"אבא ?" שאל אותי אופיר
"מה ?" שאלתי חזרה
"כשסיפרת לנו על איך אלדין ביקש מהג"יני שיעשה אותו עשיר וייתן לו הרבה כסף… מאין הג'יני הביא את הכסף הזה ? הוא גנב אותו ממישהו אחר ונתן אותו לאלאדין ?"
"לא אופירי, ודאי שלא. הג'יני הוא לא גנב. הכסף שהג'יני הביא לאלאדין לא היה שייך קודם לאף אחד אחר… זה היה כסף חדש"
"אז מה זה אומר ? … " מתעקש הזאטוט "שהג'יני זייף אותו ? הוא הביא לאלאדין כסף מזוייף ?"
****
אז זהו. שגם בנושא המשאלות יש חוקים.
את החוק הראשי מכירים כולם : אסור לבקש משאלות נוספות. זה ממש בייסיק. וזה כתוב פעם אחת איפה שהוא בתחילת התקנון ויותר לא מזכירים את זה. את נושא האיזון, דווקא טורחים להזכיר כמה וכמה פעמים, למרות שרוב האדונים (כך התרגלנו לכנות את ברי המזל שמגיעה להם משאלה אחת לפחות) בכלל לא מודעים לאספקט הזה של העסקה. הם מודעים בעיקר לצד שלהם בסיפור, בד"כ חמדנותם לא יודעת שובע, ואנחנו משתדלים שלא לספר להם מה המחיר האמיתי כי זה די מבאס למען האמת, ולחלק מהם (לא רבים אבל תמיד יש יוצאי דופן) זה עלול לייצר דילמה מוסרית ואז אתה תקוע עם אדון שיודע מה הוא רוצה, אבל מהסס לבקש את זה. שחושב יותר מדי על המשמעויות ועל הנזק האגבי שהוא מחולל למישהו שהוא בכלל לא מכיר. כן כן, אם אי פעם שמעתם על אסון שהתחולל למישהו, ככה סתם פתאום, יש סיכוי שמעברו השני של אותו מסדרון מסתתר לו מילוי משאלה של מישהו אחר. עכשיו אנחנו ממש לא בקטע של רצף אסונות (אין לנו שום קשר למה שקרה לבחור המסכן הזה מארץ עוץ, נראה לי ששמו יואב או משהו כזה….) אנחנו דווקא משתדלים לפזר את הצרות על פני כמה וכמה חסרי מזל. כמה זה כמה וכמה ? נו טוב, זה כבר תלוי בחמדנות של האדון המבקש. הכי טוב זה כשהם מבקשים משהו עמום וכללי, ואז יש לנו פתח לשיקול דעת. משתדלים מאד לשמור את הנזק ההיקפי למינימום (אבל מצד שני אנחנו לא מלאכים חס וחלילה , אז אין לנו באמת מחוייבות מוסרית או חוזית – זה פשוט אתיקה בסיסית, שגם היא מוזכרת היכנשהוא בשולי התקנון).
חשוב שתבינו, ג'ינים הם לא קוסמים זה סתם סטריאוטיפ שגוי שדבק בנו ובחרנו שלא להפריך. כשאתם חושבים על קסם אתם חושבים על פיות או שדונים שלהם באמת יש כוחות קסם (ולא פיית השיניים, אגב, זו סתם המצאה חולנית של הורים עצלנים שאין להם כוח לעמוד שתי דקות ולוודא שהזאטוט מצחצח כמו שצריך, אז הם עושים מיקור חוץ ליצור דימיוני והילד התמים קונה את זה). אלו שבאמת יש להם כוחות קסם יודעים ליצור יש מאין. אלו יצורים משני מציאות, אך לא כך הדבר לגבי אוכלוסיית הג'ינים. אנחנו יותר, הייתי קורא לזה "מעוותי מציאות". בגלל זה אגב קיים התקנון ובגלל זה כל ג'יני מנהל משא ומתן עם האדון ברגע שהוא מבקש משהו שהג'יני בעצם לא יודע לעשות. במקרה שכזה התקנון אומר להתמקח, להתווכח אבל בשום פנים לא להגיד "אני לא יודע לעשות את זה". הכי קרוב שהתקנון מרשה זה לשקר ולומר "אסור לי לעשות את זה" כמו במקרה של אינסוף משאלות (שהרי ברור שאני יכול לתת לו כמה משאלות שהוא רוצה. אני לא מוגבל לשלוש. למה מה אני, דג זהב? אבל צריך