אות קין
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.
וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה."
[בראשית, ד' ט'-י']
בתגובה להריגת אחיו הבל, נענש קין על ידי הבורא.
לעולם לא יוכל עוד לאמר דבר שקר.
הוא וכל צאצאיו.
כך, בכדור הארץ חיים כיום צאצאיו של קין. הם נבדלים משאר בני האדם בכך שאין ביכולתם לומר דבר שאינו אמת.
אני אחת מהם.
אני בכיתה א'.
המורה צילה מבקשת ממני לקרוא בקול את האותיות החדשות שלמדנו השבוע.
נחלי זיעה זוחלים בכפות הידיים שלי.
"גימ"ל."
"זה זי"ן!" קולה של צילה חד וצורמני. "תקראי את האות הבאה!"
אני בוחנת את שורת האותיות.
"הכיתה מחכה לך."
"שי"ן."
"לא!" חורצת צילה. "זו האות טי"ת! תחזרי בבקשה בבית על כל האותיות!"
אני בכיתה ג'.
עדן מעמידה את כולנו סביבה במעגל. מי שהיא מצביעה עליה צריכה להגיד לה משהו שהיא חושבת עליה.
"התלתלים שלך תמיד כל כך יפים," שירלי אומרת.
"והעיניים שלך ירוקות וכאלה יפות," מיכל אומרת.
"השמלה שלך יפה!" אפרת המנומשת אומרת.
"השמלה? זה מה שיש לך להגיד לעדן?" שירלי נעמדת מולה.
עדן מצביעה עליי. "תורך להגיד לי משהו," היא אומרת ואצבעה נעוצה באוויר.
"את ילדה רעה," אני אומרת. "את מתנהגת מגעיל לילדות אחרות."
זו הפעם האחרונה שעדן או אחת מחברותיה מחליפות איתי מילה.
אני בכיתה ד'.
פעמיים בשבוע אחרי ההפסקה הגדולה, במקום להיכנס לשיעור ספרות אני הולכת לחדר של לימור. לימור היא מורה מיוחדת. רק עוד שני ילדים ואני יושבים אצלה בשיעור והיא מלמדת אותנו את מה שלא הבנו כשלימדו בכיתה. ללימור יש הרבה סבלנות כשהיא מלמדת אותי, אני מבינה את החומר גם כששני הבנים מרעישים או מספרים בדיחות לא מצחיקות.
אני בכיתה ו'.
המורה יעל בוחנת את המבחן שהגשתי לה.
"זה לא נכון," היא אומרת וידה הארוכה נשלחת ומסמנת קו אדום. "ולמה פה לא ענית?"
"לא ידעתי," אני לוחשת.
"אפילו את זה את לא יודעת?" היא מעקמת את אפה וכותבת בראש הדף בעט אדום, "נכשל!"
***
"תקריאי." אשר, המורה לתנ"ך, נעמד בסמוך אלי. כל כך קרוב שאני מריחה את הבושם שהתיז על חולצת הכפתורים המשובצת ואת הזיעה שבבתי שחיו. אני מגמגמת. הוא יודע שקשה לי לקרוא. שמתבלבלות לי המילים. שאני מתביישת. שאני רוצה שלוע ייפער, כמו לוע של הר געש, ויבלע אותי –
"תקריאי," הוא אומר שוב. קולו דק וחותך. מצווה. מענה. מצליף.
העמוד פתוח לפני אבל אני לא יודעת באיזה פסוק אנחנו. אשר ממשיך לעמוד מעלי, לא זז. רחש נשמע בכיתה. נהמה של חוסר סבלנות. "תקראי כבר…" אני שומעת את מחשבותיהם. עדן מקרבת אל הדף בספר המונח לפני ציפורן חדה מעוטרת בצבע ורוד ופרחים. "אנחנו כאן," הציפורן נצמדת לאחת השורות. "פרק ד' פסוק ט'."
