כאן הקברניט א' מאת תהילה שדה מויאל

לאיתי סעדון.

אבקש את סליחתכם על כך שהקדשתי ספר זה לאדם אחד יחיד ומיוחד. יש לי סיבה לכך:

אדם זה מבין בכל דבר, אפילו בעניינים של הגשמת חלומות.

ויש לכך סיבה נוספת: אדם זה נקטף מחייו על פני כדור הארץ בטרם עת, בטרם הספיק להגשים את חלומו להיות טייס, לכן הוא זקוק לעידוד.

אם סיבות אלה אין בהן די, אקדיש את הספר לכל אדם שאי פעם חלם להגשים חלום

לכן, אתקן את ההקדשה שלי –

לאיתי סעדון, שלעולם לא הפסיק לחלום

הדרך חזרה הביתה

מסעי על פני כדור הארץ עמד להסתיים במלאת שנה לבואי, לכן חזרתי אל מקום נפילתי בלב המדבר אשר באפריקה, אל המקום בו התחילו עקבותיי בחול. 

ימים רבים נדדתי. חציתי חולות וטרשים, שדות ושלגים, הלכתי בדרכים שאינן סלולות, עליתי על הרי געש ענקיים, עברתי בין כוכבי לכת שונים, פגשתי אנשים שונים ומשונים ודיברתי עם חיות ופרחים. כך הסתובבתי לי לבדי במסעותיי, פוגש בני אדם וממשיך בדרכי, בלי שתהיה לי נפש אחת שאוכל לשוחח עמה מלב אל לב. בכל פעם שפגשתי אדם אשר נראה לי מסקרן, ערכתי עליו את הניסוי שלי עם ציור הכבשה. כך ביקשתי לבדוק אם אכן זהו אדם מיוחד בעל הבנה של החיים, אבל רובם היו עונים לי: "אין לי זמן לזה עכשיו, ילד", ומאז ידעתי לא לשוב ולבקש מהם דבר וחזרתי לעסוק בענייני שלי, והם היו שבעי רצון כי יכלו לשוב ולעסוק בעניינם שלהם. 

התכוננתי לחזור לכוכב שלי, שהיה ממקום, בזמן הזה, בדיוק מעל למקום נפילתי. הסתכלתי בו וחייכתי, יודע שאי שם, על פני כוכב הלכת הקטן, נמצאת השושנה שלי. געגועים עזים תקפו את ליבי.

הכוכב שלי רחוק מיליוני קילומטרים מכל יישוב של בני אדם, והוא כל כך קטן, כך שנטמע בין מיליוני הכוכבים בגלקסיה. קרוב לוודאי שמעולם לא עצרה להביט בו עין טלסקופית אחת, לכן תוכלו לשוות בדמיונכם כמה הייתי מופתע ממראהו של ברנש זה, שוכב על החול החם, לא הרחק מהשושנה שלי. נידמה כי ישן הוא.

הבטתי בהופעה הפתאומית הזאת, כשעיני כמעט יוצאות מחוריהן בהשתאות, תוהה לעצמי כיצד הגיע לכאן ברנש זה וכמה זמן הוא כאן. זכרו כי לא הייתי על כוכבי זה שנה שלמה.

לפתע הוא החל להתעורר ולשפשף את עיניו. 

• "שלום", אמרתי

הוא קפץ על רגליו כאילו ברק היכה בו, מצמץ בחוזקה, אימץ את מבטו ובחן אותי ברצינות גדולה.

• "צייר לי כיבשה", ביקשתי

הוא הביט סביב, סרק את כוכבי הקטן בעיניו ולבסוף שאל:

• "מה? איפה אני?"

בתשובה, חזרתי על דברי לאט, כיוון שהנושא היה בעל חשיבות עליונה:

• "בבקשה, צייר לי כיבשה!" 

כאשר ההפתעה היא כה מוחלטת, בני האדם נוטים לציית. זאת למדתי משיטוטיי על פני כדור הארץ. לכן, בעודו מוכה בתדהמה, הוא הוציא מכיס סרבלו מחברת קטנה ואדומה ועט והתכונן לצייר את הכבשה שלי, לפתע נעצר ואמר:

• "אני לא יודע לצייר"
• "לא חשוב, צייר לי כיבשה…", עניתי.

הוא החל מצייר וכשסיים הגיש לי את המחברת הקטנה, הבטתי בציור בקפידה ואמרתי:

• "לא, לא, הכבשה הזו נראית חולה. צייר לי אחרת".

הוא הפך את הדף וניסה בשנית, שוב הגיש לי את המחברת:

• "אתה רואה בעצמך", אמרתי, "זו איננה כיבשה כלל. זה כבש. יש לו קרניים"

שוב הפך דף במחברת הקטנה ובסבלנות צייר לי כבשה נוספת, גם את הציור הזה דחיתי על הסף.

• "זו זקנה מדי. אני רוצה כבשה שתחיה שנים רבות" 

לנוכח מילותיי הוא התעצב מעט ונראה שהרהר בדבר מה. לאחר זמן, התאושש ואמר:

• "אם תכוון אותי, אלמד לצייר לך את הכבשה שאתה רוצה, בינתיים אצייר לך ציור שאני אוהב במיוחד – ריבוע בתוך ריבוע"

הסתכלתי על ציור הריבועים וחייכתי:

• "מצוין, הכבשה שאני רוצה נמצאת בפנים".

חיוך גדול נמתח על פניו, וכך התוודעתי אל א'.

סיור בכוכב הלכת

לפני יציאתי למסע השלטתי סדר מופתי בכוכב שלי. עסקתי בקפדנות בכל המטלות היומיומיות, אשר היו, לפתע, יקרות לליבי. ניקיתי את הרי הגעש הפעילים. גם את הר הגעש הכבוי, כי לעולם אין לדעת. עקרתי, בעצב, את הנבטים האחרונים של הבאובב. וכמובן, השקתי, בפעם האחרונה, את השושנה שלי ונפרדתי ממנה לשלום, כשעיני מלאות בדמעות. כל כך שמחתי לראותה בריאה ושלמה כשחזרתי. 

