זיו עשה 'פווו' חזק ושמונה נרות בצבעים שונים, טבולים עד ברכיהם בתוך שלולית של בוץ שוקולד וקרם תות-גבינה, כבו באחת. הם עוד הספיקו לראות את אבא של זיו עומד מאחוריו ומכווץ את פיו לתנועת שריקה חשודה למדי, אך יותר כבר לא ראו כלום. זיו עצם את עיניו ורק שפתיו נעו, קפוצות, מחויכות, מבקשות חזק חזק.
בלילה הוא הופיע. בערך בין החלום האחד עשר לבא אחריו, אם זיו ספר נכון. הוא היה יצור קטנטן בצבע זהוב, עם פלומת שיער ארוכה וירוקה שמכסה אחת מעיניו, שני מקלות מטאטא במקום שאמורים להיות ידיים ומקלות תופים במקום רגליים. על יד היצור הייתה קופסה גדולה, מכוסה בבד שחור, כמו במופע קסמים. היצור לא אמר דבר, רק שתי עיניו ברקו בחיוך משובב. זיו שאל אותו "איך קוראים לך?" נראה שהיצור חיכה לשאלה הזו, הוא סובב את זרועות המטאטא שלו במרץ והצביע באמצעותן אל עבר הקופסה המסתורית. חור קטן שממוקם מתחת לאף שלו, החל הולך וגדל ואז נשמע קול צרוד, כמו התנעת אופנוע; "ררררווומפפפפ!!!".
רומפ זה שם מצחיק ,אז זיו צחק. כשסיים זיו לצחוק וסיים הרומפ לשאוג, הסיר האחרון את הבד השחור באבחת מטאטא וחשף קורקינט עצום עם כידון צהוב וסרטים שחורים, בדיוק כמו שזיו ביקש. זיו היה מאושר. הוא רצה להודות לרומפ, אבל היצור נעלם. לפחות הקורקינט נשאר.
הוא לחץ במעלית על קומה מספר שש, שם הוא מתגורר. המעלית החלה לעלות. רומפי-לין בדרך כלל היה מסתכל במראה כשהוא עולה במעלית. מסדר מעט שערות סוררות, נותן חיוך ספק משכנע, אך הפעם הוא עמד בגבו אל השתקפותו, הפעם הוא הביט מרותק ומעט מפוחד בלחצן התחתון מבין הלחצנים, עליו נמצא לוגו של מגלשה. בעוד כשעתיים הוא, או המדריך שלו, או כל אחד אחר מחבריו הרומפי-טירונים, ידחוף אותו בתנועת לחיצה. הלב הקטן שלו רץ, המדריך בטח יגיד שאין להם ממה לחשוש ושמעולם לא היה רומפ שמילא את המשאלה הלא נכונה. אבל רומפי-לין לא אהב משפטי 'מעולם'.
כשדלת המעלית נפתחה בקומת המגלשה, חשב רומפי-לין שהם הגיעו למין מקדש. נרות בצורות משונות מונחים על עמודי שעווה, בין ארבעה קירות גבוהים גבוהים שהולכים ומצטמצמים עד נושקים. ותמונות. המון תמונות. על הקיר המערבי תמונות של סבא-רומפים, כנראה דור המייסדים, המזרחי מעוטר בתמונות ילדים מאושרים, הצפוני, אשר ממנו נכנסו, משובץ פתקים, ובכל פתק משאלה שהתגשמה. והדרומי, הדרומי היה ריק בחציו, רומפי-לין ידע בדיוק למה. הוא סקר את הקיר וגיחך בקול כשמחשבה סוררת שאלה אותו איפה הוא רוצה שהתמונה שלו תנוח.
