היה זה על חוף הים. פסעתי לתומי מאחורי אישה ערומה בעלת תחת גדול. מלבדנו לא היה איש. ברגע האחרון, לפני שהספקתי לשאול האם מותר לי, פצעון ענק צץ משום מקום והופיע על הפלח הימני של עכוזה.
המאורע חזר על עצמו בחלומי מידי לילה במשך שבוע תמים עד שאיבדתי את הסבלנות והלכתי להיוועץ ברופא. "לא, לא, אני חושב שלא הבנת דוקטור – אצלי שם מאחור הכל תקין," אמרתי לו לאחר שביקש ממני להוריד מכנסיים ולהסתובב. "זאת קרובת משפחה ביישנית שלחה אותי…". הרופא קרץ, חייך לעצמו ושחרר אותי עם מרשם למשחה מיוחדת המיועדת לפצעונים באזורים הרגישים.
קראתי בעיון את ההוראות והתחלתי לשנן אותן לעצמי: "שכבה דקה עד לספיגה מלאה בעור, לא יותר משלוש פעמים ביום לפי הצורך, יש להיוועץ במידה ומופיע סימן מדאיג…" וכן הלאה וכן הלאה, וכשנדמה והייתי מוכן הלכתי לישון מחובק עם השפופרת הלבנה, חוזר בלחש – לא לשכוח – שכבה דקה, שלוש פעמים, לספיגה מלאה, דקה לספיגה מלאה, להיוועץ, להמתין, שכבה, ספיגה, דקה, שלוש פעמים ביום, להיוועץ….
והיא הופיעה שוב כמובן. חושנית מאין כמותה, פוסעת לפני על חוף הים, ערומה לגמרי. פלחי גופה נשפכים מצד לצד ואף הפצעון המטריד כאן במקומו – הנה הוא הרשע, קורץ לי ברגע שאני מושיט את ידי, שובר את היופי הנשגב. עליךָ להזדרז למשוחַ את אחוריה לפני שמי שאחראי כאן יחליט לסגור את הבסטה, כך אמרתי לעצמי. וראו זה פלא, רק התקרבתי מעט והיא נעצרה כמו לפי הזמנה, מאפשרת לי לטפל בעכוזה בדיוק לפי ההוראות.
הכול התנהל כמתוכנן. מרחתי את המשחה והפצעון נעלם לו בבת אחת מראש הגבעה. הרי זה קסם! עורה היה לפתע חלק ונוצץ כמו פורמייקה. בבקשה – השדה פנוי עבורך, כלומר, כעת כשהשטח נקי מותר לך גם לגעת שלא במסגרת הטיפול…
עמדתי משתהה על החול, התחת לפני, מימיני הים הגדול, מה עוד אדם יכול לבקש?
חמש דקות תמימות עמדתי כך. מתפעל. כמה שזה יפה, וכמה שזה גדול, וכל זה רק עבורי… חבל שלא רשמתי לעצמי נקודות מראש או הכנתי תרשים, תוכנית סדורה – מניין להתחיל ואנה להמשיך. כחתי בגרוני ונאלמתי מול המראה במשך חמש דקות נוספות. לא היה לי ספק שכעת הגיע זמני החוקי לפעול, אלא שהממזר המגעיל הזה, כמה תעוזה! בדיוק ברגע בו כבר הושטתי יד – צץ מחדש על מוקומו הקודם, צמח מעצמו, רק שהפעם לגובה כפול! ואם אין די בכך – בראש הפצעון הופיע הפעם גם מין כתר אדמדם – מוגלתי, סימן נוכח לניצחונו על הרפואה המודרנית.
