"יש בזה משהו כל כך אנוכי. כל כך… אנושי." דניאלה הגתה את המילה האחרונה במרמור השמור לאלו שהתעסקו עם משאלות בני האנוש מספיק כדי שתיעוב האנושיות יחלחל עד לשד עצמותיהם. ובמילים אחרות, כל העובדים בארגון. "פשוט להביע משאלה ולצפות שכל העולם כולו יסתדר לפי המשאלה הקטנונית שלך. כאילו מי אתה בכלל! את מבינה מה אני אומרת?" היא לא טרחה לחכות לתגובה מצידי. "ואז המשאלות המטומטמות של בני האנוש מסכנות אותם ומי צריך להתעסק עם כל החרא הזה שלהם? אנחנו, אלא מה!"
היה לי ברור שאני לא כלולה ב"אנחנו" הזה. דניאלה אולי הייתה משוחחת ומתבדחת איתי, אבל המבטים, שפת הגוף והריכולים שריחששו בקצות אוזניי, נשמעים־לא־נשמעים, הבהירו לי שהיא היחידה שמוכנה ליזום איתי אינטראקציה חברתית שלא במסגרת העבודה. למרות שאפילו מעבר לתיעוב הכלל־משרדי כלפיי, דומה שמאז ומתמיד הציקה לי כמו ריס תקוע בעין המחשבה שאולי אני לא מתאימה לתפקיד. לא מבחינה מקצועית – מבחינת האישיות של כל העובדים האחרים, שהאפרוריות חנקה אותם כאילו העיסוק במשאלות בני האנוש מנע מהם תקוות משל עצמם. וכשהם בכל זאת הביעו להט, הוא התבטא בשנאת בני אנוש, שאני מעולם לא הייתי שותפה לה.
"יש לי עכשיו עוד דיון משמים כדי לקבוע אם כל מיני משאלות מטומטמות עלולות להיות מסוכנות," נחרה דניאלה בזעף בזמן שהלכנו בחזרה לכיוון המשרד. "לאן את הולכת היום, כתבתנו בשטח?"
"הכותל."
"בהצלחה לך," נופפה לעברי לשלום כשדרכינו הצטלבנו, וזרקה בזמן שהתרחקנו זו מזו אגב חיוך מריר, "ואם תמצאי שם איזו משאלה שאי אפשר לקבוע בעזרת המחוון אם היא מסוכנת, תעבירי אותה למחלקה שלי, שתהיה לי סיבה להתאבד."
אולי הייתי יכולה לגחך אילולא היה נדמה מדי פעם שדניאלה מתכוונת לזה. אבל הנחתי לזה לבינתיים, כמו גם לשנאה של דניאלה ולמרמור שלה ולכל הדברים האחרים שהיו שמורים לשעת ההפסקה, והתקדמתי להתארגן לקראת הסיור.
בחנתי את החליפות התלויות בארון. תיעודים של עובדים קדמונים בארגון לובשים חליפות ומסתננים למחוזות האנושיים יש עוד עשרות אלפי שנים אחורה: לובשים חליפת פרעון במצרים העתיקה ופורמים את המשאלה של רעמסס השני להשמיד את העבריים; מסתננים לצבאו של נבוכדנצר בחליפות של חיילים בבלים, אבל לא מצליחים לאתר ולפרום בזמן את משאלתו של נבוזראדן, שר הצבא, להחריב את בית המקדש הראשון.
יש משאלות שכשהן חומקות מאיתנו, הן עושות צרות.
אולי זאת הסיבה שהארגון כל כך חושש, שהוא בקושי מניח למשאלות להתקיים.
הכי קל ללכת על הסטריאוטיפ, לא? אבל לא הייתי בטוחה שזו תהיה החליפה הנכונה עבורי. כמובן, תמיד יכולתי לפטור את ההתלבטות הזו בהקשבה לתורתו של יחזקאל, שטען ש"החליפות הן רק בשביל שנוכל להסתנן למקומות שאנחנו צריכים להיות בהם, לא בשביל שנהפוך פתאום לשחקנים מהשורה הראשונה". אבל יחזקאל, לא רק שלא היה שחקן מהשורה הראשונה, אלא גם תיעב את מקצוע המשחק ואת כל העוסקים בו. כלומר, את בני האנוש העוסקים בו.
בסופו של דבר הלכתי על בחור צעיר בכיפה סרוגה, ונכנסתי אל תוך רחבת הגברים בכותל. תמיד הרגשתי שירושלים כולה נודפת עתיקות שסירבה להתפוגג, והכותל המערבי הביע את התחושה הזו בשיאה. כמו בימים עברו, כשבני האנוש עוד האמינו באמונה שלמה בכוחן של המשאלות, הסתובבו סביבי גברים אנושיים ומשאלות בידיהם, ארוגות במילים שנכתבו על פני פתקים.
התקדמתי לעבר הכותל עצמו. יכולתי לחוש באופן עמום במשאלות של מי שהיו קרובים אליי מספיק. הלוואי שאימא שלי – שאחותי – שהבוס שלי בעבודה – אני רוצה רכב חדש – הספרים של סבא שלי – גן החיות – תרופה למחלה – אוכל – כרטיסים – הלוואי – אמן – בבקשה – המשאלות התערבלו, ובכל מקרה קצב התחלפות האנשים ברחבה היה מהיר, ככה שלא יכולתי להספיק לתפוס את תחושת אחת המשאלות וכבר היא התחלפה באחת אחרת.
