לבסוף הוא הכין טורטיה, לא היתה ברירה. את הטורטיה אפה קלות על מחבת יבשה משני צידיה, עד שבועות חומות עלו בה. הוא פתח קופסת שימורים של טונה מבריקה, תלש קרעי כוסברה טריה, רוטב סרירצ'ה חרפרף, בצל ירוק, עגבניה. חרקים עיקצצו אותו בין אצבעותיו לאורך כל ההפצצות וגרמו לו לתגובה אלרגית נוראה. יתכן שהיה זה מין פולש כמו נמלת האש, דררות ירוקות, שיחי לנטנה קוצניים או סתם פשפש מיטה מצוי. באחר צהריים אחד של פורענות השליך בזעם את המיטה המתפרקת לאשפה, שטף את כל הרצפות וריסס כמות פסיכית של קוטל. הוא נסע במהירות לחנות הקרובה ביותר וקנה מזרון חדש ונקי. דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שרכש מזרון. המזרון הגיע מגולגל בואקום כמו שטיח, והתנפח בפססס כשפתח אותו בבית. זו היתה פריצה טכנולוגית מרשימה בעיניו, אך לא גירדה את אלגוריתם הסקס הוירטואלי שפיתחו היפנים.
האלגוריתם הפך לסטנדרט החדש לשעות הפנאי, ברמות של הפסקת חיים ודעיכה איטית לניוון וגועל נפש. זה היה תענוג שאין כדוגמתו ואין לעמוד בפניו. לכן הוא התמכר אליו כמו כולם, או כמו כל מי שלא היה אפריקאי. האפריקאים הושמדו בשלב זה בקצב מסחרר במלחמות אזרחים ורעב שלא עניינו אף אחד ביבשות אחרות והגנים השוקולדיים הלכו ויצאו מבריכת הגנים הקולקטיבית, יחד עם הגופרית במלנין הג'ינג'י הויקינגי, עד שאנשים הפכו למשהו בין וניל וצהוב ביצה משום שהסינים החדירו את הקוד הגנטי שלהם למספר וירוסים מהונדסים שיצאו משליטה.
השינויים חלו בתקופה זו בקצב כה מסחרר, שלא היה ניתן לדבר יותר על שינויים מולדים ונרכשים. גנים כבו ונדלקו בקנה מידה של דקות, בהתאם לתחזית מזג האוויר ורצונות מעורפלים. ההתמכרויות האחרונות שיחקו בהם ושחקו אותם והפכו את בני האדם לזחלים מהבהבים היוצאים ונכנסים לפרופורציה, מזילים ריר ומחליפים ערוצים וירטואליים, לברוא לעצמם עולמות נוראיים שלא יטבעו בביצת שעמום סטגנציה וחוסר מוצא. רבים מהם בארצות הקרות התאבדו, חלק התאהבו במושאים שאינם קיימים. לא היה הבדל גדול ביניהם. כולם רצו להזדיין, כל יום, כל היום. כולם רצו אהבה מלאכותית, שלא היתה דומה בדבר לאהבה אמיתית שחיכתה בשמיים והציפה את המרחב בלתי נראית. אנשים ניסו לתפוס אותה בידיים, במחושים, בפיותיהם, והעלו חרס. גזעים אחרים שאלו עצמם למה הם מתבוססים בבוץ הטינה בזמן שהם מוצפים בכל כך הרבה אהבה, אך לבני אנוש לא היה דבר לאמר מלבד להצביע בגמגום עילג ואילם על הקצרים שחברות ענק יצרו במוחם, מזמזמים ללא הרף, מחפשים, רודפים, צורחים, אוכלים, דוחפים, מנסים, נכשלים, מתוסכלים, זועקים לשמיים. לא היתה להם תקווה. לא היתה להם תקווה, אלא אם יצליחו לעצור את המירוץ המטורף הזה לקצר המושלם במוח, לאלגוריתם המשוכלל ביותר שיתכן לתכנות, לפנטזיה המורכבת ביותר שיצליחו להנדס, לעצור, להגמל. שום מכון לא הכין אותם לכך, רק כוח הרצון נותר. וכוח הרצון דעך מרגע לרגע. פרסומות זרחו בעיניהם ושלטי ענק הקיפו אותם מכל עבר, קנה, אכול, צרוך, הכה, עכשיו, מייד, דחוף, צריך.
הוא הצליח לאגור ולאצור בכוח רב כמה מיליגרמים של רצון כדי להאט את התנועה ואחרי שצבר מעט מומנטום החל את הגמילה. למעשה גמילות, גם מזה וגם מזה לא הניח ידו, אבל העיקר היה אלגוריתם הפנטזיות הנוראי שהשתלט על מוחו כעכביש מקסים. הוא נמנע וכיבה והסב את ראשו עד שלא היתה לאלגוריתם ברירה והוא כיבה את ברירת המחדל של הפרסומות הצורחות, לפחות לזמן מועט.
