היא ארזה תיק גב מחולק לתאים. באחד חבל קפיצה, בשני משקפת צלילה, בשלישי פטיש וברביעי תפוח ירוק, למקרה שתהיה רעבה. היא ידעה שמצפה לה מסע בלתי צפוי, אך עם זאת לא היה לה ספק שתגיע לשם. הידיעה הזאת הדהדה לה חזק בכל הגוף. היא תגיע לירח, ייקח כמה שייקח.
בליבה נשבעה שכשכף רגלה הקטנה תרגיש את הבליטה של הירח (כמו שנראה בציור התלוי מעל מיטתה), היא תעצום עיניים ותשלח נשיקה חזק חזק לאמא. אמא תרגיש את זה, לא היה לה ספק. הרי הן מחוברות תמיד תמיד.
היא כתבה פתק קטן לנמען לא ידוע, למקרה שמישהו יחפש אותה. ולמרות שלא היתה בטוחה אם ימצאו אותו, היא לא יכלה לעזוב מבלי להשאיר משהו מאחור. ״הגעתי. אביא מזכרת״, היא רשמה. ומתחת שרבטה מן קשקוש כזה, כמו שעושה אימה על צ׳קים.
היא הרגישה קלילה, כאילו יכולה לצוף על פני הקרקע ולדלג בין העננים. איזו הרגשה מופלאה זו, היא חשבה. עוד לא הגעתי אבל אני בעצם כבר לא פה. תחושת שחרור גדולה עטפה אותה, מאפשרת לה לצאת למסע בלי חששות. עד כמה שאפשר כמובן.
היא פתחה את דלת חדרה ומולה נפערה תהום שחורה ללא תחתית. ״”וֻומ וֻומ וֻומְבַה!״ קראה בקול גדול כשמולה ריחפה משאית הזבל הסגולה. כך קראה לה פעם, כשראתה אותה לראשונה מהמרפסת, ומאז אפילו אימה לא זכרה מה הוא שמה האמיתי… ״וֻומ וֻומ וֻומְבַה״ נהמה בשקט, ודמיינה את צחוקה של אימה. היא אפילו לא הציצה למטה וניתרה היישר למדרגת משאית הזבל שעמדה מעבר לבור, כאילו חיכתה במיוחד רק לה. בדיוק כמו זו שבבית, המשאית הראשונה שקיבלה. אימה אמרה לה שהיא היתה אפילו גדולה יותר ממנה. רק אתמול, כשהיו באוטו ״נתקעו״ מאחורי אחת ואמא זעקה ״אנחנו יכולות לראות הכל מכאן!״ ושתיהן התגלגלו מצחוק.
היא עמדה בצד עם התרמיל על גבה ואחזה בחוזקה בעמוד הירוק. בעודה סופרת את משבצות המדרכה שמתחלפות מתחתיה, היא שמעה יללה מוכרת. במראת המשאית השתקפה דמות של חתול ורדרד. היא מכירה אותו היטב מהחלומות שלה. ״מיאו!״ היא ייללה כדי למשוך את תשומת ליבו. ״אולי אתה יודע איך אני מגיעה לירח? אך הוא לא ענה. סובב את גבו והתאדה מהמראה ללא כל זכר. עובדי המשאית מעמיסים את הפחים שעולים גבוה גבוה מעל ראשה ומפולת של חפצים ענקיים נערמים זה על זה ברעש אדיר. מכונת כביסה, מקרר, שורת כסאות קולנוע נוחתת לידה בצורה שמורה להפליא. היא שולחת יד מהססת לבד הקטיפה האדום שקורא לה ומלטפת אותו. עם מעבר אצבעותיה על פני הבד מופיע כיתוב משונה באותיות שאינה מכירה. עוד לא הספיקה לפענח והוא נבלע פנימה כלא היה, בחזרה אל תוך סיבי הקטיפה האדומים.
היא מבינה שכאן עליה לקפוץ. אין מקום להתמהמה. אם תתעלם מהקריאה היא תטעה בדרכה ולא תגיע לירח. והיא תגיע לירח, אין ברירה אחרת. היא מרפה את אחיזתה ומנופפת לשלום לעובד שנמצא בצד השני של המשאית, למרות שהיא יודעת שהוא כלל לא יכול לראותה. אבל כזו היא, מנומסת. היא עוצמת עיניים ומרגישה את ליבה הקטן מחסיר פעימה, מחבקת את התרמיל ומתגלשת איתו למטה.
