כבר מהבוקר היום התחיל מחורבן.
איחרתי לעבודה בגלל שהשעון בטלפון לא צלצל, ואצלנו עובדים במשמרות 24/7, אז ברור שנילי נתקעה בגללי בעמדה עוד שעה אחרי משמרת לילה, אבל ממש לא הגיע לי המבט הנבזי שתקעה בי, במיוחד כשגיליתי שהיא השאירה לי בכוונה את הלקוחות הכי קשים.
שתקפוץ לי!
מתתי לקפה, אבל לא היה לי רגע להרים את הראש מהמחשב, ואז, כשרונה קמה להכין ושאלה מי עוד רוצה, ברור שמכולם, דווקא אותי היא שכחה. אמרתי לה, כאילו בצחוק: "ומה אני? כלב?" והיא אמרה: "אויש, אֶבִי, מצטערת. שאני אלך להכין לך בִּמְיוּחָד?", אבל היא הדגישה את הבמיוחד בצורה כזאת, שלא היה לי נעים להטריח אותה, אז אמרתי: "לא, עזבי, כפרה. את בסדר!"
והיא עוד קראה לי אֶבִי ליד כולם, כאילו שאני בחורה. היא יודעת טוב מאוד שהשם שלי אֶבְיָתָר, אבל היא עשתה את זה בכוונה, כי היא לא סובלת אותי. כל הסאקרים בצוות הטכני לא סובלים אותי, אבל לי לא אכפת. ממילא אני פה רק באופן זמני, עד שמישהו מהאולפנים הגדולים יגלה אותי. נכון שזו אחת מחברות ההיי-טק הגדולות בעולם במוזיקה אלקטרונית, והמשכורת אחלה, אבל לפתור לאנשים בעיות שמונה שעות ביום זה לא בשביל אמן כמוני. כולם פה יודעים שאני גאון בעיבודים מוזיקליים וגם בקטע הטכני אף אחד מהם לא מגיע לרבע מהרמה שלי, אז ברור שהם מתים מקנאה, אבל לי זה לא מזיז. החברים האמיתיים שלי פוגשים אותי במסיבות, כי כשאני מתקלט, כולם עפים וכולם אומרים שאני הדי.ג'יי הכי גדול שיש, אז אכפת לי מה חושבים עליי בעבודה המייבשת הזאת.
רק אחרי שעתיים הצלחתי לזנק למטבחון בקצה המחלקה, לשים לי שחור כפית גדושה עם שתיים סוכר, לבלוע שתי עוגיות שוקוצ'יפס ולעוף חזרה לעמדה.
בהפסקה קפצה לי בווטסאפ הודעה משימי: "הי אֶבְיָה! מה עם העיבוד? אני צריך לסגור אולפן!!!" אני שונא ששימי מלחיץ אותי. זמר סוג ד' שחושב שהוא הבוב מרלי הישראלי, אבל אם לא אני והעיבודים שלי, היה אפשר לנגב עם השירים שלו אתם יודעים את מה. בגללו ובגלל אפסים כמוהו אני תקוע, כי יצא לי שם של אחד שמציל זמרים לוּזֶרים, אז הגדולים באמת מתייחסים כאילו אני זה שלא ברמה שלהם.
עניתי לו: "אני על זה, גבר. מחר על הבוקר זה אצלך!" לא אמרתי לו שהמחשב בתיקון, כי מה אני צריך להלחיץ אותו סתם?
איך שגמרתי את המשמרת, טסתי לביג, לאסוף את המחשב מהמעבדה של אֵדי.
"יאללה, אֵדי", אמרתי כשנכנסתי. "תביא דחוף את המחשב, אחרת הלך עלי".
רק אז ראיתי שיש שם אימא אחת ובת שווה, שמסתכלות עלי במבט כזה של הלו, מה אתה נדחף, ואֵדי נענע בראשו, בלי להרים את העיניים, כי הוא בדיוק הדביק מגן מסך לטלפון. "לא יקרה, אֶבְיָה. לא היום!"
"מה לא יקרה? אתה צוחק עלי?" בלב באמת חשבתי שהוא צוחק, כי לאֵדי יש קטע מעצבן של להגיד בדיחות קרש בפרצוף הכי רציני.
הוא השחיל את הטלפון לכיסוי ורוד עם נצנצים והושיט אותו לבת. "מיכאל חולה".
מיכאל זה הרוסי-עולה-חדש, שעובד אצלו כבר שנתיים ויודע בקושי שתי מילים בעברית. אֵדי אומר שהוא גאון, אבל מעצבן שאי אפשר לדבר איתו ישר, רק דרך אֵדי והעובדים שלו, כי אֵדי לוקח לעבודה רק רוסים.
"אז מה אם הוא חולה? לא יכולת להביא מישהו מהסניף השני?"
"הבאתי, אבל היא חדשה. ייקח לה זמן להיכנס לעניינים", אֵדי העביר בסורק אייפוד ומשחק מחשב. "מזומן או אשראי?" שאל את האימא. היא הושיטה לו כרטיס.
הצצתי לתוך המעבדה. ישבה שם בלונדינית שמנמונת, עם שיער עד הכתפיים, ותיקנה מחשב נייח. היא הרגישה שמסתכלים עליה, הרימה ראש ואמרה "שלום" במבטא רוסי כבד. חזרתי לדלפק.
