שמעתי את הנקישה מהמטבח. העמדתי פנים שלא ודאגתי להיעלם מאחורי הספר שלי. בדיוק הגעתי לתיאור המקרה של פיניאס גייג׳. המורה אמרה שזה יהיה במבחן. זה גם באמת היה מעניין. לא שיכולתי להתרכז באותו רגע, כי ידעתי שאמא מסתכלת עליי.
״אדם,״ היא אמרה, ״המלכודת קפצה.״
״למה אני?!״ טרקתי את הספר.
״אתה לא באמת מצפה שלילי תטפל בזה? היא רק בת שבע.״ כאילו כדי להבהיר את המצב, אחותי נצמדה אליה עם עיניים פעורות. ״חוץ מזה,״ אמא ליטפה אותה וחייכה, ״אתה הגבר בבית.״
״טוב, לא ביקשתי להיות!״ התפרצתי. אני שונא שהיא אומרת את זה ככה. כאילו זה בשבילי. בהשלמה מזויפת שבטח הפסיכולוגית שלה מכרה לה. ״גם את יכולה לטפל בזה!״ המשכתי, אבל פתאום קלטתי שהעיניים שלה לחות ופשוט הלכתי למטבח.
המלכודת הייתה סגורה. שמעתי טפיפות רגליים וצל חלף מבעד לחורים. הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר כבר אז. היא לא הייתה כזאת כבדה בדרך כלל. אמא התעקשה על המלכודת ההומנית הזאת, אפילו שהמוכר בחנות הבטיח לה שהחולדות יחזרו. הדלקתי את הפנס של הטלפון והלכתי מאה צעדים לתוך השדה כמו שהבטחתי לה, כאילו זה יעזור. עד אותו רגע, הייתי בטוח שאני משחרר תמיד את אותה חולדה. הפכתי את המלכודת ופתחתי אותה בזהירות כדי להציץ פנימה.
״פאק!״ נפלט לי. המלכודת נפלה והדלת שלה נסגרה.
״אאוץ׳!״ צייץ היצור שבפנים, ״תיזהר, ילד!״
המשכתי לעמוד שם. חשבתי להגיד משהו, אבל באותו רגע הייתי בטוח שנדפק לי השכל ולא רציתי לשתף פעולה עם זה. התכופפתי בזהירות והארתי עם הפנס. עין חכמה הבריקה מבעד לאחד החורים. הזדקפתי בחזרה, הסתובבתי ופשוט התחלתי ללכת.
״היי,״ הוא צרח בקול דקיק, ״אתה לא יכול להשאיר אותי כאן!״
המשכתי ללכת.
״בסדר, ילד. בסדר, לא בחינם. שחרר אותי,״ כבר בקושי שמעתי אותו, ״אני אתן לך מה שאתה רוצה. אתה שומע אותי, אדם פורמן? אני יודע מה אתה רוצה!״
עצרתי.
״ובשביל זה אתה רק צריך לפתוח דלת קטנה ולשחרר אותי.״
חזרתי.
״אתה תיתן לי מה שאני רוצה… אתה מתכוון, כמו משאלה?״
״בדיוק,״ הוא גיחך, ״כמו משאלה.״
״בלי טריקים?!״ היה לי חשוב לבדוק פתאום. ולא בגלל שידעתי אז כמה חלקלק כל הקטע של המשאלות. פשוט רציתי לדעת שזה אמיתי.
הוא גיחך שוב, ״ילד, בלי טריקים לא תקבל מה שאתה רוצה. אבל אם אנחנו כבר מדברים, אז אולי נעשה את זה פנים אל פנים?״
פתחתי את המלכודת. היצור יצא החוצה. הוא לא נראה כמו חולדה, אבל הוא לבש אחת. כמו אדם קדמון שהתעטף בנמר. הוא היה קטנטן אבל עם כרס ענקית. לא הבנתי איך הוא הצליח בכלל להידחס למלכודת. היצור כאילו קרא את המחשבות שלי.