למתוח את הגבול איפושהוא, ושלוש נשמע כמו עסקה הוגנת). אז אם נסכם, ג'ינים הם לא קוסמים, ג'ינים הם בגדול סוג של גנבים. כדי למלא משאלה של פלוני, אנחנו חייבים לקחת מאלמוני – זה העיקרון הבסיסי באיזון. לא תהיתם למה כל ג'יני מעוטר בשני צמידים ? אלו האזיקים שלנו, וכלי הקיבול שאתם משפשפים כדי לחלץ אותנו ממנו הוא הכלא שלנו. הייתה תקופה בעבר שככה עשו לגנבים. זה סוג של עבודות שירות. במקום לכלוא אותנו ולזרוק את המפתח, נתנו לכולנו צ'אנס, מעין הזדמנות שניה. אז רגע לפני שהחתימו אותנו על התקנון ותקעו אותנו בכלי הקיבול, הבהירו לכל אחד מאיתנו שיש לנו זמן קצוב לבלות במאסר. מי שממלא משאלות כהלכה מקצרים את זמנו ומי שלא, עושה בקלבוש את התקופה במלואה. וכשאני אומר תקופה זה לא צחוק, זה יכול להגיע למיליוני שנים, תלוי כמה חמורה העבירה או כמה קשוח הקוסם ששפט אותך. אני אישית קיבלתי תריסר אלפים כי גנבתי תריסר תכשיטים מהקוסמת שהעסיקה אותי כשוליה, ותפסה אותי עם כיסים מלאים שהתקשיתי להסביר. אבל די לדבר על עצמי. רציתי בכלל לספר לכם על הפעם ההיא שפגשתי את דני.
****
כשנפגשנו בפעם הראשונה דני היה סטודנט צעיר לארכיאולוגיה. הוא ויתר על חופשת הקיץ שלו בתמורה לנקודות זכות שהשגתן חייבה אותו להתייצב כל בוקר למשך חודשיים בתל כנעני עתיק שנחשף זמן לא רב לפני אותו קיץ ולנקות אבק מחרסים. דני היה מה שנהוג לכנות מלח הארץ. מתולתל ושזוף, מסתובב תמיד בסנדלים ומכנס קצר. הוא בא ממשפחה עשירה מאד אבל התכחש לכספה. הייתה לו זוגיות טובה עם יונית שאותה פגש בספריה בשבוע הראשון שלהם באוניברסיטה ומאז קרא לה 'הנסיכה שלי'. דני היה מהחרוצים האלה שמגיעים ראשונים לאתר ומסדרים הכל לפני שבאים האחרים, אפילו את פינת הקפה הוא היה מסדר (למרות שהוא עצמו לא שתה קפה בכלל, רק סוגים שונים של תה עם עשבים שליקט בעצמו). דני גדל כילד שמנת במשפחה של עורכי דין ממולחים אבל בגיל צעיר מאד החליט בעקשנות ראוי לציון, שמה שהוא רוצה זה לחיות בטבע, כמו אחרון ההומלסים. ארכיאולוגיה הייתה הדרך השניה שלו להכיר לעומק את הארץ שכל כך אהב, וגם דרך להתחבר לשורשים הארציים שלו. כזה היה דני, אופטימיסט שהחיוך לא מש מעל פניו (ויש מי שיאמרו תמים במקצת), אבל התכונה הגרועה ביותר בפורטפוליו של אדון דני היא שהוא נולד אלטרואיסט בלתי נלאה. זה מה שסיבך את שנינו מהרגע הראשון. טיפה של אנוכיות לא הייתה בו ומכאן הדרך לאבדון הייתה קצרה.
היה זה בוקר קייציי טיפוסי שעה שדני ישב בשיכול רגליים מול התל החשוף כשספל תה צמחים מהביל לצידו, מכוש קטן בידו ותלתליו מתנוצצים באור ראשון. לצידו הייתה פרושה שמיכה ועליה קרוב לעשרים וחמישה חלקי חרס, ממויינים לקבוצות לטובת הדבקה מאוחרת. דני לגם ודגם ועל הדרך פיזם לעצמו שיר לכת קטן, משהו שקשור לפרחים. בערך חצי שעה לתחילת החפירות דני שלה את כלי הקיבול שלי מתוך הרגבים ומבט פליאה נסוך על פניו (כן אני יכול לראות מתוך הכלי מה קורה בחוץ למרות שהוא אטום, אין לי כוח להסביר את זה אז אני פשוט אגיד "שרדינגר" ותניחו לי להתקדם בסיפור).
