בהתחלה נשלחה בגבו של אלי צמרמורת קלה כל אימת ששמה הוזכר, לעיתים נאלץ לסנגר עליה, לבאר את מניעיה. היו פגישות שבהן הרגיש שהיא שומעת אותו, שהיא יודעת, והתחושה הזו, מסתורית ככל שהייתה, נסכה בו סיפוק אדיר.
רונן פנה אליו בעיצומו של משבר אמצע החיים. מאהבת צעירה ממנו בכחמש עשרה שנים בחיקו וקעקוע טרי על זרועו. הוא עורר בו בעיקר שעמום מהול בבוז, אך אולי לא הייתה זו אשמתו של רונן בלבד, שכן הפגישות עמו התקיימו בשעת הצהריים הידועה לשמצה. אלי החל מטה אוזן לדבריו רק משהבין שאשתו היא לא אחרת מאיה ריד.
קולה של איה ריד, שדרנית הרדיו החביבה עליו, לווה אותו מזה שנים בתום ימי העבודה הארוכים בקליניקה: ראשון, שלישי וחמישי. בסביבות עשר בלילה הוא היה נכנס לרכב ומתחיל את הנסיעה מתל אביב לזיכרון. מאזין בקשב רב לתוכנית התרבות העוסקת בניתוח רב תחומי של סוגיות באומנות בת ימינו. תמיד חש קרבה מיוחדת אליה, אך עכשיו, מששמע עליה אחת לשבוע מרונן, ידע שבתחושה הזו היה משהו מן הנבואה.
אילולי היה רונן מכביר במילים אודות המאהבת הצעירה שלו, היה מגלה אלי כבר למן ההתחלה שאותה קנטרנית משמימה הצוברת קובלנות היא לא אחרת מאיה ריד שלו. אבל זה לקח כמעט חודשיים. רק כשהתעניין בשגרת החיים שלהם, סיפר רונן ביובש שאשתו עובדת ברדיו ונעדרת בערבים בשעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לזוגיות. "זה כבר לא משנה," הוא הפטיר בקוצר רוח, "גם ככה היא כבר מזמן לא מעניינת אותי."
לקח מעט זמן עד שנדלו עוד כמה פרטים מסגירים ואלי הצליב במוחו את המידע. הוא היה מנוי וגמור, זוהי אכן אותה איה ריד, איה ריד שלו. כעת התרגש אלי מנוכחותו של רונן ואף ציפה לפגישות אתו, למרות השעה המאתגרת. אם היה רונן מזכיר את אשתו במילה, היה אלי זוקף אוזניים, מתעכב וחוקר, דורש ומתעקש, להבין טוב יותר, לברר מה בעצם קורה שם.
"מה יש כל כך להתעכב על זה?" היה רונן תמהה ומוחה, "אותי מעניין יותר עכשיו-"
אבל אלי לא שעה להפצרותיו. "זה משמעותי," הבטיח אותו.
איה ריד נכנסה לחייו, והוא אחז בכל כנף מילה אודותיה, מסרב להרפות.
בינו לבינו, למרות שהכיר בכך שנסחף, לא ראה בכך משגה מקצועי. הרי ברור שהבנה מעמיקה יותר של אופי היחסים שבין רונן לאשתו היא חלק בלתי נפרד מבירור התהליך המשברי שבו הוא נמצא. חלק משמעותי ביותר מגילוי המשאלה הלא מודעת המפעילה אותו. אבל בפגישות עצמן היה שיח מעין זה לאתגר לא מבוטל. את רונן עניין לדבר בעיקר על איך זה לזיין את המאהבת הצעירה שלו. לצאת לחופשי. הוא רצה לעזוב את איה.
"אני ממליץ לך לחכות עם זה קצת" לא התאפק ופסק, למרות שלרונן כבר אצה הדרך.
"מה פתאום לחכות? אבא שלי מת בן חמישים ושש! יכול להיות שיש לי רק שש שנים ואני רוצה להנות מהן! קיבינימט! לא מגיע לי? הייתי בן טוב ואח טוב ואבא טוב, מתי כבר יגיע תורי?"
"ואיה? איפה היא בכל הסיפור הזה?" התפרץ אלי, שלא הצליח לעצור בעד עצמו.
יש שהיו מטיפים לו ביוהרה שהוא מועל בתפקידו, אבל, הוא טען בלהט בינו לבינו, תפקידו הוא להשהות צעדים נמהרים, לייצר התבוננות, לחקור את מניעיו של רונן ולעזור לו להבין מה הוא באמת רוצה ולא רק לפעול באופן גחמני מתוך חרדת המוות שנעורה בו. היו הצדקות קליניות ותיאורטיות לכל משפט שאמר, ואם היה צריך להציג את הטיפול בפניי מישהו, נאמר בית משפט פסיכואנליטי כזה או אחר, הוא היה יוצא זכאי. זכאי ממה? שאל את עצמו ונאלץ להודות: זכאי מן ההאשמה שהוא פועל ממניע זר, פועל מתוך המשאלה האישית שלו, לתקשר עם איה ריד.