• "זה עתה חזרתי ממסע ארוך", אמרתי, "עלי לסייר ברחבי הכוכב שלי, לבחון מה נשתנה". 
• "אצטרף אליך", אמר מיד, "אני חייב להבין איפה אני נמצא"
• "הגעת רק היום?", שאלתי בפליאה
• "אני מניח שכן", הוא אמר
• "איך הגעת לכאן?"

א' מתח את ידיו לצדדים

• "אני לא יודע"
• "מה? נפלת מהשמיים?", שאלתי ופרצתי בצחוק

אבל א' הרצין ונראה מוטרד

• "אני באמת לא יודע", אמר. 

יצאנו לסיור בכוכב הלכת. הוא הסתכל סביב ובחן את הכוכב בעוד אני הייתי עסוק בדריכות בחיפוש אחר שתילי באובב.

• "אלו שני הרי געש פעילים, אשר משמשים אותי לחימום הארוחות. כשנסיים את הסיור אני אצטרך לחזור לכאן ולנקות אותם", ציינתי, "ויש גם את הר הגעש הכבוי", הצבעתי, "אני מנקה גם אותו, כי לעולם אין לדעת".
• "לנקות אותם?" שאל בתימהון
• "כאשר הרי הגעש נקיים למשעי, הם בוערים מתונות, ללא התפרצויות". הסברתי
• "גם אצלנו בכדור הארץ יש הרי געש", אמר, "אבל הם כל כך ענקיים, אי אפשר לנקות אותם". 
• "מובן מאליו שעל הכדור שלכם, אתם קטנים מכדי לנקות הרי געש, וזו הסיבה שהם מביאים עליכם כל כך הרבה צרות". הערתי
• "היית בכדור הארץ?", שאל בפליאה
• "חזרתי משם עכשיו"

א' הופתע ושקע במחשבות. כשסיימנו את הסיור, חזרנו אל הרי הגעש וניקיתי אותם. אחר כך הרתחתי מים לתה והדלקתי מדורה, ערכתי היכרות בין א' לשושנה שלי. כך ישבנו שלושתנו עד שהמדורה כבתה ועיננו החלו נעצמות.

שקיעות והמראות

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, ראיתי אותו יושב על החול החם ומצייר עם אצבעותיו בחול, הוא נראה עצוב במקצת.

• "מה אלה?" שאלתי

הוא מחק מיד את שצייר ואמר:

• "זה שום דבר"

נדמה לי כי מחה במהירות דמעה מעיניו ורק אז סובב את פניו אלי. 

לא רציתי להוסיף לצערו ולכן אמרתי:

• "טוב, אני חייב לזוז"
• "לאן?", שאל
• "עלי לעקור מיד את כל שתילי הבאובב. אם מאחרים לטפל בהם, לנצח אי אפשר עוד להיפטר מהם"

הוא החל לצחוק

• "מה מצחיק?", דרשתי לדעת 
• "עצי באובב אינם שתילים קטנים, אלא ההפך מזה: אלה עצים גדולים בגובה בניין בן 10 קומות, והרי הכוכב שלך קטן כל כך, אם היה גדל כאן עץ באובב היית יכול לראות אותו מכאן". 
• "לפני שהם נעשים כל כך גדולים, עצי הבאובב מתחילים את דרכם כשהם קטנים!", הערתי ברצינות תהומית
• "אתה צודק", אמר וחייך חיוך נבוך
• "ואז הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הכוכב קטן מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הכוכב מתבקע לבסוף לרסיסים!", הוספתי בכובד ראש, "לכן, עלי לדאוג בקפדנות לניקיון הכוכב שלי!". 

הוא הרצין באחת והבטיח כי לא יקל עוד ראש בעניין עצי הבאובב.

• "אפשר לבוא איתך?", שאל לפתע
• "זו מלאכה משעממת…", אמרתי
• "לא איכפת לי", משך בכתפיו
• "אבל גם מאד קלה" הוספתי
• "מצוין"

הוא ניתר ממקומו, וכך צעדנו יחדיו ברחבי הכוכב הקטן שלי, מחפשים בדריכות אחר שתילי באובב.

• "שים לב, יש לעקור באדיקות את כל שתילי הבאובב ברגע שאפשר להבדיל בינם לבין שיחי ורד, שנראים דומים להם כשהם צעירים", הסברתי

הוא הוציא מכיס סרבלו את מחברתו הקטנה והחל לכתוב לעצמו הערות. התחלנו בסריקות אחר שתילי הבאובב וכשנתקלנו בהם פצחנו במלאכת ניקושם. לתדהמתי, הוא ניקש אותם ביעילות ובמקצועיות רבה.

• "נראה כי אתה מבין דבר בעניינים של ניקוש עשבים", הערתי
• "כשהייתי קטן אהבתי לבקר במבוך התבלינים של סבי וסבתי, נהניתי לעזור להם בעבודות האדמה, ביחד עם בני הדודים שלי" 

אמר א' בגאווה והחל לספר לי על כל אחד ואחת מהם, כך למדתי אודות משפחתו ואהבתו אליהם. כשסיימנו לסרוק את כל הכוכב, עצב ניבט מעיניו. 

• "אני מתגעגע אליהם מאוד", לחש בקול חנוק

לנוכח עצבותו של א' הצעתי שנלך להתבונן בשקיעה.

