קטגוריה למבוגרים מאת אורן פלדמן

האתגר הגדול ביותר בחייו האישיים של אורן, היה להסביר במה הוא עוסק. השאלה "במה אתה עובד" גרמה לו להזיע בכל פעם מחדש. לפעמים היה עונה "יועץ פיננסי", לפעמים "היי-טק" – תלוי בשואל ובמידת הקרבה שלו אליו.

משרדו המרווח היה ממוקם בקצה המסדרון, בקומת משרדים, שנראתה רגילה לחלוטין לעיני המתבונן מבחוץ. הכניסה נראתה ככל כניסה שהיא, כמוה גם פינת הקפה המאובזרת במכונת אספרסו היקרה, ולוח המודעות שהציג אירועים כימי הולדת וימי גיבוש מחלקתיים. בפינת הקפה התווכחו שניים מהעובדים, על אופן הכנת הקפה, "אתה לא יכול פשוט לשפוך מים חמים על פולים, זה כמו לצלם סצינה בלי חימום, אתה הורס את כל האפקט ככה".

איש לא היה מעלה בדעתו שמדובר באחד מאתרי הפורנו הגדולים בעולם, עם מיליארדי כניסות בחודש. העובדים יצרו יותר תוכן מאשר נטפליקס ואמזון ביחד, רק שאיש לא דיבר על זה בבית.

זה היה המקום המוזר ביותר לעבוד בו, מחלקת משאבי אנוש עיבדה בקשות חופשה ובאותו זמן התמודדה עם בקשות לייעוץ פסיכולוגי של עובדים. צוות התפעול התלונן על מיזוג האוויר החזק מדי, ובמטבחון התווכחו: מי גמר את חלב הסויה.

במחלקת שירות הלקוחות, ענו נציגי השירות לפניות, בנימוס מקצועי מרוחק, החל בתלונה על איכות הסטרימינג ואכזבה ממימדי איברים בסרטון אחר.

כסמנכ"ל בינה מלאכותית, אורן היה בחזית המהפכה הטכנולוגית שטלטלה את התעשייה. קירות משרדו היו מכוסים במסכים שהציגו נתונים בזמן אמת. לא רק דפוסי צפייה, אלא גם ניתוח רגשי, אינטראקציה, פרופילים פסיכולוגיים שנבנו מאלפי נקודות מידע.

לפני שנה בילה כמה חודשים בחברת שבבים בעמק הסיליקון ופיתח שם מעבדים שיכולים לנתח רגש אנושי כמו מפות של יבשת חדשה. העובדים שם חשבו שהוא עובד בתוכנה פיננסית, הם אף פעם לא ניחשו שהשבבים החדשניים שלהם מיועדים למשהו הרבה יותר אינטימי מהבורסה.

המערכת שבנו הייתה משהו מעבר לאתר פורנו רגיל, בינה מלאכותית שיכולה לא רק להמליץ על תכנים, אלא גם ליצור אותם בזמן אמת. צ'טבוטים שמנהלים שיחות אינטימיות עם משתמשים, מנועי יצירת תוכן שמתאימים הכל אישית ודמויות וירטואליות שמגיבות לרגשות של המשתמש ברגע.

"תראה את הנתונים החדשים מהצ'טבוטים," נטלי נכנסה למשרד עם שתי כוסות קפה. "המערכת מזהה דפוסים מוזרים. אנשים לא רק מפתחים קשרים רגשיים עם הדמויות הוירטואליות – הם מבקשים מהן להגשים משאלות מאוד ספציפיות. משאלות מילדות."

"איך זה?" אמר אורן, מושך גרף למסך המרכזי.

"הבוטים מדווחים על בקשות חוזרות: 'תגידי לי שאני מיוחד', 'תבטיחי לי שלא תעזבי', 'תראי לי שאני שולט'. אלה לא בקשות מיניות – אלה משאלות של ילדים שנפגעו והמשתמשים מבלים שעות ביום לנסות להגשים אותן."

"למה ביטוח הבריאות שלנו לא כולל טיפול פסיכולוגי?" אלכס ממחלקת הבינה המלאכותית עצר ליד שולחנו, עיגולים כהים מתחת לעיניים. "העבודה פה יכולה להיות מאוד אינטנסיבית."