"אני לא יכולה." קולי רועד, גֹּובֵהׇּ וצולל. אני שומעת את הנשימות של אשר.
"תקריאי את," הוא אומר ואני שומעת את קולה העדין של עדן: " וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה."
"יופי," אשר אומר. "תמשיכי לפסוק י"א."
"וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ."
"מי רוצה להסביר?" אשר שואל ובצעד קליל נעמד בקדמת הכיתה. קולו מתרחק. אני נושמת. זרועות מונפות באוויר. "שירלי!" הוא בוחר והיא מבארת: "קין אמר לאלוהים שהוא לא יודע איפה הבל."
"יפה, ומה אז קורה?"
"אלוהים מעניש אותו."
"יפה, מי יכול להקריא את הפסוק שבו אלוהים מעניש את קין?"
שוב הידיים המורמות ואלחנן קורא.
"ומה העונש שמטיל עליו אלוהים? איתי!"
"שהוא לעולם יותר לא יוכל לשקר."
"יפה, אז למעשה אלוהים אומר לקין – בגלל ששיקרת לי, לאלוהים – לעולם לא תוכל לשקר יותר. ומה עוד? עינת!"
"גם צאצאיו של קין לא יוכלו לשקר."
"גם אורי היא מצאצאיו של קין!" שירלי צועקת ואשר מהסה אותה במבט.
עיני כולם מופנות אלי, מסנוורות את עיניי. אני משפילה אותן.
"יפה, עינת. אני מזכיר שהחומר הזה יופיע במבחן. אתם משוחררים."
***
בהפסקה אני מתיישבת בצל עץ התאנה. טרקטור צהוב כבר ניצב לצד השער שבקצה המגרש החולי. בדרך כלל הבנות יושבות בו ומדברות והבנים משחקים בו כדורעף.
"אי אפשר להשאיר פה את התאנה," אומר למנהל בית הספר מנהל העבודה, גבר שמנמן שחובש כובע מצחיה. "אלה עצים מאוד בעייתיים בשטחים בנויים. זו רק שאלה של זמן עד שהשורשים שלו ירימו לך פה את המרצפות. שלא לדבר על בעיות הביוב שעלולות להיגרם אם השורשים יגיעו לשם. אתה ממש לא רוצה שדבר כזה יקרה פה. נזק רציני."
מנהל בית הספר נראה רגוע למדי כשהוא שומע את ההמלצה לעקור את עץ התאנה. את העץ שלי. העץ שתחתיו אני יושבת כבר עשר שנים בכל הפסקה, בכל יום.
מנהל בית הספר מהדק את משקפיו אל גשר אפו ואומר, "בוא נלך למשרד שלי לסגור את הפרטים." כדור שנחבט חזק מדי ממגרש הכדורעף נוחת לרגליהם. מנהל העבודה מתכופף וביד בוטחת מחזיר אותו אל המגרש.
***
בבית אני מחממת שניצל משקית. במקפיא נשאר אחד אחרון והקטשופ נגמר. בטלוויזיה משדרים סדרה לילדים קטנים. אמא אמרה לא להדליק את החימום אז אני מתיישבת על הספה ומתכסה בשמיכת הצמר. אני שומעת את עליזה שרה שיר ביוונית במרפסת. אולי היא תולה את בגדיה לייבוש כמו שתלתה פעם, כשהיא הזמינה אותי לבית שלה. הייתי בת שמונה בערך והתביישתי, אבל היא לא ויתרה, אמרה שהיא אופה עוגיות. ובאמת, כשנכנסנו לביתה, ריח וניל ושוקולד מילא את נחיריי. הרבה זמן עבר מאז שאמא אפתה את עוגת השמרים המפורסמת שלה. עליזה הושיבה אותי במטבח וסיפרה שעלתה לישראל מיוון כשהייתה בת חמש־עשרה, ושהיא עדיין בוכה בלילות בגלל הנער שאהבה ונאלצה לעזוב. "תישארי לארוחת ערב, אני אכין לך חביתה וסלט," היא אמרה אחרי שאכלתי שלוש עוגיות ואמרתי שאני חייבת לחזור הביתה. אמא אסרה עלי להיכנס לבתים של אנשים זרים, גם אם הם שכנים.