• "שקיעה?", שאל בפליאה
• "כאשר אני מאד עצוב…אני אוהב להתבונן בשקיעה…", אמרתי
• "אבל עלינו להמתין ל…"
• "להמתין למה?"
• "להמתין עד למועד השקיעה"
• "שכחתי שאתה לא מכאן", צחקתי בקול, "הכוכב שממנו אתה בא גדול כל כך, לכן אתה מספיק לראות רק שקיעה אחת ביום, אבל כוכב הלכת שלי קטן מאוד, כל שעליך לעשות הוא להזיז את כיסאך צעדים ספורים ותוכל לצפות בשקיעה בכל עת שתחפוץ. יום אחד ראיתי את השקיעה ארבעים ושלוש פעמים!"
• "ארבעים ושלוש פעמים??? אם כך, היית עצוב מאוד ביום של ארבעים ושלוש השקיעות" 

שתקתי. 

א' השתתק גם הוא והתבונן בשקיעה.

• "חבל שאי אפשר לראות מכאן מטוסים נוחתים וממריאים" אמר בעצב

וכך למדתי מא' על אהבתו למטוסים, נחיתות והמראות.

התרשים

למחרת בבוקר שוב ראיתיו מצייר בחול. כשהתקרבתי אליו, שוב מיהר למחוק את שצייר.

• "תרצה להצטרף אלי גם היום לניקיון הכוכב?", שאלתי
• "ניקינו אותו אתמול. אתה חושב שהיום כבר יהיו שתילים חדשים?"
• "זה עניין של משמעת", הסברתי, "אני יוצא לסיבוב מיד לאחר שאני מסיים את רחצת הבוקר, ככה אני יכול להנות משארית היום שלי בלי דאגות מיותרות".
• "קח" הוא הושיט לי את מחברתו הקטנה, "הכנתי תרשים של כל שיחי הורד שכבר בדקנו אתמול. נוכל לדלג על בדיקתם הקפדנית שוב ושוב, ולהתמקד בכל יום רק בשתילים החדשים"

עיינתי במחברת. התרשים הכיל את כל שתילי הורד שסרקנו אתמול. א' גם ציין בדיוק מירבי את מיקומה של השושנה שלי ולידה הוסיף בכתב "בעלת 4 קוצים" וכמובן, ציין את שלושת הרי הגעש. ליד שני הרי הגעש הפעילים כתב את המילה "פעיל" וליד הר הגעש השלישי כתב את המילה "כבוי" והוסיף "אבל לעולם אין לדעת."

• "מרשים", עניתי וראיתי איך גאוותו של א' ממלאה את חזהו ומבצבצת מבעד לעיניו. 

התחלנו בניקיונות בעודי בודק בקפדנות את דיוק התרשים. כשסיימנו את הסריקות, הושטתי לו את המחברת בחזרה:

• "תודה. נראה שהתרשים מדויק ביותר". 

חיוך נמתח על פניו, ניכר שהוא זורח מאושר.

• "עכשיו יהיה לנו עוד זמן ונוכל להספיק לראות עוד שקיעות", ציין בגאווה.

בחור כלבבי, ציינתי לעצמי, ויעיל מאוד. נזכרתי בגיאוגרף שפגשתי על הפלנטה השישית, סיפרתי לא' אודותיו. איך ידע את מיקומם של כל הימים, הנהרות, הערים, ההרים והמדבריות אך מעולם לא ראה אותם במו עיניו. 

• "איזה ביזבוז", פלט א'.
• "הגיאוגרף גם ייחס חשיבות רבת ערך לדיוק ספרי הגיאוגרפיה, אך ביטל באחת את חשיבות קיומה של השושנה שלי כיוון שלדעתו היא "בת חלוף" – פירוש הדבר שהיא נמצאת בסכנת היעלמות בתוך תקופה קצרה". הוספתי בעצב
• "אם כך, טוב שציינתי אותה באופן מיוחד", אמר ברוך, "כך לא תשכח אותה והיא תישאר לנצח בזיכרון העולם הזה".

הבטתי עמוקות אל תוך עיניו של א'. יכולתי לראות דרכם את ליבו הרגיש, וברגע זה ידעתי שמצאתי, סוף סוף, מישהו לדבר אליו מלב אל לב… מצאתי חבר

גלידה

ישבנו בשקט אל מול השקיעה. ראינו את צבעה הצהוב של השמש הופך כתום. לאט לאט נתמלאו השמיים בצבעי ורוד שהפכו לאדום עם נגיעות של סגול. זו היתה אחת השקיעות היפות ביותר שנצפו מכוכב הלכת שלי. שמחתי לחלוק אותה עם חבר, שמחתי בקיומו של א'. רוח קלה וקרירה החלה מנשבת, כיסיתי במהירות עם פעמון הזכוכית את השושנה שלי, שבדיוק נרדמה. על פתחו של אחד משני הרי הגעש הפעילים הדלקנו מדורה ועל פתחו של הר הגעש השני הרתחתי מים לתה עם עלים. ניחוחות העלים התפזרו עם הרוח והדיפו ריח נפלא. הגשתי את כוס התה לא' ובעודי מתיישב על פתחו של הר הגעש הכבוי, אמר א' לפתע:

• "השקיעה הזו יפה מאוד"
• "נכון", הסכמתי
• "חבל שאין לך כאן גלידה"
• "גלידה?", שאלתי בפליאה
• "כן, זה היה יכול להיות קינוח נפלא לסיכומו של היום הזה"
• "מה זה גלידה?" ביקשתי לדעת

א' סובב אלי במהירות את מבטו

• "אתה צוחק עלי, נכון?"
• "מה זה גלידה?" חזרתי על שאלתי
• "היית שנה על כדור הארץ ואתה רוצה להגיד לי שלא טעמת גלידה?"

