הנרות הללו
באישון לילה נסעה משאית לאיטה בדרך כפרית מבודדת. אורותיה כבויים, גלגליה חורקים על הכביש המשובש. ליד ההגה ישב נהג אמין, איש סוד שהתלבש כנהג של תנובה. הנהג הקפיד לנהוג בזהירות, קצת בגלל החושך ובעיקר כדי שלא לסכן הנוסעים שהוסתרו בירכתי המשאית.
כל הדרך נאלצו הנוסעים לשבת דחוקים על ספסלים מאולתרים ולשמור על שקט מוחלט. איש לא התלונן על תנאי הנסיעה, המחנק, הברדסים שכיסו את הפנים. מפעם לפעם העביר הפלמ"חניק החמוש לאזרחים כוסות פח ובהן מים פושרים. רוב הנוסעים לא היו רעבים, המעטים שרצו לאכול לעסו בשקט פיסות לחם שחור וזיתים או פלחי תפוזים. הפלמ"חניק העביר את הזמן בניסיון להמציא שמות לאזרחים מכוסי הפנים שנראו כמו אסירים אך היו מתנדבים. היו שם גברים, נשים, צברים, עולים מפה, עולים משם, ניצולי מחנות, קיבוצניקים, חילונים, אדוקים.
במרחק מה מהסליק עצרה המשאית ופנתה לחנות במסתור שבין העצים. הפלמ"חניק וכמה חברי וחברות הגנה שהצטרפו הוליכו את האזרחים אל היעד. רק בתוך הסליק הותר לאזרחים להסיר את כיסויי הפנים. האנשים נשמו לרווחה והביטו סביב. האפלולית בפנים הייתה כמעט מוחלטת והתאורה דלה.
"זהירות!" קרא הפלמ"חניק לעבר שני נערים שהתקרבו יותר מדי. "כולם! שימרו מרחק מהתעלה, היא עמוקה!"
הבחור לא הגזים. התעלה שבתוך הסליק נחפרה מטה-מטה והתחברה למחפורת תת קרקעית קדומה, מימי מלחמות החשמונאים. מהצד השני של התעלה ניצב המוח שמאחורי המבצע, מייסד מכון יובלים לפיזיקה מתקדמת, פרופסור ק'. הפרופסור לפיזיקה פסיכו-קינטית עמד נרגש כחתן כאשר משימת חייו עמדה לקרום עור וגידים. במו ידיו הוא ביצע את כל החישובים התיאורטיים. הוא עצמו שכנע את מקבלי ההחלטות, בחר את הזרזים וקבע את מועד הביצוע – תאריך יוצא מן הכלל ובעל כוח פסיכו-קינטי בפני עצמו: יום ההכרזה באו"ם, כ"ט בנובמבר. הקטליזטורים שצוות ההיגוי אישר (לאחר לבטים רבים) נאספו במשך חודשים ארוכים. היו אלה רבבות פתקי משאלות מהכותל, פתקים שנאספו בזהירות ובהקפדה מבין החריצים, מבין הלבנים העתיקות.
"מְכֻבָּדַי," פתח הפיזיקאי בדברים בדרכו המליצית, "הנה הגיעה העת והתכנסו כאן היום, לקראת מועד הצבעה של נציגי אומות העולם!" האזרחים הקשיבו רוב קשב. יודעי לשונות זרות תרגמו את עיקרי הדברים לעולים החדשים. ההתרגשות שבלב גאתה.
"בעוד רגע יקבל כל אחד ואחת מכם שק! תכולת השקים מבטאת משאלות מזוקקות, טהורות. קורא אני אליכם בבקשה, אנשים! אחים! אחיות! כוונו את נפשכם למשאלה הנעלה ביותר בימים היסטוריים אלה! המשאלה שכולנו חפצים בה! כוונו את מיתרי לבבכם למען אומות העולם יאמרו הן ותיכון לנו מדינה ככל האומות, מדינה בארץ חמדת אבות!"
לאחר שהדברים הובנו הבחורים והבחורות מההגנה חילקו את השקים.
"עכשיו!" אמר המדען.
אחד-אחד ניגשו האזרחים אל התעלה ורוקנו לתוכה את תכולת השקים. פיסות לבנות טהורות כשלג עשו את דרכן מטה. פתקי המשאלות מהכותל שירדו במעמקים עשו את דרכם לעבר מאות ארגזים פתוחים. בכל ארגז המתינו כלי הקיבול – המון נרות צבעוניים. כעבור זמן קצר ייגעו הפתקים הראשונים בנרות הצבעוניים. התהליך הפסיכו-קינטי שחקר הפרופסור מכל הזוויות ומכל כיוונים יהפוך מתיאוריה למציאות. האנרגיה העצומה שהייתה אצורה לאורך דורות בכותל, בלבבות מטמיני הפתקים, בנפש האומה כולה, בלבבות העם וברגביה של הארץ, כל האנרגיה תיטמע בתוך הנרות. עד שהבוקר יעלה וכל האזרחים למעלה כבר יהיו בחזרה במיטותיהם, רבבות נרות ישתנו ללא הכר.
*
האובססיה לסיגריות השתלטה על נחום כששירת בצבא. מאז היו ימים שעישן פחות, היו ימים שעישן יותר, אבל שנים שלא עישן בטירוף כזה כמו עכשיו בלילה. סיגריה אחרי סיגריה במרפסת, יונק את העשן בכוח כמשתוקק להביא על עצמו סרטן שיפתור את שאלת המרפסת: לקפוץ או לא לקפוץ, זאת השאלה!
נחום השליך את הבדל האחרון מעבר למעקה, לגינה המגעילה למטה. הוא מעך את הקופסא והשליך גם אותה. באי רצון נכנס לדירה, עצבני מכדי לישון. רגליו נשאו אותו לחדר השינה. בזהירות הצמיד אוזן לדלת הסגורה והקשיב. דממה. שני הילדים התאומים כבר לא דיברו ביניהם, בטח נרדמו.