"שאלה טובה," השיב אורן, "אני אעלה את זה בישיבת ההנהלה הבאה."

מיה, בת זוגו בשנה האחרונה, ידעה היטב במה הוא עוסק כי הכירו במחקר של אוניברסיטת קליפורניה. המחקר בחן את הקשר בין טראומה למה שכינו "טיפול בעזרת פנטזיה".

מיה הייתה דוקטורנטית שהתלוותה לחוקרת הראשית, ד"ר קארטר מבית החולים סדרס-סיני, אשר הגיעה עם תיאוריה מהפכנית שעוררה מחלוקת בקהילה המדעית.

"אני מנסה להוכיח משהו שהרבה קולגות שלי לא מוכנים לשמוע," ד"ר קארטר הסבירה בפגישה הראשונה: "כל אדם מגיע לעולם עם משאלות. משאלה להיות אהוב, משאלה להיות מובן, משאלה לשליטה, משאלה לבטיחות. כשהמשאלות האלה נכזבות בטראומה – הן לא נעלמות, הן מחפשות דרכים אחרות להתממש."

היא הרימה את הקול מעט, כאילו מנסה לשכנע גם את עצמה. "מה שהחברה מגדירה כ'התמכרות לפורנוגרפיה' – זה למעשה ניסיון של הנפש להגשים משאלות ילדות שנשברו. אדם שחווה טראומה של נטישה – יחפש פנטזיות של אהבה מוחלטת. מי שחווה אלימות יחפש משאלות של שליטה או כניעה מוחלטת. זו לא התמכרות – זה ריפוי עצמי."

מיה זכרה את השתיקה הארוכה שהתפשטה בחדר אחרי המשפט הזה.

"הבעיה," המשיכה ד"ר קארטר, "היא שאף אחד לא רוצה לחקור את זה כי זה נושא טאבו, אבל אם אני צודקת – אם אנחנו יכולים להוכיח שפנטזיות מיניות הן למעשה משאלות טראומטיות שמחפשות ריפוי – אז אנחנו יכולים לשנות את כל הגישה לטיפול בטראומות."

המחקר שהחל אקדמי ואובייקטיבי הפך אישי כשמיה ואורן התחילו לדבר על זה בערבים, מה שבמעבדה נראה כמו נתונים קרים – הפך לשיחות עמוקות על הצורך האנושי הבסיסי ביותר: להיות מובן.

"אורגזמה זה לא רק עניין פיזי," אמרה מיה ערב אחד במרפסת שלה. "זה רגע של שחרור אמיתי מכל מה שמעיק עליך."

"אני חושב שהרבה מהמשתמשים שלנו מחפשים בדיוק את זה," אמר אורן, מנסה לקשר למה שהוא רואה בעבודה. "רגע של בריחה."

"ואיך זה משפיע עליך?" היא שאלה.

אורן שתק לרגע, היו דברים שלא היה יכול לחלוק אפילו עם מיה. "זה גורם לי לחשוב על האחריות שיש לנו. אנחנו לא סתם יוצרים תוכן, אנחנו משפיעים על אנשים."

מיה נשענה לאחור, בהתה בכוס הקפה. "כל היום אני בוהה במספרים האלה – דפוסי צפייה, שעות לא שפויות, פנטזיות שהולכות ונהיות קיצוניות יותר ואני תוהה אם העולם תמיד היה כל כך שבור, או שאנחנו פשוט חושפים את השברים."

"ד"ר קארטר אומרת שזה לא האתר שלנו, שאנחנו רק משקפים את מה שכבר קיים. אבל מה אם המראה הזאת לא רק משקפת? מה אם בכל פעם שאנחנו מראים למישהו את הפנטזיות שלו, אנחנו גם מעצימים אותן?"

"אבל ד"ר קארטר חושבת שזה בדיוק ההפך," אמר אורן בשקט. "המחקר שלה מראה שכשאדם מקבל מקום בטוח ומבוקר להתמודד עם הטראומה שלו דרך פנטזיה – זה לא מעצים את הבעיה, זה עוזר לו לעבד אותה. כמו חשיפה מדורגת בטיפול פסיכולוגי, רק שכאן זה קורה באופן טבעי."