מעולם לא הרפיתי משאלה אחרי ששאלתי אותה, ומאחר ולא היתה לי כוונה לזנוח את דרכי דווקא עכשיו, חזרתי שוב על השאלה:

• "מה זה גלידה?"
• "אני בהלם ממך, רק בשביל זה הייתי מחזיר אותך שוב לכדור הארץ" אמר ותקע בי מבט חמור סבר

החזרתי לו מבט ולפני שהספקתי לשאול שוב, הוא החל מתאר לי בהרחבה את נפלאותיו של גליד-קרח זה

• "גלידה היא מאכל קפוא ומוקצף, מתוק בדרך כלל, על בסיס של חלב או של פירות. מגוון הטעמים שיש לגלידה הוא רחב ביותר ותלוי בדמיון. הטעמים הנפוצים הם שוקולד, וניל ופירות שונים. קיימים גם טעמי מסקרפונה פירות יער וקרמבל, פיסטוק טהור, בוטנים מלוחים ושוקולד, קרמל מלוח, קוקיז אנד קרים, מנגו פאשן, משמש סאוור, מיקס פירות יער, אוראו מלוח, קפה שקדים ושוקולד, לוטוס קרם וג'נדויה אוטלו, שזה שוקולד חלב עם קרם אגוזי לוז ושברים של שוקולד פיסטוק"

הוא לקח אוויר ורגע לפני שעמד להמשיך את מצעד הטעמים, שאלתי:

• "אכלת רק גלידה כשהיית על כדור הארץ?"
• "לא", הוא צחק, "לפני הצבא, עבדתי בגלידריית 'אוטלו', רציתי לחסוך כסף בשביל…"

לפתע פתאום השתתק, עיניו התמלאו עצב

• "בשביל מה?", שאלתי

אבל הוא המשיך לשתוק וחזר לבהות בשקיעה

• "בשביל מה?", דרשתי לדעת
• "זה כבר לא חשוב עכשיו", אמר, "חבל שאין לך כאן גלידה"

הרגשתי איך העצב שלו זולג מגופו וחודר אל תוך ליבי

• "אז בוא נכין אחת" ניסיתי לעודד, אבל הוא המשיך לשתוק ולבהות בשקיעה

ישבנו כך בשקט עוד רגעים ארוכים עד שלפתע שאל בלחש

• "איך?"
• "אם קלטתי אותך נכון, אני בטוח שעשית מחקר על איך מכינים גלידה כזו, אתה רק צריך לשלוף את ההוראות", אמרתי ברוך

ראיתי איך לאט לאט חיוך עולה על פניו והוא פצח בנאום חדש

• "אנחנו נכין גלידה בסגנון ג'לאטו, המאפיין גלידה איטלקית. ההבדל נעוץ בעיקר במרקם הסופי של הגלידה ועוצמת הטעמים. כדי להשיג את המרקם הרך מכניסים פחות אוויר בשלב ההקפאה וכך נוצרת גלידה בעלת טקסטורה רכה וסמיכה ובעלת טעמים עזים. איטלקים מעדיפים להשתמש באחוז גדול יותר של חלב מאשר שמנת ולכן התוצאה הסופית היא בעלת פחות אחוזי שומן מהגלידה האמריקאית. הקפדה על טריות הגלידה ובחירת חומרי גלם איכותיים הן אבני היסוד של כל גלידריה איטלקית"

הוא שלח אותי להביא את המצרכים והחל מערבב אותם תוך כדי הכנסת כמות האוויר המדויקת לעיסה המתגבשת, וכך יצרנו ביחד את הגלידה הראשונה על פני כוכב הלכת הקטן שלי

החלום ושיברו

למחרת בבוקר שוב ראיתיו יושב ומצייר בחול, התקרבתי אליו בשקט בשקט והצצתי בציורים.

• "בבקשה אל תמחק אותם", מיהרתי לבקש

א' עצר את ידו כשאצבעו תקועה בחול באמצע אחד מהקווים של הציור.

• "הם יפים מאוד", אמרתי, "מה אלה?"

א' הוציא את אצבעו מהחול ועמד למחוק את הציורים

• "בבקשה…. אל תמחק…" 

א' עצר, הניח את ידו על החול ובהה בשתיקה בציורים

• "מה אלה?" שאלתי שוב, אבל א' שתק

מאחר ומעולם בימי חיי לא הרפיתי משאלה לאחר ששאלתי אותה, אמרתי ברוך

• "אתה מצייר אותם כל בוקר, הם בוודאי חשובים לך. מה אלה?"
• "סתם" לחש א' ובקושי הצליח להוציא את המילים מפיו, "חלומות של אחרים…"
• "למה אתה מצייר כל בוקר חלומות של אחרים?" 

שאלתי בפליאה, אבל גם ברגישות כיוון שראיתי שנושא זה מעציב מאוד את א'. חיכיתי בשתיקה, ידעתי שיענה כשהוא ירגיש מוכן.

• "כי אלו היו פעם גם החלומות שלי…" 

דמעה זלגה מעינו של א', נחתה על החול ויצרה בו שקע קטן. 

א' תפס את הדמעה שהרטיבה את החול והחל מפורר אותה לאט לאט באצבעותיו.

• "ומה קרה להם? נתת אותם לאחרים?"
• "לא!", א' קם בכעס ממקומו והחל להתרחק במהירות, "אבל טייס אני כבר לא אהיה!"
• "למה אתה חושב שאתה כבר לא תהיה טייס?" 

צעקתי אחריו, אבל א' הוסיף להתרחק

• "למה אתה חושב שאתה כבר לא תהיה טייס?", לא הרפיתי

א' נעצר והסתובב לכיווני במהירות

• "כי אמא שלי לימדה אותי לא להתווכח עם המציאות!", צעק ודמעות הציפו את פניו. 