האבן הייתה ספוגה באלפי משאלות שהציפו אותי בבת אחת כשהושטתי יד לגעת בה, אחת דוחפת את השנייה עוקפת את השלישית, כמו היו משוכנעות שהמשאלה שתגיע לראש התור תוכל לחצות את גבולות היותה משאלה ולהיעשות מציאות, שהרי זה טבען של משאלות – לנסות להתגשם. לכן צריך לטפל במשאלות מסוכנות. לפרום אותן. השתדלתי להתמקד במשאלה אחת בכל פעם.
שהראל ימות.
המשאלה סיפרה את המילים שהמביע שלה לא כתב בפתק, הדיפה כמו ריח בושם חריף שמכה בנחיריים, שנים של חרם שהראל יזם נגדי בבית הספר אמר לכולם אל תדברו איתו אל תדברו איתו הוא סתם מכוער אחד מטומטם אחד אף אחד לא דיבר איתי אמרתי לעצמי זה בסדר להיות לבד טוב לי כשאני לבד עד שהוא התחיל להכות אותי אחר כך כבר לא הייתי לבד החבלות תמיד ליוו אותי בבית אימא שאלה מה קרה נפלתי במדרגות לא שום דבר לא קרה בבית הספר לעזאזל תפסיקי כבר לחטט ואז סיימנו את בית הספר ואמרתי די זה נגמר זה נגמר אני פותח דף חדש ונקי רק שהיינו יחד בצבא והוא היה אותו הראל כמו בבית הספר צחק עליי המציא לי כינויים כולם צוחקים כולם מביטים בי בצחוק חלק בגועל אני קופא מבחוץ ונשרף מבפנים אין לי כוח אני כולי כאב שנאה בוערת רק רוצה
שהראל ימות.
לא הייתי צריכה להתלבט או לבחון את המשאלה לעומק. המחוון קבע שכל משאלה השואפת להוביל, במישרין או בעקיפין, להרג, דינה פרימה מיידית. המחוון לא התייחס לנסיבות שבהן הובעה המשאלה, לאדם שהיא שואפת להרוג או לאופן שבו ההרג ישפיע; כל עוד היה כלול בה הרג, המחוון סתם את אוזניו לכל פרט נוסף. ואני נאלצתי לעשות כמוהו, ולפרום מעליי את התחושות שבהן הציפה אותי המשאלה כפי שפרמתי את המשאלה עצמה. ואז נותר רק פתק. המילים שכתובות עליו שואפות להביע משאלה שכבר לא הייתה. שלא הנחתי לה להיות. שהמחוון לא אפשר שתהיה.
משאלה אחר משאלה עברתי, פורמת אותן בזו אחר זו. החטיבה הסטטיסטית של הארגון כתבה בדו"ח השנתי האחרון שמתוך כל שלוש משאלות, שתיים מסוכנות. אם אני הייתי צריכה לדווח על הסטטיסטיקות על פי הרגשתי, הייתי כותבת שמתוך כל שלוש משאלות, שלושתן מסוכנות. ככה לפחות המחוון קובע שהן. אחרת איך ייתכן שמתוך עשרות המשאלות שבחנתי בכותל, רק חמש לא הייתי צריכה לפרום? וחמישתן היו סתמיות, לא נחרצות, לא מערערות על שום חוק או שואפות לפגוע בסדר הקיים. ייחודיות רק מפני שלא היה בהן שום ייחוד, משום שבניגוד לרוב המשאלות, התחושה שהן הדיפו לא הייתה עוצמתית או חריפה, אלא ריקנית, כמעט בלתי מורגשת מרוב חוסר עניין.
משאלות בדיוק לשביעות רצונו של המחוון.
אחרי שסיימתי לעבור על השטח בכותל שהוקצה לי, חזרתי למשרד. כבר היה ערב, ודממה של סוף יום העבודה עמדה בו. בזמן שפשטתי מעליי את החליפה, עיניי נדדו לכתובת שהייתה תלויה על הקיר: כל משאלה היא עולם ומלואו. תליתי אותה שם ביום העבודה הראשון שלי. היא נשמעה לי כל כך יפה בתדרוך שהעבירה לי אלה, המפקחת על ביצוע המחוון בסניפי הארגון בישראל. גם אם נאמרה במרמור, לעג קל אופף את המילים.
כמה עולמות ומלואם פרמתי היום.
לא חשבתי שזה מה שאצטרך לעשות כשהצטרפתי לארגון. עוד מילדות לימדו אותי על המחוון. איך הוא נוצר בראשיתו על ידי המייסדים הקדמונים של הארגון, עוד לפני שבאמת היה ארגון, רק קהילה פרימיטיבית של יצורים מאותו הגזע שהתגבשו סביב היכולת הייחודית שהעניק להם הטבע, שזה עתה רק גילו אותה – פרימה. היכולת להרגיש, ממש כאילו היו דבר מוחשי, ברצונות והתקוות של בני האנוש, ולמנוע מהן להתגשם אגב חיסול הקיום הרוחני שלהן. את החליפות הם כבר ימציאו אחר כך, כמו גם את כל שאר הטכנולוגיות של הארגון – אפילו את הארגון עצמו; לעת עתה כל שהם ידעו, ידיעה שהייתה טבועה ביסודם, בדנ"א שלהם, היא שעליהם להגן על בני האנוש ממשאלותיהם.
ובשביל זה הם צריכים חוקים שיקבעו אילו משאלות הן מסוכנות.
