ישנו מקום. מקום אפל. מקום בו אורות הפלורסנט והדמעות מעוורים את כל הנכנסים בו. מקום מבלבל. מקום בו תועים וטועים שוב ושוב, רגליים מהססות על מפתנים, שאלות נאלמות על שפתיים, דוחות, אולי בכוונה, אולי במקרה. מקום שקט. מקום בו לחישות נואשות ובכי חנוק עולים ויורדים, נשברים על גדות הדלתות עם כל צעד שלוקחים במסדרונותיו האינסופיים, שנגמרים מהר מדי, מוקדם מדי. הכל מוקדם מדי. ולמה אין פה אוויר?
ישנו מקום. מקום סופי. מקום בו משאלות מתות.
ובמקום הזה העובדים יעילים, כל כך יעילים. הולכים במהירות, לא מתבלבלים. קלסר ביד, מדים מגוהצים, חיוך צנוע, מבין. הם יודעים את הכיוון ורצים במעגלים סביב סביב, חגים. הם לא היחידים.
הטריק הוא להשתלב, לא לבלוט, להפוך לחלק מהרקע. ללכת בשקט, ברוגע. הם בכל מקרה לא מסתכלים – העובדים, החרוצים שהם, חדורי המטרה, צועדים בין יעד סופי אחד לאחר, תחלופה קבועה. המבקרים, שקועים כמו שהם במערבולת, נסחפים עם הגלים לפה ולשם. הנותרים, מסוגרים בתוך עצמם, גרגירי חול המתפזרים לכל עבר לצד שברי הזכוכיות שהכילו אותם.
אני הולכת בשלווה בפיתולים הלבנים הבוהקים, זורמת בין חללים, בין מצבים. לפעמים אני מרימה את הקלסרים שלהם, מעלעלת ברשימות שהם שומרים. הם מלאים במילים ארוכות ומשונות. אני שומעת אותם קוראים לחלקן מחלות, לחלקן הם קוראים תרופות. אני לא יודעת להבחין ביניהן. בכל מקרה, במקום הזה ההפרדה ביניהן לא תמיד ברורה. חומרים מרדימים, חומרים משככים, חומרים משכיחים, את האדם מעצמו, אותו מהסביבה, את כולם מאלוהים.
אני יושבת איתם בקבוצות שונות ומשונות, מאזינה בקשב, מנסה להבין, לא ממש מצליחה. האוויר סמיך שם, קשה לי ללכת דרכו, הרגשות עפים לכל מקום, ממלאים אותו. חלקם מקפצים, תזזיתיים, לא יודעים איפה לעצור, לא יכולים, מפחדים מהרגע שיפסיקו לנוע. אחרים דביקים, נמרחים על הקירות, מחפשים מקומות אחיזה בכל הכוח שנותר בהם. ויש את אלה שנקווים לשלוליות מלוחות על הרצפה, טיפות קטנות נצמדות אחת לשנייה בחוסר אונים. לפעמים אני חושבת שאני רואה בהם את השתקפותי. אני מקפצת מעליהם וממשיכה.
בשאר הזמן אני מתיישבת על ספה או על כיסא במסדרונות הארוכים. צופה מהצד, מחכה. אין לי מה למהר, יש לי זמן, את כל הזמן שבעולם. לא כולם זוכים, ופגישה עימי היא זכייה ללא ספק. הזדמנות חד פעמית שכזאת לא ניתן לחלק סתם כך. אז אני מחכה. לא כולם יודעים מראש מה הם רוצים. יש אנשים שלא חושבים על זה אף פעם, בטח לא לפני רגעיהם האחרונים. יש מבניהם שמופתעים מהמילים שיוצאות מפיהם. הם לא תמיד רואים את זה בא, את האמת הכמוסה שבפנים. אבל האמת תמיד יוצאת, כי איתי תמיד מגיעה השאלה. מה אתם רוצים? מה אתם רוצים יותר מכל דבר אחר בעולם? מהי המשאלה שלכם?
יש להן ריח. למשאלות הכוונה. אני הולכת בעקבות הריח, טועמת, בודקת. הריח משתנה בעוצמה, באיזון, כל אחד ומשאלתו שלו. לפעמים כשאני עוברת לידם אני רואה את ראשם פונה לכיווני, רק טיפה, רק קצת. לפעמים אני חושבת שגם לי יש ריח. משהו משכר שמושך אותם גם ברגעיהם האחרונים, חסרי הכרה, על הסף. אני מניחה שלעולם לא אדע.