א' צנח על החול החם והחל לבכות. התקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק. לפעמים, כשמישהו נמצא עמוק עמוק בתוך הצער ואתה יודע שאין בכל העולם מילים שיוכלו לעזור, צער עמוק כזה שאפילו שקיעה לא תוכל לרפא, כל מה שנותר לך לעשות הוא רק לחבק אותו חזק חזק, כמה זמן שידרש, ולתת לצער לאט לאט להתפוגג מן הגוף. לכן חיבקתי אותו ולא הרפיתי. לאחר זמן מה, הרגשתי איך כתפיו של א' מפסיקות לרעוד ואיך הדמעות הולכות ומתמעטות. כשא' נרגע, הוא החל לספר:

• "כל חיי הגדרתי את עצמי כמי שהולך להיות טייס. ידעתי שזה החלום שלי, היעוד שלי. בגיל 4 כבר ציירתי מטוסים, בגיל 6 בניתי דגמים, בגיל 8 ידעתי לזהות את הדגמים השונים בשמיים. כולם התפלאו 'איך אתה יודע שזה בואינג 747???' ואני רק הייתי מחייך, מצביע אל השמיים ומראה להם מיד שיש לו ארבעה מנועים. בגיל 9 רכשתי את הסימולטור הראשון שלי והתחלתי לחסוך שקל לשקל כדי לשכלל אותו. חיכיתי שאגיע לצבא ואוכל להיות טייס. כשלא עברתי את הגיבושים לטייס הייתי יומיים בדיכאון, אבל אז קמתי והתחלתי לברר איך אוכל להיות טייס בחיים האזרחיים, חקרתי ובדקתי בלי סוף, ידעתי שאני אעשה הכל כדי להגשים את החלום שלי, ולכל מי ששאל אמרתי תמיד שחלומות חייבים להגשים בכל דרך. ואפילו שבדרך חטפתי כמה מכות קלות בכנף, תמיד המשכתי לחפש את הדרך להגשים את החלום, אבל עכשיו… מישהו פשוט החליט לסגור לי את הדלת באופן סופי!"

עיניו של א' שוב התמלאו בדמעות שנפלו על החול והחלו ליצור בו שקעים שקעים. הסתכלתי על א' בשתיקה, לאט לאט חזרו אלי המילים

• "אז תפתח אותה", אמרתי
• "את מה?", שאל א', כיוון שלא הבין את כוונתי
• "את הדלת, זו שנסגרה"
• "זה לא באמת אפשרי", נאנח א'
• "למה?", שאלתי
• "כי… אני כאן"
• "ו…?"
• "ואין פה אפילו מטוס, אז איך אני יכול להיות טייס?"
• "אתמול גם לא היתה פה גלידה"

א' הרים אלי את מבטו ההמום

• "אני אעזור לך", חייכתי
• "איך?"
• "הרגע אמרת לי שחלומות צריך להגשים בכל דרך ואתה תעשה הכל כדי להגשים את החלום שלך…"
• "נכון, אבל…"
• "אתה עדיין חולם להיות טייס?"
• "ברור!"
• "יופי", ליטפתי את ראשו ופרעתי את שיערו, "זה כל מה שאתה צריך כרגע. החלום שלך גדול הרבה יותר מאופן מימושו, אתה תמצא את הדרך"

קפה קוריאני

לאחר שסיימנו את הסריקה היומית אחר שתילי הבאובב, התיישבנו ליד הרי הגעש הקטנים ואירחנו חברה לשושנה שלי. השמש חייכה אלינו וחיממה את גופנו. עמדתי להרתיח מים וא' הציע שנכין קפה קוריאני.

• "מה זה קפה קוריאני?", שאלתי, ממתין שיתקע בי שוב את מבטו חמור הסבר, אבל הוא רק פצח בהסבר רציני
• "קפה קר ומוקצף. מקציפים את הנס ביחד עם סוכר ומים רותחים עד שמתקבלת תערובת חלקה וסמיכה, שופכים חלב לכוס עם קרח ומעל שופכים את תערובת הקפה".
• "ולמה קוראים לזה קפה קוריאני?", תהיתי
• "כי כשהטרנד הזה הפך להיות ויראלי בתקופת הקורונה, כל הסרטונים והוראות ההכנה הגיעו מקוריאה", צחק והוסיף קריצה.

א' שלח אותי להביא את המצרכים:

2 כפות קפה נמס או מגורען.
2 כפות סוכר.
2 כפות מים רותחים.
3/4 כוס חלב.
קרח.

– "אלו מצרכים לכוס אחת, אם רוצים להכין כמות גדולה יותר, מכפילים את הכמויות", קרא אחרי והשאיר לי לעשות את החישובים.

מאז שהוא הגיע אני מתרוצץ די הרבה, חשבתי לעצמי, כמו שהתרוצצתי כדי למצוא פרגוד ופעמון זכוכית עבור השושנה שלי. חייכתי, כי הרגשתי איך הלב שלי שמח שמצאתי חבר.

כשסיימנו את הקפה, השמש כבר החלה לרדת. הדלקתי מדורה על פתחו של הר הגעש והתכוננו להביט ביחד בשקיעה. לאחר שהשמש שקעה והשושנה שלי נרדמה, אמר א':

• "אני חושב הרבה על מה שאמרת שאני אמצא את הדרך להגשים את החלום, אבל אני באמת לא יודע מאיפה להתחיל"
• "לבני האדם יש כוכבים", עניתי, "והם כוכבים שונים לאנשים שונים. יש אנשים שהם סיירים, ובשבילם הכוכבים הם מורי דרך, לאחרים הכוכבים אינם אלא מאוֹרוֹת קטנים, לַמלומדים הכוכבים הם חידות שיש לפתור, לאיש העסקים הם עושר…. תסתכל בכוכבים, שם תמצא את התשובות"

כפתורים

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, ציפיתי לראות אותו יושב ומצייר. כבר התרגלתי למראהו של גבו המכופף ולאצבעו שנעה על פני החול, אבל לתדהמתי הוא עדיין ישן. ניגשתי אליו ופניו היו שלוות. ראיתי את מחברתו הקטנה פרוסה לרווחה ובה הופיעו המון חישובים, שרטוטים, זוויות וכיווני המראה, ועוד כל מיני מספרים שלא הבנתי. ניסיתי להעיר אותו בעדינות אבל הוא לא התעורר. ניסיתי שוב, אבל לא היה מענה. תחושה מוזרה החלה לעלות במעלה גופי ולהתיישב בתוך הלב. נלחצתי וניערתי אותו חזק, אבל הוא לא התעורר. רצתי מהר לעבר השושנה שלי, שהציעה שאסתום לו את האף. כשחזרתי ראיתי אותו עומד ומתמתח. התקרבתי אליו והוא חייך אלי.

