בסך הכול רציתי שעות שינה, זו הייתה תקופה כל כך קשה, כל תקופה היא בעצם קשה.
בכל תקופה יש את האתגרים שלה, כל תקופה מביאה איתה איזה שהוא צורך מסוים שלא מקבל מענה. זה ידוע. לא זה הטריד אותי.
זו מדינת ישראל, כאן נולדתי, כאן חייתי את כל חיי, וכבר הורגלתי לימים האלה שאין שינה, ללילות האלה שקמים כמו זומבי מהמיטה ויורדים למקלט.
זו מדינה על סטרואידים, ואני אמא לפעוטה פעילה, הייתי עייפה.
אז בלילה ההוא ביקשתי מאלוהים בקשה קטנטנה, שתעשה לי ג'סטה נחמדה, ותסיים את כל המלחמות במדינה – אין צורך להעיר אותנו, האימהות, משינה- לילה ועוד לילה, ועוד.
ביקשתי ממנה ככה מאימא לאימא, מלב אל לב- ואני כאישה שמאוד אוהבת את מיטתה, ציפיתי לשתיקה, כי היא אף פעם לא עונה. יש לה עניינים גדולים מאוד, ישראל מדינה קטנה מידי, ושלום בה עניין מורכב מידי.
הפלגתי בשיט קרואיז, אחד הענקיים והיפים שראיתי בחיי, זה היה "וואו". מייקל לקח אותי לשיט הזה, אמר שהוא הראשון מסוגו, ואני אישה פשוטה לא יכולתי לסרב, מייקל היה אדם עשיר כקורח, הוא היה אוהב שני דברים:
נשים יפות, והנאה מהחיים. וזה הדברים שאני ידעתי לעשות מעולה.
"נינה בואי תסתכלי על הקזינו! את חייבת לשחק" מייקל קרא לי.
"אני באה" נעניתי בחיוב. מייקל בחור יפה, גבוהה, שרירי, יש לו חוות בכל הארץ, הוא בעל שם, ואת הסחורה שלו מעביר בכל העולם.
התלבשתי כמו שרק אני יכולה, שמלה שחורה צמודה נוצצת, התאפרתי ועשיתי לי גלים בשיער, היה לי שיער בלונדיני ארוך עד הישבן, וכשהייתי עושה לי גלים זה היה נראה מיליון דולר, מייקל אהב את זה.
הייתה לנו מוזיקה מצוינת רקדתי על הבמה עם הזמרים, נהניתי מהחיים, מייקל מזג לנו שתי כוסות יין אדום מתוק איכותי, אני שרתי, ונהניתי.
"נינה אני צריך שתבואי לפה מהר" הוא קרה לי מרחוק "תהיי קרובה את הקמע מזל שלי, "הלוואי וינצח" אמרתי לעצמי בלב, והוא אמר בקול "אם את פה אני זוכה" נעמדתי ונישקתי אותי בצוואר, וראיתי איך המספרים מתגלגלים בקוביות, נעצרים בדיוק למספר שהוא רצה, והוא צעק תוך כדי שמרים אותי ומעיף אותי "יש נינה יש!!!!! ניצחתי" הוא נישק אותי בלי סוף.
הוא זכה. זה היה לילה בלתי נשכח. היינו שנינו שיכורים, מהר מאוד ירדו מאיתנו הבגדים והיה מה שהיה- זה היה נהדר. עד שקמנו לאזעקה מתוך הספינה שהעירה אותנו בבהלה איומה.
"נינה תתלבשי מהר, אל תיקחי שום דבר, אנחנו צריכים לברוח" הוא אמר בביטחון. כולם היו פה בפאניקה, ריח הפחד היה חזק. רצנו בתוך הספינה התכנסנו בלובי הענק, ששם הקברניט אמר שהתנגשנו במעין קרחון, משהו שהם לא ראו שקורה, שעכשיו נכנסים מים לאונייה אבל יש ספינות הצלה ושניקח את עצמנו מהר ונעלה על ספינות ההצלה.
הפאניקה הייתה מפחידה, נשים צרחו, גברים התאפקו, וכולם רצו לכיוון אחד, ספינות ההצלה, זה היה חשוך, וקר מאוד. מייקל חיבק אותי, ניסה לשמור על קור רוח ופאסון, אבל ראיתי בעיניו- הוא חשב מה שאני חשבתי- שאולי זה הסוף.