לפני שיצא לעשן הנכדים ריכלו עליו בלי בושה. הנכדה ליבי לא חסכה במילים כשנחום צותת להם מאחורי הדלת. נחום חייך בלעג, יותר לעצמו מאשר בגלל הילדה עם הלשון החדה. היא לא הייתה פראיירית.
כאשר הילדים צצו אצלו בדלת, נחום רצה לתת להם כסף, רק שיסתלקו ויעזבו אותו בשקט. ליבי דרשה שייתן להם לישון אצלו כמה ימים "עד שיסתדרו". בסוף הוויכוח הוא נאלץ להכניס אותם. עכשיו כשהם ישנו נחום הביט בעצמו מנקודת מבטם. הבזק המודעות לא עשה לו טוב. הוא החליט לרדת למטה לדירה שבע, הדירה של גברת לֵוִין האלמנה. גם לוין סבלה כמוהו מנדודי שינה.
"תפתחי זה נחום," הוא דפק על הדלת של לוין. היו בין נחום לבינה עניינים פעם, הוא לא כל כך זכר למה נגמר. יותר מדי לשעבריות, יותר מדי עניינים שזרמו ביחד עם אלכוהול, לפעמים מורפיום ולפעמים עוד חומרים. מעבר לדלת רדיו כובה, אולי טלוויזיה. נחום שמע צעדים הולכים בכפכפים.
"נחום?" גברת לוין שאלה בצרידות. היא השתעלה ופיו של נחום התעקל בגיחוך. גם לוין עישנה כמו קטר. שניהם התחילו לעשן בצבא, אחרי ש… "איזה נחום?"
"תפסיקי עם המשחקים," נהם נחום, "זה אני! כמה נחום את מכירה?"
"אתה בהחלט נשמע כמוהו," היא צחקה בצד השני וסובבה את המנעול. שנים נחום לא שמע אותה צוחקת ככה. לוין פתחה את הדלת וסימנה עם היד של הסיגריה – שיכנס. לרגע הם עמדו קפואים בפתח, משילים מעצמם את השנים. תוהים מה היה אילו ומה היה אם.
הסלון של לוין לא היה מחניק כמו אצל נחום. פרחים רעננים באגרטלים קישטו את הבית. הוא שלח מבט מזלזל בווילונות הצבעוניים שהיא הספיקה לתלות מאז הפעם האחרונה שהתארח אצלה. נחום חשב שהווילונות צעקניים מדי. אולי הנכדים שלה אוהבים את זה. לוין הגישה פיצוחים וקפה שחור בכוסות קטנות ונחום שנורר סיגריה. הם עישנו ושתקו. מישהו נורמלי היה מסתכל בתמונות של הנכדים, שואל איך קוראים להם, דברים כאלה. לא נחום. עִנְיֵן את התחת שלו הנכדים שלה. אפילו בנכדים שלו לא היה לו ראש להתעניין לאורך השנים. הוא חשב שהם שכחו ממנו מזמן, עד שהתייצבו אצלו בדלת כי לא היה להם מקום לישון.
"קדימה, שפוך," לוין נעצה בו מבט בוחן. "מה יושב לך על הלב? מה אתה מסתכל ככה, רואים עליך מקילומטר."
נחום סיפר לה והרגיש קצת-קצת יותר טוב. ליבי ורז, כמעט בני ארבע עשרה (ככה נראה לו) נחתו אצלו בהפתעה. צאצאים מהצד של אחת הלשעבריות, נו מה. נחום והסבתא של התאומים אף פעם לא התחתנו. הייתה תקופה שחשבו על זה. לא אשמתה, לא אשמתו. טוב, אולי קצת אשמתו. אולי הרבה. בכל מקרה הסבתא מתה. נחום לא היה בלוויה ולא ראה את הנכדים כבר שנים.
לוין הניחה את הכוס על השולחן וזרקה פנימה בדל מעשן. "כנראה שההורים שלהם די חרא," אמרה בלי רחמים, "אם הילדים ברחו עד אליך מכל המקומות שבעולם."
נחום משך בכתפיו.
"הודעת להורים שהילדים אצלך?" היא השליכה לעברו חפיסת סיגריות חדשה. נחום הניד בשלילה והצית סיגריה. היא לא התווכחה עם הטיעון שלו, שהילדים מספיק בוגרים להחליט בעצמם וזכותם להחליט שבא להם לתפוס מרחק מהורים נרקיסיסטיים שזורקים צלחות ועלבונות אחד על השני. הורים שכבר מזמן היו צריכים למכור את הבית, לחלק הכל שווה-שווה ושלום על ישראל.
אחרי עוד כמה סיגריות נחום קם והתכוון לומר משהו. המילים נתקעו בגרונו. לוין התקרבה אליו. "אני יודעת…" היא חיבקה אותו והוא הניח לה להיצמד. גופו הזקן הפשיר קצת. חוסן מפתיע בקע מזרועותיו, מגבו. היא ניסתה ללטף את לחיו אבל לא הספיקה. הוא הסתובב ויצא ללא מילים.
*
הקמ"נית סרן לוין נחפזה במסדרון התת קרקעי. קצינת המודיען הלכה מהר, בחינניות של איילה, נושאת עימה מלאי עצום של תיקים, מפות, דוחות מודיעין ופקודות מבצע. משום מה המב"ס התקשר למשרדה בגלל שהתמלא חשש שרשת המחשבים תקרוס באמצע המבצע וכל המידע הדיגיטלי והמפות והתרחישים ימחקו.
חדר המבצעים הענקי והתת קרקעי המה כמו כוורת כאשר לוין נכנסה עם המפות המנוילנות. היא הנהנה בדרכה לכמה בעלי דרגות שהתעמקו בסימולציה של קרב. זוג סמב"צים הצטרף לעזור לה. השלושה תלו את המפות בצורה מסודרת וחיזקו בטושים את הסימונים שנמחקו קצת מהניילון.
"הקשב!"
לוין הזדקפה. כל הנוכחים נמתחו. האלוף גבע נכנס כרוח סערה. אחריו צעדה ראש לשכתו ואחריה – יחידת האבטחה המיוחדת. כולם עצרו פעילות והביטו ביחידת הלוחמים. במהירות ובשקט החלו הלוחמים להתפרס בתצורת מגננה היקפית. רובי סער שלהם יוצרו במיוחד. בחגורותיהם ועל ירכם נצצו אקדחים וסכינים ומחסניות בלתי צה"ליים בעליל.
