רגיל
גברת מאיה פרץ יצאה מביתה ביום שלישי בבוקר. היא היתה מלובשת ומאופרת ומבושמת בטוב טעם, שלא כמנהגה בימים בהם הלכה לאחת מעבודותיה מעוטות השכר וההשראה. היא יצאה בחופזה והתחמקה משכנתה החטטנית, כדי שלא תצטרך לספק הסברים למעשיה.
תום, בנה של גברת פרץ, לא ישן בביתו באותו הלילה. למעשה, הוא כמעט שלא ישן כלל. הוא בילה את רוב הלילה בשוטטות עצבנית, וכשניסה לנמנם מעט, מקופל במנהרת המגלשה בגן השעשועים, התעורר תכופות בגלל הקור ומיני רעשים משונים.
עם עלות השחר זחל תום החוצה, פרוע ומקומט.
חרף רטיבות הטל, תום התיישב על הדשא הלא מכוסח שעל גדת הנחל הקישוטי הקטן. הוא פרם את צמותיו כדי לתקנן, והחל להסתרק בעזרת אצבעותיו. בשבתו שם בינות לערפילים המתפוגגים, עם שיערו הערמוני הארוך ותוויו האנדרוגיניים, דמה יותר לבת ים אבודה מאשר לנער בעייתי. זוג רצי בוקר החליפו מבטים משועשעים כשחלפו על פניו, אך כעירוניים ותיקים, הם ודאי היו מורגלים כבר במחזות מוזרים בהרבה.
בשעה שמונה וחצי בבוקר, ליד משרדי הוועדה, טפפה גברת פרץ הקטנה על עקביה הגבוהים. סטקטו ה-"טק-טק-טק" עצר באחת, כאשר הבחינה בשערו הלוהב של בנה, שהפז בשמש כמשואת איתור. היא התיישבה בעדינות על הספסל לידו, ונישקה את רקתו, להעירו משנתו החרדונית. זמן רב עבר מאז שחיבקה אותו כהלכה. הוא התארך כל כך בשנים האחרונות. כעת כבר היה גבוה ממנה, ורגליו הארוכות מנעו ממנה לכרבל אותו בחיקה, כפי שנהגה לעשות בבקרים האיטיים של שבתות רבות מספור. למרות זאת, היא עשתה כמיטב יכולתה. תום נדרך תחת חיבוקה, עצמות דוקרות ושרירים במקום שומן ילדות, זיעת מתבגר ושיער סמיך במקום פלומת ינקות. היא כיסתה את ראשו בנשיקות. תום עפעף בריסיו הארוכים, התמתח, וחייך לרווחה. זעפו הקודם התאדה עם הטל ממכנסיו המתייבשים, ומנחת השוקו והלחמניה שהביאה לו אימו פוגגה את זיכרון ריבם בערב הקודם.
גם עשר שנים קודם לכן היא קנתה לו שוקו ולחמניה. הוא התעורר מוקדם בבוקר מסיבת יום ההולדת שלו והיסס נרגש סביב מיטת הוריו, שבמצבה הפתוח חסמה את רוב הסלון. בסופו של דבר הצליח להשמיע מספיק רעשים עדינים כדי להעיר את אימו מבלי להעירה באופן רשמי (ואסור). הם הלכו יד ביד למכולת הקטנה. הם לא עשו שום דבר מיוחד, אבל הבוקר הנפלא זהר בזכרונו, מנותק משאר אירועי היום.
עשר שנים אחר כך, כשהתעורר מספיק, תום התרחק מאימו במבוכה. "באת לחרב לי את הוועדה"? הוא שאל.
"לא. באתי להקשיב. ואולי לעזור, אם אוכל".
"לעזור? בזה שלא תתני לי לעבור את הטיפול"? צבע פניו התקרב במידה מסוכנת לצבע שערותיו.
"לא", ענתה גברת פרץ בטון רגוע. "לעזור. אני אמא שלך, אני רוצה לעזור לך. וממילא, איך תעבור את הוועדה בלי אישור הורים? אתה קטין".