• "בוקר טוב", הוא אמר
• "בוקר טוב", נשמתי לרווחה והוספתי בלחש, "כבר פחדתי נורא"
• "ממה?"
• "לא הצלחתי להעיר אותך … חשבתי שאתה…"

לא הספקתי לסיים את המשפט וא' פרץ בצחוק מתגלגל. 

• "אף אחד לא מצליח להעיר אותי. כשאני ישן, אני ישן כמו…"

א' קלט את פניי, נעצר לרגע ואז המשיך 

• "יש רק דרך אחת להעיר אותי", חייך והצביע על נקודה מסוימת באיזור המותן שלו, "רק מי שמכיר אותי מקרוב יודע שיש לי פה נקודה שאם לוחצים עליה אני מתעורר מיד. זה כמו כפתור כזה" אמר והמשיך לצחוק "אפשר גם לסתום לי את האף, אבל את זה אני פחות אוהב"
• "לכל בני האדם יש כפתור כזה?", שאלתי בפליאה
• "לבני האדם יש המון כפתורים שאם לוחצים עליהם הם מגיבים בכל מיני דרכים, אבל לרוב הם לא מודעים לקיומם" אמר ועשה לי פרצוף מצחיק

חייכתי ובליבי שמחתי שעכשיו אני נמנה עם אלה שמכירים את א' מקרוב. הצבעתי על המחברת

• "כן", הוא אמר, "הלכתי לישון אתמול מאוחר מאוד" 

הוא החל להסביר לי את כל מה שרשם במחברת. הוא דיבר בלהט. ראיתי איך לאט לאט חוזר לו הביטחון והוא תווה לעצמו את החלום מחדש.

• ״אני צריך לחזור על כפל וחילוק״, ציין

לפתע השתתק ושקע במחשבות, פניו הפכו עצובות ונדמה לי כי ראיתי דמעה מבצבצת מעיניו. 

• "מה קרה?" לחשתי, מתלבט אם זה נכון להפריע לו להפליג במחשבותיו.
• "פעם כשהתכוננתי למבחני הטיס, אמרתי בקול רם שאני צריך לחזור על כפל וחילוק. מיקה, אחותי הקטנה מצאה פרצה בגדר ושאלה 'אמרת שאתה רוצה חיבוק?', 'לא, אמרתי כפל וחילוק!', 'יופי, אז חיבוק', אמרה והתקרבה לעברי ואני זזתי בצעד מהיר. התחלנו להתרוצץ בכל הבית כמו שהיינו קטנים, היא רודפת אחרי ואני מתחמק ממנה, ושנינו ידענו שהיא אף פעם לא תצליח לתפוס אותי, רק אם אני אתן לה. אני מתגעגע אליה כל כך."

סיפורו השאיר אותי ללא מילים, אז כרכתי את זרועותיי סביבו ונתתי לו את החיבוק שהוא היה צריך.

פורמולה B-612

בכל ערב היינו יושבים ביחד מול השקיעה ומדברים על חלומות. בבוקר, א' היה מראה לי את כל החישובים. אחר כך היינו יוצאים ביחד לסיור אחר שתילי הבאובב. כל יום למדתי ממנו משהו חדש. כל רגע היה מלווה בחוכמה בלתי נגמרת, בצחוק, ברגעים של עצב ודמעות ובסופם פרצופים מצחיקים שא' היה מצטיין בהם. הוא גם הראה לי ריקודים שהוא המציא ושר לי שירים שאהב. 

בוקר אחד כשהתעוררתי, הוא עמד וחיכה בציפייה דרוכה וחיוך גדול על פניו. הוא נראה מאושר מאוד, כמעט מרחף מעל פני האדמה.

• "בוקר טוב" חייכתי לעברו
• "בוא" אמר במהירות ומשך את ידי
• "בו…? זהו, עברנו לדבר בקיצורים?" שאלתי בעודנו רצים
• "בוקר טוב, בוא" הוא צחק והצביע על מכונה שנראתה קצת משונה. "תכיר, זאת פורמולה B-612!", אמר בגאווה
• "הדבר הזה יכול לטוס?", שאלתי בפליאה
• "לא. ייקח עוד זמן עד שאהיה טייס בשמיים, אבל בינתיים אהיה טייס על הקרקע"

הוא סיפר לי על אהבתו למרוצי פורמולה 1, על הליגות שהתחרה בהן, שאהב לשבת עם אביו ולצפות במרוצים. פירט בדיוק מירבי כל פרט ופרט על המרוצים האלה, יכולתי להרגיש כאילו אני משתתף בהם בעצמי. 

• "אבא שלך לימד אותך הרבה על המרוצים האלה", ציינתי

חיוך נמתח על פניו כשאמר

• "למען האמת, נדמה לי שאני לימדתי אותו", הוא קרץ ומשך שוב את ידי "בוא!"

ואת סיור הבאובבים, באותו יום, עשינו במהירות מופרזת.

אהבה מעולם אחר

באותו ערב, ישבנו כהרגלנו בין הרי הגעש והכנו את עצמנו לקראת השקיעה. רוח קלילה החלה לנשב. מיהרתי לכסות את השושנה שלי בפרגוד. כשהתיישבתי הבחנתי בחיוך שנמתח על פניו של א'.