״מה אני יכול להגיד,״ הוא טפח על הכרס, ״אני גרגרן. אתה יכול לקרוא לי קוֹלוֹ־קוֹלוֹ.״
״קולו־קולו…״ חזרתי על השם המוזר. לא ידעתי אם ללחוץ את היד הדקיקה שהוא הושיט לי. ״ואני…״
״אדם פורמן, כן, אני יודע,״ הוא התעלם מחוסר הנימוס שלי, ״עכשיו בוא נעבור זריז על הקטע הטכני. אתה משחרר אותי. בתמורה אתה מקבל ממני משאלה אחת, לא שלוש, נמאס לי לשמוע את זה. ולא, אי־אפשר לבקש עוד משאלות. זהו, ככה פשוט.״
״אה,״ התאכזבתי פתאום. זה נשמע כמו בסרט אלאדין, שעד אותו רגע היה כל מה שידעתי על משאלות. ״ואני מניח שאי־אפשר לגרום למישהו להתאהב בך,״ אמרתי, ״או… להחזיר מישהו מהמתים…״
״למה לא?״ הוא משך בכתפיים, ״זה לא דיסני.״
הלב שלי התחיל לדפוק, ופתאום אמרתי את מה שרציתי להגיד בכל החודשים האחרונים ולא העזתי.
״אני רוצה שאבא שלי יחזור.״
״סגור, ילד. הוא מחכה לך בבית.״
״מה?״ הסתובבתי אל הבית. לא יודע מה ציפיתי לראות. ברקים פוגעים בגג. איזה אור של כישוף. אבל לא קרה כלום. ״זה לא מצחיק!״ התעצבנתי.
״אני לא צוחק בקטע הזה,״ הוא הנהן, ״אבא שלך חי, ובקרוב תפגוש אותו. לא רק שהוא שרד את התאונה, הוא הפתיע את הרופאים וחזר לעמוד על הרגליים כבר באותו יום. מבחינת כולם, אמא שלך, אחותך, הוא לא מת מעולם. רק אתה תזכור את זה.״
משהו באיך שקולו־קולו דיבר שכנע אותי. ״עכשיו תבחר לך אַנְדוּ,״ הוא הוסיף.
״אנדו?״ שאלתי.
״כן, אנדו. אתה יודע, כמו במחשב. שתוכל לבטל הכול. היו לזה שמות אחרים לאורך ההיסטוריה, אבל אני מנסה להתקדם עם הזמנים.״
״רגע,״ ניסיתי להבין, ״למה שאני ארצה לבטל את המשאלה שלי?״
״אני לא יודע,״ הוא התחיל לברבר, ״למה שמישהו ירצה לבקש משאלה מלכתחילה? לא יותר פשוט לקבל את הדברים כמו שהם? ואז מגיע כל הקטע של החרטה, חזק מאוד אצל המין האנושי, ו –״
״טוב, בסדר,״ קטעתי אותו, ״אז תן לי אנדו.״
״מעולה,״ הוא ספק כפיים, ״אז מי זה יהיה?״
לא הבנתי למה הוא מתכוון.
״תבחר מישהו שיהיה האנדו שלך,״ הוא הסביר.
״מישהו?״ התבלבלתי, ״כמו בן אדם?״
״כן, אנדו זה סיפור יקר מאוד,״ קולו־קולו נשען על המלכודת, ״ומישהו צריך לשלם עליו, בחייו.״
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון. נבהלתי. ״לא!״ נפנפתי בידיים, ״אני לא רוצה שאף אחד ימות בגללי, אני לא צריך אנדו, אני לא מתכוון לבטל שום דבר.״
״מצטער, ילד,״ קולו־קולו משך בכתפיים, ״אני חושש שזה לא עובד ככה. יש חוקים. אתה חייב אנדו, אחרת העסקה שלנו מבוטלת. אתה לא חייב להשתמש באנדו שלך, וחוץ מזה,״ הוא נעץ בי עיניים קטנטנות כמו ראש סיכה, ״אתה יודע בדיוק מי זה יהיה, האנדו שלך, בדיוק כמו שידעת מה אתה רוצה לבקש.״
היססתי.