תום השפיל את עיניו. "אבא חתם לי", הוא מלמל. "אתם עדיין נחשבים נשואים, מספיקה חתימה של הורה אחד".
הפעם היה תורה של גברת פרץ להאדים. "אבא? איך מצאת אותו בכלל? איך שכנעת אותו לחתום? חמש שנים הוא מעגן אותי, ולך הוא חותם ככה סתם?"
"שילמתי לו".
"שילמת?!"
"הוא לא במצב כל כך טוב. הוא נשפך כמעט כל יום באזור הספריה. לפעמים הוא מנגן בשביל נדבות. תנסי שוב להציע לו תשלום, יש מצב שהוא יגרש אותך בשביל גרושים. נרקומן מחוריין".
גברת פרץ בלעה חיוך. תום עדיין קילל כמו ילד טוב ירושלים. הוא באמת ילד טוב, למרות כל ההערות בתיק בביה"ס. היה לו תיק עבה. "התפרצויות חוזרות", הם אמרו לה. "התנהגות שלא תואמת לגיל או לסביבה". כל כך הרבה פעמים הוא חזר הביתה בוכה. היא הזמינה את כל הכיתה למסיבה. בחצי השעה הראשונה היא עדיין לא האמינה. היא חשבה שהם מאחרים, אבל בסוף זה היה כמעט כמו בקיץ של אביה. מזל שהיו בני דודים משני הצדדים, ודודים וגם סבתות, וילדי השכנים המסכנים, שמשתוקקים תמיד לממתקים.
גברת פרץ הרימה את הסנדלים של בנה ממקום זניחתם תחת הספסל והגישה לו אותם.
"בוא, נסתובב קצת. יש לנו הרבה זמן".
"איך את יודעת"? תום עצר בחדות לפני שנעל את סנדלו השני. "הסתכלת לי בדברים"? הוא נותר עומד על רגל אחת, ונופף בכעס בסנדל הבודד. "מה פתאום את מתערבת לי עכשיו? לא אמרת שאת לא רוצה שום קשר לשטויות האלה?"
"אמרתי. בסדר? אמרתי. אבל זה לא נכון. אני כן רוצה להיות מעורבת. אני פה. אני לא חושבת שכדאי שתעשה בגילך שינויים בלתי הפיכים, אבל אם אתה לא מקשיב לי ועושה את זה בכל זאת, אני רוצה לפחות להיות איתך". גברת פרץ הניחה את זרועה על כתפו של תום, אחזה בעדינות בצמה אחת עבה, אצבעותיה מלטפות ועוקבות אחר פיתולי הקליעה. תום נשף ארוכות ונשען אל תוך ידה, מחכך בה את אפו ואת עיניו. יחד התחילו ללכת בחום המתגבר, מכרסמים לחמניות אצבע טריות.
הם הגיעו לגינה קטנה, חבויה בין הבתים. הקרקע רופדה בשטיח של פרחי מכנף, צהוב רגיל בחלקים המוצלים וזוהר בעוז בחלקים אליהם הספיקה השמש להגיע. שיחי היערה המתחממים דִּיְּתוּ והפיצו את בושם צופם המתוק, ריח תחילת הקיץ. צלחת נשברה באחת הדירות הסמוכות, וגברת פרץ הצטמררה למרות החום. באוויר הבוקר הדומם והלח, ריח היערה היה שגוי איכשהו. סמיך וכבד וכמעט מוגזם. זבובים גדולים הסתובבו בעצלתיים מעל הפח הפתוח.
בלי לתאם ביניהם דבר, גברת פרץ ובנה התיישבו יחדיו על החומה הנמוכה. היא קטפה שני פרחי יערה וקטעה בנשיכה את העוקצים, ואז מסרה פרח אחד לבנה בעודה מוצצת את עסיסו של השני, כפי שעשתה בילדותה. תום לקח בזהירות את הפרח, וגברת פרץ הבחינה שאצבעותיו נמנעות ממגעה, כאילו שהיתה זרה. תום ירק את הפרח המשומש, חלץ את סנדליו בבעיטה ומשך את רגליו אל חזהו, עיניו ואפו מציצים מעל לברכיו.