"די, אֵדי. אל תעשה לי את זה. אני חייב אותו עכשיו".
הוא לא ענה, הושיט לבת את השקית ואמר: "תתחדשי, חמודה". היא הסמיקה ויצאה מהחנות עם שיער חלק מתנפנף. אימא שלה תקעה בי מבט, שהפעם אמר משהו כמו הצעירים של היום, ומיהרה אחריה בעקבים גבוהים.
עכשיו אֵדי הסתובב אלי, הביט לי ישר בעיניים ואמר בטון הכי רציני שלו: "אז מה, אֶבְיָה? אני מבין שזכית היום במפעל הפיס, שאתה בכזה מצב רוח".
לקח לי רגע לקלוט שזו עוד אחת מהבדיחות הלא מצחיקות שלו. "נו, די", אמרתי. "תהיה פעם רציני".
"אני רציני איתך. מה אני יכול לעשות? מיכאל תפס שפעת, ואתה יודע שאני לא יכול לתת לחדשה להתעסק עם הציוד שלך. גדול עליה".
"למה הבאת בחורה, למה?" רטנתי. "היית מביא את אַלֵכְּס, ונותן לסניף השני להיתקע איתה".
אֵדי לא ענה. האדישות שלו יכולה לשגע פילים. אני נשאר איתו רק בגלל מיכאל, שבאמת גאון לפתור בעיות, שאחרים לא הצליחו לי.
"אני אגיד לך מה", אמר אחרי שגמר להכניס קופסאות לארון התצוגה של המשחקים. "אני תיכף יוצא לסגירה בסניף השני, אז פשוט אקח את המחשב שלך לאַלֵכְּס. עליי השעות הנוספות שלו. תבוא מחר בבוקר, בטוח יהיה מוכן. בסדר?"
"איך בסדר? אני מחר תקוע בעבודה משמונה עד חמש, והבטחתי לשימי שאני גומר לו את העיבוד של השיר החדש עד מחר בבוקר. אתה רוצה שבגלל הבלגן שלכם עכשיו הוא יצטרך לבטל את האולפן?"
סתם אמרתי כדי להלחיץ אותו, אבל ברור ששימי יתעצבן. יש לו פתיל קצר.
אֵדי ביצע חיקוי של גלגול עיניים צדקני לתקרה והוסיף אצבע זקורה. "זה לא אני רוצה, זה ההוא שם למעלה", אבל כשקלט שאני לא במצב רוח לבדיחות הוסיף: "מה לעשות, אֶבְיָה. לפעמים דברים קורים. בוא, אני אתן לך לפחות פיצוי קטן. איזו מתנה על חשבון הבית".
מתנות אני דווקא אוהב. מה לעשות? נשארתי ילד קטן בדברים האלה.
אֵדי משך קופסה קטנה מהמגרה והוציא ממנה תליון בצבע סגול-שקוף, שנראה כמו מגן דוד תלת ממדי עם צ'יפ קטן בפנים. הרמתי אותו מהשרשרת, הסתכלתי ובסוף זרקתי לו את התכשיט חזרה על הדלפק.
"אתה עושה ממני צחוק? זה צעצוע של ילדים".
"מה פתאום צעצוע? זה גאדג'ט חדש לגמרי, פיתוח ניסיוני על בסיס צ'אט ג'י.פי.טי".
ואללה? התכופפתי לדלפק להסתכל מקרוב. גם אֵדי בדיוק התכופף וקלטתי בעיניים שלו, שהפעם הוא לא צוחק עליי.
"מה זה עושה?"
"כמו שצ'אט ג'י.פי.טי נותן לך תשובה לכל שאלה, אז הדבר הזה עושה אותו דבר עם המציאות שלך. ראית את 'הסוד'?"
ראיתי את הסרט וגם בצבא מישהי הביאה לי את הספר וגמרתי אותו בשמירות.
"אז אתה בטח מכיר את העיקרון של 'דומה מושך דומה', נכון?"
הנהנתי בתחושת ספק, ובדקתי את האריזה של התכשיט. בצד אחד היה עליה ציור של ג'יני במנורת אלדין ומהפה שלו יוצאת בועת קומיקס, שעליה כתוב: Your wish is my command . בצד השני היה כתוב בגדול השם באנגלית, You wish, ומתחת מדבקה בעברית: "משוך את המזל אליך והגשם משאלות תוך 24 שעות. אחריות מלאה".
באותיות יותר קטנות מתחת היה כתוב: "עמיד במים", ובאותיות עוד יותר קטנות: "אסור בשימוש לבעלי קוצבי לב".
"נו, אז…?" שאלתי את אֵדי.
"אז זה עובד על תדרים. כשמדליקים אותו, הצ'יפ מתאפס על התדרים שלך ומתחיל לאזן אותם עם המציאות בחוץ. ככה הוא מושך אליך את מה שאתה רוצה בחיים. מבין?"
"אף מילה. מה זה אומר מה שאני רוצה בחיים? איך הוא עושה את זה?"
"זה אֵיי.אַיי. הוא מחובר לכל המידע שיש בעולם, ואחרי שהוא מתכוונן עליך, כל מה שהוא צריך לעשות זה למצוא מה בטווח שלך קרוב מספיק כדי שיגיע אליך".