"לאטום את הכניסה!" הורה מפקד הבסיס, "מרגע זה אין יוצא ואין בא!"
מתחם המגננה ההקיפי המשיך להיבנות. לוחמים העמידו שקי חול. אחרים פרסו מקלעים כבדים, דרכו אותם ווידאו שרשורים. תיל ממעיד נמתח. רב היחידה צייר בגיר סימני הגנה. המערך הוקם כאילו בכל רגע יקפצו מחבלים מתוך הקירות ויתחילו לירות.
האלוף גבע סקר את המפות של לוין, שינן שוב את המטרות. כשסיים, מיהרה להתקבץ לידו קבוצה של חיילים. הם הסתדרו בשלשות, שמונה עשרה חיילות וחיילים שעברו אימונים מנטליים חסרי תקדים. האלוף טיפס על בימה קטנה שהוצבה לכבודו. בשקט שהשתרר פניו נראו אפורות, עיניו עייפות ואדומות אך מלאות נחישות.
"כל אחד מכם קיבל תפקיד," פתח האלוף ללא הקדמות והביט בחיילים סביב. "מישהו לא בטוח מה התפקיד המיועד לו? לא להתבייש! זמן הזמן!"
איש לא הרים יד, איש לא צעד קדימה. גבע הנהן בשביעות רצון. "בעלי הנרות – היכון!" חיילי המסדר שלפו את הנר האישי. שמונה עשרה נרות צבעוניים שנראו קטנים ובלתי מתאימים לאווירה הצבאית. לכל היותר נרות שמחכים להינעץ על עוגת יום-הולדת בגן.
"זיכרו!" רעם גבע והידק את אחיזתו בנר האישי שלו, הנר הלבן, "תרגלנו מספיק! היום – אתם – אנחנו – מובילים בראש! אלה שיודעים ואלה שאינם יודעים – כולם מאחורינו! כמו בתרגול על יבש, אתם לא סוטים במילימטר! לכל אחד ואחת נקבעו גבולות גזרה! כל משאלה, כל חלקיק משאלה, תהיה בדיוק, אני חוזר, בדיוק – לפי התוכנית!"
סרן לוין הרימה יד בהיסוס.
"סליחה, המפקד… מה עושים אם אחד הנרות כושל? איפה הגיבוי?"
המפקד החוויר אבל שלט ברוחו. הוא היסס לפני שענה. "כלי הקיבול – הנרות – חסינים מכשלים!"
רחש עבר בקהל. למרות הסודיות רבים שמעו את השמועות.
גבע השתיק את המלמולים בהרמת יד. "אני מכיר את השמועות! עכשיו תשכחו מזה! הנרות הוכחו כחסיני כשל, בתנאי ששומרים על דיוק, נחישות, בהירות ומיקוד! תופעות הלוואי הן סיפור אחר, אבל איתן נדע להתמודד! זה ברור?"
"כן המפקד!" רעמו הגרונות.
"אני מצפה למקסימום ריכוז, מאה אחוז הצלחה – מנושאי הנרות ומכל אחד אחר כאן – בפקודה!"
"כן המפקד!"
"האבטחה מוכנה?"
נחום מיהר אל האלוף והצדיע.
"יחידת האבטחה מוכנה, המפקד!"
"נחום!" גבע חייך. "אני מניח שתרצה לערוך בדיקה אחרונה?"
נחום הינהן בפנים רציניות. הוא סקר במהירות את כל החיילים מסביב. במבטו נשזרו ביטחון ואחריות. מבט עם איכות אבהית שאפשר לסמוך עליה. לוין תפסה פתאום שהיא מחייכת ומבטו של נחום ננעץ בה לרגע, רגע שהתארך והתארך ככל שיכול היה להרשות לעצמו.
בצעדים ארוכים ומהירים התקרב נחום לחייליו הפרושים בכוננות מלאה. הוא עבר ביניהם, סוקר כל רוכסן וכל ניצרה, כל הדק וכל קסדה. "מי שרואה משהו — תופעת לוואי, צל, חפץ, דמות, כל דבר שלא שייך לכאן, לפעול מיד! בלי שאלות, היום קודם יורים! אחר כך יורים עוד פעם, ליתר ביטחון!"
"כן המפקד!"
"אם מַשֶהוּ עובר אתכם ומתקרב לנרות, זה אומר שמישהו מפשל! אם מישהו מכם מפשל, בסוף היום יהיה לו עסק איתי! זה ברור?!
"ברור המפקד!"
נחום סימן בשביעות רצון לאלוף שהכל תקין. גבע הורה לשדר את ההודעה. המטכ"ל אישר שהמסר התקבל. פקודות החלו לזרום לגייסות הרובאים, השיריונרים, הטייסים וכל היתר. גבע עצם עיניים, ניקה את מוחו והכריז:
"אני רוצה!"
נושאי הנרות: "כולנו רוצים!"
"אני מייחל!"
"כולנו מייחלים!"
הנרות נטענו ונדלקו מעצמם. משאלה משותפת התגבשה וצמחה בלבבות. שורשים סמויים למטה, ענפים סמויים לצדדים ולמעלה. משאלה שכל הכוחות יתפקדו על הצד הטוב ביותר, שלא יעשו טעויות, שהמשימה תושלם כמתוכנן, כמה שיותר הצלחה, כמה שפחות נפגעים. משאלה להכרעה שאחריה תשקוט הארץ לכל הפחות לארבעים שנה ואם אפשר אז יותר.
