אלי מעולם לא עבד יותר מדי, הקפיד להימנע ממתח, אכל בצורה סבירה וישן בשעות קבועות. אדם בריא בסך הכל. את מהדורות החדשות הקפיד לשמוע רק לכמה דקות. הוא העיף מבט בתמונות של אסונות ונמנע מסרטונים שלהם. כך האמין שהוא שומר על הבריאות שלו.
הוא אהב את הבית שלו ועד המלחמה הנוכחית הרגיש בטוח בין קירותיו. אך כמה שניסה לשמור את העולם שבחוץ בחוץ, מצא את עצמו לאחר התרעת טילים, שוכב על שני מזרוני שדה במסדרון דירתו. אין לו ממ"ד, חדר המדרגות אינו בטוח בגלל חלונות זכוכית בין הקומות, ובִּמקום מקלט, יש בבניין רק מחסן ישן עם קירות דקיקים ודלתות עץ מצהיבות. בפעם הראשונה, כששמע את האזעקות מפני הטילים, החליט לא להילחץ. האפליקציה של פיקוד העורף אמנם הבהילה אותו בפעם הראשונה, אך גם את צליליה המטלטלים למד להדחיק. הימים של אלי נותרו "מאווררים". תמיד תכנן דבר אחד או מקסימום שניים ביום. רוב הזמן נשאר בבית וכשיכל עבד מהבית. לעיתים, היתה חוזרת מחשבה מטרידה במוחו: אני אדם קטן ועצוב.
הוא ניסה לנחם את עצמו בכך, שרוב האנשים קטנים ושעצב זה לא נורא כל כך. כאשר שמע את רעד התריסים מהדהד בעקבות היירוטים, תהה: אולי זה הרגע האחרון? והרגיש עוד יותר קטן מהרגיל ועוד יותר לבד. לפחות בינתיים, הטילים לא נפלו על הבניין ואלי המשיך עם שגרת חייו ובריאותו התקינה.
ובכל זאת, בבוקרו של יום שלישי אלי חש תחושת צריבה עזה באזור הגרון. הוא שיעֵר שזו צרבת. כמו כל אדם מודרני, חיפש ברשת ואסף אינפורמציה מדאיגה על מכאוביו. הוא ציפה שהצרבת תחלוף תוך יומיים-שלושה, אך לא!
אני שונא להיות חולה, חשב לעצמו, בכעס. הוא לקח את רשימת הקניות ויצא למשימה – הפעם קנה יותר בננות ותפוחי אדמה מהרגיל. כשהגיע לדוכן בסוּפר והביט ביוגורטים הפרוביוטיים, חש בקור טחוב, כזה שמעורר בו תחושת גועל ומשיכה בו זמנית – דחף לקנות ודחף להתרחק. הוא לא הרגיש רצוי שם, במעבר הצר. עובד זריז פרק סחורה וחסם את המעבר. ידיים הונפו ובדקו תאריכים. הוא התלבט עוד רגע, ואז החליט להימנע ממוצרי חלב. רק אתמול קרא שחלב אולי מקל זמנית על צרבת, אך בהמשך דווקא מגביר את הפרשת מיצי הקיבה. הוא מעולם לא התעניין בתזונה, ופתאום – זה כל מה שעסק בו. הוא היה מרוגז מהרגיל, וחשב לעצמו: מה עוד יכול לעצבן היום?
אלי עלה במדרגות עם שקיות הקניות. הוא זיהה שסטולרו, השכן המבוגר מכניסה ב', יורד במדרגות ואלי תהה מה הוא עושה בכניסה ג'. אלי לא זכר את שמו הפרטי וכינה אותו בסתר ליבו, "השכן הטוב". הבגדים של סטולרו היו ישנים וגדולים עליו, הוא תמיד חבש סנדלים וחולצותיו היו בצבע חאקי, שלא היו ברור אם זהו הצבע המקורי או צבע לבן שדהה עם השנים. על המכנסיים היו פזורים כתמים קטנים, כנראה מטיגון, או אכילה לא זהירה של טחינה. והפנים – מצח קפוץ, שפתיים דקות ועיניים קטנטנות בצבע אוקינוס עכור. שיערותיו הלבנות השלימו את תמונת הנוף ונראו כמו שני עננים. מהשכן נדף ריח משולב של מחסן סבונים עם חניון תת קרקעי נטוש. אלי מלמל "שלום" כשמבטו מושפל אל המדרגות, בתקווה להימנע מכל שיחה מיותרת. אך השכן נעצר מולו, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאלי סוחב שקיות כבדות, והתחיל להציץ לתוכן — כאילו זו זכותו המלאה.