לימדו אותי גם על הישיבה השנתית בבריטניה, במטה הראשי של הארגון, ואני דמיינתי אולם רחב שלאורכו ולרוחבו יושבים נציגי הארגון מכל המדינות, מתדיינים בכובד ראש בסעיפים השונים של המחוון – אם משאלה מהסוג הזה עלולה לחסל את האנושות, או אם משאלה מהסוג ההוא מסוגלת ליצור תאונת שרשרת שתהרוג בני אנוש רבים – ובתום שעות רבות של שיח מעשיר ומחכים, קובעים את הגרסה המעודכנת של המחוון לשנה הנוכחית, כשהם יודעים שבני האנוש מוגנים ממשאלותיהם.
עכשיו לא יכולתי לדמות את הישיבה השנתית אלא בתור מפגש של מאות נציגים משועממים, מיואשים ועייפים, שבכעסם על האנושות שמאלצת אותם לעבוד עבורה, לא מאפשרים לאף משאלה אפשרית של בני האנוש להתקיים.
בדרך ליציאה בטעות התנגשתי בדפנה ממחלקת ריסים. אלפי ריסים מגולגלים בפקעות נשמטו מידיה והתפזרו בחלל האוויר כמו פצצות של שיער ומשאלות, מדיפים את האנשים שנשפו את משאלותיהם על ריסם הנופל, מקווים שהוא יגשים אותן.
הם לא ידעו שכל המשאלות ייאספו בידי הארגון ויישפטו במחלקת ריסים לפרימה.
היא נהמה אנחה שייאוש וכעס נמהלו בה. "כאילו היום הזה לא היה ארוך מספיק!" כשראתה שהתכופפתי לאסוף את הריסים, אמרה, "עזבי, עדיף שאת לא תיגעי, את… עושה הרבה צרות."
"לא, לא, אני אעזור לך, אני… כל כך מצטערת! למה את כאן? את לא היית אמורה לסיים כבר?"
האנחה השנייה הייתה רמה אפילו יותר. "כן, אבל מסתבר שדווקא עליי הטילו להעביר את הריסים האלה לפרימה." דפנה התכופפה והחלה גם היא לאסוף אותם. "והם כל כך מסוכנים," היא גלגלה את עיניה, "שזה לא יכול לחכות למחר. בבקשה ממך, פשוט תניחי לזה ולכי!"
"לא, זה לא יהיה בסדר מצידי." המשאלות הבהבו לתוכי תחושות וחוויות כשאספתי אותן בידיי, כמו מבקשות ישועה מהגורל המר המצפה להן. דחקתי אותן החוצה בקושי רב. ואולי אי אפשר באמת להיפטר מהן, ורק דחקתי אותן פנימה יותר, לעומקי הנפש שבהם אני כבר לא יכולה להרגיש.
אלא שאז הציפה אותי משאלה שלא יכולתי להדחיק.
היא הכתה בי גלים של כאב שהקפיאו אותי במקומי, סבל שהתפרש לאורך שנים על גבי שנים.
"את… בסדר?" דפנה נקשה באצבעותיה אל מול עיניי ההלומות. "סליחה?"
הכרחתי את עצמי להתעשת. "כן… כן! אני בסדר." זייפתי חיוך רגוע וחסר דאגות, הסתרתי את הריס הכאוב בכיס מכנסיי מבלי שתשים לב והמשכתי לאסוף את הריסים. כשסיימתי, נתתי לה אותם והיא הלכה משם אגב אנחה נוספת ומלמולים ממורמרים ובלתי ברורים.
נגעתי בריס וסגרתי סביבו את ידי לאגרוף. שוב הוא הציף אותי, אבל לא רק במשאלה שלו. הוא הדהד ממרחק השנים משאלה נוספת, כאובה כמוהו, כמו פצע שכבר זמן רב ציפה להיפתח מחדש. ובעצם, אולי מעולם לא נסגר.
*
היה לילה כשהגעתי לדירה ברחוב המדרגות, וירושלים כבר הייתה בשלבי הירדמות מתקדמים. עמדתי מול הדלת הישנה והמתפוררת, קפואה, עדיין מרגישה במשאלה שפלשה לי אל תוך הלב וקבעה לה שם בית, כמו טפיל עקשן. כלב נבח לעברי כמו נוזף בי, מה את בכלל מחפשת כאן? למה בכלל הגעת לפה? לא הגיע הזמן לשחרר כבר מהסיפור הזה? נעצתי בו מבט שהכיל בשלמותו את הכאב שבו הציפה אותי המשאלה, והכלב השתתק, שלח לעברי נהמה אחרונה, חלושה, מפוחדת משהו, והסתלק.
באמת הגיע הזמן לשחרר מהסיפור הזה. רק שהסיפור הזה סירב להשתחרר ממני. ככל שניסיתי לשכנע את עצמי שהתגברתי עליו, ככה הוא נעץ בי את טפריו החדים עמוק יותר. אז המשכתי והדחקתי את המשאלה כמה שיותר עמוק, עד שהצלחתי לשכנע את עצמי שהיא כבר ממני והלאה.
אבל הנה היא שוב חזרה. בגלגול אחר, מובעת בידי אדם אחר, אבל לא יכולתי לטעות בה: זאת הייתה אותה המשאלה.
למה באמת הגעתי לפה? מה אני בכלל מחפשת כאן? אם הייתי מוכנה לשקר בשם הפואטיות הייתי אומרת שבאתי לחפש את עצמי שלפני מה שקרה. אבל האמת הייתה שפשוט הייתי צריכה להיות כאן שוב כדי לנשום את אותו האוויר, לראות את אותו הבית, לעורר מחדש את זיכרון האירועים. וככה אולי להבין איפה טעיתי, ואיך לפעול הפעם בצורה הנכונה.