כמה מאבטחים הרגישו מעורפלים פתאום, ישנוניים. כל המנורות בחדר המבצעים התפוצצו. חיילים הדליקו זרקורים. מחשבים מחוץ למעגל האבטחה נמעכו כאילו פיל בלתי נראה רומס אותם. סדקים הצטיירו על קירות הבטון, משהו עצום הלם מבחוץ בדלת הפלדה המשוריינת. בתוך המעגל המאובטח החום עלה. קלסרים ומפות העלו ניצוצות ונדלקו, לוין תפסה מטף ונלחמה בלהבות. הנרות בערו בשלהבות מוגדלות, מסנוורת כמו אלף שמשות. חייל אחד שמט את רובהו שנדלק כמו נייר עיתון ספוג בנפט. החייל היה נחום והוא לא היסס ושלף אקדח בימין וסכין בשמאל. צל חד הבקיע על הרצפה לרגליו, הוא כיוון וירה, החליף מחסנית והמשיך לירות.
"מחלקה, פעל!" נחום צרח וחייליו שקפאו התנערו כמו בובות קפיץ.
נחום כיוון את האקדח וירה אל לְבֵנָה זרה שהתממשה בשוליו של עמוד תמך והחלה לפורר אותו. אחר כך ירה בצל שבקע מהרצפה והתנפח כמו בלון שחור ומעוות. האקדח נתקע. נחום הסתער עם הסכין.
"אני רוצה אש חופשית!" פקד נחום, "מי שלא יורה, אני יורה בו בעצמי! כולם להחזיק את הקו!" צרורות של יריות הדהדו, אנשים נפגעו ונפלו. פצועים גנחו. חובשים התרוצצו.
דבר מה מעוות, גדול כמו דלת, זינק על נחום מאחור. נחום הרגיש בשיניים שננעצות בעורפו והסתובב. הוא שלח בעיטה, אגרוף. הוא נעץ את הסכין ימינה ושמאלה, שוב ושוב עד שהתוקף קרס. באותו רגע משהו קטן זינק על היד האוחזת בסכין, עטף שתי אצבעות כמו ניילון דביק – ונמס. נחום צרח.
*
אחרי שחזר לדירה מהביקור הלילי בבית של לוין, נחום גרר את מיטת השדה לסלון. הוא לא נרדם. הוא קם, לקח ספר, דפדף, לא הצליח להתרכז. הוא חשב על לוין ועל הנכדים בחדר השני שהחליטו לְבַלְגֵן לו את החיים. יותר מדי מחשבות בלבלו אותו והעיקו עליו. הוא הלך לחדר האמבטיה, הסתכל על עצמו בראי וניסה להבין מה הוא מרגיש. פנים שדופות אבל קשוחות כמו סלע. קמטים עמוקים של נחישות ועוד רגשות ישנים וגם כמה חדשים. שיער סתור מזדקר, הרבה לבן. זיפים אפורים-לבנים שהזקינו אותו בעשרים שנה.
לא היו סכיני גילוח בבית אבל תער ישן וטוב הוא מצא. הוא קירב את התער לווריד הצוואר וחשב כמה קל זה יהיה. רבים ששירתו איתו חשבו על כך מפעם לפעם. אולי כולם. אולי כל האנשים שרואים דברים מסוימים מהרהרים בזה לפעמים. נחום הרחיק את התער מהווריד, פתח את המים הקרים, שטף פנים, מרח סבון והתגלח. הוא לא הרגיש יציב אבל שמח לגלות שהגילוח יצא חלק, כמו שצריך. גילוח של חייל.
אחרי שהחזיר את התער למקום שרפו לו גדמי האצבעות ביד ימין. הוא הרים את היד והביט בשני הגדמים. במקום למרוח משחה מחורבת שמימן משרד הביטחון הוא הלך למטבח והעמיד סיר דייסה על הגז. כשהדייסה רתחה תיבל אותה בסוכר וקינמון, בחש, טעם טיפה ויצא לטייל בחוץ. כשהילדים יקומו, ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו. מצידו שימצאו את המחבוא עם המזומן. למה לא, שיָרְאוּ תושייה! בעולם הזה טוב לגלות תושייה! שיקנו לעצמם משהו נורמלי לאכול. אחר כך שיזמינו לעצמם מונית ויתחפפו. כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.
בדרך כלל הליכות הבוקר הרגיעו את נחום, לא הפעם. ההליכה הנמרצת שהחלה בחושך והסתיימה לאור יום רק דכדכה את רוחו. הוא נכנס הביתה ברגליים לא יציבות והניח על הרצפה שקית מרשרשת עם הבירות שנשארו. הוא ניסה לתלות את המפתחות על המסמר בקיר, מול הדלת. המפתחות החטיאו ונשרו על הרצפה. בגלל השקט בדירה טעה נחום לחשוב שהילדים הסתלקו. הוא התכונן לגרור את עצמו לחדר השינה, להטיל את עצמו על המיטה ולישון בבגדים. פתאום תפס שהדירה נראית מאוד… אחרת.
הילדה הציצה לרגע מהמטבח, לראות מי נכנס. היא נופפה לסבא שלה באגביות וניגשה למקרר. להפתעתו הנכדה פרקה שקית מצרכים בזריזות. למשמע רעש מהמרפסת נחום סובב את ראשו. הילד העביר סמרטוט ספונג'ה על הרצפה. הילד השפיל עיניים מול המבט הנוקב של סבו והמשיך במלאכת הניקיון. נחום החליט שזה לא יכול להמשיך ככה. הוא כחכך בגרונו והילדים עזבו הכל והתקרבו אליו.
ליבי ורז עמדו מולו, רזים, ארוכים. שיערם הכהה הסתור נפל על מצחם ברישול חינני. נחום בהה בהם, מופתע מכמה שהם דומים וכמה שהם שונים. ליבי הביטה בסבא שלה במבט בוחן וקצת מלגלג. רז הביט בסבא שלו בתערובת של רחמים ועוד משהו שקשה להגדיר. האח העיף מבט מהיר בפניה של ליבי, כמחכה למוצא פיה או לאיזה אישור.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?" נהם נחום.
ליבי התפרצה. "כפוי טובה! מה נראה לך שאנחנו…" רז סימן לה משהו במבט ואחותו השתתקה.