״אתה יודע שזה מגיע לו. אחרי מה שהוא עשה.״
הוא צדק. הרגשתי שהלסת שלי ננעלת.
״ילד, אבא שלך מחכה. מאה צעדים מכאן. אתה רק צריך לתת לי שם. האנדו שלך –״
״שי כליפה!״ צעקתי ונרעדתי. הקול שלי הדהד.
״בסדר גמור,״ קולו־קולו הסתובב וצעד לתוך השדה.
״מה…״ לא הבנתי איך זה נגמר פתאום. כאילו התעוררתי ולא ידעתי מה אני עושה שם. ״רגע, אני מתכוון לשי כליפה שגר בשכונת –״
״כן כן, אני יודע, ילד,״ קולו־קולו חייך בשיניים חשופות, ״אתם בני האנוש צפויים כמו כדורי ביליארד.״ ואז הוא נבלע בחושך.
הרמתי את המלכודת הריקה ומיהרתי בחזרה הביתה. עם כל צעד שעשיתי פקפקתי יותר ויותר בכל המפגש שלי עם קולו־קולו. כאילו רק דמיינתי הכול. הרכב של אבא לא היה בחניה. הכול נראה אותו דבר.
עד שפתחתי את הדלת.
קפאתי במקום. המלכודת נפלה והתגלגלה במורד מדרגות הכניסה. הרעש גרם לאבא להסתובב. הוא הביט ישר אליי. הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ.
״אבא…״ לא האמנתי. לרגע ראיתי אותו במטושטש בגלל הדמעות. ״אבא,״ התקרבתי אליו, ״אבא!״ רציתי כבר להתרסק לחיבוק שלו. אבל פתאום הוא הניף מולי אצבע.
״תקשיב לי טוב!״ הוא אמר והביט דרכי, ״לא מעניינת אותי מדיניות הביטולים שלכם. בשביל זה ביקשתי לדבר איתך. אתה המנהל, לא?!״
עמדתי מול האצבע שלו. כל כך עלוב פתאום. ניגבתי את הדמעות. רק באותו רגע קלטתי שהוא עם אוזנייה ואוחז בטלפון. הוא בכלל לא דיבר איתי. ״אבל אתה המנהל!״ בחיים שלי לא שמעתי את אבא שלי צורח ככה. הוא נהיה אדום. ״שקרן מסריח! אתה יכול לבטל את זה בלי שזה יעלה לך!״
התרחקתי ממנו. אמא שלי ואחותי ישבו מחובקות על הספה. פתאום ראיתי את הפחד על הפנים שלהן.
״אמא, מה קורה פה?״ שאלתי אותה בשקט, ״למה אבא מתנהג ככה?״ הוא התחיל לצעוד בסלון כמו חיית טרף.
״אדם,״ אמא סימנה לי להתקרב, ״אתה יודע שהוא לא חזר לעצמו מאז התאונה,״ היא לחשה, ״פלא שהוא חי, אחרי פציעת ראש כזאת. אבל אל תדאג חמודי, הרופאים בטוחים שיש עוד מה לעשות כדי לעזור לו להשתקם –״
״שקרנים!״ אבא שלי הטיח את הטלפון ברצפה. חתיכת פלסטיק שהתעופפה הצליפה לי בפנים. ״מה אמרתי לך!״ הוא התנפל על אמא שלי, ״מה אמרתי לך?! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חופשה עכשיו! הם לא מבטלים!״
בהיתי בהלם. אחותי רעדה לה בידיים. ״הכול בסדר, הכול בסדר,״ היא עִרסלה אותה, ״אתה תמצא עבודה חדשה –״
״מי ייקח אותי לעבוד ככה?!״ העין השמאלית שלו התחילה למצמץ ללא שליטה. אחותי התחילה לבכות. ופתאום ראיתי את זה. את הצלקות שלו מהתאונה. את העין השמאלית שנעצמה. את העיוות בפנים שפספסתי עד אותו רגע. ומה שהכי גרוע, זה שידעתי למה זה מוכר לי. ״מה את בוכה?!״ הוא תפס את הזרוע של לילי.
