מה יקרה אם אזיז את ההגה ואתנגש ישר במכונית שדוהרת בנתיב הנגדי?
על מה לעזאזל אני חושב?
הנעתי את ראשי לצדדים בתנועה זריזה ונחרצת, ידיי הידקו את אחיזתן בהגה.
לא, זה לא יכול להיות.
לא יכול להיות שבגלל רגע אחד של חוסר זהירות אני אהרוס את חיי.
אני אפילו לא בדיכאון או משהו קיצוני כזה.
במושב הנוסע שלידי, חבר שלי שם לב לתנועה המהירה של ראשי ולדם שאזל מכפות ידיי שנלחצו אל ההגה.
"מה אחי, קרה משהו?"
חייכתי בנימוס והנדתי בראשי.
"אתה יודע אחי, המחשבות המוזרות האלו שמסתננות לך אל תוך הראש כשאתה נוהג."
"אלו מחשבות?" שאל חבר שלי. רק כדי לוודא שהוא מבין על מה אני מדבר.
"מחשבות על לפנות עם ההגה אל המכוניות שנוסעות בכיוון השני, ולהתנגש בהן בעוצמה."
השארתי את ידי השמאלית על ההגה ובידי השנייה פרעתי את שערי המתולתל.
החבר שילב את ידיו ולא דיבר.
שנינו שתקנו לדקה, או שתיים. אקון שר ברקע מכל הלב על אהבה ומאבק כלשהו. תופפתי באצבעותיי על ההגה לפי קצב המנגינה.
"ממש מוזר שמחשבות כאלו באות ככה פתאום. כאילו, ברור לי שאני לא רוצה למות. אבל כשהמחשבות האלו מגיעות אליי, אני מרגיש לרגע אחד כאילו לא באמת אכפת לי אם אמות בעוד רגע או לא."
חברי שמר על השתיקה שלו לכמה רגעים נוספים, אז התרכזתי בנהיגה.
"זאת משאלה כזאת שיש לכל בני האדם. אני חושב לפחות."
"משאלה?" תהיתי בקול.
"כן. משאלה. רצון עמוק ולא רציונלי."
"אתה אומר שמשאלות הן רצון עמוק ולא רציונלי?" אמרתי בקול מתפלא, אבל לא מתפלא מדי.
חבר שלי הנהן בביטחון.
"אם משאלה נהיית רציונלית, אז היא בעצם הופכת לשאיפה. ואם משאלה היא לא עמוקה, אז היא כמו עלה שנושב עם הרוח בסתיו. כלומר, חסרת משמעות."
גירדתי את זיפי הזקן הקצוץ שלי בידי הפנויה, "יש בזה משהו, אתה יודע."
חבר שלי שילב את ידיו בשנית ונעץ את מבטו בגג הרכב המרופד.
הנחתי שהוא לוקח את הזמן כדי לחשוב על משהו לפני שיאמר אותו.
אז שתקתי ונתתי לו לחשוב.
"יש סיפור כזה," הוא התחיל לומר והשתתק.
הוא חשב על זה עוד קצת, ואז המשיך לדבר.
"יש סיפור כזה ששמעתי פעם על כמה ילדים ששאלו אותם, 'מה הייתם מבקשים אם היו לכם שתי משאלות'."
תוך כדי שהקשבתי לסיפור, התחלתי לחשוב מה אני הייתי מבקש.
חבר שלי האט את דיבורו וחיכה לראות שכל תשומת ליבי נתונה אליו.
הבטתי בו במבט אמין והנהנתי קלות כדי להראות לו שאני מחכה לו שימשיך.
"טוב, אז ילד אחד אמר שהוא היה מבקש מפעל של גלידות ומפעל של צ'יפס, וככה הוא תמיד יוכל לאכול צ'יפס וגלידה."
"ילדים סתומים," גיחכתי בקול.
חבר שלי חייך, אבל רק עם הקצה של הפה שלו.
"הילד השני היה קצת יותר חכם. הוא ביקש מיליארד דולר, כדי שהוא יוכל לבנות גם מפעל של צ'יפס וגם מפעל של גלידה. את המשאלה השנייה הוא היה מנצל כדי לקבל כוח על כלשהו או משהו בסגנון. הוא לא רוצה לומר סתם כוח על בלי לחשוב עליו לפני, כי זה עלול להתברר כחרב פיפיות."
עיקמתי את אפי ונחרתי בקול. "ילדים יודעים מה זאת חרב פיפיות?"
חבר שלי שחרר את ידיו המשולבות והניח אותן על ברכיו. גופו נע אנה ואנה, מתמסר לתנועת הרכב.
"הם לא מכירים את המטאפורה או את המקור שלה. אבל הם מכירים את המשמעות של 'חרב פיפיות' בצורה פשוטה יותר. אתה יודע, אולי 'סוכרייה על מקל שעלולה לחתוך לך את החך', סביר להניח שהוא אמר משהו בסגנון הזה."