השכן בירך את אלי: "שקיות רב פעמיות, כל הכבוד. כדור הארץ סובל. באמת זה חשוב. יש את האנשים האלה שלוקחים שקיות מניילון. אז מה אם הם משלמים על זה 10 אגורות על כל שקית? זה עדיין לא בסדר מה הבעיה שלהם לקחת שקיות רב פעמיות כמוך? אם אתה יכול אז כל אחד יכול. נכון שאני צודק?"
אלי חש את הדם באצבעות הולך ומתמעט וזיעה הפכה את הידיות לחלקות יותר. לוּ ידע שהעליה במדרגות היתה אורכת זמן רב היה מפחית מהמשקל. הוא ניסה לקצר את השיחה: "נכון, נכון, פשוט קצת כבד לי".
השכן המשיך בקול מתלהב: "כן כבד. ומה קנית? אני רואה הרבה בננות. קשה מאוד למצוא בננות בזמן האחרון ואם מוצאים אז או שהם ירוקות, או שהן כבר רקובות. יש טריק אם אתה רוצה טיפ ממני – אני פשוט מסתכל על הבננות ואני תולש. גם אם יש אשכול של שבע בננות ויש רק שלוש בנות מתוכם שהם נראות טוב, אני תולש את הבננות הטובות ומשאיר את הבנות הלא מוצלחות. מה, זה לא בסדר שמשאירים ככה אשכול. אם הייתי קונה את כל השבע בננות אז הייתי סובל מזה. אני משלם אז צריך לכבד את הכסף שלי לא ככה לא ככה".
אלי הסכים: "כן, אז שיהיה יום טוב".
השכן הסביר: "אגב, אתה למה קונה כל כך הרבה בננות? תזונה צריכה להיות מאוזנת. תגוון בסוגי הפירות, ובסוגי הירקות. בכלל פירות זה אוברייטד, עדיף ירקות. תקנה הרבה ירקות, פלפל אדום, תאמין לי, פלפל אדום תאכל הרבה אתה תראה אתה תודה לי זה טיפ טוב זה ממש טיפ טוב".
פרקי ידיו של אלי כבר הלבינו מהמאמץ, והגב התחתון איים להתפוצץ מלחץ. הוא חש עווית באחד מצדי צווארו, ורעד קל במפרקי הידיים העיד על המצוקה הגופנית אליה נקלע. הוא הישיר מבט לשכן, מחפש שמץ של הבנה. אך נראה שהשכן כלל לא הבחין בכאבו.
אלי אמר בתקיפות: "טוב" והמשיך ללכת. הוא סגר את הדלת אחריו ונאנח.
***
אני לא רוצה להיות כמו הזקן המשועמם הזה והנה יש לי מיחושים של זקנים, חשב אלי לעצמו בזמן שפרק את הקניות. ממה בכלל חטפתי את הצרבת המסריחה הזאת? אני רק בן 55. אולי בגלל שאכלתי יותר מדי בוטנים? אולי הבננה הזאת, שהיתה רכה מדי? – תהה. אלי קרא על הנושא ונצמד לרשימת המאכלים ה"מותרים". החליף סוכר בדבש, ויתר על קפה, על עגבניות, על פירות הדר. הפסטה פינתה מקום לאורז. התזונה שלו השתנתה מן הקצה.
שגרת הבוקר עד הופעת הצרבת, כללה תמיד גרירת עצמו אל הקומקום ובהייה עם עיניים חצי עצומות עד שהקפה השחור עם ההל יילגם. אך בזמן האחרון, במקום הקפה השחור הוא מניח במסננת קטנה כמה עלים מיובשים של לואיזה ולאחר מספר דקות מוסיף כפית דבש. במקום הסנדביץ הקבוע, שמתהדר בגבינת קוטג' ועגבניה פרוסה עם מלח, הוא אוכל את הלחם הקלוי עם ממרח שקדים.
הוא אף ישן שנת צהרים מה שלא עשה מעולם, כי אפילו תנומה של מספר דקות היתה משבשת לו את השינה בלילה. להפתעתו, הצליח לישון שנת ישרים גם לאחר תנומה קלה בצהרים. באתר כלשהו קרא, שאבוקדו עושה פלאים והחליף את ממרח השקדים באבוקדו. ההשפעה לא היתה מיטבית כלל.
הוא כמעט הפסיק להוסיף מלח והפְחית מאוד את צריכת הבשר. כל האיסורים והשינויים לא סייעו. הצרבת בערה בשיא עוצמתה – אלי היה מיואש וקבע תור במרפאה.