״לא!״ אמא חיבקה אותה.
״אמרתי לה להביא לי בירה!״ הוא משך אותה בכוח.
״אבא!״ צרחתי. לא האמנתי שזה באמת קורה.
״אתה,״ הוא עזב אותן ונצמד אליי. אפילו הריח שלו היה אחר. של אלכוהול וזיעה. ״איפה היית? כמה זמן לוקח להיפטר מעכברוש מסריח?!״
המילים ברחו לי, ״אני, אני…״
״אתה מה? חתיכת אפס קטן!״
״אני אביא לך את הבירה,״ אמרתי פתאום. העין שלו הפסיקה לרקד והתקבעה עליי. הוא נסוג והשתתק. רצתי למטבח ופתחתי את המקרר. היד שלי רעדה כשהגשתי לו את הפחית. הוא חטף אותה ויצא למרפסת. אמא, לילי ואני עמדנו בשקט. רק שמעתי אותן מתייפחות.
״אדם,״ הקול של אמא רטט, ״תעלו למעלה, תלווה בבקשה את לילי לחדר שלה.״
הנהנתי. אחותי לא רצתה לעזוב אותה, אבל אמא הבטיחה לישון איתה בלילה. חטפתי את הספר שלי. דאגתי שלילי תצחצח שיניים ואחר כך נעלתי את עצמי בחדר. התיישבתי ליד שולחן העבודה, פתחתי את הספר וקראתי בקול:
״פיניאס גייג׳ היה פועל מסילת רכבת אמריקאי. בשנת 1848 נפצע פיניאס קשה בתאונת עבודה, כאשר מוט מתכת נורה ועבר דרך הגולגולת שלו. הפציעה המפורסמת שלו תרמה רבות להבנה ולחקר של הנפש ושל המוח האנושי. למרות שפיניאס הפתיע את הרופאים ושב ללכת ימים ספורים לאחר התאונה, האישיות שלו השתנתה באופן מרחיק לכת. מאדם חרוץ ונעים, הפך פיניאס לאימפולסיבי, גס רוח ותוקפני. אנשים שהכירו אותו אמרו שזה כבר לא פיניאס גייג׳…״
השתתקתי עם היד על הפה. מה עשיתי?! הספר תיאר בדיוק את אבא שלי. את מה שהוא הפך להיות. בגלל המשאלה שלי… לא! זה לא מה שרציתי, הזכרתי לעצמי. ״קולו־קולו!״ נעמדתי. אולי הוא עוד בשדה. הייתי חייב למצוא אותו.
״אני כאן, ילד,״ הקול הפתאומי הקפיץ אותי. נשמע רשרוש מהקצה השני של החדר. עטיפת חטיף ישן צנחה מתוך הפח. קולו־קולו הציץ במקומה.
״מה עשית לאבא שלי?״ התקרבתי אליו, ״אתה עבדת עליי!״
״אני?״ הוא הצביע על עצמו.
״אתה יודע שזה לא מה שרציתי!״
״מאיפה לי לדעת מה אנשים רוצים?״ הוא גירד את ברדס ראש החולדה שלו.
״תבטל את זה!״ צרחתי עליו.
״זה היה מהיר,״ הוא גיחך, ״לא, בחיי. נראה לי שזה אחד השיאים שלי. אני לא חושב שעברה שעה מאז שנפגשנו.״
״בדיוק,״ ניסיתי להירגע. פחדתי להכעיס אותו ושהוא לא יעזור לי. ״בדיוק, לא עברה שעה,״ אמרתי, ״ואני מתחרט. תבטל את זה. בבקשה.״
״אין בעיה, ילד. יש לך אנדו. שי כליפה, זוכר? אתה יכול לקבל את החיים הקודמים שלך בחזרה.״
זכרתי מה הוא אמר. שהאנדו ישלם על זה בחייו. התנערתי. כאילו זה לא קשור אליי בכלל. ״בסדר,״ אמרתי, ״תעשה את זה.״
״אני?!״ קולו־קולו צחק כל כך, עד שכמעט נחנק. הוא זינק מחוץ לפח. משהו בו נראה שונה. הוא לא היה שמן כמו בפעם האחרונה שנפגשנו. ״ילד, כנראה לא הבנת את החוקים. זה האנדו שלך. אתה צריך לטפל בו.״
״מ־מה?״ התבלבלתי, ״אתה רוצה שאני… שאני…״
״תהרוג אותו,״ הוא ליקק את השפתיים. ״אחרי הכול, אתה הגבר בבית.״
כל הדם התרוקן לי מהראש. בקושי התיישבתי על המיטה. הפח הסתחרר מולי. קולו־קולו כבר לא היה שם. קרסתי.