"אני לא חייב ישר לעשות את הניתוח", הוא אמר לפתע. "גם אותי זה מלחיץ. אני יכול להתחיל רק עם הכדורים, ולראות איך זה הולך".
"רק"? גברת פרץ גיחכה. "קראתי על זה. אתה חושב שתנסה, ואם זה לא ימצא חן בעיניך, תוכל פשוט להפסיק ולחזור להיות כמו שהיית. זה לא נכון. מחקרים הראו שגם אם מפסיקים, אי אפשר לחזור אחורה. זה לא באמת הפיך".
גם בבית הספר רצו לתת לו כדורים. כדורים אחרים. דניאל לא הסכים. היו להם על זה הרבה ריבים. בסוף הם ניסו הכל. גם הומאופתיה ודיקור ורכיבה על סוסים וציור. תום היה אומן מוכשר, אך שום טיפול לא באמת עזר. הוא תמיד היה חכם ומתוק, אבל הוא לא ידע מתי לשתוק, ועם מזג של ג'ינג'י, עדיף שלא תהיה סיסי שלא יודע להחזיר מכות.
"למה שאני ארצה להפוך את התהליך? תראי אותי. כמה שנים אני כבר מחכה? את יודעת? את לא רואה שאני סובל"? תום התנדנד קדימה ואחורה במקומו. מאיה תלשה מבלי משים פיסות עור קטנות מסביב לציפורניה. "אני רואה שאתה סובל, מותק. אני רואה. אתה ילד רגיש, כל דבר יותר קשה ככה. אבל כולם סובלים, אתה יודע? נראה לך כאילו שלאנשים אחרים הדברים הולכים בקלות, אבל זה לא באמת ככה. אתה חושב שתעבור את ההליך וכבר לא תסבול יותר"?
תום הניד בראשו לשלילה, צמותיו המתנודדות מדגישות את התנועה, כשני סימני קריאה אדומים.
"תמיד יש דברים, אני מבין את זה. אבל זה כמו תאונה, את יודעת? יש הבדל אם את נכנסת בקיר במאה עשרים קמ"ש או בשלושים. עכשיו אני נוהג בגשם על מאה עשרים". תום פנה הצידה, לחיו נשענת על הברך, ובמחווה נדירה הסתכל בעיניה של אמו. "בבקשה תרשי לי להאט", הוא אמר. זה נשמע כמו נאום מתוכנן מראש, אבל הדבר לא גרע מיעילותו. אם כבר, להיפך. גברת פרץ מצמצה במהירות. היא תמיד שנאה מסקרה.
גם במסיבה, אז, היא היתה מאופרת. תום עצם את עיניו ונשף על הנרות. הוא חייך. כנראה שהוא ביקש משאלה ממש טובה. כשפקח את עיניו, הסתכל בה בדיוק באותו מבט חודר.
"נניח שתעשה את זה", אמרה גברת פרץ באיטיות. "חשבת מה יקרה עם כל הדברים שאתה אוהב? מה עם המוזיקה שלך? מה יקרה אם זה יצליח, אבל כבר לא תהיה אתה"?
-"לא איכפת לי, אמא. לא איכפת לי", קטע אותה תום.
"אבל חוש ההומור שלך! הלב הטוב שלך! כל הדברים שהופכים אותך לעצמך, הדברים שבזכותם אני אוהבת אותך", החזירה לו גברת פרץ.
"את אמא שלי. את חייבת לאהוב אותי. את תאהבי אותי בכל מקרה".
"אני אתגעגע אליך"!
"את לא תתגעגעי. אני עדיין אהיה אני. אנשים משתנים כשהם מתבגרים. גם אני השתניתי, ואת היית בסדר עם זה".
"זה היה שינוי הדרגתי וטבעי. עכשיו יקחו לי את הבן שלי ויחזירו לי איזה למלם".
"גם עכשיו זה יהיה הדרגתי! מה את חושבת, לוקח זמן לגדל מיקרוביום מאפס. אפילו אם ישימו לי שתל, לא מפעילים אותו בבת אחת. זה לא זבנג וגמרנו, יש ניסוי וטעיה עד שמוצאים איזון טוב. נמצא הרכב שימצא חן גם בעיניך".