לי זה נשמע כמו קשקוש אחד גדול, אבל אז נזכרתי שרק לפני שנתיים המציאו את הבינה המלאכותית, ולפני זה אם היו מספרים לי על דבר כזה, גם הייתי אומר שזה קשקוש, אז…
"ואתה ניסית את זה?"
אֵדי משך בכתפיים בהבעת השלמה. "התכוונתי לקחת את זה היום אחרי העבודה, אבל כשראיתי את הפרצוף מפעל הפיס שלך, החלטתי שאולי יותר טוב שאתה תיקח את זה קודם. מחר בערב תחזיר לי".
"מה תחזיר? אמרת שזאת מתנה!"
אֵדי שלח אלי את החיוך האיטי והסבלני שלו. "הוא צריך 24 שעות כדי לכייל אותך, עד שהתדרים שלך יגיעו לאיזון מקסימלי עם המציאות. אחר כך הוא נכבה אוטומטית ואפשר לאפס אותו על מישהו אחר, מבין?"
"לא המודל הכי רווחי", עשיתי ישר חישוב בראש. "כמה זה עולה, כשזה לא מתנה?"
"אין לי מושג. אמרתי לך שעוד לא שחררו את זה רשמית לשוק".
הסתכלתי על ה-Wish You והוא הסתכל עליי בחזרה דרך הצ'יפ, שנראה כמו עין קטנה מתחת לכל המשולשים התלת-ממדיים שלו.
משכתי בכתפיים. סוחר טוב, אֵדי הזה, כי איכשהו, מכל הדיבורים על המתנה המוזרה, עבר לי הכעס. "טוב, תביא. אם לא יועיל, לא יזיק, נכון?"
אֵדי חייך. "סבבה. תן לי רק להפעיל לך את זה". הוא סובב את הגאדג'ט ולחץ על מתג פצפון מתחת למשולשים. המכשיר השמיע ציוץ קטן ואז התחיל להבהב בצבע סגול.
"די, נו. אתה לא רציני. עכשיו זה נראה ממש כמו צעצוע. איך אני אלך עם הפלאש המטופש הזה על הצוואר?"
"תסתיר מתחת לחולצה. מה שחשוב זה שלא תוריד אותו יום שלם, כי הוא צריך להיות קרוב לך ללב".
עכשיו הבנתי למה היה כתוב "לא לבעלי קוצבי לב".
"אתה בטוח שזה בטוח? כאילו… מה עם קרינה?"
"מה איתה?" הגיב אֵדי. "יש לך משהו בלי קרינה היום? איפה הטלפון שלך?"
הוא היה אצלי בכיס האחורי, ליד הארנק, כמו תמיד. הבנתי אותו.
"ומחר על הבוקר המחשב יהיה מוכן? אל תמשוך אותי עכשיו, רק כי נתת לי צעצוע של ילדים".
"מחר על הבוקר. מבטיח! תבוא או לא תבוא, המחשב יהיה פה".
בדיוק נפתחה הדלת האוטומטית ושני אנשים נכנסו. אֵדי זקף אליי גבות בהבעה של הלקוח הבא, בבקשה. החלקתי את התליון המהבהב מעל הצוואר.
"רגע!" נזכר פתאום. "כמעט שכחתי. בכל פעם שזה מצפצף, מתחלף הצבע ומופיעה מילה מעל הצ'יפ. תקרא אותה. הדבר הראשון שיעלה לך בראש, זה מה שהוא ימשוך אליך, אז תחשוב חיובי, כן? יהיו חמש החלפות צבעים וחמש מילים. אל תפספס".
"ומה אם אני אשן כשהוא יצפצף?"
"לא יקרה. הוא קולט את התדרים שלך ויודע מתי אתה ישן".
"באיזו שפה הוא כותב? בעברית? אנגלית?"
"בטח עברית, כי זו שפת האם שלך. אצלי זה יופיע ברוסית".
"מה? הוא קולט את כל השפות לפי מי שזה עליו?"
אֵדי שוב חייך. "צ'אט ג'י.פי.טי, אמרתי לך. לא טיפש", ונקש על הרקה השמאלית שלו להמחשה.
יצאתי מהחנות. היה חום אימים בחוץ, אז החלטתי לרדת לסניף של גולדה כי אחרי יום כזה מגיע לי להתפנק בגלידה. ואז, איך שעברה לי המחשבה בראש, פתאום הגאדג'ט השמיע ציוץ, האור שלו התחלף לאדום והמילה מזון הופיעה. נהיה לי קר. איך הוא כבר קולט שבא לי משהו טעים? חשבתי: מנגו, תות ושוקולד קרם עוגיות, כי אלה הטעמים שאני הכי אוהב. זה היה בדיוק כשרציתי להיכנס, אבל מישהו מבפנים בדיוק יצא וכל הגלידה שלו נמרחה לי על החולצה.
"בן אדם, מה נסגר איתך?" צעקתי עליו, והוא כזה: "סליחה-סליחה. לא ראיתי אותך".
"אז תקנה משקפיים, יא ינשוף", המשכתי להתעצבן. מאחורי הדלפק רצה אלינו אחת העובדות, תיכוניסטית חמודה עם חיוך מפייס והמון טישיו.
"לא נורא, תאונות קורות", ניסתה לנחם אותי והתכופפה לנקות את הרצפה, שגם נמרחה בגלידה. "בואו. שניכם מקבלים מנה כפולה על חשבון הבית".