הוא רעד במיטה והסדינים היו ספוגים זיעה. הוא בכה בשנתו והתעורר צרוד. הוא התגרד בכל גופו מחרקים בלתי נראים, שהוא האמין ללא ספק בקיומם כי ראה את עקיצותיהם מנפחות את אצבעותיו, אבל לא הצליח לראותם, רק ריסס שוב ושוב ונשם כימיקלים. ראשו כאב, לא דיבר עם איש במשך כל מוקדמות הקריז, מולל ופורר נייר ועור יבש וקיסמים בידיו ושיניו, ביתו הפך מאורה מצחינה והוא קילל את השמיים ואת אביו ואת אימו שהביאו אותו למחילה מחורבנת כזו של צרות ללא שמץ זיכרון והבנה מהיכן הגיע ואנה הוא בא. כולם העמידו פנים שזה מובן מאליו. אך איש לא ידע. חלום רחוק, זכרון קלוש, מישהו בוודאי ראה, שמע, את הנפש הנצחית הכלואה בגוף הבשר, המאבק עם הצרכים, הכאב, התאווה. משחק שבחר לשחק, חוזה שחתם עליו מבלי לקרוא את האותיות הקטנות, התעלם מהאמנזיה. הוא ישן והתעורר והשמיים שינו את הצבעים מאפור לורוד, משחור לשחר ויום רדף יום עד שהזיעה פחתה והרעד נחלש והוא היה מסוגל לשתות מעט מים ולאכול מעט מזון מוצק. הוא השליך את בגדיו המוכתמים ורכש חדשים. הוא יצא לסיבוב ריצה ונופף לשלום לעוברים ושבים. הוא התאושש לאט והצבע חזר לפניו. הוא גילה שהוא מסוגל לצחוק מבדיחות ולהביע דעה על המצב. הוא אפילו הזמין כמה חברים, וחרק שיניים, והיה להם נעים.
הגמילה דחפה אותו בסערה, עשרים ושלושה ימים חלפו מאז השתמש לאחרונה באלגוריתם ונראה שאין זה משפיע עליו כהוא זה, אך בתום עשרים ושלושה הימים חש את הדחף המוכר בשיפולי בטנו. הוא היה מוכרח. הוא פתח את המסוף והקרין על הקיר את את מודל הבסיס, את תאי הגזע, ממנו התחיל שולח הוראות גחמתיות כדי לעורר את המיצים, זנבות ואוזניים צמחו וקמלו, הרחם שינה מיקום והראש ארך והתפחס, השיער צמח והתקצר, החליף צבעים והתביית על טורקיז. הוא לא ניסה עד כה הכלאות מוזרות אבל עכשיו היה זה בלתי נמנע והוא שילב כרישים ובת יענה וטווס ואיגלו וחתיכות של אננס שנראו משום מה מעוררות תיאבון יותר מכל שאר הגחמות. לבסוף התביית על יצור שהיה כמעט אבל לא בדיוק ברזילאי, כמעט אבל לא בדיוק נערה, כתפיים מוצקות, חזה שטוח, עיניים גדול ריקות מהבעה וזנב שטני שאינו קשור לכלום. באקולייזר הקוגניטיבי כיוון את המדיד הפסיכיאטרי למשהו כמעט אבל לא בדיוק בורדרליין וכעס עליה עוד בעודה בשלב העיצוב על ששכבה עם כל מה שזז. הוא לבש את תחתוניו האדומים וחליפת הכושר והחל מנפח את שריריו למען מישהי שעשויה מאפס ואחד ואין לה נשמה. הכעס בער בו. הוא טרם הפיח בה רוח חיים וכבר כעס. הכעס הדליק אותו, הניע את מיציו והוא תיקתק בפראות "רבע שעה עשרים דקות". כל דבר היא תדחה ברבע שעה עשרים דקות עד שהוא יתפוצץ ויתפוס בה. הוא ילכוד אותה בתחנת הדלק, ליד הצרכניה, ישכיב אותה בשיחים ויקרע ממנה – מה? שריון אלומיניום? שמלת שיפון? לא, סתם בגדים פשוטים כמוה. הוא כעס עליה והוא רצה אותה. הוא ניהל איתה שיחות בראשו והדליק אותה לחיים. הוא קבע את המיקום וסגר את האלגוריתם.
השמש נטתה לשקוע והיה חם וזמזום ציקדות נשמע בעצים. הוא הלך במרץ בוחן את שריריו, את שיערו, את מצחו המיוזע, הוא רצה להראות טוב למופע, למרות שלא היו צופים. היו כאלו ששידרו זאת עשרים וארבע שעות ביממה והרוויחו כסף טוב. הוא מישש את הקונדום המיותר בכיסו, כי לא היתה מסוגלת לייצר ילדים.