את תחתית הקיר הוא זיהה. הוא ראה את התמונה כל כך הרבה פעמים, ריבוע זכוכית מואר שבמרכזו חור, החור שמוביל אל החלום. אבל עכשיו זה שונה מהתמונה. הלב שלו עבר לספרינט, מה אם הילדון יבקש את כל העולם? מה אם הוא ירצה גלקסיה?? בכל פעם ששאל את המדריך מה עושים במקרה של עיניים גדולות המדריך התעלם. המתעלם ניגש אל חלקת הקיר הסמוכה לזכוכית החור, הוריד את המתג, ורעש של מכונות התפזר בחלל. "כעת החור עובד!" הכריז, "אתם ניגשים אלי אחד אחד ואני מזניק אתכם. מי שיעקוף יצטרך להמתין לקבוצה הבאה". רומפי-לין לא חשש כלל מהאזהרה. הוא עומד אחרון.
ההתגלשות הייתה חווייתית משציפה והוא אפילו הצליח לנחות על הרגליים. חושך מסביב, למולו חץ אדום, החץ מצביע על נקודת אור רחוקה. רומפי-לין מתחיל להתקדם, משתיק בראשו מחשבות סוררות. הכל בסדר! הילד מן הסתם יבקש רחפן או קונסולת משחקים חדשה, בדיוק כמו כל הילדים. ואולי הוא ייפול על ילדים מיוחדים, מהסוג שמבקשים אח קטן. אבל גם עם זה אפשר להסתדר. הוא קרוב כבר אל האור ובדיוק כפי סרטון ההדמיה, גם כאן, כחמש מטר מ'אור החלימה' מחכה לו קופסה גדולה מצד ימין. רומפי-לין מרשה לעצמו לשחרר אוויר בשריקה קלה וניגש להרים את הקופסה בחרדת קודש. בתוכה, הוא יודע, יש משאלה, משאלה שהוא לא רוצה להפיל. הוא מרים את הקופסה. היא קלה מהצפוי, זרועות המקל שלו בקושי חורקות. טוב כנראה בכל זאת הילד לא ביקש גלקסיה, חושב בחצי הקלה. הוא פוסע צעד קדימה. ועוד צעד. ואור.
ילד אדמוני, עשוי נמשים נמשים, פיג'מה רחבה מעט וחיוך רחב הרבה. רומפי-לין נושם עמוק. זהו! עכשיו זה הזמן שלו. הוא מתחיל להסתובב בחדווה סביב לקופסה ופותח את פניו, מכין את שריקת הזהות הרומפית שתבוא ו…. דממה. לא, רגע, שוב פעם; "רווווואוופףףף". מה קורה לו? הוא מנסה ומתאמץ, מתרכז ומתכווץ והשריקה לא יוצאת. הילד החמוד כבר מזמן החל לקמט עיניים בתמיהה ועיניו של רומפי-לין התחילו גם הן להתקמט אבל מסיבה אחרת. "טוב אין מה לעשות, צא מזה, ניתן לו את המתנה ונעוף מכאן" הוא משכנע את עצמו. הוא מסיר את הבד השחור הממונה על אפקט ההפתעה, ו –
א י ן כ ל ו ם ב ק ו פ ס א
צעקות, חיבוק, שאגות רומפיות, שריקות, צ'אפחת עידוד, נזיפות, טיפול, תשאול, מלמול, דמעות, משפט. זה פחות או יותר היה סדר היום שאחרי. בעוד כמה ימים יחרצו השופטי-רומפים את דינו, ועד אז חבריו ומשפחתו יחליטו באיזה צד הם, של העידוד או של הנזיפה, אבל אותו זה לא מעניין. אותו מעניין דבר אחד – מה קרה שם?? הוא חייב לחזור לשם, בכל מחיר. הם בטח יקבעו שהוא יהיה מש-רומפ ולעולם לא יפגוש עוד את המגלשה. ובטח לא את הילד אותו אכזב.