"עזבי, הדביל הזה הוציא לי את כל החשק. תראה איך הרסת לי את החולצה. בטח גם לא יורד בכביסה".
ההוא המשיך למלמל התנצלויות, אבל עשה אחורה פְּנֵה בלי בושה, לקחת גלידה חדשה. הסתכלתי על החולצה שלי וחשבתי: אתה צוחק עליי? כי לא תאמינו מה ההוא מרח לי על החולצה. כן! בדיוק מה שאתם חושבים. מנגו עם תות וכדור שלם של שוקולד קרם עוגיות.
רתחתי מכעס כל הדרך עד החניון, כי אנשים הסתכלו עליי, כאילו אני האידיוט שמרח לעצמו גלידה על החולצה. נסעתי הביתה ונכנסתי להתקלח. בלי מחשב לא יכולתי לעבוד על העיבוד לשימי, אז חיממתי פיצה במיקרוגל וישבתי לראות בפעם האלף את "מטריקס" בנטפליקס. אין על קיאנו ריבס. הייתי במשולש השלישי של הפיצה, כשה-Wish You צייץ והצבע שלו התחלף לכתום. במקום מזון היה כתוב ביטחון.
באוטומט קפץ לי לראש המצב הביטחוני וזה שמזמן לא קיבלתי זימון למילואים, אז מייד העפתי את המחשבה מהראש, כי רק זה חסר לי שהאֵיי.אַיי של המכשיר יזכיר לקצינת קישור שלי שאני חי. חשבתי מהר: ביטחון כלכלי, כי כבר עשר שנים אני חוסך בשביל אולפן רציני, ועדיין תקוע בעבודה מייבשת ביום ומחלטר עיבודים לאחרים בלילה. נזכרתי במה שקרה עם הגלידה והחלטתי שהפעם אני הולך להגיד לצ'יפ בדיוק מה אני רוצה, שלא יימשך לי דווקא המזל הרע. קירבתי את התכשיט לפה כמו רמקול ואמרתי לאט וברור: "אני רוצה ביטחון כלכלי. אני רוצה שיהיה לי כל מה שאני צריך בחיים וגם כל מה שאני רוצה. אני רוצה עבודה באולפן אמיתי, עם משכורת מעולה, עד שיהיה לי אולפן משלי, שאני אקים בבית שלי, שיהיה שלי באמת ולא בשכירות".
איך שגמרתי לדבר לגאדג'ט, דפקו בדלת. בשנייה הראשונה חשבתי שזה סנטה קלאוס עם כרטיס לוטו מנצח ביד, אבל זה היה רק רונן, השכן שלי מלמעלה. פתחתי כל כך מהר, שהוא כמעט נפל עליי מרוב הפתעה, ואם זה היה קורה, לא בטוח שהייתי פה לספר לכם, כי רונן הוא ענק בגובה כמעט שני מטר, ברוחב של דלת ועם קוקו ארוך ועגיל וזקן, ורק המשקפיים המרובעים שלו עושים לו פרצוף של חנון. הוא מה שנקרא סטודנט נצחי, גמר תואר שני בפיסיקה ועכשיו לומד פילוסופיה.
"אה… יש לך אולי שישיית בירות?" שאל אחרי שהתאושש מההפתעה. "באים אליי חברים ללמוד ואין לי כלום בבית". ההבהובים הכתומים של הצ'יפ השתקפו לו דרך העדשות של המשקפיים.
נו, יופי, חשבתי. אחלה ממלא משאלות. אני מבקש ביטחון כלכלי וכבר הוא מוצא לי מישהו יותר תפרן ממני. אבל אני לא קמצן, אז הלכתי למקרר והבאתי לו שישייה.
"מחר אני מחזיר", הבטיח רונן אבל לא זז מהדלת. העיניים מאחורי המשקפיים פזלו אל התכשיט המהבהב. "תתח…דש?"
בחיי שהרגשתי דביל.
"אה, זה? זה סתם מין ניסוי באֵיי.אַיי, שאֵדי מהמחשבים נתן לי", חצי התנצלתי, אבל כשהוא שמע ניסוי, העיניים שלו נדלקו ופתאום מצאתי את עצמי מספר לו כל מה שקרה לי אחרי הצוהריים.
"מעניין, מעניין מאוד", מלמל רונן והניח את השישייה על הרצפה. "אפשר רגע לראות?" הוא התכופף אליי ככה שבפעם הראשונה בחיים ראיתי את האף שלו מלמעלה. מזל שאף שכן לא יצא וראה אותנו במצב הטיפשי הזה. לא שרונן שם לב.
"ביטחון", מלמל. "וקודם היה כתוב מזון?"
"וצריכות להופיע עוד שלוש מילים", השלמתי.
"מעניין", אמר, ובלי לשאול נכנס והתיישב על הספה. הוא, כמובן, תפס יותר מחצי ממנה, אז התיישבתי בכורסה ליד. "מזכיר לי את פירמידת הצרכים של מַסְלוֹ. מכיר?"
נזכרתי במשהו מעורפל: "זה עם החמישה מ"מים? כאילו… מלבוש, מחסה, מין, מ…מעון?"