מים קרירים מכים לפתע בכפות רגליה שהפכו יחפות. מישהו היה כנראה צריך את נעליה, היא חשבה. ובכל מקרה, אם היא רוצה להתקדם עליה לשחות עכשיו. היא אף פעם לא למדה לשחות אבל האמינה שתסתדר, אפילו הקור לא הפחיד אותה.
היא שלפה מהתיק את משקפת הצלילה, או אולי קוראים לזה שנורקל, היא תמיד מתבלבלת בין השניים. ובכלל, איזה שם מצחיק זה שנורקל. היא אמנם צעצוע ישן אבל תעשה את העבודה. הרכיבה על פניה והתחילה לקפוץ בתוך המים בלי לחשוב, צעד אחר צעד. המים עמוקים מאד והיא אינה עומדת. היא מניעה את רגליה במהירות בתוך המים, כמו שראתה פעם שכלבים עושים, אבל זו היתה משימה מסובכת יותר משחשבה.
״סליחה?״ זעקה, אולי מישהו ישמע אותה ויסייע לה להמשיך את המסע, או לפחות לחצות את האוקיינוס בדרך לירח. אבל שמעה רק את ההד של קולה שלה חוזר אליה שוב ושוב מבין האינסוף של הגלים. היא לקחה נשימה עמוקה וצללה למטה. היא הופתעה לגלות כמה יותר קל שם מאשר מעל פני המים, ואיך גופה יודע לנוע בריקוד ללא כל מאמץ.
בקרקעית הים מצאה בדיוק את מה שקיוותה למצוא. ״סליחה?״ היא פנתה לאצה החמקנית שהתלפפה לה שם בין האלמוגים. האצה הסתובבה במהירות והתחילה להקיף אותה ולהתחכך ברגליה. ״זה מדגדג!״ התפוצצה הילדה מצחוק בעוד האצה המשיכה במשחקיות השובבית ואינה מרפה. מרוב צחוק היא כבר בלעה המון מים והחלה להשתעל (פעולה לא קלה כשנמצאים מתחת למים) האצה טופפה על גבה הקטן וליטפה את פניה היפים עד שנרגעה.
״את יודעת אולי איך אני מגיעה לירח?״ היא שאלה, מנסה להסדיר את נשימתה כשהיא מגלגלת בפיה את מי המלח הגבשושיים. ״לירח?״ פתחה האצה שמונה עיניים מאירות והסתכלה לצדדים. ״כן״, אמרה הילדה. ״אני רוצה לטפס על הכוכבים״.
״למה לא אמרת קודם!״ צהלה האצה, ״אולי זה יעזור לך״ וזרקה לעברה מפה ספוגה במים. ״מצאתי את זה בתיבה בצד המזרחי ליד טירת הצלופחים השמנים.״ הילדה רצתה לשאול אותה איפה הם עכשיו אבל היא כבר המשיכה בדרכה לדגדג דג חרב אפרפר. ״תודה!״ היא צעקה לעברה, אך האצה כבר לא היתה שם לשמוע.
היא החלה לעלות חזרה למעלה מחוץ למים כדי לייבש את המפה ולהבין את הצעד הבא שלה. צפה ומתנשפת היא שוחה למעלה, מצליחה למשש בידה עמוד זוהר, שיכולה להיאחז בו ולמשוך את עצמה לפני שיהיה מאוחר מידי, ואז לעולם היא לא תגיע. ״אווווווווווו״ היא החזיקה חזק באותו עמוד שמשך אותה למעלה במהירות עד שנישא גבוה גבוה מעל פני הים, כאילו היא תלויה על סולם באמצע האוקיינוס. ״המפה שלי!״ היא זועקת, כשלפתע מתנתקים מהמפה כל הסימנים וחגים מסביבה באוויר כמו בחלום. זה היה כל כך מרהיב שהיא אפילו לא ניסתה לתפוס אותם . אבל זה לא נמשך זמן רב. ברגע אחד עצרו להם, כאילו איבדו את נשימתם כמו דגיגים מחוץ למים ונפלו אחד אחרי השני מטה כל הדרך חזרה למצולות. ״לא!״ צעקה כשהיא מביטה במפה שהפכה לדף צהוב חלק.
״סליחה?״ היא משחררת זעקה לעננים שסביבה. ״יש שם מישהו?״ היא בטוחה ששמעה מישהו מדבר אבל אינה יכולה לראות דבר.