"מכל הנשים שהכרתי נינה, שתדעי את היית הכי מצחיקה, הכי כיפית, משוחררת, מהנה. אם זה הסוף אז לפחות הלילה הזה היה טוב" הוא אמר ולא הביט בי, כנראה פחד, אבל היה צריך להגיד. ואני בכיתי, כי פחדתי, שאכן זה קורה.
התחילה האונייה לשקוע במאט, המים כנראה התחילו להיכנס, כל הצרחות והפאניקה, כולם דוחפים, מנסים להציל נפשותיהם בספינות הקטנות שלאט, לאט יוצאות אל לב הים ששם שום דבר לא בטוח. קילומטרים מהבית. אם לא נמות מקור, נמות מרעב. "תעלי מהר!!!!" הוא צעק עלי, כל הדמעות שלי, עיוותו לי את קו המחשבה, חשבתי על המוות יותר מאשר על לעלות על הסירה ביחד עם עוד כ20 אנשים איתי ומייקל, דחוסים, משוחררים אל לב הים, מתרחקים מהאונייה הענקית, הקור מקפיא.
מייקל מחבק אבל עדין קר כל כך, מעולם לא היה לי קר ברמה כזאת שכאב לי בעצמות, כאב לי בעיניים, נעצר הזמן.
ניצוץ אור קטן ויפייפה הגיע אלי "נינה" הוא קורה. קול יפה ועדין, ילדי אך מתוק, מוכר מאוד. "נינה" הוא קרה שוב אך לא יכולתי לענות. משהו נעצר, תקוע.
"נינה תעלי" הוא מבקש בעדינות. "לאן?" אני שואלת בלב, לא בקול, לא יכולה לדבר בקול.
"אלי. אני פה למעלה, תעלי" הוא קורה לי. קר אבל, קפוא, קפאתי, אני לא יכולה לזוז, אבל אני חושבת על לעלות והינה משהו מתנתק, מתרומם, אני עולה.
"שלום" אני אומרת לניצוץ, הוא מואר בצבע צהבהב , צורתו היא לא ברורה, כמו מעין הילה של ילד או ילדה, או מעין צורה שאינה צורה.
לאט, לאט הרגשתי את הצורה המוזרה עם הקול העדין, היא הייתה מוכרת, מחיים אחרים, פעם בת, פעם אבא, פעם אישתי, פעם אחיינית שלי, ופעם חברת נפש. עוד לא הספקתי להכיר אותה בחיים האלה, אבל היא הייתה שם, מנצנצת ביופיה, היא כבר לא דיברה אבל הרגשתי אותה, וידעתי את רצונה כמעין טלפתיה מדהימה.
"סיימנו את הסבב הזה" היא אמרה בנינוחות.
"סבב של מה?" הופתעתי.
"אנחנו סיימנו עם הסבב הזה, צריך להתחיל לחשוב על תובנות – מה למדת בממלכה במשך 19 שנה?"
"מה למדתי?" תהיתי
"כן, כל סבב אנחנו יורדים לשחק בכאילו כדי ללמוד, והפעם רצית לרדת לבד בלעדיי, אמרת שיהיה קצר, אז מה למדת?"
"רגע, רגע, מה? מתתי? אני מתה?" שאלתי נטולת פחד, נטולת בושה.
"כן. הלב שלך קפא. לכן קראתי לך לעלות לכאן" היא מראה לי את המקום, הוא קצת שומם, אין דבר מיוחד, יש אפשרות לקרוא מחשבות של ניצוצות נוספים, או לייצר לעצמי פנטזיה אבל אני וניצוץ נטול שם אך מוכר וידוע מפטפטות במעין בועה נחמדה, מזכירה לי את הבועות סבון שעשיתי כשהייתי קטנה, שניסיתי לפוצץ אבל הן תמיד מתפוצצות מהר, אותה בועה עם צבעי קשת משתקפים מהאור, כזאת בועה יפיפייה.