אז דני שולף אותי כולו מופתע, בעיקר מהעובדה שמצא כלי שלם. הוא משפשף באגודלו את החותם בראש הכלי ורואים על פניו אושר שאין כדוגמתו, כמו ילד קטן לפני שהוא פותח מתנת חג מולד (אגב, גם סנטה קלאוס זו המצאה, את המתנות מתחת לעץ בדרך כלל שמים אלו שקנו אותן, ולא זקן לבוש אדום לבן שגלש במורד ארובה מפוייחת ואישהוא נשאר נקי – כבר כאן הייתם אמורים לחשוד). אז דני ההמום מביט שמאלה, מביט ימינה וקולט שאין לו עם מי לחלוק את הממצא. כל הקולגות שלו נוחרים עדיין במיטותיהם (כולל המרצה שמעביר את קורס, שלצידו מנמנמת כרגע סטודנטית שממש אבל ממש רוצה לקבל ציון עובר מבלי לכתת את רגליה אל התל המשמים). אז דני שולף מצלמה ומתעד את הכלי המאובק. אני עוצם עיניים בכל פעם שהפלאש מסנוור אותי. אחר כך הוא מתעד במחברת את הזמן, המקום ותיאור הכלי. אחר כך הוא מתלבט. בעיקרון היה עדיף לקחת את הכלי לרנטגן ולראות מה יש בפנוכו לפני הפתיחה. אולי יש שם זרעים של משהו שנכחד כבר מזמן, אולי שמן או חומץ. דני משקשק קצת את הכלי בעדינות אך לא שומע כלום בתוכו. הוא מתלבט אם לפתוח ולהציץ או לחכות לכולם. בסוף האלטרואיזם שלו מנצח והוא בוחר להמתין. הוא שולף מגלר מערכת הכלים ומתחיל להבריש ולסלק אבק. אחר כך הוא משתמש בכף ידו עטויית הכפפה כדי לחוש את המרקם של הכלי. בשבילי זה מספיק. לפי התקנון זה נחשב שיפשוף חוקי. אז יצאתי לפגוש אותו.
"מה מה מה?" מגמגם דני ושומט את הכלי מידיו. האינסטינקט הראשון שלו הוא לכסות את פיו ואפו, נוכח העשן הלבן שפורץ מהכלי כמו קיטור מקומקום, שזה עתה החל לשרוק.
אני מתמתח ומחייך לדני השרוע פרקדן ומבט אימה צרופה על פניו.
בחרתי להתגלות בפניו כדמות אנושית. בעיקרון יכולתי להופיע מולו גם כחתול או שיח בוער, אבל גיליתי שבני אדם מתקשרים טוב יותר עם משהו שנראה דומה להם.
"תרגע חביבי" אני מרגיע אותו ושולח יד מושטת לעברו. דני מהסס אך התמימות שבו גוברת והוא מושיט לי יד. אני עוזר לו לעמוד.
"מי? מה? מי אתה?" מגמגם המתולתל.
"אני כרטיס הלוטו המנצח שלך, נראה לי שלא יזיק לך לקנות זוג סנדלים חדשים"
הבחור עדיין בהלם.
"טוב, אולי תכין לי גם תה כמו שלך ונדבר קצת – בסדר?"
דני בולע רוק בכבדות, מהנהן ושופת מחדש את הפ'ינגן מעל הגזיה.
אני פורש מחצלת קטנה מול הנוף המדברי-הררי וכשדני חוזר עם שני ספלים מהבילים הוא מוצא אותי מתרגל נשימות בישיבה מזרחית.
"התגעגעתי לאוויר הצח" אני מתוודה בפניו בעוד הוא מניח את הספלים ומתיישב לידי. דני מציץ בחשדנות בצמידים על פרקי ידי. אין לי כח להסביר לו את זה עכשיו, אולי אחר כך (ואולי אף פעם לא).
"תודה" אני מהנהן לעברו ולוגם מהתה בשביעות רצון קולנית במיוחד. " לימונית לואיזה זוטא לבנה ודבש… אני צודק?"
דני מהנהן לעומתי מבלי אומר ונועץ בי מבט חשדן מתחת לסבך תלתליו.