תגמור בתוכי היא אמרה לו כשנפגשו והסתכלה עליו בעיניה הגדולות חסרות ההבעה. בחיים לא, אמר והשכיב אותה מאחורי השיחים. התחנה היתה סגורה אבל אולי המצלמות עבדו. הוא לא עבר על שום חוק, לא ביצע שום עבירה, סתם עוד סוטה אחד בשיחים. תגמור בתוכי, היא אמרה לו, אתה תהיה אבא טוב, תזיין אותי. והוא טחן אותה שוב ושוב ושוב ושוב, ולא הצליח לגמור. הוא הביט בעיניה הגדולות, חסרות ההבעה ומישש את זנבה השעיר. היא אחזה בו בכוח, אל תלך, אמרה. אני לא הולך סינן. אל תלך, אמרה, תבטיח שתחזור, אמרה, אני לא הולך אמר, תגמור בתוכי אמרה והוא גמר. בלי קונדום. ומאחר עשרים ושלושה ימים חלפו ומוחו הפך לקצרים חשמליים הוא היה משוכנע באותו רגע שחייו הסתיימו והפכו לסיוט משום שהכניס להריון אלגוריתמית בורדרליין הדוחה כל דבר ברבע שעה עשרים דקות. הוא הרים את תחתוניו האדומים וניגב את הזרע. שום דבר לא בא על מקומו בשלום. תזיין אותי, אמרה, והוא לא השתכנע. היה עליו לפעול מהר. הוא שבר את מפרקתה בתנועה מהירה כדי להבטיח שלא יצאו צאצאים מעוותים מהזיווג הלא קדוש הזה, והיא נעלמה בריצוד אלקטרוני כהשאלגוריתם נסגר. האם היית מרוצה מהחוויה? שאלה פרסומת ענקית על הקיר, מלבינה את פניו ברבים, באופן זרחני, על כל הקיר האחורי של הצרכניה. הוא התכווץ. הוא החל להתגעגע אליה ורצה לשלוח לה הודעה, אבל לא היה למי לשלוח. היה עליו לשוב הביתה ולתכנת אותה מחדש. בניגוד לעידן האנאלוגי, כאן היה אפשר לחזור על אותן תוצאות בדיוק מרהיב גם אם היו מורכבות להפליא.
בסוף השבוע תיכנת אורגיית טראנס עם עשרות גופים וגופות עירומים וערומות. מים קרים רוססו על הרוקדים מעל, כולם היו באקסטזה, וכולם הזדיינו אחד עם השני. לחלקם היה זנב, חלקם היו דגים, לחלקן היה אפרסק. נשברה הגמילה לחלוטין והוא רקד וזיין, זיין ורקד, הזרע נשפך כמים והמוזיקה גאתה סביבו באושר אינסופי. הוא ויתר על כימיקלים ובמקומם שאף ונשף עמוקות לאורך כל האורגיה המוזיקלית עד שחש איך החמצן מדגדג בקצות אצבעותיו וראשו סחרחר, זה היה מוצלח יותר מהסרוטונין המלאכותי שסינתזו היפנים בעזרת האלגוריתם. המעבדות הוירטואליות צצו כפטריות אחרי הגשם והתחרו ביניהן על רמת הפסיכוזה שהביאו ללקוחותיהם. אחרי שחווה קומה של ארבעים ושמונה שעות החליט לתכנת אותם בעצמו, ולבסוף, כאמור, עבור לנשימות.
במהלך הקומה נתקל בגמל שלמה ענק מהמימד החמישי, וזה הציע לו לפתור את החריקות השונות בנשמתו וההתרסקויות החוזרות ונשנות בחייו. הוא שיגר אותו למערבולת של הילוכים וגלגלי שיניים מטאפוריים והדריך אותו כיצד להוציא את אלו המרגישים ככאב. ההילוכים נעו במהירות מעוררת בחילה, בכל פעם שהושיט ידו חשב שהוא מאבד אותה, אך היא לא היתה אמיתית, ובכל פעם שהוציא שבר של גלגל שיניים שינה כל המערך את צורתו וכיווני התנועה התהפכו לחלוטין, התאימו עצמם לתכנות החדש. היה זה האלגוריתם הארור, במימד אחר, מורכב להחריד. לאחר שהוציא מספר חתיכות נוספות לא היה מסוגל לעמוד יותר במערבולת המסחררת ותופעות הלוואי והוא צעק וחדל. החרק העצום הבטיח לו שמעתה והלאה הדרך תהיה יותר קלה.
כשהתעורר תיכנת את בורדרליין שחיכתה לו בעיניים גדולות. לא היה לה זנב והיא לא היתה בהריון. היא שכבה עם כולם, אבל לא היה אכפת לו יותר. הוא היה צריך מישהי שתעזור לו לעבור את הגמילה והוא ליטף את ראשה המוזר ולחש באוזנה מילות אהבה. תגמור בתוכי, לחשה. אין מצב, אמר. את משוגעת. רבע שעה, אמרה. עשרים דקות. והטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ ירדה בשתי מעלות.