הנסיעה הזו, כמו כל הנסיעות האחרונות שלהם יחד, עברה בדממה מעיקה. השקט היה מוחשי כמו חול וחמקמק כמו ערפל, מתערבל בצבעים שחורים-אפורים ומעכיר את האוויר ביניהם. אך הדבר לא היה משונה בעיני גדי, שכן זו הייתה נסיעה קצרה, הקפצה אפשר לומר, ומה כבר אפשר להגיד בכמה דקות בודדות שאורכות שעה שלמה? אורה רק צריכה להגיע למשרד להיפגש עם הבוס בנושא חשוב מאוד שאינו סובל דיחוי. וגדי תוהה, האם לא ניתן לדון בנושא דרך הטלפון או הזום? דיונים בענייני עבודה הם הרי דבר אבסטרקטי, חילופי מילים ותו לא. הם אינם דורשים מפגש פיזי כמו דברים אחרים עליהם הוא לא רצה לחשוב ולא חשב לרצות.
כמובן שחשדו גבר אחרי שצפה בה מתבשמת ומתאפרת לכבוד המפגש המיועד, מתיזה על עצמה רסיסים של שאנל ומלטפת עצמה במברשת הפודרה, בעדינות ובחן, בתשומת לב ובריכוז רב. מגניבה לעברו מבטים כדי לבחון את תגובתו. אך הוא לא אמר דבר. הרי כל מילה שיגיד יכולה להצית את האש בערוגת הקוצים שביניהם, קוצים שהתייבשו אחרי שנים של חוסר טיפוח והזנחה. אז הוא נתן לשתיקה להמשיך ללבוש ולפשוט צורה והמשיך לעשות את מה שעשה כל כך טוב בשנים האחרונות, להתעלם.
גדי לא ידע להצביע על הרגע בו הם הפכו לגרביים בכביסה, לעולם לא מוצאים עצמם בזוג. אולי זה קרה כשעברו דירה, אולי כשהילדים עזבו את הבית, אולי יומיים אחרי החתונה. מה שכן ידע, זה שבשנים האחרונות הם כמו שני קווים מקבילים, נאלצים לכופף את חוקי הפיזיקה כדי להיפגש. הרי בבוקר שניהם היו בעבודה. ובערב, בערב לרוב אורה הייתה מתכרבלת מתחת לשמיכה מול הסדרות שלה, והוא היה צולל לתוך מסך הטלפון, כל אחד מהם רוקד בקצב משלו, בטגנו סוער של בדידות.
כשהגיעו לחניה היא מיהרה לקום, שיגרה אליו תודה רפה, אספה את תיק היד הארגמני מהמושב האחורי ונכנסה אל הבניין. הוא הביט בגבה החשוף, המתרחק, וליבו התמלא ספק. משהו הריח לא טוב, אולי זו המסעדה מהצד השני של הכביש שהגישה שווארמה בטעם של חתול ואולי זו הציפייה שחש באשתו לקראת מפגש עסקים בנאלי. הליכתה דמתה לדילוג, מין הידוס חינני אותו צעדה ביום חופתה בלכתה אליו. כעת אותה הליכה מופנית לכיוון אחר, הרחק ממנו, אל הלא נודע שבמשרד פינתי בקומה השישית. כאילו היה זה גן העדן, לא, יותר גרוע, כאילו הייתה זו הופעה של קולדפליי.
גדי הנסער ננער ממחשבותיו כשנהג האוטובוס צפר בעצבנות מאחוריו, רומז לו בבירור שיפנה את התחנה. הוא הוציא את היד מהחלון הפתוח במחוות מחילה והעביר את ידית ההילוכים למצב נהיגה. הוא נעצר לאחר כמה מטרים ושלח את מבטו מעלה אל הקומה השישית. מחשבותיו נדדו אל אורה והבוס והמפגש בשעת לילה מאוחרת ובליבו נשא משאלה – לוואי ויכול היה להיות זבוב על הקיר ולשמוע על מה הם מדברים.
לפתע, חש בכאב שלא חווה מעולם. לא כאב רגיל של גיל ארבעים, לא כאב קיומי של כל גיל מאז הילדות, אלא כאב מתפוצץ. גופו החל להתכווץ ולהצטמק ולהצטמצם לתוך עצמו. ידיו ורגליו נמלאו שערות תוך שהם מאבדים מצורתם והופכים באיטיות מחרידה לדקיקים ושחורים. גבו התקמר וזוג כנפיים שקופות פרצו מבין שכמותיו. עיניו רושתו באלפי קולטני אור זעירים שקלטו את דמותו במראה הקדמית של הרכב. הוא הביט בה באימה וניסה לשחרר זעקה, אך לשווא. פיו לא נשמע לו, הוא היה לזבוב.