מרוב ריגוש ועצבים הקצתי מיד ורצתי אל הרופא עם שפורפרת המשחה המקולקלת. ברם הקליניקה שלו, כך הודיע השלט, עברה הלילה אל מעונה החדש בראשון לציון מערב, מרחק לא סביר לגמוא בעודי כה להוט לשוב אל התחת שהותרתי בים. אין דבר, עשר דקות בלי פצעון הן די והותר עבורי. כל מה שאני צריך זה לפעול מהר. שבתי לביתי, התישבתי על הספה וחיכיתי לערב. מרוב התרגשות העייפות מיאנה להגיע. לא הייתה לי ברירה ופתחתי שוב את הספר ימי צקלג בכרך השני ונשכבתי עם המשחה בכיס מכנסיי. המוצבים, שיחות הלוחמים, זרם התודעה ותיאורי החול התערבלו בראשי יחד עם הוראות הטיפול בחצ'קון: שכבה דקה, עד שלוש פעמים, למרוח בתנועה סיבובית, לספיגה מלאה, שלוש פעמים ולהמתין, תנועה סיבובית…
בחלום החדש התעלמתי מההוראות ומרחתי בנדיבות כמות כפולה, ובאמת הנה – כמה קל, הפצעון נעלם מהר יותר מהפעם הקודמת. בלעתי רוק ושקלתי אם מוטב לפנות אליה בדברים לפני שאגש למלאכה, ואולי ראשית עליי להציג את עצמי, ואם כבר עמלתי כל כך קשה עדיף שזה יהיה בדרך מיוחדת, כפי שפונים אל נשים בסרטים משנות החמישים או ברומנים מהמאה התשע עשרה. למשל: כך וכך, עלמתי הצעירה… איני נוהג לסור אל החוף הזה דרך קבע, אך היות ושנינו נזדמנו ואף עלה בידי לסייע לך להעלים את המטרד, ואת בין כה כבר מעורטלת… אז חשבתי שאני ואת… ובעוד אני מתמהמה השעון תיקתק בראשי. "לעזאזל, אתה שוב עומד לפשל," גערתי בעצמי, "לא נותר לך עוד זמן רב". וכאן רק גמרתי לנסח את משפט הפתיחה ופערתי את פי, ואותו נבל צמח שוב, אך הפעם הרבה יותר מהר וגם שילש את גודלו המקורי.
התיישבתי תחתי ביאוש על החול החם והתעוררתי רטוב מזיעה כשהשפופרת המקוללת היתה כבר חצי ריקה.
מה חשבת לעצמך? רוצים למכור משחה, כל אחד בעולם רוצה למכור משהו, ועבור מה למכור אם לא בשביל הרווח, אך טבעי שהיא תעזור בדיוק לשניה ולאחר מכן תחמיר את הבעיה בהדרגה כך שתצטרך לקנות ממנה עוד ועוד, ובלי ששמת לב כבר לא תוכל לחיות בלעדיה. כמה מכוער ונבזי כל העניין הזה. אדם מהוגן מבקש לעצמו דבר נעים ותמיד משהו משתבש. ניחא כאן אצלנו… אבל אפילו שם – בצד השני. אבל מי צריך משחה בעצם? הן מהו פצעון קטן לבסוף? יש לעבוד על מצב תודעה מיוחד, כן – כזה שרואה רק את השלם, ומתעלם מפגמים מינוריים, מרגיזים ככל שיהיו, שאם חושבים לרגע, לא יתכן תחת חלק לגמרי; תחת חלק פירושו תרמית אופטית, ואתה הרי אדם בעל מחשבה לוגית מפותחת. אלך אם כן לישון עם הידיעה הזו – לקבל את התחת כמות שהוא ואשליך את המשחה הארורה לכל הרוחות. חסל סדר מדיצינה.
*
סוף סוף הייתי מוכן לפעול כפי שמצופה מכל גבר מיושב. חצ'קון קטן, אין בכוחו להרוס לי. דרוך וחדור מטרה הלכתי לישון וניגשתי אל צמד הלחיים שלי. כמה טוב שהם עדיין כאן – מחכים באותו המקום. הפעם התחלתי לדבר בלי הקדמה מיותרת, ואמנם קולי היה מגומגם קמעה אך המילים לא השתמעו לשני פנים: "הנה אני נתון לשרותךְ, תירצי שאנחנו, כלומר אני ואת יחד, אם אפשר כאן על החול ממש, וגם כוונתי… בלי דיחוי, הן תביני אנחנו מדברים כאן על החלום שלי… בצד השני לא תמצאי אדם יותר עדין ממני אבל… ואת בכל זאת… כלומר… בכל זאת בלי בגדים…."
אך מה רבה הייתה ההפתעה שבמקום שהיא-היא, כלומר בעלת העכוז העסיסי, תפנה את ראשה ותענה לי דברים ברורים, מי שפתח את פיו היה הפצעון עצמו. עוד לא גמרתי לדבר והוא הזדקר וצמח בהילוך מהיר לכדי גודל של מלפפון קטן ומראשו האדמדם קפצה לשון מנומרת וחצופה:
– "סליחה אדון יקר," הוא פתח.