כשהוא צחק, הספה רעדה. "לא-לא. אתה מתבלבל עם חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי", אמר וניקה את המשקפיים בחולצה. "מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. מין זה לגמרי שלך", הוסיף ונתן לי טפיחה, שכמעט העיפה אותי מהכורסה. "ז'בוטינסקי דיבר על מה צריך להיות בכל חברה שוויונית. זה היה הבסיס למדיניות הרווחה של ישראל, לפני שהיא הפכה לקפיטליסטית-מונופוליסטית כמו שהיא היום. אצל מַסלו זה מודל פסיכולוגי, שמדורג בחמישה שלבים, מהבסיסי ועד הגבוה ביותר".
כל מה שעניין אותי באותו רגע היה לחזור לסרט בנטפליקס ולפיצה שהתקררה על השולחן, אבל כשרונן מתחיל עם פילוסופיה, קשה לעצור אותו. הוא שלף עט מהכיס של החולצה (בחיים לא תתפסו אותו בלי עט) ושרטט משולש על מעטפה מהבנק, שמצא על הרצפה.
"בבסיס הפירמידה אנחנו מוצאים את הצרכים ההישרדותיים. בדומה לז'בוטינסקי הכוונה למזון, מים, שינה ומחסה", הסביר תוך שהוא משרטט על המשולש ארבעה קווים לרוחב. "בשלב שני בא הביטחון, שזה אומר סביבה יציבה, הגנה אישית, תעסוקה ובריאות. אחרי ששני השלבים הראשונים מתמלאים, האדם יכול להתפנות לצרכים היותר גבוהים, וזה אומר שבשלב השלישי באמת בא…" רונן עצר וחיכה שאני אשלים את המשפט.
"סקס?" שאלתי-עניתי.
הוא שוב צחק. "אתה לא רחוק. שייכות ואהבה", הוא גם רשם את זה בשורה האמצעית של המשולש. "מה זה אומר? קשרים חברתיים, משפחה ו… גם אינטימיות מינית, ברור. מי לא רוצה את זה?" הוא הגביה גבות מעל המשקפיים וקרץ לי בעין השמאלית. "שלב רביעי בפירמידה זה הצורך בהכרה. אנחנו רוצים שיעריכו אותנו, שייתנו לנו כבוד על מי שאנחנו ועל מה שהצלחנו להשיג, וזה מביא אותנו לשלב החמישי והכי גבוה אצל מסלו שהוא…?" שוב עצירה ומבט של מורה, שמחכה לתשובה.
"כסף?" ניחשתי.
"לא-לא. כסף שייך לשלבים ההישרדותיים. השלב החמישי והאחרון הוא הצורך במימוש עצמי. לעשות משהו שהוא החלום שלך, משהו שיעזור לך לצמוח מבפנים. הגשמה. קַפִּיש? יש מבין?"
"קַפִּיש", מלמלתי ובהיתי במשולש על המעטפה, שהתמלא במילים. "אז אתה חושב שזה מה שהדבר הזה עושה? דואג שכל הצרכים של ה…מַסְלוֹ הזה יתמלאו לי?"
רונן שוב צחק וקם מהספה. "לא הייתי בונה על זה. מה שבטוח, מי שהמציא את זה רוצה שאתה תחשוב ככה. יאללה, תודה על הבירות. אני חייב לעוף לסדר קצת לפני שהם באים".
אחרי שהוא הלך חיממתי שוב את הפיצה והמשכתי לראות את הסרט, אבל נרדמתי באמצע. כשהתעוררתי הרגשתי דקירה חזקה בחזה, ממש מתחת למגן דוד. בדקתי וראיתי עקיצה אדומה ונפוחה, שגירדה לי בטירוף. מוזר איך יתוש הצליח להגיע בדיוק לשם, ואולי פשוט נתקע לי בשינה אחד השפיצים של המגן דוד? השעה הייתה כבר רבע לאחת בלילה, אז גררתי את עצמי למיטה, אבל עוד לפני שהספקתי להתכסות, הצ'יפ השמיע עוד ציוץ ושינה את הצבע לירוק. הסתכלתי והמילה עכשיו הייתה "אהבה".
קלע בול, רונן.
לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי באודליה. שנים לא חשבתי עליה, וזה לא שיצאנו הרבה. רק קצת אחרי הצבא. אני לא טיפוס לקשר רציני, יותר זאב בודד, אז גם איתה, כשזה התחיל להתחמם, חתכתי בזמן. אבל עכשיו פתאום היא עלתה לי בראש וחשבתי: מעניין אם יש לה מישהו…
@ @ @
בבוקר התעוררתי עם חיוך מרוח לי על כל הפרצוף, דבר שלא קרה לי שנים, בטח לא מאז שהתחלתי את העבודה בהיי-טק.
עבודה!
אוי, לא! מה השעה?
רצתי לסלון וירדה לי אבן מהלב כשראיתי בטלפון שרק שש בבוקר. מזל! יש לי שעה להתארגן.
כשהלכתי לשירותים נזכרתי למה היה לי מצב רוח טוב. חלמתי על אודליה. לא משהו סקסי. רק שהיא אצלי בדירה ואנחנו מדברים על מוזיקה, כמו פעם.