"אוקיי." אמרתי בעליצות.
חברי זקר את אצבעו באוויר כדי לרמוז שעכשיו מגיע החלק החשוב של הסיפור.
"הילד השלישי ביקש משהו אחר לגמרי. אתה רוצה לנחש מה הוא ביקש?"
"להבין מטאפורות כמו מבוגרים?" עניתי בגיחוך קל והנחתי את שתי ידיי על ההגה.
"הוא ביקש שלא יהיו לו משאלות בכלל."
השתיקה תפסה את תפקידה הנצחי לכמה שניות.
"וואוו."
"כן. וואוו. הילד הזה ידע אמת עמוקה."
"ומה היא?"
"שכל אדם רציונלי צריך להיזהר ממשאלות כמו מאש."
הנדתי בראשי והגברתי את עוצמת המזגן.
"משאלות תמיד נראו לי כמו משהו קסום ונעים. כמו פיות או חדי קרן."
"הרבה דברים מקבלים תלבושת שונה בסיפורים. אבל המציאות תמיד ערומה."
לקחתי לעצמי רגע כדי לחשוב על מה שחבר שלי אמר.
"אבל תראה אחי. לדעתי אפשר לומר שמשאלות הן ביטוי של רצון עליון כזה."
האטתי לפני רמזור שהחל להבהב בצהוב, חבר שלי חיכה עד שאעצור עצירה מלאה.
"אם משאלה היא רצון עליון, אז הרצון עליון ביחס אליך.
ואם משהו עליון ביחס אלייך, אז הוא לא תואם למידותיך.
ומה שלא תואם למידותיך – יחריב אותך."
"כמו לתת לתינוק בן חודש לאכול סטייק?"
"משהו כזה." אמר חבר שלי וגיחך באמת.
הרמזור הבהב בצהוב שוב, עזבתי את הברקס והתחלתי ללחוץ על דוושת הגז בהדרגה.
"אני אתן לך דוגמא," הוא אמר לפתע.
"אני מקשיב." אמרתי ועברתי לנתיב השמאלי כדי לעקוף משאית.
"במיתולוגיה היוונית, מסופר על אלת השחר שהתאהבה בבן אנוש.
אך האלים בני אלמוות, ובני האנוש – לא. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על כך שאהוב ליבה יזדקן וימות והיא תמשיך לחיו בלעדיו, אז היא ביקשה מזאוס שייתן לו חיי נצח."
"זה בטח נגמר לא טוב," הערתי, "אם זה היה נגמר טוב זה לא היה סיפור באמת."
חבר שלי הנהן בשקט, אותתי ופניתי ימינה בצומת.
"זה באמת לא נגמר טוב בכלל. זאוס נתן לו חיי נצח ללא נעורי נצח, כך שנגזר עליו להפוך לגופה בלויה וחסרת אונים שחיה לנצח."
"זה ממש דפוק אחי, למה שאל כל כך גדול יהיה ראש קטן?"
חברי משך בכתפיו ונשף אוויר מנחיריו.
"אולי הוא רצה ללמד אותה לקח מסוים. ואולי, מחבר הסיפור רצה ללמד אותנו לקח מסוים."
ברקע, אקון עבר לשיר על רחבת ריקודים ובגידות. ענן שחלף מעלינו סוכך בצילו על כל הכביש וסייע למזגן לבצע את מלאכתו נאמנה.
לפתע משהו היכה בתוך ראשי כמו מקל עטוף בכותנה שמכה בגונג מתכתי.
"לאן אנחנו נוסעים?"
חבר שלי הביט בי ושילב את ידיו שוב, אבל הפעם הוא שילב אותן בצורה רפה.
"לשום מקום מסוים."
"אז למה אנחנו נוסעים?"
חבר שלי משך בכתפיו.
"אם יש מישהו שאמור לדעת למה אנחנו נוסעים, זה אתה."
הבטתי בשמיים דרך השמשה הקדמית של הרכב, הם היו ריקים מעננים.
הבטתי שוב על הכביש שמולי, הוא היה מוצל ללא ספק.
פתאום זה היכה בי בשנית. כמו חפץ קהה ורך שמכה בעורף בעדינות אלימה.
דמעות החלו להיקוות בצידי העיניים שלי, הן החלו לטשטש את שדה הראייה שלי. האף שלי החל לנזול והייתי צריך טישו.
חבר שלי שלף טישו מצד הדלת שלידו והגיש לי אותו. לקחתי את הטישו מידו ביד רועדת.
"אתה יודע שהתגעגעתי אלייך." אמרתי ומשכתי באפי ברעש.
הוא שתק.
"טוב לראות אותך בכל מקרה." אמרתי וקינחתי את אפי, הוא הגיש לי עוד טישו, לקחתי אותו בהכרת תודה.
"זה לא נתפס שאתה כבר לא איתנו." לא הסתכלתי בכלל על הכביש, מבטי לא מש מהחבר הטוב שלי.