"אתה לא מפחד שזה לא יצליח? שהם יעשו לך נזק בלתי הפיך? שמעתי על מקרים כאלה".
"נו, אמא. זה ממש נדיר. יש יותר סיכוי להיפגע מתאונת דרכים. מה, אז עכשיו תפסיקי לנסוע"?
גברת פרץ גלגלה את עיניה וקמה ממקומה. בני משפחת פרץ שנאו לאחר. תום הסתכל בשעון וקם גם הוא. הם ניערו את פרחי המכנף זה מזה, ותום ניקה בקפידה כל כף רגל בתורה, לפני שנעל בחזרה את סנדליו. הוא עשה זאת כבר כילד קטן. "אחרת, הרגליים נעלבות לי", הוא טען. אחרי המסיבה האבודה הוא התעקש לטאטא, שלא ידרוך על ביסלים ופירורי מאפה.
הפרצים עמדו מיוזעים בכניסה למשרד. המזגן שהותקן מעל הדלת האוטומטית נשף מטה בעוצמה, משיב את רוחו על ראשם, משיב את רוחם. "הקור בורח!", הם ננזפו בסטריאו על ידי הפקידה החמוצה והאחרון בתור. "סליחה", הם ענו יחדיו, וצעדו קדימה, הדלת נסגרת מאחוריהם. האחרון בתור משך באפו. זה היה צליל מזעזע, שהעיד על גרירת כיח מעומק דרכי הנשימה. תום הצטמרר בגלוי, גברת פרץ רק כיווצה את עיניה. "יש עוד זמן, נכון"? פלטה גברת פרץ. "נחכה בחוץ בינתיים", היא הכריזה תוך כדי נסיגה מבוהלת מבעד לדלת המוטרדת. יושבי חדר ההמתנה הזעיפו פנים, כאילו שיכולים היו לראות את הקור בורח בעקבות גברת פרץ ובנה.
במסדרון החליפו הבורחים מבטי ניצחון. תום חישחש בגלוי, מנופף בידיו כדי לנער את הדי האיכסה שנותרו באוזניו. גברת פרץ הניעה את ראשה בשמיניות איטיות, שלוש מעלות לכיוון האחד ואז שלוש מעלות לכיוון השני וחוזר חלילה.
"את חושבת שהוא פה בשביל לרפא את הנזלת שלו?", שאל תום. "אף אחד לא יתקע לעצמו חיידקי קקי של אחרים רק בשביל לרפא נזלת!", החזירה גברת פרץ, ושניהם צחקו. "מה איתך, זה באמת שווה לך?", שאלה גברת פרץ, בעת שהתיישבו על המדרגה השניה מלמטה במישורת המובילה למעלה.
"הייתי אפילו אוכל את הקקי, אם זה מה שהיה צריך".
"נראה לי שהעולם יאבד אומן גדול", אמרה גברת פרץ בשקט.
"נראה לי שבמקרה הטוב הוא יאבד עוד נרקומן כמו אבא".
"מה פתאום נרקומן? אתה לא נוגע בדברים האלה. אתה מלחין בחסד. עוד שנתיים-שלוש והיית ממלא אצטדיונים. יש למוזיקה שלך איכויות של נירוונה. אתה לא מעדיף אולי לחכות עוד קצת, לפני שאתה עושה דברים בלתי הפיכים"?
"אמא, את לא מבינה? אין לי שנתיים-שלוש. לא הייתי מגיע למועדון ה-27. אני לא יודע אם הייתי מצליח למשוך אפילו עד 17. זה באמת מה שאת רוצה בשבילי"?
"עד כדי כך?" היא לחשה.
תום הנהן, מבטו נעוץ ברצפה.
"לא ידעתי. סליחה! למה לא אמרת כלום? הייתי עוזרת. הייתי עושה משהו. סליחה".
"עשית מה שיכולת. את אמא טובה. יש אנשים שפשוט נולדו דפוקים".