"טוב… נעשה את זה קצר כי אני מרגיש שאולגה הרגע קמה מהמיטה, מה שאומר שתוך פחות משעה היא תתייצב כאן ותתחיל להפריע לנו עם שאלות מיותרות. לי קוראים ג'יני. אני בגדול כל יכול. אתה, דני ,האדון שלי כרגע, כי שחררת אותי מהכלי שלי. בגדול יש לך שלוש משאלות.לבקש ממני למרות שאפשר גם פחות אם תרצה ואסור לך לבקש עוד משאלות. קפיש?"
דני אילם אך מהנהן בהבנה.
"טוב, אז מהי משאלתך הראשונה?"
שנינו יושבים ולוגמים בשקט את התה ודני מהרהר.
"אני לא מאמין לך" הוא אומר לפתע. מזל, פחדתי שמההלם הוא נהיה אילם ואז אכלנו אותה כי הוא חייב לבקש בקול רם וברור – זה חלק מהתקנון.
"ברור לחלוטין ובסדר גמור. בגלל זה אני נותן לך שלוש משאלות. תתחיל בלבקש משהו פשוט ותיווכח שאני לא מבלף"
דני מחייך. חושב ואז אומר
"הלוואי שהיה לנו כאן מגש בקלאוות לאכול עם התה"
אני מקיש באצבע צרידה ומגש בקלאוות מתגשם על המחצלת למול עיניו של דני ההמום.
בהמשך היום סוחר תורכי יפתח את חנות הממתקים שלו ויגלה שמגש הבקלאוות הגדול נעלם. הוא לא יבין מה ואיך זה קרה אבל יניח שמישהו מעובדיו חמד לו לצון והעלים את הקרטון לפני שסגר את החנות.
דני בשוק. הוא שולח ידו קדימה ומרים בקלאווה נוטפת ועסיסית. הופך אותו בידו מצד לצד ובוהה בה כמו אדם טיפש ביום שמש חם שמחפש למצוא את מקור הנזילה מקוביית הקרח שבכף ידו. לאחר שהתרצה הוא נוגס בה ומבט של אושר מתפשט על פניו.
"אוקיי" אני מפריע להנאתו הצרופה כשניכר שהשתכנע. "תרצה עכשיו לנסות לבקש משהו קצת יותר מאתגר ?"
דני ממשיך לכרסם את הריבוע המתוק ולוגם מכוס התה שלו. כשהשקט נמשך מעל לדקה אני מבין שאין מה להיחפז ומצטרף אליו. שנינו יושבים בישיבה מזרחית, מול נוף קדמוני ופראי מהסוג שראו גם אבות אבותיו. לוגמים מיים חמים עם ניחוח עשבי קלוש, ומכרסמים את המתוק מתוק הזה.
"חשבתי על זה" אומר דני כשהתה שלו מסתיים וטיפותיו האחרונות כבר נשאבו לשפתיו בצליל שרומז 'נגמרתי'. הוא מניח את הספל בידו ואני ממשיך לבהות בו ובנוף לסירוגין וממתין להמשך דבריו.
"המדינה שלנו מאד ענייה במשאבים… למעשה המשאב העיקרי שלנו אלו מוחות. בינתיים, לכל השכנות שלנו כאן באיזור יש נפט. הרבה נפט. זה לא הוגן שלנו אין כאן כלום. נכון, מצאנו גז, אבל עדיין – נפט הוא הזהב השחור. החלטתי. אני רוצה שבארץ יתגלו עשר בארות נפט בחודש הקרוב"
אני מקשיב לו, ובהתחלה אני כמעט נחנק מהבקלאווה שלי… עיניו נוצצות וחדורות מטרה. הוא נטול אגו לחלוטין וכנה לחלוטין בבקשתו – שיט, אני בצרה.
"דני יקירי" אני מניח מידי את ספל התה ושאריות הממתק "אולי תשקול שוב ? בארות נפט ? בחייך… אתה לא רוצה משהו בשבילך ?"
"לא רוצה" עונה לי הנבלה… " רוצה נפט למדינה… ועכשיו"
"תעצור רגע ותחשוב… איזה בלאגן יצרו עשר בארות נפט. כולם יריבו על הזכויות. כל האוייבים שלכם ירצו לתקוף אתכם כדי לקחת מכם את זה. אתה מבקש פה משהו מסוכן"
"כולם כאן גם ככה רבים כל הזמן על כל נושא, זה חלק מהדי.אן.איי שלנו. ולגבי האוייבים אני לא מודאג. כבר שנים שהם מנסים, אבל המוחות שלנו מנצחים במירוץ. לא, אל תנסה לשכנע אותי לרדת מזה. החלטתי ואמרתי מה אני רוצה. אלא אם תגיד שאתה לא יכול לעשות את זה…" נועץ בי החצוף הזה מבט מתריס ומתגרה במזלו.