• "על מה אתה חושב?", שאלתי
• "המסירות שלך לפרח, היא נוגעת לליבי"
• "אתה יודע…", הסמקתי, "הפרח שלי… אני אחראי לה. היא כל כך חלשה וכל כך תמימה. יש לה רק ארבעה קוצים, שאינם טובים למאום כדי להגן עליה בפני העולם…"
• "לא כל כך חלשה השושנה שלך. היא הסתדרה פה יפה מאוד בשנה שלא היית כאן", אמר וקרץ אליה, "אבל אין ספק שאיתך היא הרבה יותר מאושרת"

השושנה שלי קרצה אליו בחזרה, הסמקתי שוב וליבי התמלא אושר.

• "גם לי יש שושנה כזו על פני כדור הארץ", אמר בעצב, "היה צוק אחד שמאוד אהבנו ללכת אליו ביחד, ראינו משם את השקיעות הכי יפות"

הוא סיפר לי עליה, על ליזה שלו. עיניו ברקו מאהבה כשדיבר עליה.

• "הייתי אמור לטוס לקנדה להגשים שם את החלום שלי להיות טייס. ולמרות שזה היה מצריך מאיתנו לנהל את האהבה שלנו על פני שתי יבשות, היא תמכה בי בעניין הזה. הערצתי אותה על כך. הבטחתי לה שכשאהיה טייס, אני אחזור אליה ונזדקן ביחד. ידענו, לבטח, שזה לא יהיה קל לנהל אהבה כזו על פני שתי יבשות, אבל היינו מוכנים להקריב קצת מהזוגיות שלנו בשביל הגשמת החלומות, אבל לרגע לא חשבנו שכל אחד מאיתנו יהיה על פלנטה אחרת".

הוא המשיך לספר לי, בעיניים בורקות, על התארגנויות הבוקר שלהם ועל כל הטיולים והדברים שאהבו לעשות ביחד. הוא לימד אותי לשיר את השיר שלהם, פווארפול של פול טראנק. שרנו אותו בקולי קולות.

• "הכוכבים יפים בגלל פרח שהוא חבוי מן העין". אמרתי

א' הסתכל בי במבט מבולבל

• "תסתכל בכוכבים, אי-שם נמצאת הפרח שלך… אם מישהו אוהב פרח, שיש רק אחד כמוהו בין כל מיליון-מיליוני הכוכבים, די לו להביט בכוכבים כדי להיות מאושר". 

א' הביט בכוכבים ושקע במחשבות

• "להיות איתה הרגיש לי בבית. הייתי נותן הכל בשביל עוד רגע איתה, לחבק ולעולם לא לעזוב. אם רק הייתי יכול לחזור שוב לכדור האר…"

לפתע נעצר והסתכל אלי

• "אתה באת משם", אמר בדריכות
• "נכון. גם אתה", לא הבנתי את כוונתו
• "אבל אתה הגעת לשם מכאן, זאת אומרת… שיש דרך!"

הכוכב הפועם

בימים הבאים, לאחר סיורי הבאובב, א' היה שוקע בבניית המטוס שלו ואני הייתי עוזר לו ומוצא את החלקים שהיה צריך. את הידע שלו שאב ממגמת האלקטרוניקה שלמד בתיכון. התפעלתי לראות אותו עובד על החלום שלו במסירות גדולה. לעת ערב היינו מתכנסים מול השקיעה, מדברים על הגשמת חלומות, מבינים ביחד את החיים. בלילות, אחרי שנרדמתי, א' היה פוצח במלאכת החישובים. הוא היה ממלא את מחברתו הקטנה במספרים, צורות, תכנון מסלולי טיסה על פי מסלול הפלנטות שהייתי מספר לו עליהם ומסכם את הכל בחישובים שמעולם לא הצלחתי באמת להבין. בארוחת הבוקר היה מספר לי איך התקדם.

• "כל החישובים האלה, אני לא מבין בהם כלום" ציינתי
• "זה די קל", אמר, "בפיזיקה, בניגוד למקצועות אחרים, אין צורך לשנן עובדות על גבי עובדות. אתה רק לומד כמה עקרונות יסוד, ואם אתה מבין אותם היטב אתה יכול לבנות ולפתח דברים על הבסיס הזה". 

אמר וניסה להראות לי עד כמה פיזיקה היא מקצוע קל.

• "יש רק בעיה אחת שעוד לא הצלחתי לפתור", המשיך
• "מה הבעיה?" קיוויתי שאוכל לעזור
• "אני די טוב בניווטים, אבל הגלקסיה גדולה והכוכבים נראים אותו דבר, איך אדע שאני לא טועה בכיוון?"

סיפרתי לו על הפלנטה החמישית שביקרתי בה. 

• "היא היתה הקטנה שבכולן. אפשר להקיף את כולה בשלושה צעדים, והיה עליה מקום רק לפנס רחוב ולמדליק פנסים. מאחר והפלנטה הזו קטנה כל כך ומסתובבת במהירות גדולה כל כך, היא משלימה סיבוב במשך דקה אחת, ולמדליק הפנסים לא נותרה ולו שניה אחת כדי לנוח. פעם בכל דקה עליו להדליק או לכבות את הפנס. כך שכשתראה בשמיים כוכב אשר אורו נדלק ונכבה פעם בדקה, תדע שאתה בכיוון הנכון".
• "תמיד חשבתי שהכוכבים נראים לנו מנצנצים או מהבהבים בגלל עיוותים בהגעת האור שלהם אלינו. אתה רוצה להגיד לי שכל אותו הזמן עומד שם מדליק פנסים שמכבה ומדליק את האור?"
• "כנראה"

לפתע זינק ממקומו והתחיל לדבר בהתלהבות

• "אתה גאון! הכוכב שאתה מדבר עליו נקרא פולסאר, שזה קיצור של Pulsating star – הכוכב הפועם. רק לאחרונה הציעו מדענים מנאס"א מערכת ניווט עצמאית שמבוססת על מדידה של קרני רנטגן שמגיעות מכוכבים שנקראים פולסארים. כוכבים כאלה פולטים קרני רנטגן בקצב ידוע מראש ומאפשרים לנווט בחלל בדומה למערכת הניווט הלוויני, GPS, בכדור הארץ. פתרת לי את הבעיה!" 