"אוי, ומה עם מייקל?" שאלתי כאילו מקשה קצת לשחרר… התאהבתי בו כנראה…
"הוא בבועה אחרת, אם תרצי את תפגשי אותו, אבל חשוב רגע לחשוב איך היה לך הסבב הנוכחי? מה למדת ממנו? תספרי, תשתפי" היא התגאתה.
"האמת, שהיה לי כיף. היו לי חיים טובים, היה לי שפע, היה לי תענוג. מלבד למוות הנוכחי, מאוד נהניתי" עניתי לה בהתלהבות.
"נהנית? זה טוב. זה חשוב. לרוב ממלכת כדור הארץ מלאה באתגרים נפשיים."
"זה היה קצר, נהניתי מכל רגע. נהניתי לחיות להוריי העמידים שסיפקו לי את כל צרכיי הפיזיים, נהניתי להיות מחוזרת, נהניתי לחיות כאישה נחשקת, נהניתי מהסקס ואלכוהול, המוזיקה והחיים. האוכל הכול היה לי כיף ומדהים, אך למוות כנראה אין בוררים" נזכרתי. "ביקשתי משאלה בקזינו, שהתגשמה. זה היה בגללי?" ניסיתי לדלות מידע
"בעיקר בזכותך, אך צריך לדעת להיות זהירים עם משאלות, חלקן פשוטות ומתממשות, חלקן מורכבות ומתממשות בדרכים שהנפש האנושית לא יכולה להבין או להכיל"
הניצוץ כנראה הרגיש את הבלבול שחשתי, הרגע מתתי, גופי נשאר מאחור, נשמתי איכן שהוא בתוך בועה נחמדה, מתקשרת עם ניצוץ מוכר, דמות אהובה שאני זוכרת לטובה. אך הדמות הבינה שקשה לי להבין:
"לפעמים אדם מבקש לנוח, לישון כמה שעות- ומוצא עצמו ישן בתרדמת עמוקה, או לא מתעורר מכל סיבה כזו או אחרת… פעמים אחרות אדם מבקש שלום, דבר כה מורכב, שמצריך מלחמה לשחרור ממלחמה"
"מעניין. חשבתי" ופתאום נזכרתי בזיכרון קצר וקטן, זה מוכר לי הדבר.
"לישון" אמרתי בקול.
"למה זה מוכר לי פתאום השינה? למה זה נשמע לי מוכר מה שאמרת עכשיו עם נושא המלחמה?"
"אההה… יקירתי, זה את בזמן ההוא האחר, קדימה יותר"
"אני? איך אני קדימה?"
"אצלנו אין אחורה או קדימה, את תראי שיש הכול מהכול"
הניצוץ לקח אותי והסתכלתי על מיטה גדולה, בבניין קטנטן יחסית 2 קומות, בקומה האחרונה שכבה לה בחורה נראית בשנות ה30 לחייה, עטופה ויושנת שינה עמוקה. לידה ישנה פעוטה חמודה, ולידה ככל הנראה אביה. הם כולם ישנו. ניסיתי להתקרב ולגעת בה, לראות מה מיוחד בה, היא התעוררה במפתיע, הסתכלה אך לא ידעה לאן, אולי הרגישה את נוכחותי? שמעתי את הקול שלה בראש היא אמרה "אני יודעת שיש כאן משהו, אבל אני לא רואה, לא שומעת, שיהיה לכם לילה טוב" ונרדמה בחזרה, עד שנשמעה אזעקה.
היא קמה, בעדינות לקחה את הפעוטה, ועם בעלה והכלבלב, ירדו אל המקלט. הפעוטה ישנה, היא הצליחה להשאיר אותה רדומה, על החזה שלה היא ישנה, שמעה את דפיקות ליבה הרגועות למרות ההפצצות.
"למה אני פה?" שאלתי את הניצוץ המוכר
"זאת את. פחות כיף לך פה. ביקשת לישון, ביקשת לסיים מלחמה"
"לא נשמע כיף כמו החיים שהיו לי האחרונים."