קרני השמש העירו אותי. היה כל כך שקט, עד שלרגע הצלחתי להשלות את עצמי שהכול היה חלום. אבל אז ירדתי למטה ושמעתי את אמא מתייפחת.
״אני לא מרגישה בטוחה.״
היא דיברה בטלפון, בלי לדעת שאני מקשיב.
״לא, הוא הלך לראיון עבודה.״
״אף אחד לא יקבל אותו, בטי. בקושי אפשר לזהות אותו.״
״עם לילי זה הכי גרוע.״
״אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי אדם…״
״לא, את צודקת. אני חייבת להוציא אותם מכאן.״
״זה כאילו שנייה לפני אסון.״
״ויש אקדח בבית…״
הפסקתי להקשיב. אני לא זוכר איך, אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד מול הכספת הפתוחה. כאילו הכול קרה באוטומט. אבא אמר לי מה הקוד כשמלאו לי שש־עשרה, למקרה שאצטרך להגן על הבית. לא לזה הוא התכוון. האקדח היה כל כך קר. דחפתי אותו לתיק ורצתי במורד המדרגות.
״אדם?״ אמא פנתה אליי.
״אני אטפל בזה…״ פלטתי בקול חנוק. לא העזתי להביט בה. טסתי מחוץ לבית.
עליתי על האוטובוס, אבל לא ירדתי בבית הספר. המחשבות כרסמו לי את הראש. מה עשיתי?! לי, לאחותי, לאמא שלי. אפילו לאבא. חשבתי שזה היה הכי גרוע כשהוא מת. אבל לא… והכי נורא, זה שכבר שכחתי כמה התגעגעתי אליו. פתאום רק רציתי להיפטר ממנו. אבל זה לא היה אבא! הכרחתי את עצמי לזכור. חיבקתי את התיק. אני חייב לתקן את זה, חשבתי. בכל מחיר.
החלפתי אוטובוס. ידעתי איפה המנוול הזה גר. חיפשתי אותו פעם באינטרנט. רציתי לדעת מי האיש שהרס לנו את החיים. שי כליפה. האנדו שלי.
המשכתי ברגל. כבר הייתי קרוב, בשדרה של בתים פרטיים. היה קל למצוא את המקום. זה פשוט היה הבית הכי ראוותני. אחוזה. כאילו מי שגר שם רצה שתדע שיש לו הכול. רק באותו רגע הבנתי שלא תכננתי כלום. אפילו לא איך אצליח להיכנס. אבל השער הזהוב של החניה היה פתוח בגלל ערמה של ארגזי קרטון. חפצים שונים בצבצו מקופסאות פתוחות. לא היו שם רכבים. חלפתי ליד בריכה ריקה, מלאה בעלים יבשים. טיפסתי בין עמודים יווניים. מכתבים היו זרוקים בכניסה. ״צו עיקול״, קראתי בפתק שעל הדלת. היא הייתה פתוחה.
פחדתי שיהיו שם אנשים – משפחה, עובדים. מה אני אעשה אז? אבל הבית היה ריק. לגמרי. לא היה שם כלום, לא רהיטים, לא שטיחים. עמדתי בהיכל ריק.
אבל אז שמעתי מוזיקה מלמעלה. טיפסתי בשקט במדרגות. כבר זיהיתי את השיר שסיים בחריקה והתחיל להתנגן שוב, זה היה הוטל קליפורניה. נכנסתי לחדר עבודה. פטפון הסתובב על הרצפה ליד מגשי פיצה. על שולחן זכוכית נמוך היו זרוקים בערמה בקבוקי ויסקי, בירות, כדורים של תרופות, או אולי סמים, אני לא יודע. ושי כליפה היה מרוח על ספה, בחלוק אמבטיה ובתחתונים בצבע זרחני. נוחר בפה פתוח.