צהל והניף אותי באוויר. הצטרפתי לצהלות שמחתו, לא כי הבנתי על מה הוא מדבר, אלא בגלל, שאיכשהו, הצלחתי לעזור לו.

הדרך חזרה הביתה

בערב האחרון, הוא ישב בשקט מול השקיעה ושקע במחשבות. לפתע לחש

• "אני חושב שהשלמתי את בניית המטוס".

הבטתי בו, שמחתי בשבילו אבל הייתי עצוב בשבילי. בכל זאת הצלחתי לשאול

• "שיננת טוב את מפת הכוכבים?"
• "לא צריך לדעת את המפה מראש בעל פה, כי המסלול של הטיסה מסומן לי ורק אותו צריך לזכור. אבל תמיד טוב להכיר את מפת הכוכבים, להבין איפה אתה נמצא"
• "אתה מתרגש"?
• "כן, מאוד. אבל גם עצוב שלא אראה אותך", הוסיף בעצב, "אולי תבוא איתי?"
• "אני לא יכול", אמרתי בצער, "כאן זה הבית שלי. אני אחראי לשושנה שלי וצריך לדאוג לה"
• "אבל…"
• "חלומות צריך להגשים בכל מחיר", ניסיתי לצחוק ובעיניי דמעות
• "הצחוק שלך יחסר לי מאוד", אמר והתחיל לבכות.
• "מי שמניח שיאלפו אותו, סופו שיבכה", אמרתי בקול חנוק 

סיפרתי לו על השועל, שלימד אותי לאלף אותו וכך הפך להיות בשבילי שועל יחיד ומיוחד בכל העולם ואני כך בשבילו.

• "בלילה אתה תביט בכוכבים", קולי השתנק, "הכוכב שלי רחוק מכדור הארץ מיליוני שנות אור ולא תוכל לראות אותו משם, גם לא בעין טלסקופית, אבל טוב שכך. הכוכב שלי יהיה בשבילך כמו הכוכבים האחרים, ולכן תאהב להתבונן ברקיע… כל הכוכבים יהיו ידידך"

הוא שתק ולא הצליח להוציא מילה מפיו, לכן המשכתי

• "ומלבד זה, אני עומד להעניק לך מתנה", צחקתי, "לך יהיו כוכבים שאין לשום אדם אחר… כאשר תתבונן בשמיים, תדע שבאחד מהכוכבים האלה נמצא ביתי ושם אהיה צוחק, לכן יהיה זה כאילו כל הכוכבים צוחקים. לך, ורק לך, יהיו הכוכבים שיודעים לצחוק!"
• "זה יהיה נחמד מאוד", בקושי הצליח לדבר
• "יהיה זה כאילו במקום הכוכבים הענקתי לך המוני פעמונים קטנים צוחקים… כל יום בשעה 19:00 גם אני אביט בכוכבים ואז אדע שאתה מסתכל אלי ואני מסתכל אליך. ביחד נצחק. מכריך בוודאי יתפלאו לשמוע אותך צוחק אל עבר השמיים. ואתה תאמר להם 'כן, הכוכבים תמיד גורמים לי לצחוק!' והם יחשבו שיצאת מדעתך. וכשאני אביט אל השמיים, כל הכוכבים יהיו לי כמטוסים"

ואת שאר הערב העברנו לאור המדורה, עם גלידה, קפה קוראני, ריקודים ופרצופים מצחיקים.

למחרת בבוקר, ערכנו את סיור הבאובבים המשותף האחרון שלנו. אחר כך הוא הפקיד בידיי את המפתחות לפורמולה B-612, ואז הלכנו ביחד אל המטוס. ההתרגשות היתה גדולה.

• "הנה זה קורה. מה שחיכית לו כל החיים!"

אחר כך באו הפחדים

• "ומה אם אני לא אצליח?"
• "אף אל האופק", עניתי, "וכשתגיע למדבר, חפש את השועל שלי, תמסור לו דרישת שלום חמה ממני", ומיד הוספתי, "ותתרחק מהנחש!"

אחר כך הוא הקיא. תגובה מוכרת שלו ללחץ, כך הסביר לי. 

• "גם לפני בחינת הבגרות הראשונה ולפני הרישיון הקאתי, בסוף עברתי בטסט הראשון".

אחר כך שתקנו עוד זמן רב, עומדים ומתבוננים במטוס.

• "זהו אם כך… זה הכל", הוא אמר.
• "תהנה מזה", הנחתי יד על כתפו שגבוהה ממני, "זה מה שחיכית לו".
• "אני כבר רואה את זה", אמר, "את המילים של אמא שלי כשהיא מספרת בבלוג שלה איך הצלחתי לשבור את חוקי המציאות"

ואז השתתק. השתתקתי גם אני, כי בכיתי… 

• "הגיע הזמן" לחשתי ברוך. 

הוא השתהה מעט, הביט בעוצמה אל תוך עיניי ולפתע אמר 

• "אני מפחד".
• "אני יודע", עניתי.

עיניי היו מלאות בדמעות, אבל בכל זאת חייכתי

• "זה החלום שלך… וזה הזמן להגשים אותו" 

הוא נתן לי חיבוק חזק חזק, הביט שוב אל תוך עיניי ואז הסתובב והלך אל עבר תא הטייס.

המנוע החל להשמיע רעשי התנעה. הוא סגר בעדינות את חופת המטוס. אחר כך הביט בי ונופף אלי לשלום ובידו השנייה אחז במכשיר הקשר ועם חיוך ענק על פניו הכריז בקול

"כאן הקברניט א'…"