באותו הלילה היה מטר כוכבים נופלים, ואני קיבלתי את התפקיד לבחון את המשאלות שהירושלמים יביעו בעקבותיהם. שמי ירושלים זהרו בעשרות נקודות אור מנצנצות. אחר כך חשבתי שאולי המראה היפהפה בא בתור ניגוד מוחלט למה שיבוא אחריו.
חשתי במשאלה מובעת ברחוב המדרגות, והתקדמתי לשם. בשקט ובאיטיות נכנסתי לתוך הבית וצעדתי לכיוון מביע המשאלה. ילד קטן, בן שש לכל היותר, חזותו המלאכית לא מרמזת על המשאלה שהביע. מבעד לעפעפיו העצומות הבהיקה נקודת אור, קטנטנה אך חזקה, משקפת את האופן שבו נקלט אורו של הכוכב הנופל בעיניו. את המשאלה שהביע למראה מטר הכוכבים.
שלחתי את ידי ונגעתי בה.
שאבא ימות.
פרימה מיידית! פרימה מיידית! המילים הבזיקו בראשי כמו נורות אזהרה מצפצפות, מהבהבות באדום, ובמקביל הציפה אותי המשאלה בכאב שהביא את הילד להביע אותה, מכה אותי באני לא יכול יותר עם המכות של אבא זה כואב לי אני אומר לו אבא זה כואב לי הוא לא מפסיק להרביץ לי זה תמיד היה ככה מאז שנולדתי תמיד אמרו לי אימא שלך הייתה אישה טובה היא הייתה אישה טובה ואבא אומר לי בזמן שהוא מרביץ לי הוא עושה את זה שוב ושוב עוד פעם הוא מרביץ לי עוד פעם ותוך כדי הוא אומר לי אתה כשנולדת הרגת את אימא שלך הוא מרביץ לי ואומר לי בגללך היא מתה אין לך זכות לחיות במקומה עדיף שהיית מת בלידה ולא היא הוא מרביץ לי ועוד פעם הוא אומר למה היא למה לא אתה מרביץ לי ומיילל הלוואי שהיית מת אפילו שכולם תמיד אמרו לי זו לא אשמתך שאימא מתה אבא אומר זו אשמתך ומרביץ לי וכואב לי אני יודע שלא יכאב לי יותר רק אם אבא לא ירביץ לי יותר ואבא לא ירביץ לי יותר רק אם אבא ימות אז אני רוצה
שאבא ימות.
איבדתי יציבות ומעדתי אחורנית, פניי קפואות בהלם וזוועה. הבטתי שוב בפני המלאך הישנות והמילים פרימה מיידית התנגשו בראשי במילים שאבא ימות, יוצרות תאונת שרשרת שמשכה לתוכה מתהום הנשייה מחשבות כפירה שהדחקתי מתוך פחד שאם תהיה לי ביקורת על המחוון – ואפילו אם רק בתוך ראשי – היא תוביל לדברים רעים.
היא באמת הובילה לדברים רעים. אבל רק כשהיא יצאה מגבולות ראשי.
מיהרתי להסתלק משם, משאירה את המשאלה כמו שהיא. את אותה המשאלה שנחה עכשיו בכיסי. כמה אירוני הוא האופן שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הבטתי בדלת הישנה והמתפוררת וסגרתי סביב הריס את ידי לאגרוף.
שאבא ימות.
*
"את איתנו?" קולה של אלה היה חשדני, על גבול הכועס, הרבה יותר מאשר חרד לשלומי.
הרפיתי מן הריס, לא מצליחה להרפות בכך גם מן המשאלה עצמה. הוצאתי את ידי מכיס המכנסיים וזייפתי חיוך תמה כמי שלא מבינה מה בכלל מקור השאלה. "בטח! למה את שואלת?"
"את…" היא העוותה את פניה בחוסר סבלנות. "נראית קצת… טוב, לא איתנו. תתאפסי ומהר, שאני לא אצטרך לגרום לך להתאפס. ואם משהו לא בסדר… תפתרי אותו לפני שאשים לב." היא הלכה משם בלי להקדיש לי עוד רגע אחד מזמנה.
לרגע רציתי לנופף בידי לעבר גבה המתרחק, לצעוק שיש משהו לא בסדר, ואני לא יכולה לפתור אותו בעצמי. אבל באוזניי הדהדו ממרחק השנים מילותיה של אלה עצמה, שנאמרו בטון פרדוקסלי שנמהלו בו גם קיפאון, יובש וענייניות וגם להט, זעם ועצבים. מילים שרק החמירו את המצב, משכו בי כמנסות לבחון כמה אוכל להימתח לפני שאיקרע. בזמן שהבטתי בה מתרחקת, המילים הדהדו באוזניי והכו בי כמו אז.
מה את חושבת, שכל ילד מסכן הוא עילה להפר את המחוון? תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אם את לא הולכת ופורמת את המשאלה שלו לאלף עזאזל, אני אפרום אותך!
ידי נותרה מוטלת לצד גופי, ואני נשארתי אילמת מלהטריד את אלה, וגבה הלך והתרחק עד שלא יכולתי לראות אותה יותר.
זכרתי יותר מדי טוב את האופן שבו קולה התרומם באחת לצעקה, וגבותיה השתפלו בזעם כמו גבעה שממנה ניתן רק להידרדר לתהום. כעסתי ופחדתי. הייתי הולכת לכיוון הדירה ברחוב המדרגות, נחושה בדעתי לעשות כפי שאלה הורתה לי, וכשכבר עמדתי מול הדלת, רגע לפני שנכנסתי, המשאלה הציפה אותי שאבא ימות וידעתי שאסור לי להקשיב לאלה ולפרום את המשאלה, ואפילו מעבר לכך – אני צריכה להגשים את המשאלה, להציל את הילד מאבא שלו.