רובן כל כך דומות אחת לשנייה, ריח הדרים וסוכר נוזלי, שמתערבב בפלסטיק הסטרילי העוטף אותן מכל עבר. ריח של שמיים כחולים ועננים לבנים, של צחוק מתגלגל וחיבוק חם. בליל מעייף של נוסטלגיה ותקוות שווא. על רובן אני מדלגת. אני יודעת בדיוק מה הם רוצים. זמן. הם תמיד רוצים עוד זמן. ריח משעמם להחריד.
חוץ מהמשאלה של אביבה. גם אביבה רצתה זמן, זה היה ברור כאורות הפלורסנט שמעליי, אבל למשאלה שלה התלווה ריח חדש, מעניין. כמו פאי לימון – קריר ומענג, משהו מתקתק שמתגלגל על הלשון, וחמיצות מפתיעה ומרעננת, צריבה ארוכה שמותירה זכר גם אחרי שסיימתי ללקק את השפתיים. אביבה רצתה זמן, רק עוד קצת זמן, מספיק זמן כדי לראות את האכזבה על פניו של בנה מכך שליבה ממשיך לפעום.
צחקתי. איך אפשר לסרב למשאלה כזאת?
כמו תמיד, מימים ימימה, הילדים הסבו למיטתה. הלחשושים והצפצופים מילאו את החדר עד שלפתע נדמו באחת. הנשימה נעתקה, שלה, שלהם. דמעות גלשו מצד אחד. אנחת רווחה נפלטה מצד שני. שניה, שתיים, שלוש. צפצוף. שאיפה עמוקה. הארכה. כשראיתי את הסבל על פניו, את העצבים שהאדימו את לחייו, הענקתי לה עוד שתיים. הם לא ראו את הקריצה שהיא שלחה לעברי כשעזבתי את החדר.
אנשי המדים נכנסים ויוצאים ומשתהים בפתחים ולכן צריך למצוא את הזמן הנכון, את הרגע שבין החלפת המצעים לבין החלפת המשמרות, בין העיניים הנעצמות לבין הצפוף הארוך של המוניטור. אז אני נכנסת, כמו צל שמתחמק בין מנורות הרחוב, קופץ קדימה ואחורה ופתאום אני לידך, יושבת, מביטה. אני לא אומרת מילה, אין לי צורך. העיניים נפקחות כמו מאליהן. בלבול, אחריו פחד, אחריו הבנה. ככה הסוף נראה. והמילים נוצרות יש מאין, חסרות קול, ללא תנועה, מהדהדות זמן מה בחללים הקטנים שבתוך התודעה – מהי משאלתך?
לפעמים לוקח להם קצת זמן לענות. אני רואה את המאבק שמתחולל בעיניהם – האם לבקש? האם זה שווה את המחיר? האם הידיעה איומה מכל תוצאה אפשרית? האם חלומות מתגשמים? ספקות ספקות ספקות. איזה יצורים משונים. מלחמות עולם מחריבות את נפשם, ובסופן הבקשות מתגלגלות על הלשון. חלקן מלוות בשחרור, חלקן בצריבת גחלים. לעתים נדירות הם מחזירים לי מבט בשקט. תוצאות הקרב הנחרש בליבם מתגלות מולי.
"לא תודה," הם אומרים, פלדה בעיניהם. "אין לי דבר לבקש."
איתם אני נשארת, אני רוצה לראות. ריח המשאלה מעקצץ באפי, קרובה כמו הגוף הנרקב שלידי ורחוקה כמו הבריאה. אני מסתכלת מקרוב, רוצה לטלטל אותה מתוכם אבל לעולם לא נוגעת, יושבת ומחכה והם מתעלמים. עוצמים את עיניהם, נושמים את נשימתם, ונודמים. יצורים כל כך משונים. אבל הזמן עובר וכך גם הם. התחלופה כאן גבוהה. אני שוכחת וממשיכה.
יש לי סבלנות. וזמן כמובן, הרבה זמן. אבל לפעמים גם אני משתעממת, מחפשת קצת בידור, קצת עניין. לעתים בתקופות היבשות במיוחד, בהן אף ניחוח לא מפתה אותי לעבור את הסף, אני נכנעת וניגשת לריחות האביב הסכריניים. אותה פליאה, אותו פחד, אותה הבנה. הם כמעט תמיד קופצים על ההזדמנות ופותרים את העניין במהרה. חבל. נחמד לראות אותם נאבקים.
מישהו אמר לי פעם שאני אוהבת סבל. שמואל קראו לו? ואולי שאול? משהו עם ש' בוודאי. השמות שלהם כל כך דומים אחד לשני, קשה לי להבדיל. הוא שמע את שאלתי, שרירי פניו התכווצו בכוח, דמעה זלדה מעינו הימנית. הוא הביט בי מביטה בדמעה המתגלגלת מטה על לחיו.