– אני, אני…
– לדעתך מותר כך סתם לגשת כמו אין כללים בעולם. הרי לכל דלת יש שומר המופקד על תחומו.
– סליחה, מי אתה? איך אפשר…
– מי אני? אם לא אכפת לך אני הוא שריד אציל מהפרשת שומנים אשר עשתה יד אחת עם בלוטות ותאי עור מתים. עכשיו אתה מבין?
– האם אני מבין? אבל איך זה יתכן.
– אתה שואל איך? ראשית כל עליך לדעת שלא הופעתי בלי סיבה יקירי. הפרשות השומן הצטברו להן תחת נקבובית אחת סתומה עד שנוצר סביבה – יש המכנים אותו 'בית גידול', ממש כאן על העכוז שתחתיי, סביבה נוחה להתרבות חיידקים, ואז בתורה הגיעה תגובה דלקתית שזימנה אותי – עבדך הנאמן – הפצע שיש לך הכבוד להתיצב בפניו.
– אבל למה? למה דווקא על התחת שאני חלמתי?
– על איזה תחת רצית שאופיע יקירי, כל אחד בטוח שהוא – הוא רשאי לחלום על תחת חלק כאוות נפשו, אך עוד לפני התחת הופעתי אני – הפצעון. כרעיון הופעתי, כרעיון! אתה שומע. עוד בטרם עלה בדעתך לדמיין דבר כלשהו.
אם לדבר בכנות נשבר לי כבר מהסרח הזה שהרס את ימיי ולילותי. ניסיתי לעקוף אותו ולגשת אל צידה השני של האישה. כל אחד יודע שאין זוג אחוריים בלי צד שני, אלא שהוא, הנבל, היה כמו נווט מנוסה של ספינה וסובב את אחוריה כך שיופיעו תמיד מול פרצופי. כמה שניסיתי לתפוס את תשומת ליבה, "סליחה, עלמתי, אני – אני -" וכן הלאה, לא הצלחתי להגיע אל הפרוֹנט ולהערים עליו. המשכתי לרוץ ולהזיע בעוד הפצעון מסובב אותה כמו סביבון, מחייך וחורץ לשון, לועג לי ותמיד ניצב מולי. אוי, אין לי סיכוי עם השד הזה.
– "נו הספיק לך? מה בדעתך לעשות עכשיו?" הוא שב להתגרות בי.
– "מה עכשיו?" חזרתי אחריו, מזיע באפיסת כוחות.
– "עכשיו," הוא ענה לעצמו, "עכשיו עליך לחזור אל חייך בצד השני של התודעה ולזכור שאסור".
– אבל אני כל כך רוצה. רוצה, רוצה רוצה!
– ואני רוצה למשל להיות יבלית, וכשהייתי צעיר חלמתי להיות מורסה, "ואחר שתצבור ניסיון," כך אבי נהג לומר, "תוכל להתקבל לבית ספר גבוה של גידולים שפירים ומשם השמיים הם הגבול," אבל הנה נותרתי פצעון פשוט.
– אינך יכול להבין! איך תבין אם אתה כבר ממש עליו – על התחת אליו אני כמה. איך תבין? מדושן עונג, אתה עומד על הר הגעש, שולט בעולם. הכל הייתי עושה להתחלף איתך, הכל, אנא ממך שומר סף יקר, רחם עליי, אני מתחנן.
– רגע אחד, תן לי להבין, אתה חושב שאם לא הייתי כאן להפריע היית רוצה כל כך חזק את התחת?
– מה השאלה, בוודאי! הרי רציתי לפני שראיתי אותך בכלל.
– אבל אתה הוא שחלמת על העכוז היקר של האדונית שלי, הווה אומר שחלמת גם עליי, וזה הסימן שאף אותי רצית, וכאן נשאלת השאלה האם ניתן בכלל להימשך לדבר כה יפה בלי שיהיה בו איזה פגם? עם יד על הלב, האם היית מסוגל לרצות תחת ללא כל הפרעה? הן אתה הוא שמראש חלמת עליו כך שיהיה מושך דוקא בזכותי, כלומר משהו בך ביקש שלא יהיה לך קל מידי להשיגו חלילה. אני ערב לכך שבלעדיי לא היית חוזר, נאבק ומזיע, בלעדיי לא היית יודע עד כמה אתה נואש וכמה יופי מחכה לך מאחורי השער שאני אמון עליו.