גדי הזבוב התעופף בחרדה מצד לצד, ששת רגליו מנופפות לכל עבר. הוא נתקל שוב ושוב בחלונות הרכב ובתקרתו וזמזום הכנפיים החריש את אוזניו. מוחו הזעיר סירב לקבל את השינוי שהתחולל בו, חמשת שלבי האבל התפוצצו בקרבו בבת אחת, מכחישים, כועסים, מתמקחים, מדוכאים ומקבלים. הוא בכה מבפנים כי לא ידע כיצד בוכה הזבוב מבחוץ, מעולם לא למד את האנטומיה שלו, מעולם לא חשב שיזדקק לכך.
כעבור מספר דקות של בהלה הוא נרגע, נשם עמוק דרך החדק שהיה פיו וניסה לעשות סדר במחשבותיו. אמא שלו תמיד אמרה שהחיים מזמנים לימונים למי שאין שיניים או משהו כזה, המוח הזבובי שלו לא זכר את הקלישאה שהשתמשה בה בדיוק, אבל את המסר הוא זכר היטב, יש הזדמנויות בחיים שאסור לפספס. נכון, הוא אמנם זבוב, אבל אחרי הכל, המשאלה שלו הרגע התגשמה. לרגע הצטער על שלא ביקש כמה מיליונים טובים לחשבון הבנק, אבל ניחם את עצמו שאין מה לעשות, כנראה שאי אפשר לתזמן מתי המשאלה שלך עומדת להתגשם.
וכך, מתוך גישה חיובית ואופטימית, גדי החל להנות מהשינוי. עיניו הייחודיות קלטו את סביבתו בצורה מדהימה והתעופה הייתה חוויה בפני עצמה. הפאניקה התחלפה באקסטזה ומוחו הזעיר הוצף באותות חשמליים של שמחה. דקות נוספות חלפו עד שהבין שכעת כשמשאלתו התגשמה, הוא יוכל לעקוב אחרי אשתו והבוס במפגש המפוקפק. הוא חכך את רגליו הקדמיות בסיפוק ונזכר שכשהיה אדם הוא ראה זבובים עושים את התנועה הזו כל הזמן. כעת הבין את הסיבה, כנראה גם להם ניתן הכוח לרגל אחרי יקיריהם.
הוא התעופף דרך חלון הרכב ונסק עד לקומה השישית, נאבק ברוחות ונלחם בגרביטציה. הוא דאה בקלילות דרך פתח האוורור הקבוע בדלת ועבר דרך חור המנעול של המשרד הפינתי. כשנכנס אל המשרד והתמקם על הקיר הוא נחרד אל מול המחזה שנגלה לפניו.
אשתו והבוס ישבו יחד סביב השולחן ודיברו, פשוט דיברו. ידו בידה וידה בידו, מחוברים יחד כמו המינוס והפלוס של הסוללה, יוצרים מעגל חשמלי שסימר את השערות על רגליו של גדי. הוא זעק בזעם. אך כמו זעקת האימה, היא נותרה בבטנו ולא הצליחה להשתחרר מפיו.
אורה נראתה שמחה ועצובה גם יחד, שבילי הדמעות שנחרצו במסכת הפודרה העידו עליה שבכתה, המסקרה שהיטיבה למרוח מול המראה לאורך יותר מדי זמן נמרחה על פניה ושיוותה לה מראה מגוחך. אבל לא המראה שלה העביר זרמי רעל במה שלעזאזל היה לו במקום ורידים, אלא המראה של הבוס. הוא היה מלא במקומות הלא נכונים, לבוש מזעזע במכנסי טרילין אפורות וחולצה מכופתרת משובצת כמו של סבאים. פניו היו חרושות קמטים ועינו פזלו במקצת. הוא לא דמה ולו במקצת לדוגמנים שניחמו אותה בסדרת הטלוויזיה האהובה עליה, הוא לא היה מציאה גדולה. ובכל זאת, היא העדיפה את הזקן המקומט הזה על פניו.
"אני לא יכולה להיות יותר בבית, גדעון" אורה הסיטה קווצת שיער, וניתקה אך לרגע את המעגל החשמלי (גדעון? איזה שם מוזר לבוס, חשב גדי, ובכלל, כיצד הוא לא ידע את שמו עד כה? הוא ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא סיפרה לו על עמיתיה בעבודה, הוא ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא סיפרה לו דבר מה).
"אני מבין אותך אורה", היה לגדעון קול עמוק, חם ומנחם, "באמת נשמע שלא פשוט לך" (כמה זמן הוא לא גלגל על הלשון את השם שלה כפי שעשה גדעון, חלם גדי, וניסה בעצמו, במבטא ארגנטינאי, אורררה אורררה. ואיך הוא נשען לעברה, כאילו עניינה אותו, כאילו באמת הקשיב).