"חשבנו שאולי…" רז חיפש את המילים, "אולי תהיה רעב אז קנינו חומוס, גבינה, פיתות וכאלה. והיה קצת לכלוך אז…"
"רק קצת?" נחום הביט סביב וגבותיו התרוממו. "אתה צריך משקפיים, ילד?" הוא נחר בבוז. הילדים הביטו זה בזה ותהו אם לחייך.
"אנחנו מנקים גם בבית!" הכריזה ליבי, עדיין קצת כועסת. נחום משך בכתפיו. "לא ביקשתי מכם. אתם לא חייבים לי כלום."
הילד ליכסן מבט לעבר אחותו. הילדה החזירה לו מבט רב משמעות, פנתה לנחום אמרה: "הדייסה האמת, הייתה… די בסדר". רז הנהן.
נחום שילב ידיים וחיפש את המילים. הוא ניסה להבין אם מוצא חן בעיניו הבית הזה, נקי מדי, מאוורר מדי. יותר מדי דיבורים.
"אהמ…" רז העביר משקל בין רגל לרגל והתלבט איך להמשיך. האם לומר "סבא," או אולי "נחום". נחום הביט במבט בוחן בילד המתפתל ולא התכוון להקל עליו. האחות הניחה יד מעודדת על הכתף של האח, שסוף-סוף מצא את המילים. "הכנו טוסטים ובישלנו ביצים קשות. רוצה לאכול איתנו?"
"יש גם קפה," ליבי התקרבה לנחום, הסתכלה ישר בעיניים ודיברה בביטחון. "לא ידענו אם אתה שותה שחור כמו אבא, או נס כמו אימא אז הכנו גם וגם."
נחום העביר מבט בין הילדים, מנסה להבין איך הוא מרגיש. העיניים הכהות שלהם ננעצו בו, מחכות לתשובה. מבט של ילדים שראו דברים, הבין בהפתעה. לא דברים כמו שאני ראיתי, אבל בכל זאת. אחר כך, כשנחום והילדים לעסו טוסטים וביצים, הילדים הפשירו קצת וקשקשו ביניהם. הילדה עדיין דיברה יותר. התאים לנחום להקשיב ולשתוק, עד שליבי הכריזה: "אתה לא נראה כמו סבא רגיל."
"איך סבא רגיל אמור להיראות?" תהה נחום.
רז בעט בליבי מתחת לשולחן. "תהיי מנומסת!" הוא ביקש בעיניים. הסקרנות דגדגה גם אותו אבל פחות מהחשש להרגיז את בעל הבית.
"מצאנו את הסכינים שלך," ליבי רכנה קדימה. "תסביר!"
"באמת?" נחום הרים את גבותיו. "את מתכוונת לסכינים מתחת לכרית או את אלה ש…"
הילדים פערו עיניים זה לזה. יש עוד! סכיני הטלה משוננים, מאוד-מאוד כבדים.
"מזכרות," הוא אמר קצרות. הסכינים לא היו עניין להרחיב בו. גם הלילות ללא שינה היו העסק הפרטי של נחום. גם החרקים השחורים שאולי באמת זוחלים בלילה מתוך הקירות, מתוך חורי הכיורים. נחום קם בכעס וחבט בשולחן. הצלחות והכוסות שקשקו. "לכו תשטפו את הכלים. אני יוצא למרפסת לעשן ולחשוב."
מהמרפסת נחום שמע אותם מתלחשים. ליבי רצתה לקחת את הרגליים ולהסתלק "לפני שהזקן יעיף אותם". רז לא הסכים איתה. הזקן קצת הפחיד אותו, אבל סקרן אותו יותר. נחום השליך בדל מעשן מעבר למעקה ונחר בבוז. דיבורים, דיבורים. המקום הזה צריך שקט, לא דיבורים. כשנכנס בחזרה לסלון הילדים השתתקו, מיהרו לשלוף טלפונים מתיק הגב של ליבי ושקעו במסכים. הם ישבו על הרצפה ליד מדפי הספרים, החליקו אצבעות על המסכים ופתאום נראו מבולבלים.
"תנו לי לנחש," נחום נשמע מסתורי והילדים הביטו לעברו בתמיהה. "הטלפונים שלכם תקולים?"
"מה קורה פה?" ליבי זינקה על רגליה ועיניה ירו ברקים. "התעסקת בטלפונים שלנו? ריגלת אחרינו?"
"תירגעי ילדה," נחום חייך חיוך עייף. הוא נחרד לגלות שמדגדג לו לדבר קצת על החיים שלו, לשמוע עוד על החיים שלהם. לא! טוב לא יצא מזה!
"נו!" ליבי זעמה. "מה עשית? מה אתה מסתיר!"
"זה לא מה שאת חושבת," הזקן היסס ונראה זקן יותר. "מערבית לשכונה היה בסיס. עכשיו הבסיס נטוש. אני מעריך שנשאר שם משהו… שאריות של…" (רוחות רפאים של נרות? רוחות רפאים של משאלות? שאריות של תופעות לוואי איומות ונוראות?)
נחום הניד בראשו ונאנח. "יש באזור קרינה שמשפיעה על ציוד אלקטרוני. גם ציפורים מושפעות, חתולים פחות. זהו."
"אל תקשקש!" ליבי זעמה. "תהיה ברור, מה אתה מסתיר?"
נחום החליט שכבר דיבר יותר מדי, שתק בהפגנתיות, אחר כך פיהק.
"אתה יודע מה?!" ליבי התקרבה אל הסבא, כולה רושפת, "בטח הסודות שלך דפוקים!" היא נעצה בו מבט ארסי, "צורה לך! ולבית שלך! זקן דפוק!"
"יכול להיות," נחום דיבר בשקט מדוד ורציני, טון שגרם לילדה לשתוק ולרז למצמץ. "הרבה דברים בבית הזה, בשכונה הזאת, בעולם הזה… דפוקים עד העצם."
ליבי הפנתה לסבא שלה את הגב. "בוא רז, נצא החוצה לנשום, מחניק פה!"
"הדלת שם!" נחום הצביע ורעד מכעס. הילדים עלו לו על העצבים. הילדה במיוחד. ליבי לא התכוונה לתת לזקן לומר את המילה האחרונה אבל רז גרר אותה בכוח לעבר הדלת. הילדה המופתעת השתתקה. רז נופף לשלום לסבא – והם יצאו.