בשעת ההשכבה רומפי-לין עצם את עיניו, אך כמו ליל אתמול, ממש לא ציפה להירדם. כעבור שעתיים של נחירות מזויפות ועצימת עיניים למחצה, הוא קם. זו שעת שמש חזקה ורומפים הם יצורים עייפים בשעות שמש. הוא פשט את כותנתו ולבש בגדי עבודה, הילד ההוא לא צריך לראות כותנת מפוספסת בחסות להקת 'רומפליי'. הוא החל צועד בנחישות על עבר המעלית. דלתות נפתחות, הפעם האצבע שלו תקבל את מלוא הכבוד. המעלית יורדת, הלב שלו גם כן. אך דפיקות לא יעצרו אותו כעת. מעלית עוצרת., שוב דלתות נפתחות, מקדש מואר ומגלשה.. חשוכה. "איזה טמבל" פלט רומפי-לין בעודו דופק על מצחו הבוהק בתסכול. כדי להפעיל את המגלשה צריך להוריד את המתג! ואת זה רק רומפ בעל כרטיס מורשה יכול לעשות.
אבל הוא כבר כאן וגם לא כרטיס מטופש יעצור אותו. הוא גולש במגלשה הזו ויהי מה. רומפי-לין חצה את המרחק בינו לבינה בריצת תופים קצבית, ספר עד שלוש וקפץ פנימה. בלי אור, הגלישה קצת פחות חווייתית אך עדיין הגוף הזעיר שלו טס כמו ציפור ועדיין האוויר חולף על פניו במרץ. שש שניות, שבע, עכשיו אמורה לבוא נחיתה. הוא מתכונן, מפעיל את סיבי רגליו, אך המגלשה ממשיכה וממשיכה. וממשיכה.
עכשיו זה כבר לא חווייתי בכלל. אחרי חצי שעה של גלישה חופשית ועשרים אלף מחשבות איומות שונות על מה קורה לו ואיך זה אף פעם לא עומד להסתיים, עלתה סוף סוף מחשבה חיובית. הוא יודע מה הוא צריך לעשות. בעשרים דקות הגלישה הבאות עצם את עיניו ונשם עמוק. הוא התרכז בגוף שלו, בכוחות השונים שקיימים בו, בדברים שהוא אוהב ובאנשים להם הוא מכיר טובה. כשהרגיש מוכן הוא ידע שיש לו את זה. הוא חשב חזק; "אני רוצה להפסיק לגלוש" ונתן לקול לעשות את שלו. "ררוומפ!" קטן. אבל עושה את העבודה; המגלשה לפתע הפסיקה ורומפי-לין נחת בתוך מרחב חשוך ומוזר.
נדמה לו שהוא רואה אור אי שם באופק. "זהו זה. החלום." בכוחות מחודשים הוא מתחיל לפלס את דרכו אל האור, אך החושך לא מאפשר. נדמה לו שהוא במחסן ענק וחשוך שכל החפצים המאוחסנים בו גמרו אומר להכאיב לרומפי-לין. נמאס לו. "אני רוצה להגיע אל האור!". "רווומממפ".
הוא בחדר גדול, מלא במכשירים ממוחשבים, חוטים לא מוסברים ומכלי מים. הוא מתלבט לאיזה מין חלום מוזר הוא הגיע ואיפה קופסת המשאלות, אך לפני שמספיק למצוא תשובות הוא שומע קול שיחה המגיע ממרכז החדר.
"הצלחנו כבר לפתור את הבאג הזה?" אומר קול עבה כגזע זית
"לא. יש מצב שזה כתוצאה מלכלוך על המחשבים" עונה קול נשי רך
קול שלישי נשמע "על דבר כזה אנחנו מפטרים את המנקה ההוא, איך קוראים לו"
רומפי-לין, מסוקרן, התקדם אט אט בין החוטים למקום בו יוכל לראות את המתרחש. למולו שולחן ארוך מעץ, כוסות קפה ואנשים. שני גברים ואשה ממושקפת משוחחים אחד עם השני אך עיניהם נתונות למסכי הענק שעל הקירות.