"מה אני יכול לומר." הוא משך בכתפיו בהתנצלות, "דברים כאלה קורים."
"ברור שהם קורים. אבל, אתה יודע, זה לא קרה רק לך. באיזשהו אופן זה קרה לכולנו."
הוא השפיל את ראשו מטה, לא יכולתי לעצור את הדמעות, הן התגלגלו מאליהן במורד לחיי והרטיבו את מכנסי העבודה שלי.
שתקנו עוד קצת ביחד. חשבתי מה הכי חשוב לי לומר.
"מתת ביום ההולדת שלי." רעש של מנוע מילא את ההפסקות, אקון השתתק.
"זה בכלל לא מרגיש כאילו מתת."
"איך מוות של מישהו אחר אמור להרגיש?" הוא פרש את כפות ידיו על ברכיו והביט בהן לסירוגין.
"כמו סוף. אני מניח," ניגבתי את לחיי עם גב ידי.
"אני מרגיש כאילו אתה עדיין חי איפה שהוא. כאילו יש לך ארץ משלך, עם אנשים משלך וציפורים משלך. והכל שם מאוד דומה למה שיש לנו פה, אבל זה גם בכלל לא אותו הדבר. שם יש אותך ואת הדברים האחרים, וכאן יש אותנו ואין אותך. רמזורים שלעולם לא תחכה להם, שקיעות שלא תחלוק עם איש, דמעות שלעולם לא תדע עליהן."
חבר שלי הפנה את מבטו מכפות ידיו אליי ואמר בשקט, "אתה יודע שגם אם לא הייתי מת, סביר להניח שלא היינו מתראים הרבה?"
"אני לא עד כדי כך אנוכי," השבתי לו במבט כועס. "אני לא רציתי שתחיה בשבילי. רציתי שתחיה בשבילך."
הבטתי אל הכביש וראיתי שאנחנו על הכביש המהיר, נוסעים נגד כיוון התנועה.
חבר שלי נראה רגוע, אז הרשתי לעצמי להירגע גם.
"בסוף אלו משאלות. טובות ורעות, הן גדולות מאיתנו, ואין לנו מה לעשות איתן."
חלפנו על פני מכוניות צופרות ומהבהבות, עזבתי את ההגה והסבתי את גופו אל חבר שלי.
"אם זה ככה, מה אני אמור לעשות? לשכוח ממך? לומר לעצמי – מה שהיה היה ואין דבר שתוכל לעשות בקשר לזה?"
"זה מאיזשהו סרט?"
הבטתי למעלה בניסיון להיזכר מהיכן הביטוי הזה הגיע אל תת הכרתי.
"מרגיש לי שכן."
"גם לי."
שתקנו שוב. עכשיו היינו על כביש ארוך וחשוך באמצע המדבר.
לא הייתה שום מנורה על הכביש הארוך והמפותל הזה, רק פנסי המכונית זרקו אלומת אור קצרה על הכביש הישן והמחורץ שלפנינו.
חבר שלי זע במושבו בחוסר נוחות.
"תשמע, אין לנו עוד הרבה זמן. תחשוב על מה שאמרתי לך כשתתעורר.
יכול להיות שתמצא בזה יותר היגיון."
"אני לא אחפש היגיון במקום שבו הייאוש מתגורר. זה כמו לחפש אוכל במפעל כימיקלי."
"אתה מחלק את העולם ואת המושגים בו לקבוצות. כשאתה בתוך הסופר קל ללכת לאיבוד בין המחלקות, אבל מלמעלה אתה רואה שהכל הוא סופר אחד."
"למה המטאפורות שלנו נסובות סביב אוכל?" שאלתי בחצי חיוך.
היה נדמה לי שרווח לחבר שלי כשהוא ראה את חצי החיוך שלי.
"אולי כי אתה רעב."
חייכתי חיוך רחב, הדמעות שבו לעיניי.
במרחק, אורות מעורפלים גדלו וגדלו.
חבר שלי נעץ בהם את מבטו, אז גם אני הבטתי בהם, מהופנט.
חברי התעורר משרעפיו, הוא נתן לי חיבוק ארוך ואמר, "עד לפעם הבאה אחי."
בכיתי שוב.
"רגע, עוד מוקדם אחי, עוד לא דיברנו על הדברים החשובים באמת…"
"כל הדברים חשובים באמת." קטע אותי חברי.
לא הבנתי למה הוא מתכוון. עיני סונוורו קלות על ידי האורות שכבר גדלו מאוד.
רציתי להגיד דבר אחרון, אבל כבר היה מאוחר מדי.
האורות שטפו אותנו והרכב סטה ממסלולו אל שולי הכביש ומשם אל המדבר.
התהפכנו ועפנו באוויר. ניסיתי לראות את חבר שלי עוד פעם אחת אחרונה,
לא ראיתי כלום. חושך. התעוררתי כשראשי נח על הכר הרטוב וכל גופי רפוי.
עוד פעם החלום הזה.