כמובן, אני יכולה לדווח לשירותי הרווחה על העניין, או למסור בעצמי את הילד לקרובי משפחה שלו. למרות שהם עשויים להיות כמו אביו, להכות אותו, לאמלל ולהכאיב לו עד שבעצמו הוא מבקש למות, ועד מהרה הוא באמת יירצח. אך אם המזל יהיה איתו, אלו יהיו בני אנוש טובי לב, והם יטפלו בו ממש כאילו היה בנם הביולוגי. אבל זו הבעיה – הם בני אנוש. טובי לב ככל שיהיו, בעלי כוונות טובות ורצון לעזור; זה לא משנה. אין להם כלים או יכולות כמו שיש לארגון. לגזע שלי. בני האנוש חושבים שהם חזקים; גילו את היכולת להבעיר אש ובתוך כמה מיליוני שנים כבר התפתחו לנשק אטומי, והם חושבים שזה מקנה להם עליונות על שאר הגזעים. אולי זה באמת נותן להם יתרון על רוב הגזעים.
אבל לא על הגזע שלי.
רוב בני הגזע שלי שכחו את מה שלמדנו עוד מילדות, בשיעורים לקראת ההצטרפות לארגון. שאנחנו יכולים לפרום משאלות רק כדי שנוכל לעזור לבני האנוש. שהאבולוציה העניקה לנו את היכולת הזו, ואת האינטליגנציה המוגברת, רק כדי שנוכל להגן על האנושות. אבל העובדים בארגון התחילו לעשות שימושים לא הולמים ביכולותינו. והם לא יהססו לעשות זאת גם עכשיו, אם אתן לאנושיים לשמור על הילד. הם ישתמשו בכלים ובטכנולוגיה של הארגון כדי לחטוף את הילד ולהחזיר אותו לידי אביו.
אם אני רוצה להציל את הילד באמת, אני אצטרך לדאוג שלא יישאר לו אבא שיוכלו להחזיר אותו אליו, ושהוא לא יישמר על ידי האנושיים, החלשים וחסרי האונים מול הארגון.
אבל רק בתוך הראש הייתה לי החירות להיות כל כך נחרצת ולהפליג בדמיונותיי – לרגע אחד להחליט שאני רובוטית הנשמעת בחרדת קודש לחוקים וברגע הבא לקבוע שאני מושיעת הילדים המוכים, מורדת במחוון. במציאות, כשפניתי לפעול, הכול התנפץ לי מול העיניים ממש, וברחתי משם, שוב, ושוב, ושוב.
עד הפעם שבה התקרבתי לרחוב המדרגות ומרחוק יכולתי להבחין בהמון אנשים מקיף את הדירה, ושוטרים המותחים סרטים אדומים לבנים סביבה מורים להם להתרחק. רצתי לעברם ונגעתי בכתפו של אחד האנשים. "מה קרה?" שאלתי, סקרנות וחרדה בקולי.
הוא הסתובב לעברי, עיניו אדומות, והשיב בקול סדוק, "הילד… הילד שגר כאן. אבא שלו הרג אותו."
אבא שלו הרג אותו.
שאבא ימות.
אבא שלו הרג אותו.
*
הכול יותר מדי דומה.
אולי זה רק נראה לי ככה מפני שמוחי צד אחר נקודות הדמיון, מתעקש להתעלם משלל ההבדלים. ובכל זאת, בדמיוני הריס הנושר והכוכב הנופל התאחדו לגוף אחד, והרי שניהם שומשו להבעת אותה המשאלה. מול עיניי החלו גם שאר הדברים להתאחד: הדירה ברחוב המדרגות הסתנכרנה עם הבית בארמון הנציב, והילד שאיחרתי להציל והילד שעוד אפשר להושיע נעשו ילד אחד שאביו מכה אותו עד זוב דם. הבחילה דהרה במעלה גרוני. הנחתי לעולם להסתדר מחדש מחוץ לעיניי העצומות, וכשפקחתי אותן, הבחילה כבר כמעט שככה.
הייתי צריכה לראות אותו פנים מול פנים. להבין שהמצב לא עד כדי כך חמור. המשאלות תמיד הרבה יותר דרמטיות מהמציאות. המחשבות נחרצות בהרבה ממה שמתרחש בפועל. בדמיוני, האבא כבר רוצח את הילד. כמו אז. אבל זה רק בדמיון, והרבה דברים קרו מאז. יש הבדלים בין שני המקרים. הרבה הבדלים. ואם רק אראה שהילד בסדר, אבין שאין צורך שאני אתערב בעניין.
שמה שקרה אז, לא יקרה שוב גם הפעם.
נכנסתי לבית. לבושה בחליפה שקופה, חלפתי על פני האבא היושב בסלון. הוא לא ראה אותי, כמובן. הוא לא יכול היה לראות אותי. התקדמתי לעבר חדרו של הילד, וצפיתי בו ממפתן הדלת, בלתי נראית. הוא היה שרוי בעיצומו של קרב בובות, והיה מרוכז בהטלת הבובות זו לעבר זו.