דפיקה בדלת. אלי לא ציפה לאף אחד. הוא התאכזב לגלות שזהו שוב "השכן הטוב".
אלי: "זה לא מתאים עכשיו אז…"
השכן הטוב: "אני פשוט שמעתי אותך, במקרה קובע תור ואומר שזה לא דחוף".
אלי: "מה זה לא בסדר ש…"
השכן הטוב: "במקרה, שמעתי במקרה ורק תדע לך שצרבת זה לא צחוק".
אלי: "לא תודה באמת…"
השכן הטוב: "צואה שחורה יש לך כבר?"
אלי, המום, הגיב: "סליחה עם כל הכבוד".
השכן הטוב, הסביר: "כי יהיה לך, לא רוצה להדאיג או משהו אבל מיצי הקיבה עושים כוויות".
אלי:" תודה, באמת תודה".
השכן הטוב: "אני יודע, אני עשיתי בשבילך חיפוש "סיבוכים מצרבת" ואוהו הו מה מצאתי שם".
אלי: "אוהו הו באמת".
השכן הטוב: "כיבים, קשיי בליעה, דימומים חגיגה שלמה".
אלי אמר בשקט: "אני אזמין אותך לחגיגה אם תהיה".
השכן הטוב הבהיר ברוך: "אני רק רציתי ליידע, לתת לך כמה טיפים, שכנות טובה כמו שאומרים".
לאחר שאלי סגר את הדלת, חש כעס עצום. הוא כבר לא זעם הרבה שנים. השכנים האחרים יודעים לקצר איתו את השיחה ורק אני סופג. הצריבה הזאת מקצרת לי את הסבלנות ואולי זה טוב. אולי כבר חאלס עם האיפוק הזה – חשב. דפיקה נוספת בדלת.
אלי פתח את הדלת בסערה, הוא הרגיש את הדופק רועם בצידי צווארו ולאחר שהדלת היתה פתוחה מבטו חרך את עובד הניקיון שמיהר להתנצל: "סליחה זה המגב פגע בטעות". אלי היה מופתע, הוא לא זכר אי פעם שמישהו נבהל ממנו.
**
אלי הלך ברחובות העיר בדרכו אל המרפאה. בעצם בגלל שהבית לא בטוח, כל מקום לא מפחיד אותי – חשב. אחותו נסעה לחו"ל, לפני שהמצב הבטחוני התדרדר. בשיחה שיתפה אותו שהיא מחכה לדרכון גרמני ושוקלת ברצינות לעזוב את הארץ. הוא לא הרגיש קשור לישראל מלבד הרגלי-השיגרה. באמירותיה הציתה התלהבות רגעית, מקום אחר – שפוי יותר. הוא בחר בדרך קיצור וירד במדרגות ארוכות ורחבות שחיברו שני רחובות מקבילים. בכל מקטע היו שלוש עד חמש מדרגות, ואחריהן קטע ישר באורך של כשני מטרים. הוא חלף על פני שטח אדמה עם צמחים בגבהים שונים. כיסאות שבורים וחלודים וקרשים יבשים פוזרו פה ושם. משמאל השתרך שביל צר מאספלט אפרפר, שנועד לכיסאות גלגלים או עגלות תינוק. מאחורי גדר הבחין בבית ספר ובו מגרש כדורגל מוצל. היה חם ומלוכלך. ריחות של עלים יבשים ופירות קטנים כתומים, שהרקיבו עמדו באוויר.
לפתע, קרא אליו ילד בהיר שיער: "תעצור אותו, בבקשה". אלי הסתובב, אך עד שהבין שמדובר בכדורגל שהתגלגל – הוא כבר חלף. לרגע תהה אלי אם לפני עשרים שנה היה מצליח לעצור את הכדור. הכדוררגל החמקמק האיץ והתגלגל במורד המדרגות שהובילו לכביש. הילד פחד שמכונית תדרוס את הכדור. אימו, שצעדה כשני מטרים מאחוריו, האיצה את קצב הליכתה באי רצון בעקבות בנה שירד במהירות במדרגות. אלי הבחין בבחור צעיר וספורטיבי, כבן 24, שהכדור דהר ישר אליו. היו לו זיפים באורך הנכון. הוא היה רזה וגבוה ולבש גופיה לבנה. הוא נע כמו תורן של יכטת יוקרה ששטה בין סירות דייגים עלובות, מדיף בושם בוטיק ואדיש לריחות הדגים והדלק של פחותי העם. דרוך, הילד חיכה בשמחה ובציפייה שהבחור יעצור את הכדור. אימו שמחה שבנה הפסיק ללכת כל כך מהר, ולאלי הוקל מרגשות האשם על הרפלקסים האטיים. הכדור התקרב אל הבחור בהדרגה. להפתעת כולם, הצעיר המשיך ללכת בלי להניד עפעף — ובוודאי שלא רגל או יד. כלום. הליכה קבועה ואדישה. הכדור טס, חצה את הכביש בשלום והמשיך להתגלגל בשביל שבפארק. אלי חייך בצער מההפתעה הגמורה. לאחר מכן חשב: למה לא אמרתי כלום לאגואיסט הזה?, בטח הוא הלך לפגוש מישהי, כן בטוח שהוא לא לבד עכשיו.
