא זכר מתי הרגיש כל כך חסר כוח. נאמן להבטחה שלו, הוא לא עקב אחרי האשה אלא במבטו. היא כבר עמדה בתחתית המדרגות המובילות לרחוב הרב גץ, כשנעצרה, סידרה את התיק על כתפה, ואז הפנתה את ראשה אל הג'יני.
"היי." היא קראה לעברו.
"היי." הוא ביטא בשפתיו, בלי קול.
"אני עומדת לקנות לי בייגלה ירושלמי, לכבודך, סתם שתדע. בייגלה עם זעתר. כדי להתאמן."
הג'יני חייך אליה. היא כבר לא ראתה את החיוך.
הזרם שהרגיש היה חלש מאוד, ולא עלה מעבר לקצות האצבעות שלו, אבל הג'יני נאחז בו.
באותו יום הוא לא הגשים משאלות לאנשים. הוא העדיף, במקום, לשמר את התחושה העדינה, שהלכה והתעמעמה. גם אחרי שנעלמה לגמרי, נדמה היה לו שמשהו ממנה ממשיך להדהד בו. אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח.
כשחזר הביתה, הג'יני היה לגמרי מותש.
"פוקימון?" שאל אותו זיו, כשהג'יני התיישב בכבדות בצד הפנוי של הספה.
החתול יילל ליד הדלת המובילה למרפסת, מביע רצון ברור מאוד לצאת. הג'יני נאנח וקם להוציא אותו.
הוא התיישב שנית על הספה כשהחתול יילל שוב, במידה זהה של נחישות, כדי שיתנו לו להכנס. הג'יני קם אליו שוב.
"מלכישוע חמוד כזה!" אמר זיו, מרים מהרצפה את היצור ההפכפך ומלטף אותו נמרצות בצווארו. "נכון שהוא עושה לך טוב?"
"כן," הג'יני אמר אחרי רגע, מופתע לגלות שזה נכון.
הוא חשב על כל הפעמים שבהן נאלץ לדאוג לאדם ולחתול שבחדר. אולי גם זה לא היה באג אלא פיצ'ר.
"אז מה אתה אומר?" שאל זיו, מחווה בידו אל הטלוויזיה.
"פוקימון זו הסדרה עם היצורים שכלואים בתוך כדורים?" שאל הג'יני.
"כן," זיו הניח לחתול להימלט מהליטופים אל הרצפה. "כשאתה מנסח את זה ככה זה לא נשמע כזה טוב." הוא חייך אל הג'יני את החיוך שלו, שאי אפשר שלא לחבב, והושיט אליו את השלט אל בין האצבעות. "הנה, אחי. בבקשה. מה אתה רוצה?"