– כל מה שאתה אומר הוא זריעת חול בעיניים. הייתי נפטר ממך בשניה לו יכולתי.
– נו נו… אם תרשה לי להשכיל אותך מעט ותהיה מוכן להוציא לרגע את הפרופיל מהתחת של עצמך, סלח לי על הבוטות, מוטב שתדע כי כמעט בכל יום אני מקבל גיזרה חדשה בחלום של מוקיון אחר, ולפי ניסיוני העשיר תדע לך שהעכוז שחלמת נמנה דווקא עם הפחות אטרקטיביים מבין אלה שיצא לי להשגיח עליהם. באמת שהיה לי מוזר שאתה מתעקש לשוב הנה יום אחרי יום. אילו רק ראית על מה הם חולמים שם בחוץ… ישבנים כלילי השלמות, צמר גפן בדבש, שלידם התוכעס הזה… בוא ותביט מקרוב: אחוריים מדולדלים, מלאי ורידים מלמטה, כמו כרית באכסניה זולה, אך אתה מן הסתם עיוור לכל. עצם היותי כאן גורם לך לחשוב שיש איזה סוד במשיכה שלך, שאם היה כל כך חשוב להציב כאן שומר מקצועי, התחת חייב להיות בלתי נשכח, לא כל שכן העלמה שנושאת אותו… באמת שאני מתפלא על דמיונך המוגבל… אני מניח שגם בצד השני חייך לא הסתדרו כפי שציפית אם זה, חביבי, הכי טוב שהצלחת לדמיין… אוי, נו – לא התכוונתי… די, תפסיק כבר לבכות כמו ילדה קטנה!
– אם כן עכשיו אתה מרחם. מרחם עליי? גם זה טוב. אדרבה, אין בושה לזכות במה שמגיע לך מתוך רחמים. וזה שאני מילל, זה רק משום שאני מרגיש! הו כן – אני מרגיש. מרגיש ורוצה!
– איני מרחם על איש וגם מעולם לא ריחמתי. שומרים לא מכירים רגש מהסוג הזה. חובתי היא לדחות, חובתך היא להימשך ותפקיד התחת הוא להיות נחשק וזה הכל. אין כאן משל גדול חלילה, הו לא! אינך יוזף ק' ואיני שומר על כוח מופשט, נהפוכו – על בשר מוחשי מאוד אני מופקד כאן, כל שניסיתי זה לשקף לך את המציאות בצורה הכי ברורה שניתן לאור ניסיוני העשיר בתחום ההשגחה על איברים אינטימיים. ומלבד כך עליך לזכור: לכל אחד אינטרס נפרד, אני ואתה והתחת, כל אחד לעצמו, אז אל תחפש אצלי רחמים או אמפתיה, לא לחינם אומרים שכל איש דואג לתחת של עצמו ולא לתחת של זולתו.
– אני לא. חלילה. בהחלט, הכל מובן, הכל יפה ומובן, כשאתה מסביר לי כל כך בסבלנות… הכל יפה ומובן ונכון – אני כאן ואתה שם, אני רוצה ואתה דוחה, אני מסכים עם דבריך הנבונים, אני נכנע, אני יודע, אני אומר אמן ואמן, תהיה ברוך פצעון יקר, אתה רק מבצע את תפקידך, כל אחד במקום המיועד לו, ולך ודאי יש גם אישה פצעונית ופצעונים קטנים לפרנס בבית כך שאינך מורשה למעול באמון הממונים פן תאבד את המשרה, אני איתך, מודה בהכנעה שצדקת בכל… רק מודה? אדרבה, מתרפס, מוריד ראש, מתכופף, משפיל מבט, מנשק לך את הכתר, אבל מה בכל זאת לגבי…
– לגבי מה?
– אתה מבין… רק לרגע אחד תעצום עין, הרי גבר… יש שהוא צריך… בעצמך אמרת שהתחת בין כה באיכות ירודה…
– זה החלום שלך יקירי. אם רק תרצה מספיק אני מתנדף לי, אולם אני ממליץ לך לחשוב על כך היטב בהינתן כל הטיעונים ששמעת.