**
אלי הגיע למרפאה, העביר את הכרטיס המגנטי והמתין. שאריות החיוך של אלי נמחקו כשנשים מבוגרות עקפו אותו כאילו היה אוויר. הוא ניחם את עצמו שכנראה הן חולות ממנו. כשהגיע תורו, התלונן בפני הרופאה על תחושת צריבה קבועה שנמשכת כבר שלושה שבועות. היא הקשיבה ואלי המשיך לשתף בסימפטומים. היא רשמה את מיחושיו, המליצה על בדיקות דם ונתנה מרשם לכדורים שמפחיתים את הפרשת מיצי העיכול. בעקבות שיחות עם צ'אט גי.פי.טי, הוא שאל את הרופאה אם תוכל להפנות אותו לבדיקת נשיפה לחיידק הליקובקטר פילורי. היא ענתה שזה בסמכות גסטרולוג בלבד, והובילה אותו לרדת מהעניין. בבית המרקחת לקח את הכדורים, אחד ביום במינון של 40 מ"ג. בזווית העין קלט את "השכן הטוב", מצותת לדברי הרוקחת. הוא כבר התכונן לשיחה מתישה, אך לאחר ששילם והסתובב לצאת, גילה שהשכן נעלם. כשירד במדרגות קופת החולים, הבחין במד משקל ועלה על המשטח הריבועי. זרועו הכסופה והמאיימת של מד המשקל חיכתה מאוכזבת למדוד גם את גובהו. מסתבר שהוא הפחית 2 קילו ממשקלו בגלל "דיאטת הצרבת". הוא החליט שהמטרה הראשונה שלו היא לחזור למשקלו התקין. אלי כבר חש בתשישות ועתה הבין את הסיבה – הוא לא אוכל מספיק.
**
אלי לא פחד למות אבל היה לו פחד מוות ממחטים. בשלוש הפעמים האחרונות כשניסו לקחת ממנו דגימות דם, התעלף. לכן החליט לא ללכת לבדיקות דם. הוא פחד יותר ממחט קטנה, מאשר מנהג משאית מטורף. הוא בלע את הכדור נגד הצרבת וחש אותו דוהר בקיבתו, כמו הכדור שהתגלגל במדרגות. בדמיונו, כדור ה"אומפרדקס", ששמו הזכיר לו דמות קומיקס בלגית, הגיע אל הכביש ונדרס על ידי משאית. מי המניאק שנוהג במשאית הזו? — שאל את עצמו. אולי חיידק? אולי טפיל?.
כך, בלע את הכדור בתחילת כל יום, המתין חצי שעה ובהדרגה הוסיף מאכלים שנמנע מהם. לרוב הרגיש סביר ואפילו טוב.
***
מאז שהתחיל ליטול את התרופה בקביעות, כמעט שלא הרגיש בצריבה. יחד עם זאת, המצב הרפואי והתלות בתרופה הובילו אותו לראיה ביקורתית ושלילית חריפה על המציאות: פעם החיים שלי היו "אפור נסבל" ועכשיו אני כועס על האפור הזה, רוצה לשרוף אותו שיהפוך לשחור. לא! שיתנדף לגמרי שיהיה לאפר ויתעופף. מחשבות מעין אלו כמו הושלכו לתודעתו. משהו משתנה בי, משהו פנימי – הרגיש. הוא ראה אוכל של חתולים מפוזר על גדרות אבן, שנאכל בין השאר על ידי עורבים. יותר מדי עורבים, בא לי לטרוף אותם – חשב ונבהל מעצמו. העורבים, שתמיד נדמו בעיניו רבים מדי, גדולים מדי ומבשרי רעות, היו לפתע עלובים בתחושתו – כמו זבובים, תיזהרו אני אמחץ אתכם. הדְּרָרות שבשכונה הרגיזו אותו על יופיים הגנדרני – כמו באיזו תצוגת אופנה, או במקרה הזה – עוף נע – שיעשע את עצמו. הוא הביט בתוכים הצהובים האלה בגועל – אתם מינים פולשים, אל תפלשו לטריטוריה שלי – צעק קול בתוכו. מישהו עשה טעות שאִפְשר לדררות להתרבות כל כך הרבה, והמישהו הזה יישלם, הדהד האיום בתוכו.