אני פותחת את ספר התנ"ך בבראשית פרק ד' ומנסה לקרוא, אבל הבטן שלי מקרקרת, נשאבת פנימה, והמילים רוקדות ומתרחקות, מדלגות. אני סוגרת את הספר. לעולם לא אצליח ללמוד אותו. אין לי סיכוי לעבור את המבחן.
***
"החומר למבחן לא קשה," אשר אומר בשיעור האחרון שלפני המבחן. "צריך לשבת וללמוד. אין חוכמות. אין דרכי קיצור. מי שמנסה למצוא דרכי קיצור – ימצא עצמו בדרך ארוכה יותר. יש לכם שבוע. מספיק זמן להתכונן. בהצלחה."
עדן מניפה את הכיסא שלה על השולחן ואני אוספת את חפציי ומכניסה אותם לתיק.
"נלמד אצלי?" שירלי שואלת ונעמדת ליד עדן. רגלה הודפת מבלי משים את השולחן והטוש הסגול שלי מתגלגל על הרצפה. אני מתכופפת להרים אותו. נעלי האולסטאר מתרחקות מהשולחן. "ראית איך היא הסתכלה עלינו?" שירלי שואלת ומניחה יד על חָזָהּ. "איזה מפחידה."
"רוצחת!" עדן אומרת והן צוחקות.
***
אני אוכלת את השניצל האחרון מהמקפיא. לא יודעת מה אוכל מחר. אני שומעת שעליזה שרה במרפסת שלה שיר של מאנוס חג'ידאקיס.
אני לא יודעת אם אמא תשים לב שהשניצלים נגמרו. פעם היא הייתה מבשלת, אבל היום אין לה זמן. "את עונשך לא אשא," אני שומעת קול בתוכי.
אני רוצה להגיד לאמא שנגמר האוכל, שאין יותר מה לאכול בבית, אבל אין לי אומץ לעמוד מולה. לראות שהיא מאוכזבת מעצמה. ממני. מהחיים. את חוסר האונים. הייתי יכולה לכתוב לה פתק: "אמא, נגמר האוכל." אבל אמא לא יודעת לקרוא.
***
"אז אנחנו מבינים שקין עומד מול אלוהים לאחר שרצח את אחיו הבל, ואומר לאלוהים שהוא לא יודע היכן הבל. למה הוא עשה את זה, קין?"
אני מציצה קצת. זרועות רבות מונפות אל על, נמתחות, חלקן נעות מצד אל צד כצמרות עצים ברוח, מתחננות שאשר יבחר בהן. אשר בוחר בליאת. כשהידיים מורדות אנחת אכזבה מרחפת בחלל הכיתה.
"הוא לא רצה להודות בפני אלוהים שהוא רצח את אחיו."
"נכון ליאת, ולמה? למה קין לא עומד מאחורי מה שעשה?"
"כי הוא לא רצה שאלוהים יעניש אותו," עידית מתפרצת בלי לקבל אישור לענות.
"נכון, אבל רק בהצבעה!" אשר אומר. "תמשיכי."
"הוא פחד שאלוהים יעניש אותו כי הוא עשה מעשה אסור."
"קין פחד כי הרגיש בודד וחסר אונים," אלונה מוסיפה משולחן בירכתי הכיתה. "מתוך הפחד וחוסר האונים הוא הצליח לשקר."
"הוא פחד!" אשר קורא ומניף את ידו הימנית האוחזת בטוש מחיק. "קין פחד והרגיש חסר אונים. והפחד וחוסר האונים הובילו אותו לעשות מעשה – הוא אומר שלא עשה את שעשה ומציג את הדברים לא כפי שהתרחשו. ואז קין נענש – הוא וצאצאיו יוכלו לומר רק מה שבאמת התרחש, רק את האמת."