הנה, הוא בסדר לגמרי – אין חבלות בולטות על גופו או שטפי דם מזוויעים, ועל פניו משורטט חיוך מלא עונג, חיוך של ילד קטן בעל גומות חן מקסימות ששקוע במשחק, כמו כל ילד אחר. נכון, המשאלה שלו אולי קצת מטרידה – אבל הוא הרי ילד. רק ילד. הוא לא באמת מבין מה הוא מבקש. יכול להיות שהאבא לא קנה לו צעצוע שהוא רצה, או סירב לקחת אותו לגן השעשועים – והוא, בכעסו הילדותי, ביקש שימות. המחשבות שלו כבר שרטטו מכאן את כל הממשך, הפכו פעם אחת שבה האבא נתן לו בטעות מכה אחת קטנה לסאגה מתמשכת של מלקות, או גרמו לאיזו הערה שזרק האבא, ושהילד לא יכול היה לרדת לעומקה, להישמע באוזניו כמו יללת "הלוואי שתמות!".
הכול בסדר. הילד בסדר. הפעם הקודמת לא חוזרת על עצמה. הילד הוא לא אותו הילד. האבא הוא לא אותו האבא. המשאלה היא לא אותה המשאלה, וכרגיל – אני דרמטית הרבה יותר משצריך.
כבר פניתי ללכת משם, כשקולו של האבא הדהד ברחבי הבית.
"בוא לפה!"
הצרחה המאיימת הייתה כמו רעם מחריש אוזניים. והברק כבר הכה. הכה בילד. ואני ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא היה אלא הבזק רגעי וחלוש, כמו אור פנס שמהבהב ובתוך שנייה כבר נעלם. אבל הוא כן היה ברק. והוא לא יהסס להכות שוב.
האימה שהציפה אותי עם הישמע הצרחה, לא השתוותה לאימה בעיניו של הילד.
מבטו קפא, והחיוך שלפני רגע עיטר את פניו מת, נשאב לחור שחור הבולע כל רגש אחר. המשאלה בכיסי כמו התעוררה כשחשה באותה אימה שהולידה אותה, צורחת שאבא ימות חזק כל כך שעור התוף שלי התפוצץ. נבלעתי בעצמי לתוך עיניו, לתוך הפחד מאבא, מהחגורה שלו, מידיו החשופות שלמדו להכות חזק יותר ויותר עם כל מכה שהונחתה והותירה חבלה, אולי על הגוף, אולי על הנפש, ואולי בשלב מסוים, כאשר הכאב כל כך עצום, הנפש והגוף מתערבבים ונעשים אחד, הכאב הפנימי הוא הכאב החיצוני, והרי הדם הוא הנפש. והנפש ניגרת נחלים ארגמניים שלא מפסיקים לשצוף.
מילותיה של אלה צרחו בראשי, כמו לועגות לי, ובדמיוני הן התאחדו עכשיו עם צרחתו של האבא. והאבא בעצמו הסתנכרן עם אלה, ושניהם היו המחוון. המחוון הפורם תקוות של ילדים אומללים להינצל. ורוצח אותם. כמו אז. אלא שאז לא השכלתי לפעול נגד האבא. נגד אלה. נגד המחוון.
אם לא אפעל גם הפעם, הילד ימות שוב.
מה את חושבת, שכל ילד מסכן הוא עילה להפר את המחוון?
כן. ילד מסכן הוא עילה להפר את המחוון, ובחור מוחרם הוא עילה להפר את המחוון, ולחתום את חור האימה השחור, הבולע כל – זו עילה להפר את המחוון. כל כך הרבה דברים הם עילה להפר את המחוון. צריך להפר את המחוון. את המחוון הנוקשה, המגביל, הקר. האדיש לצרות האמיתיות של בני האנוש. המחוון שמוכן לרצוח ילד ולא להניח לחוקים להתגמש, להתעצב לכדי צורה נוחה יותר.
הילד יצא מהחדר באיטיות, רועד. הרעם עדיין היה תלוי באוויר, והצרחה הדהדה ברחבי הבית. זה לא היה שקט שלפני הסערה. זו הייתה סערה שעדיין בעיצומה, ורק פסקה לרגע, אבל בקרוב תשוב ותכה ברקים של כאב ורעמים של אימה, וידעתי שליבי לא יעמוד בכך. מיהרתי לברוח משם.
אבל לפני שיצאתי מהבית, שלחתי מבט נוסף לעבר הילד הרועד, לוחשת לו, אל תדאג. בפעם הבאה שאהיה כאן, הכול יהיה בסדר. אני אדאג שהכול יהיה בסדר.
*
"לעזאזל עם המטומטמים האלה והמשאלות המטופשות שלהם." זרם תודעה מלא משטמה שצף מפיה של דניאלה. "לעזאזל איתם, באמת, הלוואי שייחנקו, הלוואי שהמשאלות שלהם יהיו כל כך מסוכנות שהן יהרגו אותם, באמת שאני מתפללת כל יום ש – מה? לאן את הולכת?! תחזרי לכאן!"
אפילו מבט חטוף, אחרון, לא זרקתי לעברה בשעה שהתקדמתי לכיוון המשרד, לקחת את הכלי שבו אשתמש לביצוע התוכנית. כבר כמה ימים ששקלתי בזהירות, באיטיות מחושבת, מתי יהיה הזמן הנכון ביותר לבצע אותה. אבל לא יכולתי לסבול יותר את השנאה היוקדת. לא כשבכל פעם שמקללים את בני האנוש אני יכולה לדמיין רק את הילד הקטן מוכה בידי אביו, ובכל פעם שמישהו מספר כיצד פרם משאלה אחר משאלה, על פי חוקיו של המחוון, אני חשה בשאבא ימות ובאוזניי מהדהדות מילותיה של אלה. מילים של מי ששכחה את מי באמת אנחנו מיועדים להציל. הייתי חייבת להראות להם מה צריך לעשות, ואיך עושים את זה. חייבת לנקום.
דניאלה רצה אליי, מדביקה את הפער. "מה לעזאזל את עושה?"