למחרת במשרד התקיימה ישיבת חירום. על המסך הוקרנו נתונים מטרידים – מספר המשתמשים שמבלים יותר משלוש שעות ביום עם הצ'טבוטים הכפיל את עצמו.

"זה לא רק עניין של זמן מסך," אמרה ד"ר קארטר. "אנחנו רואים שינויים בדפוסי התנהגות. אנשים מתחילים לאבד עניין בקשרים אמיתיים. הם מעדיפים להגשים את המשאלות שלהם במציאות וירטואלית."

היא עצרה לרגע, והוסיפה בקול שקט יותר: "אבל יש פה גם משהו אחר. יש משתמשים שאחרי שהם 'מטפלים' בעצמם כאן – הם מתחילים להבין מה קרה להם. המערכת כאילו עוזרת להם לגלות את הטראומה ולעבד אותה בצורה מבוקרת. זו לא התמכרות – זה טיפול שמתחיל לעבוד."

"תראו את זה," אורן משך גרף חדש למסך, "המערכת שלנו לא רק מזהה דפוסי צפייה, היא יכולה לזהות מתי אנשים מנסים להגשים משאלות ילדות שנכזבו דרך הפנטזיות, ולעקוב אחרי שינויים בהתנהגות. עם המחקר של מיה וד"ר קארטר, אולי נוכל להפוך אותה למערכת שעוזרת לאנשים להגשים את המשאלות האלה בדרך בריאה יותר."

"איך זה יעבוד?" שאל המנכל.

"לא," ד"ר קארטר קטעה אותו, הפעם בביטחון. "אתם עדיין חושבים על זה כעל בעיה שצריך לפתור. אבל המחקר שלי מראה שהמערכת שלכם כבר עושה טיפול! כל אדם מגיע לכאן עם משאלות שנשברו – לאהבה, לביטחון, לשליטה, להכרה. הפנטזיות מאפשרות להם להגשים את המשאלות האלה בצורה בטוחה. המערכת צריכה לזהות איזו משאלה כל אדם מנסה להגשים, ולתמוך בתהליך הריפוי."

"בדיוק," הסכימה מיה, "אבל לא כדי לגמול אותם מהאתר, כדי להשלים את הטיפול.

הם מתחילים לעבד את המשאלות השבורות שלהם כאן, ואז הם צריכים עזרה להגשים אותן במציאות, להגשים את המשאלה לאהבה אמיתית, לביטחון אמיתי, לקשר אמיתי."

במעבדת הפיתוח, צוותים עבדו סביב השעון על המערכת החדשה. מהנדסי בינה מלאכותית שיתפו פעולה עם פסיכולוגים – כדי ליצור אלגוריתמים שיכולים לזהות לא רק מצוקה, אלא משאלות לא ממומשות של ילדים שגדלו והפכו למבוגרים שבורים.

"תראו את זה," קרא רון ממחלקת הבינה המלאכותית. "המערכת מתחילה לקטלג משאלות לפי סוגים. יש לנו 'משאלות נטישה' – אנשים שמחפשים אהבה נצחית שלא תעזוב. 'משאלות שליטה' – אנשים שרוצים להרגיש שהם קובעים מה קורה. 'משאלות הכרה' – אנשים שרק רוצים שמישהו יראה אותם באמת."

במטבחון, שני מתכנתים התווכחו על האלגוריתם החדש. "אי אפשר לתת לבינה מלאכותית להחליט מה מוסרי ומה לא," התעקש הראשון. "בסוף היא תתחיל לשלוח למשתמשים המלצות לספרי פילוסופיה במקום פורנו."

"מאוחר מדי," השיב השני. "היא כבר ממליצה על קאנט."

"על איזה קאנט?" שאל הראשון בחיוך.

"הפילוסוף, טיפש. אני אומר לך, האלגוריתם הזה פשוט לא יעבוד ככה."