בינתיים העקיצה מתחת לתכשיט התנפחה עוד יותר וגירדה לי בטירוף. אולי זו הייתה דבורה ולא יתוש? או שנהייתי אלרגי? התקלחתי במים קרים, אבל הגירוד לא עבר. חשבתי מה לעשות עם שימי. הוא יתפוצץ כשישמע שהעיבוד לא מוכן. רגע. אולי עדיף שאבריז מהעבודה ואקח מאֵדי את המחשב על הבוקר? עד הצוהריים העיבוד יהיה מוכן. על כמה שעות איחור אולי שימי יחליק לי.
שלחתי ווטסאפ לשמוליק, מנהל הצוות הטכני: "כל הלילה לא ישנתי. חטפתי שפעת, לא יכול אפילו לדבר. מקווה שעד מחר יעבור לי", והוספתי אימוג'י מסכת חולים על הפרצוף ואימוג'י שתי ידיים מבקשות סליחה.
זה ישתיק אותו, חשבתי. כמה ששמוליק שונא שמבריזים מהעבודה, מאז הקורונה הוא הכי מפחד שמישהו יבוא לעבודה חולה וידביק את כולם.
הצ'יפ צייץ בפעם הרביעית בדיוק כשהתחלתי להתלבש. ההבהוב שלו הפך לכחול ועכשיו הופיעה המילה כבוד. כל הכבוד לרונן, שקלט שהצ'יפ באמת הולך על הפירמידה של המַסְלוֹ הזה. מה זה כבוד בשבילי? ברור שהמוזיקה. הצמדתי את התכשיט לחזה וחשבתי הכי חזק שאני יכול: אני רוצה שכולם יידעו שאני המעבד המוזיקלי הכי גאון בארץ.
שתי דקות אחר כך הטלפון צלצל. אוי, לא! שימי! אולי אני אגיד גם לו שכואב לי הגרון?
"מה העניינים, שימי?" לחשתי בקול צרוד.
"אֶבְיָה, יא גבר!" שאג לי שימי באוזן. "מה קורה?"
"אני… זה…" התחלתי להשתעל. "ככה…"
"מה? לא שומעים! חכה רגע!" ברקע שמעתי רמקול עם קול נשי אוטומטי בעברית ואחר כך באנגלית.
"איפה אתה?" שאלתי אחרי הרמקול, בעיקר כדי להרוויח זמן.
"בבן גוריון, בייבי!" צהל שימי. "החברים מהלהקה עשו לי הפתעה. נוסעים לסופשבוע בפסטיבל ברלין. הלהקות הכי טובו בעולם! שמע. קח ת'זמן עם העיבוד, כי אני חוזר רק ביום שני. מצידי, תחרוש עליו כל הסופשבוע, כי אני רוצה את הטוֹפּ שבטוֹפּ, כן?"
לא האמנתי למזל שלי. ממש הרגשתי איך גל של הקלה שוטף לי את כל הגוף.
"בטח!" אמרתי. "אחלה. תעשה חיים, גבר, ו… אל תדאג. אני על זה!".
"סומך עליך, אח שלי!" הקול שלו כמעט פוצץ לי את עור התוף. "אתה הכי טוב שיש, אתה בכלל יודע את זה?"
ניתקתי את השיחה. מה קרה פה הרגע? שימי נתן לי מחמאה? זה מהצ'יפ או שבגלל ההפתעה שעשו לו החברים?
פתאום קלטתי שיש לי יום שלם לעצמי. את העבודה ביטלתי, העיבוד לשימי כבר לא דחוף, אז אין לי מה לרוץ לאֵדי על הבוקר. אולי כדאי לי ללכת לים? לסרט?
ו…תגידו שאני משוגע, אבל דבר ראשון שלחתי הודעה לאודליה: "מה קורה, ילדונת? לא תאמיני, אבל חלמתי הלילה שאנחנו שומעים מוזיקה ביחד. איך את מסבירה את זה?" כי לאודליה יש קטע עם פתרון חלומות, אז…
הלכתי למטבח והכנתי לי שתי ביצי עין מושלמות. מרחתי חמאה על הטוסט, קצת גבינה צהובה, עגבנייה, מלפפון… בחיי שלא צריך הרבה בחיים כדי להיות שמח. רק קצת לצאת מהלחץ.
חשבתי: איך קרה שכל החיים אני בלחץ? נמאס לי לחיות ככה. אמרתי לעצמי: לא יודע איך, אבל כבר היום אני הולך לשנות את זה.
רק מההחלטה הזאת נהיה לי יותר טוב.
טבלתי פרוסת לחם בצהוב של הביצה, העפתי מבט בווטסאפ והלב שלי נתן קפיצה, כי אודליה כבר החזירה לי הודעה. וככה היא כתבה – נשבע לכם: "אביה, יא מתוק. איזו הפתעה! אתה יודע טוב מאוד מה זה אומר… שצריך להיפגש דחוף!!!" והוסיפה אימוג'י לב אדום.
הייתי בכזה הלם, שהיד שלי נשארה באמצע הדרך לפה וכל החלמון נזל לי על הרגל. כשהתאוששתי כתבתי: "תגידי מתי ואיפה ואני בא!" והיא כזה: "אני גומרת לעבוד בחמש. מתאים לך קפה גרג בגרנד קניון?" כתבתי לה: "סגור!" והיא ישר נתנה לב אדום גדול ורוקד.