"יכול, יכול… טוב נו… אתה האדון אתה קובע. פשוט חשבתי שאולי תרצה לחשוב קצת עד הסוף על ההשלכות של מה שאתה מבקש."
"אין לי כוח לחשוב ובכלל אני רואה את הפיאט של אולגה מתקרבת אלינו. אז קדימה. צא לדרך. אני מבקש עשר בארות בתוך חודש."
אני נועץ בו מבט אחרון של תקווה, אולי יחזור בו מבקשתו. תלתליו נחושים ומבטו רציני כפלדה.
"משאלתך היא לי פקודה" אני מצטט מתוך הפרוטוקול ונמוג בענן עשן חזרה לתוך כלאי.
*****
"אני לא מבין מה שאתה אומר לי" שב ושואל שר התשתיות הלאומיות את הגיאולוג אדום הפדחת "איך באר נפט יכולה להיעלם ? מה? שאבנו את כל הנפט?"
הגיאולוג השמנמן מוחה בממחטה את מצחו המיוזע כמעט עד לעורפו. "נשבע לך בחיי הנביא שאין לי מושג איך זה קרה. עד אתמול הכל היה בסדר. עשרת אלפים חביות ביום כמו שעון ופתאום הצינורות ריקים…"
השר נתן מבט זועם בשמנגוץ, כאילו מעוצמת מבטו בלבד ישובו הצינורות לנבוע.
"וזה לא רק אצלנו…" מגמגם הגיאולוג.
"מה זאת אומרת ? זו תופעה גלובלית ?" צורח השר הזועם.
"זה קרה לפחות בעוד שני מקומות. קולגות שלי מהמדינות האלו התקשרו להיוועץ בי, לגבי מה יכול היה לגרום לכך. כמובן שלא סיפרתי להם שזה קרה גם אצלנו. אבל יכול להיות שזה קרה גם אצל אחרים. אולי אצל כולם ?"
****
"אני לא מבין מה שאתה אומר לי" שב ושואל שר התשתיות הלאומיות את הגיאולוג המחייך מאוזן לאוזן " איך באר נפט צצה לה כך פתאום ? מה קרה ? חפרנו קצת יותר לעומק ומצאנו פתאום אוצר ?"
"לא…" קורא הגיאולוג בחדווה "היו עשר נביעות ספונטניות ברחבי הארץ. נסענו לשם עם ציוד מדידה והפלא ופלה… עשר בארות גדושות במה שנראה כמו נפט לעשרות אם לא מאות שנים."
"אני בשוק…" קורא השר ומבט של אושר נסוך על פניו "פשוט נס… ובדיוק בזמן. עם מצב הגירעון התקשינו להעביר את חוק התקציב. נראה לי שבעיותינו נפתרו. תביא מהר ניתוח כלכלי של כל מה שמצאתם. אני רוצה לבשר זאת אישית לראש הממשלה. עבודה יפה מאד מישקה."
****
"אליה וקוץ בה" מכריז ראש הממשלה באוזני ראש המוסד.
"לגמרי…" עונה שין. המקורות שלי מוסרים לי שעשר מדינות כבר זיהו כל אחת שנעלמה להם באר אחת לפחות. ובמקביל צצות להן עשר ממש כאן בישראל. זה כאילו שתינו להם בקשית. אתה מבין אילו גלי אנטישמיות זה יחולל בעולם אם יוודע הדבר בציבור הרחב ?"
"תמשיכו להשתיק את המידע לגבי זה… מה עם השר והגיאולוג הראשי ?"
"הראשון סוכר את פיו, כמו גם שר האוצר – אם הוא יודע מה טוב בשבילו. הגיאולוג כבר שבוע באגף האיקסים מנותק מהעולם. אבל לא נוכל להסתיר זאת לנצח. אתה מבין שגם בארה"ב, גם ברוסיה וגם בסעודיה נעלמו בארות מישהו בסוף יעשה אחד ועוד אחד ויגיע אלינו בתלונות " מתרה ראש המוסד.
"אז הכי טוב להתמודד עם התלונות הללו עם קצת יוצר כסף בכיסים. תעשה בירור שקט אם יש מדינה שרוצה לקנות מאיתנו נפט בחצי ממה שמוכרים הערבים… תתחיל בקטן ודיסקרטי… והכי חשוב שהתקשורת לא תשמע על כך מילה". פוקד ראש הממשלה ומסלק את ראש המוסד מלשכתו בהנף יד.