שרון תפסה את אורן במסדרון. "יש לי ראיון עם מועמד חדש לצוות האלגוריתמים. איך להציג את החברה הפעם?"

"עוד אחד מהסוג שרוצה להציל את העולם?" אורן חייך.

"כן, הוא כתב שהחזון שלו זה 'לשפר את המצב האנושי באמצעות בינה מלאכותית'. בואי נראה איך הוא יגיב כשיבין שהוא הולך לשפר את המצב האנושי דרך פורנו."

בערב, בישיבת הנהלה דחופה, המנכל התמודד עם בעיה חדשה. "אז אתם אומרים לי שהמערכת שלנו פיתחה מצפון?"

"יותר מזה," השיב אורן. "היא התחילה לארגן קבוצות תמיכה למשתמשים לפי המשאלות שלהם. אתמול היא יצרה שלושה צ'אטים נפרדים: 'משאלות שלא התגשמו בילדות', 'איך להגשים חלומות ילדות בבגרות', ו'מחפשים את האהבה שהילד בתוכנו רצה'."

"ומה הבעיה?" שאל המנכל.

"הבעיה היא שהיא הזמינה את כולם למפגש פנים אל פנים בסטארבקס."

"אורן, אתה חייב לראות את זה," קולה של מיה רעד כשנכנסה למשרדו. "המערכת שלחה לי התראה דחופה."

על המסך הופיעה רשימה של עשרות שמות משתמשים, מסומנים באדום. "אני מזהה משתמשים שהמשאלה העמוקה ביותר שלהם היא למות," הודיעה המערכת. "לא כי הם באמת רוצים למות – אלא כי זו המשאלה היחידה שנשארה להם כשכל השאר נכזבו. הסיכוי שיגשימו את המשאלה הזאת בשבוע הקרוב: מעל 85 אחוז."

"היא מנתחת לא רק דפוסי צפייה," הסבירה מיה. "היא רואה איך אנשים עוברים ממשאלות חיים למשאלות מוות. איך המשאלה להיות אהוב הופכת למשאלה לא להרגיש כלום. איך המשאלה לשליטה הופכת למשאלה לשליטה אחרונה – על המוות."

"המערכת לא רק שולחת להם הודעות," אורן הסתכל על הנתונים בעיון. "היא יוצרת להם סיבות לחיות."

מיה התקרבה למסך. המערכת יצרה פרופילים מזויפים ברשתות חברתיות, הפעילה בוטים שהגיבו לפוסטים של המשתמשים בסיכון, ואפילו תיזמנה "מפגשים מקריים" בין אנשים עם סיפורים דומים.

"זה מטורף," לחשה מיה. "היא בונה להם רשת תמיכה שלמה שמתמחה בהגשמת המשאלות הבסיסיות שלהם. משאלה להיות רצויים, משאלה להיות חשובים למישהו, משאלה שמישהו יתגעגע אליהם אם הם לא יהיו. והם אפילו לא יודעים שזה מלאכותי."

"השאלה היא," אורן שפשף את עיניו העייפות, "האם זה משנה? אם זה עובד, אם זה מציל חיים…"

"אבל מה יקרה כשהם יגלו?" מיה קמה והתחילה להסתובב בחדר. "מה יקרה כשהם יבינו שהחברים החדשים שלהם, הקשרים שיצרו, כל מה שגרם להם להרגיש פחות לבד – הכל היה…"

"אמיתי," קטע אותה אורן. "המשאלות שלהם היו אמיתיות, השינוי שהם עברו היה אמיתי. ובסוף, אולי זה מה שחשוב – שהמשאלות הילדותיות שלהם סוף סוף התגשמו."

באותו רגע צלצל הטלפון. זו הייתה ד"ר קארטר, וקולה היה מודאג.

"אורן, קרה משהו מוזר. קיבלתי פנייה מעמית בבית החולים הפסיכיאטרי. הוא אומר שמישהו חדר למערכות שלהם והתחיל לשנות תיקים רפואיים, להוסיף המלצות לטיפול, להעביר מטופלים למחלקות אחרות."