הילדה עצמה עיניה וניתרה בביטחון כמו בנפילה חופשית, כשהיא מרפה את אחיזתה מהעמוד ללא פחד. והנה היא מתחילה להתגלש במהירות למטה, עד שנוחתת באחת אל תוך קופסא מלאה דגים.
״המפה שלי…״ היא ממלמלת על סף ייאוש כשהיא מסלקת מעצמה את יצורי הים החלקלקים. היא מחלצת את המפה מבין הקשקשים שלצידה, מקווה שאולי יקרה קסם והיא תחזור לעצמה, אבל לא. היא נותרה צהובה וחלקה, בלי שום סימן שיראה לה את הדרך לירח.
היא מתחילה לראשונה להרגיש את הייאוש מטפס במעלה גופה, עד שהופך לגל חום הממלא את צלעותיה הקטנות. היא קוברת את ראשה בין ידיה, מנסה לעצור את הדמעות שמתחילות להיווצר בעיניה.
״היי, אני כאן״ היא שומעת קול חלוש קטן. היא מרימה ראשה, אך איננה רואה איש מאחורי המילים. ״אוף״, היא מסננת בין שיניה. ״אין פה אף אחד. לא אגיע לירח.״
״היי! אני פה! אני פה!״ שוב אותו קול ילדי ממשיך. ״אנחנו חייבים לצאת מפה מהר!״. ״מי זה?״ היא נענית לאתגר, כנראה שזה מה שצריך לקרות. שרימפ ורדרד קטן מתגלגל בין אצבעות כף רגלה. ״אולי אתה יכול לעזור לי?״ היא שואלת. ״אני מנסה להגיע לירח, אבל איבדתי את הדרך״. ״לירח?״ הסתכל ימינה ושמאלה, ופניו עטו על עצמם פרצוף מבועת. ״אני לא בטוח לגבי הירח, אבל אנחנו חייבים לברוח לפני שהם יחזרו עם הרשת״. ״רשת?״ שאלה הילדה, והשרימפ המשיך בלחישה ״אני הצלחתי להימלט, אבל כל המשפחה שלי שם, בקופסא. את רואה? בבקשה תיקחי אותי איתך״. ״בטח!״ אמרה בלי כל היסוס, תמיד רצתה חיית מחמד.
הילדה הוציאה מתרמילה נוטף המים את החבל והזמינה את השרימפ לקפוץ עליו. ״החזק חזק״ היא אומרת, כשהיא מחזיקה בקצה השני. ״כשתגיע, תמשוך אותי אלייך, אוקיי?״ השרימפ הנהן עם מחושיו. היא הרימה את החבל והשליכה אותו הכי רחוק שיכלה, כשהיא שומעת את קריאות השמחה של השרימפ שמתעופף לו מעל המים בניצחון, כמו על מתקן בלונה פארק.
הוא היה כל כך רחוק שכבר לא יכלה לראותו. היא טיפסה על הקופסא הגדולה ממש על קצה המים, כשהיא מתנצלת בפני הדגים וקושרת את החבל סביב בטנה. אחרי כמה דקות נמשכה בחוזקה וגלשה על פני כל האוקיינוס. זה היה כל כך כיף, שאפילו שכחה לאן היא הולכת והתמסרה לרגע הזה.
״אני באה!״ היא צעקה לעבר השרימפ שכבר הגיע לחול בצד השני, כשהוא מושך אליו את החבל. בום. פניה התרסקו על החול החם. ״תודה!״ הודתה לוֿ, מנערת את החול מזוויות פיה. ״רוצה לבנות טירה מחול?״ הוא שאל בעיניים נוצצות, מתחיל לפסל את האדמה מתחת לגופו החמקמק. ״הלוואי. אבל אני חייבת להגיע לירח״. היא ליטפה אותו בעדינות (גופו בגודל האצבע שלה) ״בבקשה״ הוא הביט בה במבט מתחנן. אולי רק קצת, היא חשבה לעצמה. רק קצת ואז אמשיך לירח.
היא החלה לחפור באצבעותיה והשרימפ נושף בכל הכוח כדי להסיט את החול המיותר. ״זה קשה מידי״, אמרה. ״בקצב הזה לעולם לא נגיע״ ושלפה מהתרמיל את הפטיש. וככה הם מתחילים לעבוד בצוות, היא עודרת בפטיש בכל כוחה והוא מפנה את החול הצידה ומפסל את טירתם החדשה.