***
"מה קרה? לא ישנת בלילה?" אמא שואלת. "את נראית עייפה. משהו מטריד אותך?" היא בעצמה נראית עייפה ומהורהרת.
"אני מוטרדת מהמבחן בתנ"ך," אני אומרת לה ובוחנת את תגובתה.
"אה, זה הכול? אני סומכת עלייך! אם לא היינו בנות קין, הייתי חושבת שאולי את מסתירה ממני משהו." היא צוחקת.
לאמא עצוב שקשה לי ללמוד. הדבר שהיא הכי רוצה הוא שאלמד. אבל היא לא יכולה לממן לי מורים פרטיים. אני לא יכולה לעמוד בעוד מבחן. אני לא יכולה לעמוד בעוד כישלון. אני לא יכולה לאכזב שוב את אמא, לשאת את העצב שנשקף מעיניה.
"אמא," אני מעזה פתאום לשאול אותה את מה שרציתי לשאול מזמן. "קרה פעם, אי־פעם בהיסטוריה, שמישהו מבני קין הצליח לשקר?"
"למה?" היא שואלת ומבטה ננעץ בשלי, מנסה למצוא את התשובה בעיניי. "למה את שואלת?"
"הייתי רוצה להצליח לשקר."
"שקר הוא מנהג שלילי. אני שמחה שאין ביכולתנו לשקר," היא אומרת ולוקחת לגימה מכוס הקפה שהכינה לעצמה לדרך. "למה את רוצה לשקר?"
"אני רוצה – אני רוצה שגם לי תהיה האפשרות לשקר, כמו שיש לאחרים. ילדים אחרים אומרים דברים שמי ששואל רוצה לשמוע, ורק אני אומרת להם את מה שהם לא רוצים."
"בואי נדבר על זה בשבת, אוקיי? תסבירי לי מה הצורך שלך בדיוק. אני חייבת לצאת כבר."
"אבל יש מישהו כזה, אמא? היה פעם מישהו שהצליח לשקר?"
היא מקמטת את מצחה. "היה פעם מישהו בשם יהודה בן-עטר. הוא נחשד ברצח אשתו וטען בחקירתו שלא רצח אותה. מאחר שנמצא כבן שושלת קין, בית המשפט קיבל את טענתו כי לא רצח את אשתו. בנוסף לא נמצאו ראיות חד משמעיות והוא זוכה מחמת הספק. כמה שנים אחר כך מישהי, שכנה אני חושבת, העידה נגדו והוא נמצא אשם ונאסר. היא אמרה שפחדה להעיד בזמן המשפט כי בן-עטר איים על חייה. פסיכולוג שחקר את המקרה אמר שכנראה הצליח לשקר כי היה מונע מרצון עז לצאת זכאי. הוא עבר תצפיות וחקירות רבות במשך השנים שישב בכלא אולם לא ברור איך הצליח לשקר."
"ובדקו מעל לכל ספק שהוא מבני קין?"
"כן, ועכשיו אני ממש חייבת לצאת, אחרת אאחר לאוטובוס." היא נושקת לי על המצח ויוצאת מהבית.
אני מתקרבת אל הקומקום שממנו מזגה מים לכוס הקפה שלה ועוצמת את עיניי, ובתנועה חדה, לפני שאתחרט, אני שופכת על זרועי מים רותחים.
אני מביטה בשלולית שנקוותה תחתיי. אדמומיות פושטת בזרועי. אני יודעת שאין לי ברירה.
***
"איך זה קרה?" האחות בקופת החולים שואלת. עיניה ופיה נפערים. "מה קרה?" היא שואלת שוב. אני מושכת בכתפי.
"את צריכה להיות זהירה בגילך. את כבר לא ילדה קטנה."
היא מורחת על הכוויה ג'ל אלוורה בכמות נדיבה וחובשת.