"את אוהבת סבל," הוא פלט.
דברי תוכחה לא זרים לי. לעתים הם חושבים שהם יכולים להטיף לי, על אכזריות היקום, על אכזריותי שלי, על איכות האוכל שבמגשים שלצידם. אני פשוט יושבת ומקשיבה, מחכה לתשובה. סבל? האם אני אוהבת סבל? האם אני לא? תהיתי על השאלה הזאת זמן מה לאחר שמה שמו הלך לו הרחק מכאן, משאלתו צפונה בתוכו. אני אוהבת את תפקידי, את זה אני יודעת. הוא שלי מאז ומתמיד ומאז ועד עולם. אני גם יודעת שלא הייתי רוצה להיות במקומם. המרחק בינינו הוא המרחק המושלם, ההפרדה ברורה. החליפין, לפחות בעיניי, שווים. סבל הוא פשוט חלק מהחבילה.
כבר כמה שבועות שלא הצעתי הצעה ולא נשאלתי משאלה. או אולי חודשים? זמן הוא דבר כל כך נזיל בשבילי, אינסופי במימיו הצלולים. רק קרקוש גלגלי המיטות במסדרון מרמז לי על תנועתו קדימה. אני שוכבת על הספה הירקרקה שבמסדרון הארוך, הבד המחוספס מגרד בגבי. ימים על גבי ימים אני שוכבת, בוהה בתקרה, בגרגירי האבק המרצדים באור הלבן, מסתלסלים מהדף התנועה שמסביבם. אני מרימה את ידי מעלה אל האור. קרניו חודרות את עורי, מאירות את החושך שבפנים, את הגלקסיות והכוכבים שזורמים מקצות אצבעותיי אל מורד זרועי. אף אחד לא מנסה להתיישב לצידי כל הזמן הזה. משהו בספה מרחיק אותם, גורם להם להסית מבט, משכיח גב דואב או רגליים עייפות. אז אני שוכבת ובוהה. בוהה ושוכבת. הזמן נסחף לו לאיטו. עד שאני מריחה את הריח.
אני קופאת במקום. תחושה משונה ממלאת את גופי. משהו בתוכי צונח נמוך, כל כך נמוך שאיני בטוחה אם הוא אי פעם ישוב למקומו. הריח… הוא מתקרב אליי באדוות קטנות, מכסה אותי באיטיות מחרידה, קורא לי, לוחש לי סיפורים מהפנטים חסרי פשר. ניחוח עמוק של אורנים רטובים בגשם טרי שמוטח באדמה, צמרות נעלמות מעלה אל הר עננים כבד מחשמל וממים, מבוך סבוך ואפל של קור רענן ועיניים שבוהות מתוך החשיכה. ולידו, מסתתר מאחורי העלים, שוק מהדהד של מלח ים על גוף, גוף זר, גוף מהמעמקים. הוא מרהיב. הוא מגעיל. הוא מוציא אותי מדעתי.
אני מזדקפת, אצבעותיי חורצות חרכים בבד הירוק. היא מתקרבת לכיווני, מלחשת באוזני בשפה שלא שמעתי מאז פקחתי את עיניי לראשונה. העובדים מגוהצי המדים מקרקרים סביבה, חומה בצורה סביב משאת נפשי. אני תוהה אם הזמן יכול לעצור במקומו כשהיא חולפת על פניי במשך זמן שמרגיש כמו שנים. היא נלקחת לחדר בסוף המסדרון, מתמקמת במושבה האחרון בנחת, מרחפת באוויר הסטרילי. אני סופרת את השניות עד שהעובדים מפנים את החדר ושועטת לעברה.
אני מרחפת סביב הכניסה, צועדת במעגלים, חורכת את הרצפה בלהט בלתי נשלט. אני רואה את בני המשפחה מתכווצים בבהלה רגעית כשהם דורכים על טביעות רגליי לפני שהם נכנסים לחדר. החדר. כל מחשבותיי נתונות לחדר שלה, שום דבר אחר לא קיים, רק היא, רק המשאלה. היא ממלאת אותי, את כולי, מטריפה את חושיי. כל שנייה שחולפת היא ברזל מלובן בנחיריי. אני מחכה שבוע, שבועיים. זה בלתי נסבל. כמה זמן לוקח להם למות? איך זמן יכול לעבור כל כך לאט?