הראשון שדיבר, בעל הקול העבה, גירד בפדחתו, שנראתה מגורדת מאוד ומחה אל תוך נייר טישו, אף אדום וגדול. רומפי-לין חשב לעצמו שאם היה לו אף שכזה, שאגתו בטח הייתה מגיעה לכל ילדי העולם, אולי אפילו הגלקסיה.
השלישי הפר את השתיקה "אין ברירה , אנחנו צריכים למחוק את רומפי-לין".
"הם מדברים עלי!" חשב. "אבל למחוק??"
"כן, תלונות המשתמשים באתר, בעקבות המשאלה שלא התגשמה, גדלו פי שניים!" מחתה ברוב חשיבות הממושקפת.
ליבו הלם בחוזקה. הוא לא יודע מי זה ה"משתמשים" ומה זה ה"אתר" אבל הוא יודע שהוא לא רוצה להימחק. וגם יש לו ילד שהוא חייב עוד לפצות!
הקרח מקליד כמה דברים במקלדת מרים אצבע שמנה גבוה גבוה ומוריד אותה במהירות אל עבר כפתור גדול.
עכשיו הזמן לפעול! זה או הוא או הם. רומפי-לין עוצם את עיניו חזק וכשהוא מרגיש את זה, את הכוח הזה, כמו פרח, עמוק עמוק בחזה, הוא מביע משאלה.
"ררררווווומממפפפפפפפפ"
הוא פותח את עיניו. זה עבד! שלושת המוסקטרים נעלמו.
אך ברגע שהם נעלמו, משהו מוזר קורה. יש מין רעש לא טוב כזה. הוא סוקר את החדר במהירות ואז הוא רואה. על מסכי הענק, הרומפיה, על כל יושביה הרומפים, מתפזרים באוויר לאוסף של מספרי 0 ו 1.
רומפי-לין יצא בוכה ומותש מהחדר, אל תוך מסדרון ענק של חלונות זכוכית. רגליו מתקשות לפעול, אך הוא יודע שזהו לא מקום בטוח. הוא ניסה עשרים פעמים לפחות להביע משאלה שיחזרו לחיים כל חבריו, שהוא יתעורר במיטתו ויגלה שכל זה היה חלום, אפילו ביקש ששלושת המתכנתים יחזרו לחיים. אך כלום לא קרה. "רומפפ" עלוב נשמע. השאגה לא עובדת יותר… הוא מגיע אל הדלת הענקית שבפתח הבניין ומתלבט איך הוא פותח אותה ולאן היא תיקח אותו. הוא כל כך רוצה לחזור הביתה, אל הצעקות והנזיפות, אל המשפט והדמעות, רק לחזור! אבל אין לאן לחזור
זיו סיים להקיף את השכונה עם הקורקינט החדשה בערך בפעם החמישים ושתיים. הסרטים השחורים אמנם הספיקו כבר להיקרע אך זה ממש לא מפריע לו לטוס. אמא קראה לו. זהו להיום, הוא ידע. הוא חצה את הבית ברכיבה לקול צעקות של "בפעם האלף, לא נוסעים בתוך הבית!!", נכנס אל החדר והשעין את חברו החדש על הקיר. מוזר, החלון פתוח מעט. אולי אחיו השובב שוב פעם חיפש מקומות אטרקטיביים לקפוץ מהם? או יותר נכון ליפול מהם… הוא התקדם וסגר את החלון.
אמא הביאה לו נשיקת לילה טוב. הן תמיד רטובות מדי, אבל הוא מנגב רק כשהיא מסתובבת. שוב היא סגרה את הדלת ברכות כאילו הוא כבר ישן. עיניו הסתגלו אט אט לחושך והוא הסתכל באהבה על המשאלה שלו שהתגשמה, נזכר ביצור הקסום שהעניק לו אותה, בגופו הזהוב ובפלומתו הירוקה, ושנייה לפני שזיו שקע בחלומות נעימים במיוחד, היה נדמה לו שראה משהו זהוב מנצנץ מתחת לארון הבגדים שלו.