***
בחצר בית הספר החלו הפועלים לעבוד. הבנות עברו להתגודד במסדרונות בית הספר ולבנים הוקצה שטח קטן ממגרש החול, שאליו יגיעו הפועלים לקראת סוף העבודה.
אני מושיטה לאשר את ידי השמאלית ומגישה לו אישור מהאחות.
"מה קרה?" הוא שואל ושולח אלי מבט שמסתכל באמת. באותו הרגע נכנסת אחת התלמידות ואומרת שהמנהל קורא לו.
"אמרי לו שאני כבר מגיע," הוא אומר, מחכה רגע ואז מחזיר את מבטו אליי. "המבחן מחרתיים. את תוכלי לענות על שאלות המבחן בעל פה."
הכאב היה לשווא, אני חושבת. לבחון אותי בעל פה הוא רוצה. אני זקוקה לתוכנית חדשה. הוא פונה לכיוון הדלת, נעצר ומסתובב אלי –
"את יודעת שהייתי נותן לך פטור מהמבחן אם הייתי יכול, אבל זה מבחן שקובע את הציון שאיתו תיגשי לבגרות ואין לי דרך להתערב. את יכולה לא לגשת למבחן ואז לא תיגשי גם לבגרות."
"אני לא יכולה לאכזב את אמא," אני לוחשת, מבטי מושפל אל המרצפות האפורות.
"אני מבין," הוא אומר. "אולי אזמין את אמך לשיחה ונחשוב ביחד מה לעשות," הוא מחייך אלי ויוצא מהכיתה.
מהחלון אני מביטה אל החצר. במקום שבו עמד עץ התאנה יש בור.
***
התריס במרפסת של עליזה מוגף.
במגירת המקפיא נחשפת פיסת פלסטיק לבנה במקום שבו הייתה מונחת שקית השניצלים. אני לא יודעת מתי אמא תשים לב שהם נגמרו. שהמקפיא ריק. והמקרר. והארונות.
אני פותחת את התנ"ך. המילים מתערבלות ומתערפלות. אני מתיישבת מול הראי. "את עונשך לא אשא," אני אומרת.
***
"אני יכולה להיבחן בכתב," אני מצהירה בפני אשר ביום המבחן.
"היד שלך בסדר?"
"כן, כן, היא כבר לא כל כך כואבת לי." תחושת העליבות הצורבת שליוותה את שפיכת המים הרותחים הטשטשה והכאב קהה.
"אם לא היית בת קין, הייתי תוהה איך הכאב חלף כל כך מהר," אשר אומר.
אני מתיישבת בכיסאי, צמוד לכיסא של עדן שממנו שחררתי בורג.
כחצי שעה לתוך המבחן אני מושכת את רגל הכיסא עם הבורג הרופף ועדן צונחת לארץ.
"איייי," היא קוראת בבהלה. עיני כול מופנות אליה, מופתעות. שירלי ממהרת לעזור לה לקום. "בואי, נלך לשטוף את הפנים," היא אומרת.
***
אחרי שאשר מחזיר את המבחנים עם הציונים הוא קורא לי לדבר איתו. הוא שואל אם העתקתי את התשובות מהמבחן של עדן שנשאר על השולחן. הבושם שנודף מחולצתו המכופתרת נמהל בריח זיעתו ורפלקס ההקאה מתעורר בי. מהמסדרון עולים קולות השיח והצחוק של הבנות. מהחלון ניבט הבור שנפער תחת עץ התאנה.
"הפחד וחוסר האונים הובילו אותו לעשות מעשה – הוא אומר שלא עשה את שעשה ומציג את הדברים לא כפי שהתרחשו," אני נזכרת בדיון מאחד השיעורים. "את עונשך לא אשא!" צועק קול בתוכי.
"לא העתקתי," אני אומרת. שולחן הפורמייקה מבריק, מחזיר קרן שמש אל עיניי. אשר משחרר אותי.
מאחר שעץ התאנה נגדע, אני מחפשת מקום אחר שאוכל לשבת בו בהפסקות.