"פה את לומדת דברים אחרים. פה את צריכה ללמוד לא לבקש משאלות. כל פעם שאת מבקשת בקשה- קוראים דברים רעים פה בממלכה. מעניין כמה זמן יקח לה ללמוד להיות פשוט אסירת תודה ולא לבקש מהבריאה בקשות" הניצוץ נראה נרגש, אבל הוא ידע את התשובה לכך, אני גם, זה משהו שיודעים, אין צורך בהוספת מילים. יש תשובות להכול במימד כאן, שאלת שאלות הן עניין רטורי בלבד.
היא לא תצא מהלופ הזה בקרוב. היא שקועה מידי בקושי, היא שקועה מידי בכאן ועכשיו, צורך בסיסי. שעות שינה הן דבר חשוב לנשמה, לנוח טיפה, לטייל בין ממדים, לקבל קצת כוחות נפשיים למסע הפיזי, וזה חסר לה. אבל היא ביקשה משאלה- "מי הולך להגשים לה אותה?" שאלתי בקול, הניצוץ צחקה. לא היה צריך להרחיב- זו הייתי אני.
אני אצטרך להגשים אותה- "למה?" למה זו הייתה צריכה להיות אני? רק סיימתי עכשיו סבב נחמד ביותר, היה לי טוב, היה לי אקשן, היה לי תשוקה, היה לי הכול ושפע- ודווקא בגלל זה עכשיו אני תקועה פה, ללוות את עצמי בגלגול אחר נוכחי, לנסות לעזור לה ליהנות כמו שאני נהניתי מאוד.
לנסות ולהגשים לה את המשאלות, שאגב, בלתי אפשריות.
אין לי כלים לסיים מלחמות בין כל המדינות, אינני הבריאה בכבודה ובעצמה, אני רק ניצוץ וזיכרון.
"בהצלחה במסע" הניצוץ צחקקה והשאירה אותי להיתקע.
במה נטפל קודם? בשעות שינה? במלחמה? אם נפסיק את המלחמה- אולי היא תישן קצת בלילה, אבל להערכתי מאיך שאני מרגישה ממנה, זה לא עניין המלחמה שמתיש אותי או למעשה אותה, אותנו? אנחנו צריכות משהו עמוק יותר. יש כאן בחורה לקראת קריסה. היא חזקה לעמוד מול האזעקות, האיומים, אני מרגישה שהיא לא מוטרדת, היא מתורגלת, היא שרדה כאן מלחמות רבות ונקובות דם, החששות שלה אינן שעות שינה שלה. זה הקליפה.
השורש הוא שלווה. היא צריכה שלווה פנימית, לדעת בתוך תוכה שמה שהיא חווה כעת, אינו אמת.
זמן הוא אשלייה, שקיימת רק בממלכה הפיזית, אינו מתקיים כאן בממלכה הרוחנית.
אז אם שינה היא צורך של הנשמה, סימן שחסר לך שלווה, הנפש מחפשת חיבור עמוק למימד הרוחני. איך עושים את זה?
גם מה הקטע- שולחים אותי למשימה בלי לתת לי קצת הכוונה? בלי לתת לי איזה כלי או מנטור?
מהם הכלים שיש לי לעזור לאותה צעירה עייפה?
אני מנסה לגעת בה, היא בעיסוקיה, אני מנסה להיכנס לתוך הראש שלה ולנסות לדבר אבל היא לא מקשיבה, הראש שלה מלא בזבל אורגני, איך היא לא מפנה את כל הזבל הזה מפה?
כל כך הרבה מחשבות מיותרות, אני לא יכולה לנקות פה, אני יושבת חנוקה מכל הזבל הזה, יש פה סקטור חלומות- הינה סקטור נחמד שאני יכולה לעיין בו.
אווווו, הינה משהו שאפשר לעבוד איתו. יש כאן ממש חלומות ומסעות, חלומות שהיא זוכרת שנמצאים בזיכרון במודע, וממש במגירה הקטנה פה, ליד הארון חלומות , משאלות, כוונות, רצונות.
יופי. לזה כיוונתי.
משאלה להיות אמא נוכחת- טוב נראה שזו משאלה שהיא מגשימה ביום יום.
הינה כוונה נוספת "שיהיו כולם בריאים ובטוב" נראה שזו משאלה שמתממשת לה לא רע..