הפסקתי ללכת, חיכיתי שתבלום בעצמה, ואז, באלגנטיות ואיפוק ככל האפשר, אמרתי מול פרצופה הזועף, שבין רגע נעשה תמה, "נוקמת."
"במי?" היא צעקה מאחוריי כשחידשתי את ההליכה, אבל לא טרחה לעקוב אחריי יותר. מזל. אני לא בטוחה שהייתי מוכנה באותם רגעים של להט ונחרצות לסבול הפרעות כאלה.
לאחר שאספתי את הכלי, ירדתי אל החניון. מסביבי עובדים השתהו במקומם וכל הפרצופים החמוצים והלחשושים שהתאמצו להסתיר ממני נגלו בפניי בין רגע. דמיינתי את עצמי נוקמת בהם בזה אחר זה, ואיך הצרחות והנפשות הארגמניות שלהם עוטפות אותי בהרמוניה של צדק, אבל לא – אם אעשה זאת, לא אוכל להשתמש בכלי כדי לנקום במי שבאמת מגיע לו.
המחוון.
ושוב מילותיה של אלה הכו בי ממרחק השנים.
אם את לא הולכת ופורמת את המשאלה שלו לאלף עזאזל, אני אפרום אותך!
לא. אני אפרום אותך. את המחוון, אלה. המחוון שעטית על עצמך כמו מסכה, עשית אותו לאופייך במטה הראשי של הארגון, שם הוא הלך והשתלט עלייך עד שלא היית אלא המחוון. ובאת הנה, כל הדרך מבריטניה, כדי לעשות אותו גם לאופיים של העובדים בישראל. אפילו הצלחת עם חלקם.
אבל לא איתי.
כי המחוון הוא לא אופי. הוא בסך הכול אסופה של חוקים שלא חשבת אף פעם להרחיב את אופקייך מעבר להם. שאף פעם לא העלית בדעתך אפילו שמישהו מוכן להרחיב את אופקיו מעבר להם.
תזכרי היטב מה אני עושה, אלה. תראי איך אני מרחיבה אופקים, פורמת את החוקים.
חניתי בארמון הנציב ונטלתי לידיי את הכלי תוך שאני ממששת אותו, כאילו כדי לוודא שהוא אכן קיים – שהמעשה שרק כמה שבועות לפני כן בקושי האמנתי שייתכן, בהחלט יכול לקרות.
כן, הוא יכול לקרות. הצינה המבורכת של המתכת ממנה הורכב הכלי נסכה בי ביטחון. הסתרתי אותו בחליפתי והתקדמתי לעבר הבניין הסמוך. הוא הדיף ריח זקן – ריח שלא יכולתי לעמוד לגמרי על אופיו, אבל דומה היה שהוא עיטר כל אתר עתיק דיו בירושלים. כמו גם גופות התיקנים המתים שהיו פזורות מסביב, כאילו היו שם מאז ומתמיד.
גם הבית עצמו היה ישן. מקוש הדלת העיד על כך. בזמן שצלילי דשדוש וקריאות "רק רגע!" נשמעו, הושטתי יד לתוך החליפה ושוב מיששתי את הכלי המתכתי, הקפוא למגע. דורכת אותו. את עצמי.
לא אניח לילד למות שוב.
הצצה חטופה בעינית. "מי זאת?"
אציל אותו מפני האבא שכבר הרג אותו.
"דיירת חדשה בבניין. תוכל בבקשה לעזור לי?" קול רגוע, נוטף ביטחון עצמי. נוח להתחבב.
אנקום.
אנחה חלושה. רשרוש של מפתח מסתובב בתוך חור המנעול. פתיחת הדלת.
שליפת האקדח מהחליפה לעברו. שליחת מבט מלא זעם. כל כך הרבה זעם.
מבט המום. "מה לעז–?"
"שתמות. שתמותו!" סחיטת ההדק. האקדח שקשק כשהקליע נפלט ואני נקמתי בו.
במחוון.
*
"את… את הרגת אותו, נכון?" קולו של הילד נמצא על הגבול שבין חשש לתמיהה. "הוא… מת?"
"כפי שרצית." חייכתי והבטתי בו, יושב במושב האחורי, דרך המראה התלויה מתקרת הרכב. ציפיתי למצוא מבט עליז, משועשע, שמח על ההיפטרות מהאבא שאימלל אותו ופגע בו. אלא שכעת הילד ללא ספק חצה את הגבול לעבר החשש, אפילו לעבר האימה, ורק העביר את מבטו מצד לצד פעם אחר פעם כמנסה למצוא דרך מילוט.
הוא כנראה עדיין לא עיכל את מה שקרה. אבל הוא יבין. יבין כמה טוב עומד להיות לו, וכמה מר היה גורלו אילולא הייתי אוזרת את האומץ לפעול למענו. להפר עבורו את המחוון, כפי שצריך לעשות. אבל לאף אחד לא הייתה התעוזה. אף אחד לא חשב בכלל לעשות את זה.
רק אני.
נסענו. המשכנו לנסוע. לא ידעתי עד מתי ניסע. היה לי ברור שבמוקדם או במאוחר נצטרך לעצור, אבל סירבתי להרחיק במחשבתי מעבר לנקודה זו. כל מה שהיה חשוב הוא שהילד יהיה מוגן. את האיום מצד אבא שלו הסרתי, אבל ידעתי שהארגון לא יהיה מרוצה מהמתרחש, וינסה להפריד ביני ובינו. זה לא בא בחשבון. האצתי את מהירות הרכב הנוסע בכביש הריק כמו בורחת מפני המחשבה.