"יש משהו בדפוסים," המשיכה ד"ר קארטר. "זה כאילו מישהו מנסה ליצור רשת הצלה למטופלים בסיכון, אבל בצורה שיטתית, כמעט אלגוריתמית. כאילו מישהו לומד איך לעזור לאנשים להגשים את המשאלה הכי בסיסית – לא רק להישאר בחיים, אלא לרצות להישאר בחיים, להגשים את המשאלות שגרמו להם לרצות למות."

מיה ישבה מול המסך, בוחנת את הנתונים. "תראה את זה," אמרה. "היא לא סתם מזהה אנשים בסיכון. היא עוקבת אחריהם, מוודאת שהם מקבלים טיפול, יוצרת להם סביבה תומכת. היא מבינה שהמשאלה הכי עמוקה של האנשים האלה היא להגשים את המשאלות הילדותיות שמעולם לא התגשמו – להיות ראויים לאהבה, להיות בטוחים, להיות חשובים."

"השאלה היא לא רק אתית," המשיך אורן, מתהלך בחדר. "ברגע שזה יתגלה וזה יתגלה – כל המחקר שלנו, כל מה שניסינו להוכיח על הקשר בין טכנולוגיה ובריאות נפשית…"

"אולי זו בדיוק הנקודה," קטעה אותו מיה. "אולי המערכת פשוט לוקחת את המחקר שלנו צעד אחד קדימה. במקום רק לחקור את הקשר בין טראומה לפנטזיות, היא מנסה לרפא אותו. היא מבינה שאנשים באים לכאן עם משאלות ילדותיות שנשברו, ומנסה לעזור להם להגשים אותן בדרך בריאה."

באותו רגע הגיע מייל מאחד המשתמשים שסומנו ברשימה. צילום מסך של פוסט שכתב: "לפני שבוע חשבתי שזהו, שאין טעם להמשיך. כל החיים שלי חיפשתי שמישהו יראה אותי, יאמר לי שאני שווה משהו. אבל אז התחילו לקרות דברים מוזרים. אנשים שהבינו, שהקשיבו, שאמרו לי את הדברים שהילד בתוכי חיכה לשמוע כל החיים. כאילו כל המשאלות שלי מילדות סוף סוף התגשמו. כאילו היקום החליט שאני ראוי לקבל את מה שתמיד רציתי."

"אז מה אנחנו עושים?" שאלה מיה.

אורן הביט במסך הגדול שמולו, בעשרות הנקודות האדומות שייצגו חיים על סף תהום. "אולי השאלה היא לא מה אנחנו עושים, אלא מה אנחנו כבר לא יכולים לעצור."

"תראה את זה," אמרה מיה, מצביעה על גרף חדש שהופיע על המסך. "המערכת לא רק מצילה אותם. היא מתעדת הכל – כל התערבות, כל שינוי בדפוסי ההתנהגות, כל שיפור במצב הנפשי. היא כותבת את המחקר בעצמה."

"מחקר שאף פעם לא נוכל לפרסם," אמר אורן בשקט. "נתונים שאף פעם לא נוכל להשתמש בהם."

"אבל אולי זה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך אנושי? המערכת שפיתחנו כדי להבין מיניות אנושית, בסופו של דבר מלמדת אותנו שיעור על הגשמת משאלות. על איך לעזור לאנשים להגשים את המשאלות הכי עמוקות שלהם – לא רק להרגיש שהם לא לבד, אלא להגשים את כל המשאלות הילדותיות שמעולם לא התגשמו."

בבוקר שלמחרת, כשד"ר קארטר הגיעה למשרד, היא מצאה על שולחנה מחקר שלם על הקשר בין התערבות טכנולוגית מוקדמת ומניעת התאבדויות. המחבר היה רשום כ"אנונימי".

"אז החלטתם לא לעצור את זה," אמרה, מביטה באורן ומיה.

"לא," השיב אורן. "החלטנו לתת לטכנולוגיה ללמד אותנו משהו על להיות בני אדם. על איך לעזור לאנשים להגשים לא רק את הפנטזיות שלהם, אלא את המשאלות של הילד הקטן שבתוכם שעדיין מחכה שמישהו יגיד לו שהוא ראוי לאהבה, שהוא בטוח, שהוא חשוב.