הוצאתי את האקדח וכיוונתי עליו ביד רועדת.
אבל לא יכולתי לירות בו. כשהוא שוכב שם כזה עלוב. אפילו ששנאתי אותו כל הזמן הזה.
״הוא הרג את אבא!״ הזכרתי לעצמי, ופתאום צרחתי עליו, ״חתיכת שיכור מסריח! עם ההאמר המפונפן שלך! ואתה חופשי! רק בגלל שיש לך כסף… לכל העורכי דין האלה! מגיע לך למות!״ לחצתי על ההדק.
כלום לא קרה. הוא לא התעורר בכלל. ניסיתי שוב. פתאום הבנתי שבכלל לא דרכתי את האקדח.
משכתי את הצינה בכוח לאחור. הרעש המתכתי הצליף בחדר. רק אז הוא פקח עיניים, מול הקנה של האקדח. הוא לא נראה מפוחד, או מופתע.
״אני…״ הוא לחש בקול צרוד.
לא רציתי לשמוע אותו. חשקתי שיניים. אין דבר שהוא יכול היה לומר כדי לעצור אותי.
״אני האנדו שלך?״ הוא שאל.
הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה. ״מ־מה?״ צעדתי לאחור.
הוא התיישב בקושי. נראה שהאור מהחלון הכאיב לו. ״מכל האנשים…״ הוא חיטט בכיס של החלוק ושלף משקפי שמש, ״לא דמיינתי שזה יהיה ילד.״
״תשתוק!״ הנפתי את האקדח, ״אני לא מאמין לך. אתה הרסת לי את החיים!״
״הרסתי חיים של הרבה אנשים,״ הוא הרכיב את המשקפיים, ״משפחות שלמות. המשפחה שלי… בגלל זה רציתי להחזיר את הכסף, לבטל את המשאלה שלי. וזה היה קל, כי לאנדו שלי הייתה אלרגיה חמורה לפוּל. אבל כשהוא שכב על הרצפה והקיא דם, פתאום הוא ירק את השם… קולו־קולו… אתה מבין? האנדו שלי הכיר אותו!״
ניסיתי לסדר את זה בראש. הייתי מבולבל. הידיים על האקדח התחילו להזיע. שי הנהן לעצמו, ״הוא לא מחלק משאלות, השד הזה. הוא מחלק קללות.״
״לא!״ צעקתי עליו, ״אתה שקרן!״
״תמיד. לכולם. אבל לא הפעם. מצטער,״ הוא נשען לאחור, ״עכשיו תעשה לשנינו טובה, ותעשה את מה שבאת לעשות.״
התקרבתי בחזרה. אצבע על ההדק. לא התכוונתי לתת לרמאי הזה להתחמק בגלל הסיפור שלו. שי המשיך לנסות ולהיכנס לי לראש עם הפסיכולוגיה ההפוכה שלו.
״תעשה את זה. אין לך ברירה. אנחנו מקוללים.״
אבל משהו לא הסתדר לי. איך שי כליפה ידע על קולו־קולו? איך הוא ידע על האנדו?
״תעשה את זה. אני לא יודע מה הייתה המשאלה שלך, אבל זה רק עומד להחמיר, תאמין לי. הינה,״ הוא דחף לעברי בקבוק ויסקי, ״קח קצת אומץ נוזלי. אין לך ברירה.״
לא הורדתי ממנו את העיניים.
צעדתי לאחור.
״מה אתה עושה?״ שי בהה בי כשהסתובבתי.
״אתה לא מבין?!״ הבקבוק שהוא זרק התנפץ על הקיר מאחוריי, אבל
החזרתי את האקדח לתיק.