אחרי שהילדים הסתלקו נחום לא נרגע. בטנו התכווצה וכל טיפת עייפות התחלפה בתחושה של לפני קרב. הוא התהלך בדירה חסר מנוחה עד שנמאסה עליו ההמתנה לְמָה שלא יהיה. הוא יצא למרפסת ובידו משקפת צבאית ישנה שאיפס ביד מיומנת. זמן מה התאומים ישבו על גדר הבטון, ליד הבית ההרוס בקצה הרחוב. הם דיברו מעט והביטו במעט המכוניות החולפות, במעט האנשים החולפים. כשנמאס לילדים לשבת נחום הבחין בהם יורדים בקפיצה מהגדר, קיווה שהם חוזרים והתכוון להזעיף פנים לקראתם. במקום זאת הילדה הורידה מגבה את התרמיל שתמיד נשאר איתה. הילדה פתחה את התיק והוציאה משהו. רז הטה את צווארו והביט בסקרנות. נחום השתנק, ברכיו הפכו לג'לי. הילדה מצאה את הפנקס!
הילדים דפדפו בפנקס הצבאי העבה שנחום היה צריך להשמיד מזמן. את הכול היה צריך להשמיד – את הצימידן, את המדים הישנים, את סימני הדרגות והעיטורים המחורבנים. נחום תיאר לעצמו מהו הפנקס עבור הילדים, גם הוא היה פעם ילד. איזה ילד לא יתרגש למראה דפים מלאים במפות מסתוריות, שרטוטים עם חיצים, נקודות ציון, דרכי כניסה ונתיבי מילוט. נחום השליך את המשקפת בכעס. לילדים לא הייתה דרך לדעת שהפנקס סיכם את התוכנית שלו לשרוף את הבסיס עד עפר. עבור הילדים, הפנקס היה הזמנה להרפתקה, לא פחות ולא יותר.
בכל פעם שנחום התגנב לבסיס בכוונה מלאה לשרוף, לא היה מסוגל. בכל פעם מצא את אותו הדבר. חדרים ומסדרונות נטושים, ריקים אבל מלאים בתחושה שנותר משהו. משהו שנספג עמוק מדי בקירות, ביסודות, בצללים. משהו שאי אפשר לפנות כמו שמפנים מפות, תחמושת, ארגזים של נרות. כעת הוא ידע שעליו לרוץ אחרי הילדים, לתפוס אותם בצוואר ולהחזיר אותם הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא הצליח לגרור את עצמו מהמרפסת. בכבדות חצה את הסלון ואז נגמר לו האוויר. הריאות סירבו לשתף פעולה, הוא הבחין שהרצפה מתקרבת, הוא הבין שהוא נופל. הוא קרס.
"תראה!" ליבי הצביעה קדימה בעודם רצים. "מצאנו!"
משהו שבר את השממה. זו הייתה גדר עקומה, חלודה, עטורת חוטי תיל קרועים. ככל שהתקרבו הלך שער המתכת וגדל. שער כבד שציריו חרקו כאשר ליבי בעטה בו. רז ניגש לשלט פלדה מחורר מקליעים, שנח על האדמה. "שטח צבאי סגור," הכריז השלט. "הכניסה אסורה. אסור לצלם."
רז נגע בזהירות בשער וידו נורתה לאחור.
"חם?" נבהלה ליבי ותוך שניה עמדה לידו. "ניכוות?"
רז הנהן לשלילה ונשף על האצבע. "חטפתי זרם. חשמל סטטי. אני בסדר."
"ליבי…" הוא תפס בזרועה ומשך קלות בתחינה, "אולי רק נסתכל מבחוץ?"
"מה, אחרי שעשינו את כל הדרך הזאת? היא שלחה בו מבט חם ומעודד. "לא נלך רחוק. ניכנס קצת, כמו בסיפורים… זוכר?" רז הנהן. בטח שהוא זכר. לפני שסבתא מתה הם אהבו להקשיב לה, קוראת להם מספרי הרפתקאות ישנים, חסמב"ה, החמישייה הסודית, ילדים אלמונים, האי ברחוב הציפורים.
אחרי שהשתחלו פנימה דרך חור בגדר מצאו את עצמם במתחם ענק, נטוש ועזוב. מקום מלא גרוטאות וסמרטוטים, בקבוקים שבורים. מעבר לגבעת הזבל נראה לעיניהם מקבץ של מבנים. ליבי פתחה בריצה. "נו! בוא כבר!" ליבי צעקה בחוסר סבלנות. רז מיהר קדימה, מתעלם מכל המבנים העלובים והעזובה. מבנים אפורים, קירות מתקלפים, חלונות שבורים.
הכניסה למבנה המרכזי עברה דרך משקוף עצום, מנומר בחלודה. לפי הצירים נראה כאילו ענק זועם תלש את הדלת והשליך אותה לקצה העולם. בפנים שרר ריח כבד וחמוץ וחלונות קטנים בתקרה שפכו אור קלוש. החלל הפנימי נפתח לפניהם כמו אולם, בלי קירות, בלי עמודים. הרצפה הייתה מאובקת מאוד, אבל מעל שכבת האבק ניצבו במסודר שורות של כיסאות וכמה ספסלים. נדמה היה כאילו בכל רגע יכנס מורה, או קצין, ויעביר שיעור – או תדריך.
"בוא!" ליבי הבחינה במשהו ורצה לשם. "תראה!" היא סימנה לו לעזור לה לפנות הצידה ארגזי תחמושת ריקים. בתוך הריצפה נחשפה דלת משונה, עגולה, מפלדה. להפתעתם הדלת נפתחה בקלות, כאילו מישהו עוזר להם ודוחף מלמטה. הצירים הישנים לא חרקו. מאחורי הדלת נמתח כלפי מטה סולם.
"לאן זה הולך?" רז לחש.
ליבי נשכבה והציצה פנימה. "מתחת לאדמה!" היא אמרה וניערה את קצה הסולם. "מעולה! זה יציב!"