קולה של איה ריד נשמע לו בערבים תם וחשוף יותר מאשר בעבר. הוא האזין לה עתה ביתר קשב. האם מילותיה יסגירו משהו מן המתחרש בבית מתחת לאפה? האם היא חושדת? האם היא יודעת שהגבר שילדה לו שני ילדים, שוויתרה על הזדמנויות קריירה מפתות כדי לנסוע אתו פעם אחר פעם לרילוקיישן, עומד לתקוע לה סכין בגב? רונן הספיק להתייעץ עם שני עורכי דין. אחת הפגישות התקיימה במקביל לאסיפת הורים אליה הלכה איה בגפה, השנייה הותירה אותה קודחת משפעת בהכנות לאירוח המשפחה המורחבת בארוחת ראש השנה. "היא מנסה לנהל אותי," התלונן כילד נזוף ומפונק, "מעירה לי על כל דבר שאני עושה, מחלקת הוראות." הוא היה עיוור למגרעותיו באותה מידה שהיה עיוור לקיומה.
אלי סלד ממנו, ואף זעם עליו, מגנה אותו בינו לבין עצמו. לא הגיעה לו אישה כזו. איך בכלל התחתנה עם אחד כזה? תהה, הרי היא עולה עליו בכל! הוא ראה את רונן בעיני רוחו, קצין צעיר וחתיך מבית טוב המתעתד ללמוד מחשבים, זה הרי מה שרואים בגיל עשרים ומשהו. הוא ידע, הרי גם הוא היה פעם, מזמן, בן עשרים ומשהו.
"כמה זמן לא זיינתי ככה," התרגש רונן, "זה בסדר שאני אומר זיינתי בטיפול, נכון? בכל זאת, גם אתה גבר," הוא גיחך והתענג על המילה.
"זיינת" הדהד אלי.
"זיינתי" התרווח רונן בכורסא מפסק את רגליו בשביעות רצון "וואו, ועוד איך שזיינתי! אתה לא מבין איזה זיון זה היה. יש לה גוף מדהים, השדיים שלה מושלמים"
רונן נסחף בתיאורי גבורה בעוד שמחשבותיו של אלי החלו נודדות. מה תעשה איה עכשיו? האם באמת תישאר זנוחה בגלל איזה פרץ נעורים מגוחך של גבר מזדקן שהתרגש עד דמעות מזיון? הוא היה נסער. הרגשות כלפיה היו הדבר האמיתי ביותר שחש מזה זמן רב. הוא דאג לה, העריץ אותה. זו הייתה כמעט אהבה. הוא התלבט לגבי המילה הגדולה הזו. אהבה. עמיתיו היו טוענים שזוהי רק חבילה עוברת שהושלכה לתוכו ושייכת למטופל. הדיון של פרויד בשאלה הזו הפך רלוונטי עבורו עתה יותר מאשר אי פעם. והרי גם פרויד הודה, טבעה של כל אהבה שהיא מורכבת מחזרות והעתקים. אבל פלפולי הדיון האינטלקטואלי התרחקו ממנו ככל התקדמה השיחה.
"אני לא יודע אם אני מצליח להסביר לך את זה," המשיך רונן משולהב "זה היה, זה היה-"
"איה" אמר אלי.
"אמרתי זה היה," תיקן רונן.
"אני שמעתי 'איה'," התעקש אלי.
"מה פתאום 'איה'? למה שאני אגיד 'איה'? אני מספר לך איזה זיון זה היה!"
"מעניין," ציין אלי, "שבזמן שאתה מספר על הזיון שהיה, מה שעולה הוא דווקא איה." רונן השתתק במבוכה נרגזת. דממה נפלה בחדר. לבסוף פתח בטון אחר מזה שדיבר בו עד כה.
"אני יודע שאני אוהב אותה, אבל אני כבר לא מרגיש את זה מזמן. אין סקס, אין חום, היא מרירה שחבל על הזמן ולא מפסיקה לבקר אותי. תגיד לי אתה, אפשר לראות באומללות כזו אהבה?" "אתה שואל על לראות," ענה אלי לאיטו "אז אולי כדאי שאשאל אותך, את איה אתה מצליח לראות? כי מהשיחות שלנו עד כה אני מתרשם שכבר לא מעט זמן שאתה רואה בעיקר את עצמך".
"אתה מעיר לי כמו שהיא מעירה!" רטן רונן וקולו התגבר.