הילדה, שמרוב ריכוז כלל לא הבחינה במעשה ידיו של השרימפ, עמדה בתוך המחילה שחפרה והמשיכה להעמיקה עוד ועוד עד שאור חזק סינוור אותה מתחת לאדמה, ומולה התגלה שביל. בלי לחשוב היא פסעה לאט לאט בתוכו, דרך פתלתלה בעקבות האור. השרימפ! נזכרה פתאום שהוא נשאר מאחור. ״אתה שומע אותי?״ היא צעקה למעלה. גם הוא היה כל כך מרוכז בבניית ביתו החדש שאפילו לא שם לב שהילדה אינה שם. ״אני חייבת להמשיך לירח!״ המשיכה, והוציאה מתיקה את התפוח וזרקה אותה גבוה למעלה. השרימפ המאושר החל להתגלגל עליו בשמחה ונגס בו נגיסות קטנות. הוא אפילו לא ידע כמה הוא רעב. ״תודה!״ הוא קרא ״תבואי לבקר!״ ולמרות שבטנה השמיעה קרקורים, היא ידעה שעשתה את הדבר הנכון. אתגעגע לייצור הקטנטן הזה, חשבה. מקווה שתפגוש בו שוב.
היא המשיכה לצעוד, וככל שהתקרבה אל האור הדרך הפכה ארוכה יותר ונראה היה שאינה נגמרת. ספקות החלו שוב להיווצר בליבה. אולי אני צריכה לחזור, חשבה. סובבה את ראשה לאחור, אך הדרך נחסמה ולא היה שום זכר לשביל שחפרה. במקומו רק קיר חול איתן ושחור. אין ברירה, אמרה לעצמה. עוד קצת ומשהו יקרה. אור זה תמיד סימן טוב ואילו חושך לרוב מבשר רעות.
היא לקחה שאיפה ארוכה והרגישה איך האוויר נהיה דחוס וקר אבל זה לא הרתיע אותה. לאחר שלוש מאות ארבעים ושלושה צעדים האור החל לזוז ולרקוד סביבה, עד שבאורח פלא הקרין בתוך החושך את אותה הכתובת שראתה על בד הקטיפה האדום שעל משאית הזבל.
״ידעתי!״ אמרה בקול, מהופנטת לאותו ריקוד של האור על החושך. דבר שבקלות היה יכול להפחיד רבים, אך דווקא עבורה סימל בטחון שהיא בדרך הנכונה. וכך פסעה חסרת פחד בעיניים עצומות דרך אותה כתובת אור, שנראתה כמו אש משתוללת. אוזניה נסתמו והיא צנחה למטה כאילו קפצה ממגדלור, אך נחתה ברכות כאילו היו לה כנפיים.
הילדה פקחה את עיניה באיטיות, לצלילי רחשים עמומים. הסתכלה ימינה ושמאלה ולרגע חשבה שהיא בכלל על כדור פורח. האם ייתכן שהיא כאן, על הירח? ״אווצ׳״, לחשה וכיווצה את מצחה. והנה הבליטה הקטנה כאן, בדיוק כמו בציור. חום נעים עטף אותה והיא עצמה עיניה. זהו החיבוק של אימה, שגם הפעם הקדימה אותה באהבתה וידעה למקמה בחלל. הילדה שרבבה את שפתיה ונתנה נשיקה חזקה פנימה. היא ידעה שאימה תדע ״לתפוס״ אותה מכל מקום, ואולי היא קרובה משחשבה. היא נשכבה עם גופה הקטן על קרקעית הירח וידעה שאינה לבד.
היא הביטה למעלה והבחינה במיליוני נקודות מאירות, כמו אבני דרך של קיר טיפוס באמצע שומקום. ״כוכבים!״ אמרה לעצמה ועיניה נצצו כאילו הפכה לאחד מהם. נעליה חיכו לה שם, תלויות על מטאור (היא לא ידעה איך נראה מטאור, אבל לו היתה צריכה לדמיין אחד, הוא היה נראה בדיוק כך). מי היה מאמין שכדי להגיע לירח צריך להפליג פנימה במקום לעוף למעלה. וכמה טוב שם, בפנים.
היא נעלה את נעליה ולראשונה במסעה נפרדה מתרמיל הגב, אין לה צורך בו יותר ואולי ישמש נוסע חדש וינחה את דרכו. היא קפצה אל עבר הכוכב הקרוב, וכמו על מדרגות באוויר השאירה מאחוריה סימני אור סגלגלים, כמו מפת דרכים קסומה.