אלי נבהל מהמחשבות האלה אך גם היתה בהן תחושה נעימה – תחושה של כוח.
צרבת קיומית, המחשבות שלי כמו חומצה – חשב. הוא עבר כמו בכול יום, ליד שני פחי הזבל הירוקים שהיו ממוקמים ליד גדר מאבן. כול האזור היה מסריח משתן של החתולים ובשר מקופסאות שימורים שנרקב בשמש, שאחת השכנות משאירה על הגדר. חתול ג'ינג'י רזה ועצבני קימר את גבו ואיים על אלי, שיעבור למדרכה בצד השני. תמיד אלי היה עובר גם בגלל הריח וגם כי הרגיש שהחתול ממש השתלט על הצד הזה של המדרכה. הוא כבר עשה את הפניה אך עצר והפנה את מבטו אל החתול. עיניהם נפגשו. החתול היה בטוח שאלי יסיט את המבט כמו תמיד לאחר הרף, אך הפעם אלי המשיך להביט בחתול. הפעם המחשבה נשמעה בקול רם. אלי אמר בקור רוח ממוקד: "אני בן-אדם וזה רחוב של בני אדם, תן לי לעבור ושלא תעז לאיים עליי". החתול לא הבין את משמעות המילים אך המבט של אלי היה מבט אחר, מבט של טורף. החתול התכווץ, ונסוג מספר צעדים לאחור.
**
כעבור כמה ימים אלי ניגש לבדוק את ההפניה כדי לקבוע תור. במזכירות אמרו לו שהיה צריך להגיש בקשה לאישור, ושהמידע לא הועבר מהמחשב של הרופאה אליהם. שבוע וחצי חיכה לשווא. הוא הבין שהדברים לוקחים זמן ושהצרבת שלו היא נושא שבוער רק עבורו. המזכירה הסבירה לו בקול עייף, ענייני ואדיש שהגישה את הבקשה. נותר לחכות. למחרת, עלה בדעתו שכדאי לבצע בדיקת צואה לטפילים ולהליקובקטר. הוא קיבל שתי ערכות מהאחות הקופצנית והנאה. תלתליה דמו לקפיצים והדיפו חומרי חיטוי. היא היתה חיונית ובלתי מושגת, כמו מכית יפיפיה בצבא אשר שומרת דיסטנס – והלוואי שיכול היה לחזר אחריה. היא הסבירה שצריך לבקש אישור לבדיקה של ההליקובקטר מהמזכירות. סידורים, המתנות ונהלים יבשים הפכו למרכז חיו. הוא שיעמם את עצמו ואת המזכירה שהגישה את הבקשה. באחת הערכות לבדיקות הצואה שקיבל היה נייר שבשני קצוותיו נייר דבק. כך אפשר להדביק למושב האסלה ונוצר מעין שק תלוי, שבעזרתו ניתן לאסוף בקלות את הדרוש. הוא בנה את הגשר והמתין אך לא הישועה לא יצאה. בצער רב, הסיר את הגשר שבנה וקיפל אותו לתוך שקית ניילון. הוא קיווה שהדבק יהיה מספיק חזק לניסיון הבא. לאחר יומיים ניסה שוב. כנראה, שגשר מנייר גורם לו לעצירות. הוא חש כישלון וחוסר שליטה על הצרכים הבסיסיים ביותר. אלי החל להתייפח בשירותים ומלמל לעצמו: אפילו את זה אני לא מצליח. הוא תיעב כל מה שקשור להפרשות, ועכשיו זה מרכז חייו. הוא שנא שבסרטים או ספרים נכנסים לשירותים. אלו לא הדברים שרצה לראות או לחשוב עליהם, אבל הנה הוא הופך לתסריטאי השנוא של חיי עצמו. עלו בו מחשבות שווא על כך שאולי בדיוק כמוהו, גם דוגמניות-על בונות גשרים מנייר וממתינות. הוא אמר לעצמו בקול: אני חייב משהו אחר לחשוב עליו, אני חייב דמויות נוספות מלבד השכן הטוב שלי, אני חייב אהבה.