״אתה עוד תחזור כדי לגמור אותי!״ הקול שלו ליווה אותי כשדהרתי במורד המדרגות, ״אנחנו מקוללים! זה ייגמר רק כשהבן זונה הזה יקבל את ליטרת הדם שלו!״
ברחתי משם. לא לקחתי את האוטובוס חזרה. כל הגוף שלי רעד. לא האמנתי שעמדתי מול שי כליפה. עם אקדח. ומה שעמדתי לעשות…
הלכתי את כל הדרך. הייתי צריך לחשוב. לקח לי הרבה זמן לסדר את זה בראש. שי היה האנדו שלי, וגם הוא ביקש משאלה. אבל גם האנדו שלו הכיר את קולו־קולו. זה אומר שגם הוא ביקש משאלה… כל מי שקיבל משאלה מקולו־קולו הפך לאנדו של מי שקיבל משאלה אחריו. עצרתי בהבנה נוראית:
גם אני אהפוך לאנדו!
אם כל המשאלות של קולו־קולו מתגשמות באופן מחריד, אז כולם נואשים לבטל אותן. כולם משתמשים באנדו שלהם, ואז הופכים לאנדו בעצמם! מישהו, זה שיבקש משאלה אחריי, אני אהיה האנדו שלו. אבל מי זה יהיה?! לא חשבתי שיש מישהו ששונא אותי עד כדי כך. וידעתי שזה לא משנה. זה יקרה איכשהו, מתישהו. או שאני אחיה עם המשאלה שלי, או שאני אבטל אותה ואהפוך לאנדו בעצמי. אלה היו האפשרויות שלי. כמו שאמר שי כליפה, הייתי מקולל.
הגעתי הביתה מאוחר. השמש כבר שקעה. הרגליים שלי כאבו והרגשתי צריבה של יבלת. כל מה שרציתי זה לישון. להיעלם. אבל מרחוק כבר שמעתי את אבא שלי צורח. עמדתי מחוץ לבית ולא רציתי להיכנס.
פתאום קלטתי את הבירה שהוא השאיר לעצמו בחוץ. הרמתי את הפחית. היא עדיין הייתה קרה ומלאה. ובאותו רגע ידעתי – לבית הזה אני לא חוזר.
הסתובבתי עם הבירה ביד והתחלתי לצעוד. נכנסתי לשדה. התעלמתי מהכאב ברגליים, והתחלתי לשתות. הטעם היה מר, אבל הכרחתי את עצמי. הייתי חייב אומץ נוזלי. לטשטש את עצמי. כדי שאני אצליח לעשות את זה.
הלכתי מאה צעדים, למקום שבו שחררתי את קולו־קולו. זרקתי את הפחית, שלפתי את האקדח מהתיק ויריתי באוויר. הרעש הימם אותי. לא תיארתי לעצמי כמה זה חזק. האוזניים שלי צלצלו. כמעט הפלתי את האקדח. רציתי להקיא. אבל הכרחתי את עצמי לירות שוב.
״קולו־קולו!״ צרחתי.
הוא לא הופיע.
הכרחתי את עצמי לדמיין את אבא. את מה שנהיה ממנו. בגללי. הוא עוד יפגע באמא. בלילי. ״אני לא אתן לזה לקרות!״ המשקה הרתיח לי את הדם, ״אני לא!״ דמעות החליקו לי על הפנים, ״קולו־קולו!״ צרחתי והצמדתי את האקדח לרקה.
״מה אתה עושה, ילד?״ הוא עמד ממש מתחתיי.
״אתה יודע מה אני עושה,״ ניגבתי את העיניים ביד השנייה, ״אני לא משחק במשחק שלך יותר!״
״אתה תמות, ילד, ולי באמת לא אכפת.״
״לא, אבל אכפת לך מהשרשרת,״ אמרתי.