"אתה לא דפוק! אני לא מוכנה שתדבר ככה. אתה נהדר כמו שאתה". תום ניפח את לחייו ופזל בכוח. גברת פרץ נאנחה, אבל המשיכה לדבר. "אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה. לא בזכות הגאונות שלך או היצירתיות (למרות שגם הן נהדרות), אלא בזכות המתיקות". היא ניסתה לכרסם את כתפו, אבל הפסיקה כשראתה שהוא חזר להרצין.
תום חיבק את רגליו.
"את יודעת למה המדינה מסבסדת את הטיפולים? כי הם מורידים דרמטית את אחוזי האובדנות, האשפוזים הפסיכיאטריים, המחלות הכרוניות וכן הלאה". גברת פרץ זקפה גבה אחת לנוכח הטון ההרצאתי, אך תום לא הבחין בכך. הוא המשיך לדבר, מבטו מופנה אל חיפוי הקיר. "יצירתיות מוערכת יתר על המידה. החברה לא צריכה כל כך הרבה גאונים מיותרים. החברה צריכה בעיקר אנשים בריאים וחרוצים ונורמטיביים. בעתיד אולי יוכלו לנתק את הקשר הזה. לשפר צד אחד בלי לפגוע בשני. המוח שלי כמעט גמור כבר, כמעט מוח בוגר. כל המסלולים בו שאת אוהבת עדיין יהיו שם איפשהו. אני אבקש מהם לכוון את הקוצב המוחי למינימום האפשרי. אני לא איעלם לך".
"אני לא אומרת שלא תעשה את הטיפול, אבל אני רוצה לוודא. אתה עדיין קטן. חשבת על זה עד הסוף? חשבת על העתיד"?
תום הנהן במרץ.
"זה באמת החלום שלך"? הקשתה גברת פרץ. "ומה תעשה כשתגדל? במה תעבוד"?
"ומה את עושה? האם את כותבת את ספר השירה הגדול שלך? מציירת משהו חוץ מברכות יום הולדת? לא. את עובדת במאתיים עבודות שאת שונאת. אולי גם אני אעשה את זה. אבל אני לא אשנא אותן. אני אוכל לשבת על התחת וללמוד. אני אוכל להיות מהנדס או רופא, אם רק ארצה. אני אוכל שיהיו לי חברים. אני אוכל לאכול אוכל מגוון. זה כבר לא יגעיל אותי. אולי אני אוכל אפילו לשמוע אנשים מושכים באף בלי לברוח. אני אוכל שיהיו לי חלומות ושאיפות, חוץ מהרצון להפסיק את הסבל הזה".
מאיה פרץ הנהנה. "אני מבינה אותך. אני אחתום על מה שצריך. נעבור את זה ביחד".
"את כבר לא מפחדת שלא תאהבי אותי אם אשתנה"?
"לא." היא שלפה את הנייד שלה. "תמצא לי את טפסי הבקשה, בבקשה".
"אבל אמא, כבר מילאתי הכל. אני לא צריך את זה".
"לא בשבילך, טמבל. אם לא אהיה כזאת מקובעת ובררנית, נראה לי שאצליח לאהוב אותך כמו שצריך גם כשלא תהיה אתה. אבל בשביל זה, צריך שלא אהיה אני.
גם אני רוצה לא לסבול. אם גם ככה אין לי זמן לכישרון לכאורה שאולי יש לי, אם גם ככה אני מעמידה פנים שאני אחת מהנורמליים, למה שלא אנסה להפוך לנורמלית בעצמי? אולי אפילו אצליח להוריד קילו או שניים"…
תום מצמץ אליה, המום, ואז, לפתע, חיבק אותה בחוזקה. גברת פרץ שיקעה את אפה בשערו ושאפה עמוק. האם עדיין יהיה לו מזג של ג'ינג'י?
"ואח"כ נמלא גם בשביל אבא. מה אתה אומר"? היא מלמלה על קודקודו.
עשר שנים קודם לכן, תום החזיר את מבטו לנרות המעשנים עדיין. הוא שוב ביקש את אותה המשאלה של השנה שעברה. אולי הפעם היא תתגשם. אולי הוא יצליח להפוך להיות רגיל.