**
לבסוף הצליח לקחת דגימת צואה, ומצאו בה שני טפילים, שלרוב אינם גורמים לתסמינים. זה היה גבולי. אלי לא אהב לקחת תרופות אבל נמאס לו מהצרבת. הוא שכב על הכורסא וניסה לקרוא ספר על מוחמד עלי. בזמן שקרא את הספר, בהתלהבות בינונית ומטה דפק השכן על הדלת בהתלהבות עצומה. מסתבר שהוא הדפיס את תופעות הלוואי של התרופה על גיליון 3A וסימן במרקר צהוב את ההיגדים המלחיצים ביותר. הוא לא ויתר לאלי עד שהקריא לו את כל המִרְקורים. אלי שאל מניין כל זה לקוח והשכן ענה ש"משלל אתרים". הרשימה כללה: כאבי ראש, דלקת ריאות, בחילות, הקאות, שלשולים, כאבי בטן, עצירות וגזים, הצהבת העור, כאבי מפרקים, פריחה אדומה, זאבת עורית תת-חריפה וגם שלשול, שברים בעצמות, דלקות מעיים ומחסור בוויטמין B12 וכמו כן, כאבי רגליים וקשיים בשינה, וסרטן כמובן. השכן הצביע על תחתית הדף וחתם במילים:
"כאן למטה יש גם כמה בדיחות מהאינטרנט שהדפסתי, כדי לשמח. שכנות טובה כמו שאומרים".
אלי נשם עמוק ואמר: "סטולרו, השכנות הטובה שלך הספיקה לי. אל תדפוק לי יותר על הדלת".
סטולרו אמר: "אבל אני שכן טוב".
אלי פסק: "אתה לא שכן טוב".
אלי הקפיא את השכן במבט שלא היה מוכר לשניהם שסימן "אני יודע מה אני רוצה ומה אני לא רוצה".
הדלת נסגרה. אלי נשען על הקיר, מתאושש. הדופק שלו היה אחר. כאילו דם רב יותר מוזרם לאיברים ואולי אף דם מסוג אחר.
בנחת, אלי החליט לבדוק ומצא באחד האתרים שהתרופה בטוחה יחסית כאשר נלקחת במינון מתאים.
הוא גם התנחם באמירה שלפעמים הימנעות מאומפרדקס עלולה להוביל לסיכון מיידי להתפתחות בעיות חמורות, כמו כיב מדמם, ושהסיכוי התיאורטי של התפתחות סרטן אינו מאושש. הוא לקח את הדף המסומן והשליך אותו לערימת הניירות למיחזור. לרגע נזכר בבדיחות שדילג עליהן. צרבת זה לא צחוק, אמר לעצמו.
**
אלי סיים 30 ימים של לקיחת האומפרדקס. פעם אחת במהלך החודש כמעט הפסיק, אבל הצרבת חזרה מיד. הכדור האחרון נלקח בשבת. יום ראשון חלף ללא תחושת צרבת בכלל. הוא שמח וחשב שהוא כבר אחרי זה. ביום שני הופיעה שוב צרבת קלה, ואלי התחיל לדאוג.
האישורים לקולונוסקופיה והגסטרוסקופיה הגיעו. אלי קבע תור, אבל המועד הפנוי הקרוב לבדיקות היה רק בעוד חודשיים. בשיחה הטלפונית סיפר אלי לרופאה שהצרבת כרגע קלה, והיא החליטה לא לרשום תרופות כל עוד אין סימפטומים.
אלי התלבט אם לשתף את הרופאה אך לבסוף אמר: "יש גם משהו שונה בחום הגוף שלי".
הרופאה שאלה: "יש לך חום?"
אלי אמר: "חשבתי שכן, מדדתי ויצא 33 מעלות ואז שמתי לב, שגם בחדר יש 33 מעלות".
הרופאה: "33 זה מאוד נמוך".
אלי מיהר לפרט: "אבל הרגשתי שחם לי והפעלתי מזגן והחום שלי ירד ל-25 מעלות, כשבחדר היה 25 מעלות".
הרופאה: "נראה לי שהמד חום שלך לא טוב".
אלי הגיב: "תגעי, תגעי לי ביד ותרגישי, קר פה בחדר".
אלי הבחין שההצעה לגעת בידו הבהילה את הרופאה וסיכם: "לא משנה, זה יעבור, נחכה לבדיקות".
הרופאה חייכה אליו בהקלה.