רז הרגיש שראשו מסתחרר. הוא צעד לאחור.
"נחום שירת בבסיס הזה! היית מאמין? מעניין מה נמצא שם!" היא האירה פנימה בפנס שתמיד סחבה איתה בתיק.
"אני לא חושב שכדאי…"
ליבי הפנתה אליו מבט פראי קצת, מתוסכל. "יודע מה? אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה. אחזור מהר. מבטיחה! אספר לך הכל כשאחזור!"
"מה פתאום?!" רז התכווץ והביט בה, פגוע. "אני בא איתך."
"יופי! אז קדימה!" ליבי תפסה בסולם וירדה. רז מיהר אחריה.
אלומת הפנס של ליבי האירה את הדרך. ככל שהתקדמו הלכו פניה של ליבי ונפלו. סתם מסדרונות בטון. רק מסדרונות וגרמי מדרגות וחדרים ריקים שמלאים באבק וריח מחניק של עובש. זה הכל.
מה מצחיק?" שאל רז כששמע אותה צוחקת פתאום. צחוקה בלבל אותו. המקום הזה כבר לא הפחיד אותו כמו קודם, אבל גם לא היה בו שום דבר משעשע. סתם קליפה מרוקנת של משהו שפעם חי ועכשיו מוטל חסר חיים. החיילים שפינו את המקום – מה שלא היה בו – עשו עבודה יסודית.
צחוקה של ליבי שקע. העליצות התחלפה בדכדוך. "מצחיק שאפילו במקום המסריח הזה הייתי מעדיפה לגור, יותר מאשר עם ההורים."
רז סובב אליה את הראש, מרוגז.
"אני אומרת שהגיע הזמן לחזור הביתה," ההד הקלוש לא ריכך את החדות שבקולה, "נחזור ונגיד להורים שאנחנו דורשים שיתגרשו וזהו. מספיק כבר לחיות בתוך הקרקס הזה. לא ככה?"
"את שומעת את עצמך בכלל? את רוצה לפרק את המשפחה סופית?"
"משפחה?" היא צחקה צחוק יבש. "לא נמאס לך לקרוא לדבר הזה משפחה? אנחנו משפחה, רק שנינו! שבועות שהם לא מדברים ואם כן – הם לא מפסיקים לריב! זה לא ישתנה לטובה אף פעם! אני לא מסוגלת יותר לשמוע אותם צורחים דרך הקירות. חשבתי שגם אתה!"
"עדיף שנבקש שהם יסתדרו," אמר וקולו רעד. "הלוואי שיהיו שוב כמו פעם. את לא זוכרת? כשהם חייכו אחד לשני? כשהיינו אוכלים יחד בפינת אוכל? זה לא נחשב?"
"אני זוכרת," היא שיסעה את דבריו, "וזה לא יחזור. אתה לא מבין? נגמר. הם שונאים אחד את השני, זה לא תלוי בנו ואף משאלה שלך לא תהפוך אותם לאנשים אחרים!"
"את פשוט מוותרת עליהם!"
ליבי לא הורידה ממנו את המבט. "ואתה פשוט בורח מהאמת."
"לא!" רז האדים מכעס וחבט בקיר. "הלוואי שאת טועה! הלוואי שאני צודק! הלוואי, הלוואי, הלוואי!" הוא בעט בקיר בקצב ובעוצמה שהדהדו הלוך ושוב במסדרון הריק. ליבי נרתעה לאחור. לא התאים לו להתנהג ככה. היא רצתה להניח יד על כתפו, להרגיע אותו אבל פתאום ריח לא צפוי עלה בנחיריה. היא קפאה במקומה, מופתעת. ריח של שעווה מותכת, ריח כבד ומתוק, כמו של נרות חנוכה דולקים, או נרות יום הולדת שנושפים עליהם כשעוצמים עיניים. ריח תלוש ובכלל לא מתאים למקום הזה, למסדרון הקר והמאובק.
"ליבי!" קולו של רז פילח את האוויר, "ליבי הַצִי…" צעקה חדה ומבוהלת שהתפוגגה בבת אחת. היא סובבה אליו את הראש במהירות – הביטה ימינה ושמאלה – אבל הוא לא נראה בשום מקום.
"רז, איפה אתה? תענה לי!" ליבי האירה סביב. סדקים עמוקים נראו בקיר הבטון. סדקים שלא היו שם קודם. בחרדה מבוהלת היא פרצה בריצה. אלומת הפנס גיששה קדימה, מחפשת, מחפשת ופתאום… רז!
רז שכב באמצע המסדרון. היא ניגשה אליו בבהילות. ראשו נח על רצפת הבטן בזווית לא טבעית. חולצתו מוכתמת באבק כהה. ליבי כרעה לידו בחרדה, האירה על עיניו העצומות, פיו חצי פתוח. היא לא ידעה אם הוא נושם. סימני שריטה עמוקים ומדממים נחרטו בזרועו. מכנסיו היו קרועים בכמה מקומות. היא נשכה את שפתיה, אין זמן לבכות.
"בבקשה תענה!" אין תגובה. ליבי צבטה את כתפו חזק, שיתעורר. עדיין שום תגובה. הלב שלה דהר. היא ניערה אותו בפראות ואז משהו נפל מידו על הרצפה בצליל חלול. קופסה קטנה. מאחורי הפחד ניצתה סקרנות שאי אפשר לכבות. רז מצא משהו! מה זה? מה הוא הספיק להחזיק לפני שהתעלף? היא שלחה יד לאחוז בקופסה, אבל אצבעותיה עברו דרכה כאילו הייתה עשויה מעשן. הצורה המלבנית היטשטשה מול עיניה, כמו הקרנה מקולקלת. לפתע הקופסא נפתחה מעצמה. נרות צבעוניים נשפכו מתוכה והתגלגלו על הרצפה. יותר מדי נרות בשביל קופסא כל כך קטנה. היא הושיטה יד, הנרות התפוגגו ונעלמו.
(תבקשי! מה את הכי-הכי רוצה?) קול זר הדהד בראשה.