או, זה פתק עסיסי, להיות סופרת היא ביקשה פה "הלוואי שאהיה ג'יי קי רולינג הישראלית", אני רואה שהיא הוציאה ספר לאור, היא מתוסכלת מהשיווק שלו, מרגישה שקשה לה, זה לוקח ממנה הרבה כוחות. אולי זה האנרגיה שהיא מבזבזת? אולי זה מה שמעייף?
איך אני יכולה לגרום לה להבין שהיא סופרת טובה עם או בלי השיווק? אם או בלי הכרה? היא צריכה לשחרר. זו משאלה כבדה מאוד.
ימים עוברים במימד הפיזי, היא מאוד תשושה, אבל עלה לי רעיון. כתבתי אותו והשתלתי לה אותו בסקטור הרעיונות התשוקתיים. הרצונות ה"דחופים". זה ממש מעניין, יש לה כאן בראש את העובדים האלה, הם חרוצים, הם רועשים מאוד, הם צועקים כמו בכדורגל יש לכל אחד קבוצה שהוא אוהד, הם צועקים פה את הרעיונות שלה, ומה שהיא מקדמת זה כמו "גוללללל" אותה קבוצה שצעקה והיא יישמה את הרעיון ועשתה מנצחת. תחרות כזו, הם נהנים מעצם התחרות.
אני התחברתי פה לאיזה בחורון חמוד כזה, יצור יותר נכון אין לו דמות אנושית זה בטוח. ביקשתי ממנו שיציע לה רעיון "פרסים לסופרים". היא עכשיו כל כך ממוקדת בקידום שלה כסופרת, שנראה לי שהוא ייקח את זה בשתי ידיים.
כן, הוא לקח את זה. הם שמו על הלוח 4 רעיונות : פרסים לסופרים, שיווק בטיקטוק, פוסט תסכול ופריקה, ורעיון לעשות הפעלת טארוט לקבוצה קטנה של נשים.
הם צועקים, היא עכשיו אוכלת, ונראה שחושבת על הרעיונות שצועקים. מה היא תיקח? היא לקחה את השיווק בטיקטוק. אני רואה את הקבוצה שהציעה שיווק, שוב בפעם המיליון, איך הם מריעים. ניצחון.
שעות הערב הכי קשות לה, היא מתחילה עם ארוחת ערב לפעוטה, מקלחות, להרדים, זה מתיש אותה. היא מתחילה לגלוש בטלפון לחפש דופמין במקום ללכת לישון. "פרס עינת" היא קראה באיזה קבוצת סופרים. נכנסת, מסתכלת, מעיינת "כן זה משהו שאני יכולה לעשות, יש לי דמיון פורה"
"יששששששששששש" קול צהלה יוצא ממני. יש. הצוות רעיונות התעורר, הינה הם מתחילים לעשות שוב התערבויות ולנסות לשכנע אותה על מה לכתוב,
אבל לא צריך שכנועים, היא לבד יודעת לכתוב בזרימה- מה שיוצא אני מרוצה.
אולי היא תזכה? אולי אחרי שתקבל איזשהי הוכרה כלשהי, קטנה, תשחרר את המשאלה הכבדה? אולי תוריד את הציפייה מלהיות ג.קיי רולינג הישראלית, ותסתפק בלהיות סופרת בינונית? ואז תוכל קצת לישון? תוכל לקבל קצת נחת ושלווה? ואני אוכל לחזור לאיפה שזה לא יהיה, ולהמשיך לגלגול הבא? או למסע חדש אחר?"
מתעוררת משנת הלילה. מה לעזעזל חלמתי עכשיו?
אלוהים- כולה ביקשתי שעות שינה, לא שינה עם חלומות שהם פטריית הזיה, הזיות יש לי מספיק. אולי אני צריכה להיזהר עם הבקשות שלי מהבוראת, הינה היום אני קוראת "הפסקת אש".
סיימנו להילחם מול איראן. חוזרים לשגרת שקט בין מלחמות.
צריכה להיזהר עם רשימת המשאלות, ביקשתי סוף למלחמות, והינה הפסקה. העייפות מביאה לשחיקה, כמה פעמים ביקשתי סוף אחר למערכה, כן, הסופים הטרגיים הדיכאוניים.
עם זה אני מפסיקה.
ממחר, דרך חדשה. אין בקשות. מעכשיו רק תודות.