***
אולי אם כל מה שאני עושה לא עוזר יש באמת מסר שהעולם שולח לי – חשב אלי לעצמו. הוא קרא שאפשר להיפטר מטפילים עם גרעיני דלעת. ביום שישי בשלוש, דקות ספורות לפני שסגרו את הקופה הספיק לקנות חבילה גדולה של גרעיני דלעת ירוקים כמו גוף של תנין. אלי בלס את הגרעינים במרץ. לא קלויים, לא ממולחים. האכילה היתה עבודה, לסתותיו נפתחו ונסגרו. לאחר כחצי שעה הבטן התנפחה. הוא שכב במיטה והתמסר לרחמים עצמיים. אחרי שעה שילשל בשירותים. אלי שמע קולות בעבוע מסתוריים. בבהלה הוריד את המים, וסגר את מכסה האסלה. לאחר רגע, הבחין בערפל סביב האסלה. הוא חיכה מעט ואז הרים את המכסה. אלי חידד את מבטו. מבעד לערפל שהתבהר בהדרגה הוא ראה להפתעתו, גחל בוער, אשר צף על פני המים. תובנה בצבצה אל פני השטח. הוא ניער את הראש, שטף פנים וניסה להסיח את דעתו. אבל זה לא עזר – המחשבה התקבעה בו כמו בטון שמתקשה מרגע לרגע, עד שהפכה לאמת מוחלטת: "אני בתהליך להפוך למשהו אחר ממה שאני, אבל מה לכל הרוחות?". הוא הרהר לרגע: הצרבת, חום הגוף, המבט הרושף. חיה אגדית התגשמה במוחו – דרקון. עכשיו הבין את הסיבה לתחושת הבעירה הפנימית. "דרקון עם קיבה שהיא כמו ספינת אוויר, צפלין, כמו כדור פורח, כך כנראה, מנגנון התעופה של דרקונים עובד" העלה אלי את ההסבר. אלי אץ לקופת החולים והתפרץ אל חדר הרופאה. הנשים המבוגרות הביטו בו בהערכה, ואחת מהן אמרה לזו שלצידה: "את זה הוא למד ממני."
הרופאה ניסתה להתנגד לקבלו אך לבסוף נעתרה. לאחר ששמעה את מסקנתו הרפואית, הגיבה שהיא מעולם לא נתקלה במקרה שבו אדם החל להתעופף בגלל צרבת.
אלי שאל: "תגידי לי דוקטור את האמת, עוד כמה זמן נותר לי לחיות?".
הרופאה ענתה: "כרגע, אני לא רואה סכנת חיים".
אלי הבהיר את כוונתו: "כמה נותר לי לחיות כבן-אדם?"
הרופאה הפסיקה להקליד. נגמר המקום המוקצב לכתיבה בתוכנה. היא הרימה את מבטה אל אלי. ראתה את פניו שהביעו רצינות, כאילו היו פני מצביא רומי במטבע עתיקה וירקרקה.
הרופאה שתקה. ואלי נפנף בידיו כאילו היו כנפיים ועשה חיקוי לא מוצלח של דרקון יורק אש. הוא פתח את פיו כאילו נחנק מהפיהוק של עצמו. הרופאה הבינה את הפנטומימה ואמרה לו בעייפות: "אם הקיבה שלך הפכה לקיבה של דרקון ואם הלוע שלך מתחיל להפוך ללוע של דרקון אז אתה צריך להזהיר בני משפחה שלא תירק עליהם אש חלילה. לרפואה אין ממש פתרון מלבד לכלוא אותך".
אלי היה מבולבל, בניסיון אחרון שאל: "ואם אני אשתה הרבה מים?"
התשובה של הרופאה לא איחרה לבוא: "אז תלך הרבה לשירותים".
***
מושפל ומודאג מהבאות אלי חלף על פני חדר האחיות ומיהר אל ביתו. הבחור הצעיר והספורטיבי ירד במדרגות ואלי חלף על פניו בצעדים זריזים.
אלי הסתובב ופנה אליו: "לפני יומיים כדור של ילד התגלגל לעברך ולא עצרת אותו, שמת לב?"
הבחור שהחזיק רצועה שהיתה מחוברת לכלב דוברמן ענה באדישות: "לא יודע, לא זוכר".
אלי: "אז תיזכר ואני רואה גם שאין לך שקיות, אז אם הכלב שלך יחרבן בשכונה תאסוף עם הידיים מבחינתי".
הבחור חייך בלעג. הוא היה שרירי בהרבה מאלי ובפקודה אחת הכלב שלו שענה לשם "דיסטרוייר" היה תוקף עד להכנעה כל אדם. "ואם לא אז" – פלט.
אלי ירד לעמידת שש. הוא התקרב אל הדוברמן העצום, שחשף שיניים. אלי פער את פיו מולו בהתרסה.
הבחור איים: "הוא יהרוג אותך" ובירר: מה אתה עושה?"