"אני בא לפה, משלם לך לא מעט, מנסה לדבר על מה שמעסיק אותי, ואתה, אתה עוד מבקר אותי? זה הטיפול שלי! אני אדבר בו על מה שבא לי! אם הייתי רוצה לשמוע הערות הייתי נשאר בבית, הערות יש לי בחינם. ובכלל איך הגענו לכל זה? אני באתי לפה שמח, נכנסתי לחדר הזה מאושר כמו שלא הייתי שנים, באתי לספר לך על הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, ואתה בערמומיות שלך, בלבלתי לי בפה את המילים. חתיכת קשקוש כל העסק הזה!"
רונן יצא מן החדר בטריקת דלת נסערת. את שתי הפגישות הבאות ביטל, ואלי נותר עם קולה הצרוד והנוגה של איה, בלילות ראשון, שלישי וחמישי.
חלפו שלושה שבועות עד שהופיע רונן שוב לפגישה. איה ביקשה להצטרף אליו לטיפול, הוא סיפר מבועת. כנראה שהיא חושדת. הוא לא באמת רצה לעזוב אותה, הסביר, הוא בסך הכל רצה קצת לחיות, להרגיש טוב לגבי עצמו.
"קשה להרגיש טוב ליד איה," הפטיר לבסוף. "לידה אני תמיד נראה קצת לוזר."
אלי הבין בדיוק למה הוא מתכוון. הוא לא היה מנסח את הדברים טוב יותר בעצמו.
"היא תמיד תהיה מאוכזבת ממני, והיא צודקת, אני באמת חמור. לא יודע להקשיב באמת, לא יודע לדבר באופן עומק, ואני מודה, באמת שאין לי מושג מה זו אישה. הילדה הזו שזיינתי, היא לפחות צעירה מספיק בשביל להתרשם ממני. בשבילה אני גבר, אבל איה? בשביל איה אני תמיד אהיה אידיוט. היא בטח יודעת על הכול. מה עשיתי? איך אני אסביר לה את זה? אני בעצמי לא מבין למה זה קרה"
אלי לא חשב יותר מדיי. הרגע סחף אותו.
"אנשים עשויים ממשאלות, ומשאלות הן לפעמים חומר נפץ. לא תמיד יודע כל אחד איך לגעת בהן מבלי לפגוע או להיפגע."
כשרונן יצא הוא החל אוסף את חפציו בתנועות לאות. היו ימים שהיה קשה יותר לשוב אל הדירה הריקה בזיכרון. רונן היה המטופל האחרון שלו באותו היום, תוך דקות ספורות הוא כבר הניע את הרכב.
האם זוהי אהבה אמיתית משלו, או שזוהי אהבה של אחרים שעברה דרכו? הרהר אלי בעת השמע אות הפתיחה של התוכנית. ככל שהרהר בדבר נטה לחשוב שאין טעם בהרהוריו. וכי מהי בעצם אהבה, אם לא לקחת משהו ולהפוך אותו לשלך? פעם לקחת אישה, אמר לעצמו, והפכת אותה שלך, באיזה שהוא אופן, דרך הגוף, דרך מילים. ועכשיו, עכשיו אתה לוקח מילים של מישהו אחר, הופך בהן, הופך אותן שלך, באיזה שהוא אופן, ומעביר אותן הלאה. ומה יש בכך, אם זו כן או לא אהבה?
היו הלילות שהיה נזכר בה, נזכר באיך היא הייתה אז. משהו בקמטים שהחלו להיחרט בפניה היפים היה עבורו בלתי נסבל. הוא הרגיש את העולם סוגר עליו, הימים עברו מהר מדיי, והדברים כולם נאנקו ונחנקו תחת עול הזמן החולף. הוא נמלט אל הקליניקה, אל האוניברסיטה, אל סמינרים ארוכים ורחוקים, עד שאותה סטודנטית עשתה בעבורו את המלאכה. בבית היו התלונות נערמות. הוא התווכח בלהט אף שידע שאין ברהט מילותיו אף גרם של צדק. אלה היו המחשבות של לילות שני, רביעי, שישי ושבת. הוא העדיף את הלילות בהם בילה עם איה. למרבה המזל, היה זה יום חמישי.
אות הפתיחה התנגן וקולה של איה נשמע. "הפעם," היא אמרה, "ניוועץ בשלושה מומחים שידונו עמנו בביטויים של הפמיניזם הרדיקלי באומנות הישראלית בעידן המיטו. זהו נושא טעון וכפי שכולכם וודאי מבינים, אנו מנסים לעסוק בו בתוכנית זו בזהירות רבה. אני באופן אישי, יוצאת מתוך נקודת ההנחה שרגשות הם סוג של חומר נפץ, ולא תמיד יודע כל אחד איך לגעת בהם מבלי לפגוע או להיפגע. ובכל זאת," בקע חיוכה מתוך הרדיו, "אין לנו אלא לנסות."