"אני שרז יתעו…"
הפנס שבידה הבהב וכבה. ליבי חבטה בו בפאניקה.
"שיט!" (הלוואי שהבטרייה לא נגמרה! הלוואי ש…)
בבת אחת הפנס שב ונדלק. וכאילו מישהו הסיט מתג ענקי האדמה רעדה. חריקות צורמות קרעו את האוויר המאובק, קירות נסדקו, גושי בטון החלו לקרוס. קורת תמך עצומה נפלה בדיוק מעל רז – והחטיאה אותו בסנטימטרים. ואז הכל נכבה.
הכאבים עוררו את נחום. כל הפציעות הישנות. הגרון צרב, יבש כמו מדבר. הוא לא ידע כמה זמן שכב מעולף. יתכן מאוד שהילדים כבר מצאו את הכניסה, מצאו את המסדרונות. נרות הם לא ימצאו שם, זה בטוח. נחום ואחרים מסוגו ווידאו לפני שנים שכל הנרות סולקו ובכל זאת משהו נשאר שם למטה. נרות שאינם נרות, משאלות שפעם הפכו למציאות, תופעות לוואי בלתי צפויות, אלה לא דברים שאפשר פשוט לשכוח ולקוות שיתפוגגו מעצמם.
נחום גירש בכוח את המחשבות. רק דבר אחד נותר לו לעשות. רע-רע, אבל אין ברירה. שני הילדים נמצאים בסכנה בגללו. זה קרה באחריותו! הוא התרומם בנוקשות וגרר את עצמו אל המדפים של הספרים. בלי היסוס הוא תפס והשליך מאחורי גבו מזכרות קטנות וספרים. ספרים שאסף במשך שנים התעופפו כמו קליפות חסרות ערך. הוא נחרד כשחשב לרגע שאיבד את זה, שהכלי נגנב או גרוע מכך, שהילדים מצאו גם אותו כמו שמצאו את הפנקס ואת הסכינים. אבל הנה! שם! במדף השלישי מלמטה מאחורי האנציקלופדיה הוסתרה הקופסא. קופסת פח ישנה, עלובה למראה. קופסא דהויה של סוכריות חמוצות. הוא תלש את המכסה, שחרר את עטיפת הבד והוציא את הנר. למעשה, חצי של נר. חצי מבריק כמו חדש, צבעוני ומוכן להפעלה.
נחום משך בציפורניים את קצה הפתיל.
"הלוואי!" זעק נחום ומיקד את מחשבותיו. הנר לא הגיב כמצופה.
"הלוואי!" הוא זעק שוב. הנר נדלק לרגע ונכבה.
"הלוואי שהילדים יחזרו בשלום! שיחזרו בחיים!" סבא נחום ייחל בכל כוחו. שלהבת נדלקה. "הלוואי שאני, ורק אני, אשלם את המחיר!" הוא אמר בכוונה מלאה. למרות זאת הופתע כאשר הכל קרה מהר כל כך. הלב. ההתקף. הלחץ בחזה. נחום תמיד חשב שחייו יסתיימו עם יותר דרמה. צימאון עצום עינה אותו. הוא ידע שאין סיכוי שיצליח להגיע לכיור כדי לשתות. מאמץ עצום נדרש ממנו שלא לייחל למים, שלא להתחרט, שלא לבקש משהו אחר, שלא לעוות את פעולת הנר. רק הילדים חשובים, רק הילדים. הבהוב אחרון והמציאות נעלמה. העולם כבה.
חבטה כבדה של גוף נופל בדירה למעלה העירה את לוין. היא פקחה עיניים וזינקה מהמיטה כאילו חזרה להיות חיילת, קצינה, כאילו נשמעה סירנת אזעקה. האדרנלין הציף אותה, מחזיר אותה שנים אחורה. בלי לחשוב היא רצה לדירה של נחום, משוכנעת שמשהו נורא קרה.
ליד הדלת עמדו נער ונערה, סמוקי פנים ומזיעים. במבט מהיר היא קלטה את הדמיון ביניהם, את הדמיון גם לנחום. הם טלטלו את הידית ובעטו בדלת הנעולה.
"הצידה!" לוין פקדה. הנכדים של נחום זזו מייד, בלי ויכוח. נוכחותם הרגיעה אותה במעט – מספיק כדי שהידיים שלה יישארו יציבות בזמן שפתחה את המנעול במפתח שקיבלה ממנו פעם, "שיהיה".
השלושה קפאו בפתח הדירה לפני שנכנסו. רז ראה ראשון את הצללית על רצפת הסלון. "סבא!" הוא זינק אליו. ליבי עמדה מאחור, עיניה פעורות, ידיה מכסות את פיה בזעקה שלא בקעה. לוין עקפה אותה במהירות, כרעה ליד נחום ובדקה דופק בצווארו. אצבעה חשה הד של פעימה, אולי ליבו אולי ליבה שלה.
"את!" היא פנתה לליבי, "תתקשרי לאמבולנס!"
לרז נתנה הוראות אחרות והוא הנהן ורץ לבצע. לוין הניחה את אוזנה על חזהו של נחום, אחר כך הצמידה כפות ידיים זו לזו והחלה בלחיצות קצובות על מרכז החזה. בין הלחיצות נשפה אוויר לפיו, ראשה מתרומם ושב ויורד במאמץ מרוכז. נחום לא זז.
"הטלפון לא עובד!" ליבי אחזה בשפופרת הטלפון הישן, קולה נסדק. "מה עושים?!"
"לכי תעזרי לאח שלך למצוא את ה…" באותו רגע רז חזר. הלב של לוין החסיר פעימה. מצא או לא מצא?
"הנה, מצאתי!" רז התנשף בכבדות. לוין לקחה מידו את המחצית של הנר. שנים של היסוסים נעלמו כלא היו. לא נשאר זמן להיסוסים עכשיו, לא מקום לתהיות ושאלות.
"לעזאזל עם ההשלכות," היא סיננה, נשפה פעם נוספת לתוך פיו של נחום והזדקפה. חצי הנר שלה הבריק. היא ליטפה את לחיו של האיש ובליבה ביקשה, קיוותה וייחלה.