״איזו שרשרת?״ הוא אמר, ״איבדת את זה, ילד. אין לך מושג על מה אתה מדבר.״
״זה לא נכון!״ צעקתי, ״כולם מבטלים את המשאלות זבל שלך! כולם הופכים לאנדו של הבא בתור שיביע משאלה. לא יודע כמה זמן זה נמשך ככה… אולי עידנים. ואני הולך לקטוע את השרשרת הזאת. אם אני מת, אז אני לא יכול להיות האנדו של זה שאחריי.״
קולו־קולו הסתכל עליי כאילו שאני משוגע. ״ילד, זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי, ואני בעסקי המשאלות כבר המון זמן. הייתי נדיב, נתתי לך דרך לבטל את זה. יש לך אנדו. אתה בחרת לתת לו לחיות. חתיכת ילד אנוכי, הרסת למשפחה שלך את החיים. העיקר שאתה לא תהיה בחיים ולא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלך, נכון? אתה תשאיר את אמא שלך ואחותך עם המפלצת הזאת שיצרת להם. הוא בדיוק מחפש את הבירה שלקחת. את מי אתה חושב שהוא יאשים? זה לא הולך להיגמר טוב.״
לרגע רעדה לי היד. שלחתי מבט אל הבית. אולי אני צריך למהר לשם? חזרתי להביט בקולו־קולו. רק אז קלטתי כמה הוא כחוש. כמו שלד שלבש חולדה. ״תראה אותך,״ אמרתי, ״בלי ליטרת הדם שלך.״
הוא נעץ בי מבט. העיניים שלו היו שקועות.
״אתה צריך את המשחק שלך,״ המשכתי, ״לכולם יש משאלות. אבל אתה לא פונה לכל אחד, רק למי שיחסל את האחרון שביקש. אתה אוכל נקמות. רק ככה. בסדר הזה.״
קולו־קולו התעטף בגלימת החולדה שלו. ״בסדר, תתאבד. תפקיר את המשפחה שלך. הדם שלך יעשה את העבודה. אני מבטיח לך, ילד. לי זה לא ישנה כלום.״
הידקתי את היד על ידית האקדח. ״אם זה לא היה משנה,״ אמרתי, ״אז לא היינו מנהלים את השיחה הזאת.״
שתקנו.
עד שקולו־קולו דיבר.
״האנדו שלך היה קשקשן רציני,״ הוא כחכח וירק, ״טוב, מה אתה רוצה, ילד?״
״אני רוצה לבטל הכול,״ אמרתי, ״אני רוצה לחזור לרגע לפני שהכרתי אותך בכלל.״
״הצחקת אותי. למה אתה חושב שאני יכול לעשות דבר כזה?״
נתתי ליד עם האקדח לצנוח. ״אלה החוקים שלך,״ הזכרתי לו, ״לכל משאלה יש אנדו. רק שאתה לא צריך לשלם על זה את המחירים שאנחנו משלמים, נכון? בלי מדיניות ביטולים. אתה המנהל.״
קולו־קולו נאנח, ״אתה לא סתום כמו שנראית לי בהתחלה.״
שמעתי נקישה.
זאת הייתה הנקישה מהמטבח. הרמתי את הראש מהספר שלי.
״אדם,״ אמא אמרה, ״המלכודת קפצה.״
״אני מטפל בזה!״ זינקתי לפני שהיא הספיקה להגיד עוד משהו. אמא ולילי החליפו מבטים.
שחררתי את קולו־קולו בשדה. הוא לא נראה שמנמן כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל גם לא רזה כמו קודם.
״אני מניח שאתה לא רוצה משאלה חדשה,״ הוא גיחך.
״לא, תודה,״ נרעדתי. לרגע פחדתי שיש בי חלק שעוד יתפתה להקשיב לו.
״וככה סתם אתה נותן לי ללכת?״ הוא בדק אותי, ״למה לא להשאיר אותי במלכודת, או לנסות להרוג אותי? אתה הרי יודע מה יקרה להבא בתור שיפגוש אותי.״
״אני לא חושב שאפשר לעצור אותך,״ אמרתי. ״אבל אולי זה שאחרי יצליח לא להקשיב לך.״
קולו־קולו הידק את הברדס, עד שנראה באמת כמו חולדה. ״למזלי, אתם בני האנוש צפויים כמו כדורי ביליארד,״ הוא גיחך ונבלע בתוך השדה, ״פלא שיש לכם רצון חופשי.״