אחרי רגע שמעתי דפיקה בדלת. זה היה רונן, שבא להחזיר את הבירות. הוא ישר ראה שאני זורח, אז הייתי חייב לספר לו על אודליה. גם על שימי שפתאום נסע לחו"ל סיפרתי לו. "תגיד מה שאתה רוצה", אמרתי לו, "נראה לי שהדבר הזה דווקא כן עובד".
הפרצוף של רונן נהיה רציני מאחורי המשקפיים. "אם זה עובד", הטעים, "במקומך לא הייתי כל כך שמח".
מה נסגר איתו?
"תבין, אֶבְיָתָר", (בחיים הוא לא קרא לי ככה), "אין דבר כזה מתנות חינם! לא משנה מה אתה חושב שאתה מרוויח, מי שעומד מאחורי הדבר זה מרוויח הרבה יותר. גם אם אתה לא רואה את המחיר, תהיה בטוח שאתה משלם אותו".
"נו, די. מה נהיית כבד?" אמרתי והצצתי בטלפון לרמוז לו שאני ממהר. אבל הוא רק נאנח, נשען על הדלת ושילב ידיים על החזה הענק שלו. "האסכולה הביקורתית מסבירה את זה הכי טוב", אמר ואני חשבתי: אוי, לא! לא שוב ההרצאות שלו. "אנחנו חיים בתרבות צרכנית, שנוהה אחרי סיפוק מיידי, נוחות ובידור".
"כן, ומה רע בזה?" התרסתי.
"כי בתמורה אנחנו מוותרים על הרצון החופשי שלנו. אנחנו הופכים לבובות על חוטים, נותנים לשליטים לעשות בנו מה שהם רוצים. בשיטה הידועה של הקיסרות הרומית: לחם ושעשועים. זה כמו לעשות עסקה עם השטן, בלי לקרוא את החוזה".
"אוי, נו! אל תתחיל לי שוב עם תיאוריות הקונספירציה שלך!" רטנתי. בקורונה היו לנו המון ויכוחים על החיסונים. רונן, כמובן, היה נגד. "נגד הכפייה", הוא קרא לזה. התחלתי לסגור את הדלת לאט ובכוונה.
"רגע! רגע!" הוא קרא. "זה לא רק זה. מה עם ההתפתחות שלך כבן אדם? ניטשה דיבר על זה שכדי להתפתח רוחנית ולהגיע לעוצמה פנימית, אנחנו חייבים לעבור מאבק, קושי וסבל. מה יקרה אם כולנו נתחיל לקבל בדיוק מה שאנחנו רוצים? זה יהפוך את כולנו לרדודים ולחסרי חירות פנימית".
"זה סופר מעניין מה שאתה אומר", הגבתי, "אבל אני חייב לעוף לפגישה. אם אתה רוצה, נדבר על זה בערב, סבבה?"
הכבדוּת הזאת שלו הצליחה להוריד לי את המצברוח, אז החלטתי ללכת לים להירגע. חוץ מזה, רציתי להשתזף קצת לפני הפגישה עם אודליה. כשהגעתי לחוף, העקיצה מתחת לצ'יפ נהייתה כזאת ענקית, שהחלטתי לוותר על שחייה. לא רציתי שהמים המלוחים יגרו אותה עוד יותר. הזמנתי אמריקנו עם קרח ועוגת שוקולד עם גלידה וניל והרגשתי איך הספקות שרונן ניסה להכניס לי עפים לי מהראש. בחיים לא הרגשתי טוב ככה. שיגיד מה שהוא רוצה, ברור שהממלא משאלות הזה הוא המצאה גאונית, כי אם כולם היו מרגישים כמוני עכשיו, אולי אפילו היו נגמרות כל המלחמות. איזה תענוג זה לא לדאוג לכלום, רק לשחרר כזה ולתת ל… לא יודע מה לעשות את העבודה.
בשתים עשרה נהיה לי חם מדי על החוף, אז קיפלתי את עצמי לכיוון החניה. ממש ליד הרכב שמעתי מישהו קורא לי.
"אֶבְיָתָר? אֶבְיָה?"
הסתובבתי. אחד גבוה, שזוף, שיער ארוך, משקפי שמש ותיק ים. נראה קצת מוכר אבל…
"רותם מאולפני דניאל. זוכר אותי? הייתי במסיבה של דותן. אהבתי את הטראק שהבאת שם על הבמה", אמר הבחור כשקצת התקרב. "מוזר שאני תופס אותך ככה במקרה, כי אתה בדיוק מי שחשבתי עליו לפני רגע".
אני?
"יש לי להקה חדשה, צליל מטורף, ואני מחפש בשבילה מפיק מוזיקלי עם ראש מיוחד, מישהו שיכול להביא אותם לקצה, אתה מבין? זה חוזה לשנה, אבל אם אתה בעניין אני צריך אותך חופשי מהתחייבויות. יש לנו על מה לדבר?"
אני רק עמדתי שם והנהנתי עם פה פתוח כמו של דג. הוא חייך, שלף כרטיס ביקור, כמו של פעם, עם הלוגו של אולפני דניאל בזהב.