"הלוואי ויכולתי להישאר כאן לנצח" (זה מטופש, אין כאן אוכל או מיטה ראויה לשמה, איך הם יחיו? מהתמי ארבע?, גיחך גדי, מרוצה מהבדיחה של עצמו, הוא חכך ידיים בהנאה. לעזאזל, הוא לא מצליח להפסיק עם ההרגל המגונה הזה).
אני פה בשבילך (שתק גדי, ושתקו השניים, ושתקו השמיים. רק מנורת הפלורוסנט הרעישה חרישית. גדי הציץ לכיוונה, וליבו נמלא לפתע כמיהה אל האור. הזהוב הזהוב הזה, המתוק הזה, גדי רק רצה להימשך אחריו, להתעטף בחומו, לכלות עצמו בלהט המסנוור).
ומתוך השתיקה ומתוך הכמיהה צפה תחושת הזעם, טעמה המר של הבגידה. וכי מה היה חסר לה בביתם? בערוגת הקוצים הקטנה שלהם? אמנם יבשה הייתה וחסרת חן, אך היא הייתה שלהם. יחד נטעו אותה לפני שנים רבות, יחד עדרו והשקו וטיפחו בשנים הראשונות, יחד עקרו וקצצו בשנים שלאחר מכן, יחד הזניחו ועזבו בשנים האחרונות. הכל עשו יחד, אז מדוע כעת היא בוגדת בו לבד?
וכך, הזעם התפוצץ בקרבו, השתלט על מעשיו, הכתיב את פעולותיו. וכך, מלובה באש הקנאה והשנאה, הוא שעט אל גדעון וחבט בפניו ללא רחם. מפליא בו את מכותיו, רגל רודפת רגל, אגרוף רודף אגרוף, דם ואש ותימרות עשן. הוא הכה כמו שלא הכה כבר שנים, מטיח אגרופים, מנחית מהלומות על לחיו של הבוס הארור, מכלה בו את זעמו. "שלי", הוא צרח בזבובית מדוברת, "שלי".
"סליחה רגע", התנצל גדעון בפני אורה, ומחא כף.
תחילה הגיע אליו ההדף, טורנדו מכאן ומכאן, רוח חמה המנבאת את בואה של המכה. ואחרי הרוח רעש, משבר סלעים ומעקר הרים, שתי כפות ידי ענק בריח של תפוז מקולף סגרו על גופו חסר האונים בעוצמה אדירה, מצלצלות כמו מצלתיים. ואחרי הרעש, קול דממה דקה.
כפות ידיו האדירות של גדעון ריסקו את גופו חסר החוליות של גדי. מעוות מעוצמת המכה הוא צנח ארצה, בפירואט חינני, ללא יכולת לזוז. דומם הוא שכב על הרצפה הקרה, מובס, מעוך, מביט בעיניים כלות דרך אלפי קולטני אור זעירים, איך שדה הקוצים שנטע לפני שנים רבות עולה באש.
גדעון קם מהכיסא, צעד לכיוון התמי 4 ומזג לעצמו כוס מים קרים. אורה המשיכה לשבת, בוהה בחלל, עד שלפתע מבטיהם הצטלבו, גדי השבור ואורה המתוקנת. עיניו פגשו את עיניה וגדי חשב לרגע, לא, הוא ידע, שאורה מזהה אותו. למרות שהוא זבוב, היא זיהתה אותו דרך העיניים. הנה, לא סתם היא מתרוממת מהכיסא ומתקרבת אליו בצעד אחד. לא לשווא היא מתכופפת לעברו, שולחת יד חומלת ואוחזת בו בעדינות בקצות אצבעותיה. היא מזהה אותו, ממש כך, ובאותו הרגע, גם הוא מזהה אותה, מבעד לערמות הפודרה והמסקרה המרוחה, מבעד לערפל השתיקה, מבעד לאלפי קולטני אור זעירים הוא מצא אותה. זו שהתאהב בה, זו שרצה בה, זו שנטע איתה בית ושדה.
"אורה", הוא לחש לה בשארית כוחותיו, "אורררררה שלי, אני מבטיח לך, כשנחזור הביתה אזרוק את הטלפון הנייד לאלפי עזאזל, וכשאשוב מהעבודה אשאל אותך לשלומך. אקנה לך פרחים בכל יום שישי, בכל יום. אהיה עבורך ובשבילך ואתן לך עולם, אני מבטיח לך, נרקוד את הטנגו יחד, ולנצח לא ניפרד…" היו לו עוד כמה מילות אהבה ללחוש לה, אבל היא כבר השליכה את גופתו לפח האשפה וסגרה את המכסה.
מתוך החושך הוא יכול היה לשמוע את קולו העמוק של גדעון שואל, "מה זה היה?"
"סתם", קולה של אורה העביר צמרמורות של עונג בגופו, רגע לפני שאיבד כל תחושה, "זבוב מת".