אלי המשיך להתקרב אל דיסטרוייר שכבר השתולל.
אלי נבח בקולו הדרקוני: "שתוק!"
הדוברמן נסוג והתחבא מאחורי הצעיר, שרק מילמל: "יש שקיות, הנה תראה, תמיד אני עם שקיות".
אלי נעמד, הנהן והמשיך לעלות לכיוון דירתו.
***
לילה – מלחמה. "מהי צרבת לעומת בתים שנהרסים, וחיים שנגמרים?" חשב אלי רועד במסדרון. לראשונה פחד למות. חשש להפסיד חוויות. הוא הוצף, כמו כולם – מלחמה. פצצות, טילים, איומים בתקשורת, אזעקות, אש ופיצוצים.
התור שלו לבדיקה נדחה. המכון הגסטרולוגי הופצץ. "אני בן אדם ולא גאה בזה. אני חולה, אבל גם האנושות", הירהר. פתאום הבין – "דרכון, דרכון עם כ' לא דרקון. אני צריך לעוף מכאן". הוא קנה כרטיס טיסה ליוון.
הטיסה בוטלה לאחר יומיים. הוא נשאר כאן, חשוף לכל ההפצצות, והרגיש שמפציצים אותו לשווא. הוא לא דתי, לא לוחמני, ולא בחר במנהיגיו.
בשבוע החולף אלי חש בשינוי פנימי, התגברות של כעס, של תעוזה. המחשבות שעלו בו היו בוטות יותר, עוצמתיות יותר, תוקפניות ללא בושה. לילה אחד, לאחר שתי התראות שהצטרפו לשיבוש ההולך וגובר בשנות השינה שלו עבר בו רטט לא מוכר. כאילו הפנימיות מבעבעת ומתגלמת באופן פיזי וחיצוני. צבע עורו החל להשתנות. עורו החלק והבהיר התכסה בקשקשים ירוקים וחומים. הצרבת התעמעמה עד שנעלמה לחלוטין. ידיו הפכו לכנפיים, שריריו התעבו וזנב אימתני נוסף לו. הוא השתחל בקושי דרך חלון הזכוכית הרחב בסלון, נדחק במרפסת, פרש כנפיו והחל להתעופף לכיוון יוון. כשהוא באוויר הביט אל ירושלים הבירה, אל תל אביב, חולף על פני הערים הללו. הוא כבר מעל הים. מחוץ לישראל, אותה כבר אינו לא אהב ואליה כבר לא הרגיש שייך. פתאום, הבחין בטיל ענק, בגודל משאית, מתקרב אל ריכוזי אוכלוסיה. אלי הדרקון נשף אש והשמיד את הטיל. חלקי הטיל התעופפו ופצעו אותו בחזה. הדם נקרש במהירות, ואז הגיע עוד טיל ועוד אחד ועוד אחד. אני נלחם בטיפשות ובנקמנות האנושית, הסביר את מעשיו לעצמו. כמה כסף מבוזבז, כמה סֵבֶל, כמה הרס, חשב לעצמו בעודו יורק אש כחולה ולבנה. כל הלילה היה באוויר, משמיד טילים שמגיעים מאיראן. בכל הפוגה ניסה להתקרב ליוון, אך הטילים לא הפסיקו. ברגע של שאננות הוא פספס טיל שהלך והתקרב לגורד שחקים עירוני באשדוד. אלי שעט אל הטיל, תפס אותו בטופריו והשליך אותו לים. מחיאות כפיים נשמעו מתושבים אסירי תודה.
בעודו בשמיים מגן בחירוף נפש על תושבי ישראל, התעוררה בו תחושת שייכות וחמלה לארץ הקטנה בה גדל, חלה בצרבת והפך לדרקון שהוא עכשיו.
לקראת שחר, אלי התעופף חזרה אל דירתו. כנפיו הצטמקו, הוא חזר להיות אנושי. אין צרבת, אין פתוגנים. הוא הלך לסופר, לקניה שגרתית של מצרכים. במקרה, הבחין ברופאה בחנות פרחים, סמוכה. רקע הצמחיה הצבעוני האיר אותה באור אחר. אלי הביט ברופאה. היא היתה לבושה בחולצה הדוקה בצבע ירוק זית, שיערה השחור מהודק לרקותיה וחיוך דק עלה מפניה הנעימות. הוא נכנס לחנות ניגש אליה ושאל בעדינות: "למי הפרחים?", והיא ענתה שיש יום הולדת לאמא שלה. הוא התעודד מכך, שאולי אין לה בן זוג.
סוף.