****
"הערב בחדשות…" מכריזה מגישת החדשות האדמונית והמטופחת "… משבר האנרגיה העולמי ממשיך. שלוש מדינות נוספות הודיעו על השעיית הסכמי הסחר שלהם עם סין לאחר שזו האחרונה בחרה לחתום על חוזה לאספקה בלעדית של נפט עם מדינת ישראל. מדינה נוספת מאיגוד אופ"ק מצטרפת לקריאה למדינות ה G8 לפעול להעלאת מחירי הנפט שצנחו בעשרות אחוזים בימים האחרונים. ראש ממשלת ארה"ב מברך ומכריז על כוונת מדינתו להינתק לחלוטין מהתלות בנפט וחזרה לפרוייקט פצלי השמן. באיראן, שר החוץ מאיים במלחמה כוללת להשמדת ארה"ב וישראל שהן חלק ממזימה אמריקנית-ציונית לגנוב את המשאבים ואוצרות הטבע של מדינתו. הרב הראשי לישראל מכריז : תפילותינו לקדוש ברוך הוא נענו. הוא שלח ידו ולקח ממשנאינו ונתן לנו כפי צרכינו. ראש האופוזיציה מסר בתגובה כי הוא קורא להקמת ממשלת אחדות לאור קריאות הנקם הגוברות מצד אויביה של ישראל, שנראו כי התרוקנו ממשאביהם בין לילה ותולים את האשם בישות הציונית. בבורסה לעומת זאת נרשמו עליות חדות לאחר הגעת התחזיות ממאגר כלנית, רקפת ויסמין שעלו על התחזיות הראשוניות והשמרניות של משרד האוצר. נגיד בנק ישראל הכריז על כוונת הבנק להפחית בהדרגה את הריבית במשק ורמז על כוונה להקטין בהדרגה ובעתיד הנראה לעין גם את שיעור המע"מ."
****
כשנפגשנו בפעם השניה דני כבר היה מוכן לקראתי. שתי כוסות של תה מהביל נחו על מחצלת בראש התל. מגש של קרואסונים טריים לצידן.
דני חייך כשהתגשמתי לנגד עיניו והניח מידו את החרס שאני קורא לו בית.
"תתכבד" אמר והחווה בידו על המאפים. "זה מהמאפיה שמתחת לבית שלנו. אפשר לומר שבחרנו לגור שם בעיקר בזכות האפשרות לקום כל בוקר, לפתוח חלון ולהסניף מאפים מתוקים".
טעמתי. לא רע בכלל.
"בטח קיווית שאני אבזבז גם את המשאלה השלישית שלי על בקלאווה – נכון ?" קרץ דני בחיוך ממזרי.
"האמת שלא," אמרתי לו בשיא הכנות "אם כבר, אז קיוותי שתאמר לי לבטל את מה שביקשת ממני במשאלה האחרונה. נראה שזה יצר לא מעט בלאגן בעולם, גם במדינה שלך… לא חבל ?"
"לא מתחרט…" אמר דני בחיוך ובצע רוגעלך לשניים "העולם ימצא כבר לבד את האיזון שלו. בינתיים זה עשה בעיקר טוב למדינה שלי וזה מה שחשוב לי. עם כל הצרות התמודדנו בעבר ונדע להתמודד גם עכשיו ולעולם.
אז עכשיו שזה מטופל, הגיע זמן לחשוב קצת על עצמי. הצעתי נישואין ליונית ואנחנו מתחתנים בעוד שלושה שבועות"
"מזל טוב" אני מברך אותו "שיהיה בשעה טובה"
"כן, " אומר לי דני וחיוכו רחב עוד יותר "בקטע של השיהיה בשעה טובה חשבתי שאתה תעזור לנו קצת. החלטתי מה המשאלה השלישית והאחרונה שלי. זה קצת יותר ממגש בקלאוות, אבל נראה לי הרבה יותר פשוט מעשר בארות נפט…"
"מה זה?" תהיתי, כשחצי רוגעלך אכול בידי.
המתולתל חייך והניף את כוס התה שלו במחווה של ידידות אמת "אתה מוזמן כמובן כאורח כבוד לחתונה שלנו, וכמתנה לחתונה, אני מבקש שתעזור לנו לסגור את המשכנתא"