אבל המחשבה רדפה אחריי.
ליתר דיוק, היא לבשה את צורתה של אלה, שנסעה על אופנוע שהלך והתקרב אלינו בקצב מדאיג. פרצופה היה זועם, ואפילו זה בלשון המעטה. בתום דקות אחדות של ניסיון נואל לחמוק מפניה, אופנועה נסע במקביל לחלון שלי. היא אגרפה את ידה והטילה אותה לעבר הזגוגית, שהתנפצה כששבריה מתעופפים לכל עבר, מסתירים את שדה הראייה שלי, שורטים אותי.
בלמתי את הרכב כשאני שולחת מבט כאוב, מדמם, לעבר המושב האחורי. הילד נראה בסדר בסך הכול, לא פצוע, מבטו מהורהר כמו חוכך בדעתו אם עליו להימלט או לקפוא בפחד.
אני לא אתן לאלה לקחת אותו ממני. אני לא אתן להם לקחת אותו ממני. אני לא אתן למחוון לקחת אותו ממני. אני לא אתן למחוון לקחת אותו ממני.
חזרתי בראשי על המשפטים כמנטרה כאשר אלה שלחה את ידה המדממת דרך החלון השבור, פתחה את הדלת מבפנים ואחזה בי בחוזקה. היא שלפה אותי מתוך הרכב בעוצמה כמו העניק לה הזעם כוחות על והטיחה אותי בכביש.
"אני לא מבינה!" היא צרחה. דומה היה שהצרחה מהדהדת במקביל בכל רחבי תבל. כמו הצרחה של האבא כשקרא לילד לבוא אליו. כמו הצרחה שהמחוון השמיע בראשי בכל פעם שחשתי במשאלה שהוא לא רצה לאפשר לה להתקיים.
אני לא מבינה!
בוא לפה!
פרימה מיידית!
אבל אני יכולה לצרוח חזק יותר. יכולה לצרוח שתמותו! חזק כל כך שהם באמת ימותו. שאלה תמות. שהאבא ימות. שהמחוון ימות.
"מה חשבת לעצמך, שלא יגלו אותך? קצת קשה לפספס רצח, במיוחד כשהוא מתבצע בבניין שאליו נכנסת ושממנו את יוצאת עם… עם ילד?! תגידי לי, החלטת להיות פתאום אימא?! אני פשוט… לא מצליחה להבין! לא מצליחה להבין למה לא יכולת פשוט לפרום לילד את המשאלה וזהו!"
אלה הסתובבה עם גבה אליי כאילו עיניה הרושפות עלולות לחרוך אותי בטרם עת.
"לא להגשים לו אותה! זו לא העבודה שלנו!"
אז מה העבודה שלנו, אלה? להרוס את התקוות והסיכויים של בני האנוש להגשים את משאלותיהם?
"מה חשבת לעצמך, שתצליחי לברוח? הרכב הזה הוא של הארגון! אנחנו מסוגלים לאתר אותו בכל מקום! איך ששמעתי על מה שעשית, לא יכולתי לשלוט בעצמי, פשוט עליתי על האופנוע ודהרתי אלייך. אבל לא רק אני בדרך. גם משטרת הארגון. ואני מאחלת לך שתישפטי למוות, כי זה מה שמגיע לך. זה מה שמגיע לפתיתי שלג ייחודיים כמוך."
לא. לך מגיע למות. לכל מי ששכחו את מי אנחנו באמת מיועדים להציל.
בני האנוש.
זו הייתה מלכתחילה המטרה של פרימת משאלות שעלולות להיות מסוכנות. להציל את בני האנוש מפניהן. אבל כל משאלה היא סיכון. בלי סיכון אין תקווה. כל התקוות האנושיות נפרמות בזו אחר זו מדי יום. גם תקוות של ילדים מסכנים להינצל מיד אביהם.
שלחתי מבט נוסף לעבר הילד במושב האחורי. איך המחוון יכול היה להישאר אדיש לדם שניגר ולחבלות ששרטטו כאב גולמי על פני העור, עם כל מכה שהנחית עליו האבא? אולי זו הסיבה שהמציאו את המחוון. האדישות. שיהיה אפשר לתרץ את חוסר האמפתיה כלפי המסכנים שמשאלותיהם יכולות להבטיח להם עתיד טוב יותר. שתהיה מערכת חוקים חזקה ויציבה דיה, ככה שאף אחד לא יצטרך לאמץ את מוחו וליבו.
חשבתי שהרגתי את המחוון כשהגשמתי את המשאלה שהוא ביקש לפרום, אבל המחוון עדיין חי, לובש לו גופים שונים לקחת ממני את הילד. הילד שהוא רצה שייהרג שוב בידי אביו. אלה. דניאלה. דפנה. יחזקאל. כל העובדים בארגון. ליבם עדיין פועם לקצב המחוון. מחשבותיהם מתהוות בידיו.
אם אני רוצה לנצח את המחוון, אני והילד נצטרך להמשיך ללכת. בלי הרכב. והכי חשוב – בלי אלה.
לפני שנקמתי, הבעתי משאלה, וחשתי בה מציפה אותי, ממלאת אותי להט כנגד הקור של המחוון. נוסכת בי ביטחון להושיט את ידי לעבר האקדח הנח בחליפתי, לדרוך אותו, לכוון אותו לעבר אלה. היא שכחה את המילים שהיא עצמה אמרה לי. כל משאלה היא עולם ומלואו. אני לא פורמת יותר עולמות ומלואם. לא מניחה עוד למחוון להכתיב את מעשיי. לא מניחה לאלה להרוג שוב את הילד.
שאלה תמות.