"קפוץ אליי למשרד ביום ראשון. אם תצליח להקפיץ אותם לאן שהם צריכים להגיע, תהיה לך עבודה לכל החיים. קטע שפגשתי אותך ככה, במקרה. בכלל לא תכננתי ללכת לים, רק שפתאום התבטלה לי פגישה…"
טפיחה על הכתף, לחיצת יד ורק ברכב, כשאני נוסע כמו על אוטומט, אני מתחיל לקלוט מה קורה פה. ברמזור לפני הבית הצ'יפ נותן עוד ציוץ, הצבע באמצע המגן דוד מתחלף שוב לסגול כמו בהתחלה, ואני רואה שכתוב שם הגשמה. אני כבר שם, בייבי, אני חושב לעצמי ומרגיש איך עוד יותר יורד לי כל הלחץ מהלב. מעכשיו הכול יהיה בסדר. המזל יימשך אליי ויביא לי כל הזמן את מה שאני רוצה וצריך.
בבית אחרי המקלחת אני בודק את העקיצה, שפתאום כבר לא מגרדת, ומגלה שהיא נעלמה לגמרי ובמקומה מתחת לתכשיט נהיה לי קעקוע קטן של פירמידה עם עין באמצע. פירמידה?? עין??? ווי-ווי, מה רונן היה אומר על דבר כזה? תכל'ס, אתמול גם אני הייתי נטרף מזה שמישהו מחליט לתקוע לי קעקוע על הגוף בלי לשאול אותי, אבל עכשיו, במקום להתעצבן אני מתחיל לצחוק כמו איזה פסיכי. אפשר לחשוב, בסך הכול קעקוע קטן וחמוד, אז מה אכפת לי אם הוא מסמל משהו למישהו. כבר לא מתחשק לי לריב עם אף אחד, אז אני נוסע לביג, לקחת את המחשב מאדי.
@@@
בחוץ הבלונדינית השמנמנה עם השיער הקצר עמדה ועישנה סיגריה.
"אין לך מה לבוא", דיווחה לי ביובש. "מיכאל עוד חולה ואתמול גם אלכּס נדבק. לא יודעת מה יש, שכולם עכשיו חולים. מה שבטוח, המחשב שלך עוד לא מוכן".
במקום לתפוס קריזה, שוב התחלתי לצחוק, כי נזכרתי שגם אני כאילו חולה, לפחות בשביל שמוליק. אותה זה לא הצחיק, אז הפסקתי. במקום זה חייכתי אליה בהבנה.
"סליחה", אמרתי והושטתי לה יד. "אתמול לא הספקנו לעשות הכרה כמו שצריך. אני אֶבְיָתָר. אֶבְיָה".
"אני יודעת", ענתה והפנתה את הראש הצידה, כדי שהעשן שלה לא יבוא עליי. "סְבֶטְלָנָה".
ברור סְבֶטְלָנָה, אלא מה? אבל היום כבר לא מרגיז אותי, שאֵדי מעסיק רק רוסים.
"תגידי סְבֶטְלָנָה, איזה חתול אכל לך את השמנת?"
לקח לה כמה שניות להבין את הבדיחה, אבל בסוף היא זרקה לי חיוך עקום. "סתם", אמרה. "אתה לא תבין".
"נסי אותי", הצעתי.
"זה העבודה", אמרה. "לא רק פה. איפה שאני לא הולכת, כל הבוסים גברים ואישה זה כמו מטומטמת בשבילם. בשבילכם", הדגישה ומעכה את הסיגריה במאפרה בתסכול. ידעתי לְמה היא מתכוונת. אתמול באמת התייחסתי אליה כמו לזבל.
בדיוק הצ'יפ צייץ עוד פעם אחת. הסתכלתי על המגן דוד וראיתי שהאור הסגול הפסיק להבהב.
המשימה הושלמה.
"אני מצטער לשמוע שזה מה שאת עוברת", אמרתי.
היא קימטה את המצח בהפתעה. "לא יודעת למה בכלל סיפרתי לך", הודתה. "אני בדרך כלל לא מדברת עם אף אחד על הדברים האלה".
שלחתי אליה את החיוך הכי מקסים שלי. "כזה אני", אמרתי. "אנשים פשוט נפתחים אליי, לא יודע למה".
היא צחקה. פתאום ידעתי מה אני צריך לעשות. משכתי את הרצועה מהצוואר שלי. "קחי את זה", אמרתי. "מתנה ממני ומאֵדי. עשרים וארבע שעות עם הצעצוע הזה על הצוואר, וכל החיים שלך משתנים. באחריות. אֵדי יפעיל לך את זה וגם יסביר לך מה עושים".
עזבתי אותה עומדת שם, בוהה במגן דוד בפרצוף מבולבל. נכנסתי לחנות. אֵדי עמד לפני הדלפק עם כתפיים שמוטות והסתכל על ערמה של ארגזים חתומים, שהיו מפוזרים סביבו על הרצפה. הוא הרים את הראש ונאנח כשראה אותי.
"שמע, אֶבְיָה. אתה יודע שאני תמיד עומד במילה שלי, אבל אלכּס חולה, גם סאשה לא הגיע ואתה רואה ש…"
הוא הפסיק באמצע המשפט, כשראה את החיוך שהיה מרוח לי על הפרצוף מאוזן לאוזן. עקפתי את הארגזים וטפחתי לו על השכם.
"אז מה, אֵדי?", אמרתי לו את משפט המחץ. "אני רואה מהפרצוף שלך שהיום דווקא אתה זכית במפעל הפיס".