ואז זה קורה. הרגע. אני מרגישה אותו בכל נימיי – מחסום שנשבר, דלת שנפתחת. אני עושה כל שביכולתי כדי למנוע מידיי האוחזות במזוזות לפרק את הדלת לחתיכות. אני לא מחכה לבדוק, לא מסתכלת סביב, לא מחרישה, לא מסתתרת. רגלי מושטת קדימה, עוברת את הסף, ונעצרת באוויר. היסוס. אני קופאת, לא מסוגלת אפילו להוציא קול. רעד משונה מתחיל בקצות אצבעותיי. הדבר שצנח צורח בתוכי, אומר לי להסתובב לאחור. אני לא מהססת. אף פעם לא היססתי. אני לא עושה טעויות. אני לא עושה טעויות. נכון? אני לא יודעת את מי אני שואלת. הצרחות בתוכי מתגברות כשגל של אורנים ומלח מכה בי. הרגע עומד לחלוף. אני משתיקה את הסערה שבתוכי וצועדת פנימה.
היא נמצאת שם, בדיוק היכן שציפיתי למצוא אותה, כמו תמיד, כמו כולן. חוטים דקים של תקווה כחולה מונעים ממנה לברוח לרקיע האינסופי, קושרים אותה ליצור השכוב על המיטה מתחתיה. אני מסתכלת עליה לראשונה. בחורה צעירה למדי ביחס לדיירים הקבועים. אף שערה לא מעטרת את ראשה, פיה מכוסה במסכת פלסטיק, גופה גרום, הפער בין תוכה לבין חיצה אפסי. אני מתיישבת בכיסא שמול מיטתה.
"שלום," המילה מתגלגלת החוצה לפני שאני מצליחה לעצור אותה.
אני לא בטוחה מי מביננו מופתעת יותר למשמע קולי. עיניה נפקחות לרווחה. צבען שחור משחור. אני תוהה לפתע אם אצליח לראות שם את הכוכבים שבידיי. היא מתמקדת בי לאט. בלבול, פחד, הבנה. אני נרגעת. בדיוק כמו כולם. אני מנסה למנוע מהחיוך הרעב לעלות על שפתיי. את המילים הבאות אני לא אומרת בקול.
מה משאלתך?
ידה מורמת לפניה. היא מצמידה את מסכת הפלסטיק ושואפת עמוק. נשיפתה משחררת אדים וניחוח של מלח. אני נעה בחוסר נוחות בכיסא.
משהו בעיניה משתנה, חיוך קטנטן עולה בזווית פיה. "את לא מתכוונת לשאול לשמי?" קולה צרוד, מחרחר. המילים יוצאים ממנה לאט, אני לא בטוחה אם בלית ברירה או בכוונה.
"מה שמך?" אני אומרת בקול צלול ועיניים בורקות. רבים מנסים לדברר אותי, למשוך קצת זמן, למצוא דרך, כל דרך, לעקוף, לדלג, לבטל, לרמות. אבל את המוות אי אפשר לרמות ובטח לא אותי. זה בסדר, יש לי זמן. אני מתעלמת מהמילים שרוקדות על הלשון שלי.
"יעל."
היא חוזרת לשקט שלה ואני איתה. אני לא צריכה לשאול אותה שוב, השאלה שם. היא יודעת את זה. אני יודעת את זה. אבל השניות חולפות ואף מילה לא יוצאת מפיה. הריח משתלט על כל חושיי. אני מרגישה שראשי נמצא עם האורנים יחדיו בתוך העננים, חשמל מרצד בזווית עייני.
"לא נראה שאת מתעניינת בי במיוחד," קולה שובר את הדממה.
אני פורסת את ידיי לצדדים בהסתייגות. "זה לא אישי. בני אדם באים והולכים, קשה לעקוב אחרי כולכם."
עיניה בולעות אותי. "את ממהרת לאנשהו?" לגלוג מרקד בקולה.
רק עכשיו אני שמה לב לרגלי המקפצת במקום, לידי האוחזות במסעדות הכיסא, מותירות בהן חותם עמוק ועקום במיוחד. אני מתיישרת במקום, מחייכת חיוך רחב, משלבת את ידיי בחוזקה זו בזו. "יש לי את כל הזמן שבעולם."
היא לוקחת שאיפה עמוקה מהמסכה ומורידה אותה באיטיות מבלי לנתק לרגע את מבטה ממני. עיניה חודרות כל כך עמוק. פחד עז עולה בי שהיא יודעת על הדבר שצנח בתוכי. אני מרגישה לפתע שהיא מדברת איתו, לוחשת לו מילים בשפה עתיקה מבלי להזיז את שפתיה. אני מנסה לאטום אותה בחוץ, אבל מרגישה זרועות קרות מתפתלות בין הצלעות שלי.
לחייה השקועות נמתחות לצדדים בחיוך מעוות ומעורר פלצות. צליל קצר נפלט ממנה, ספק שיעול ספק צחוק מריר.
"אני רוצה שתדעי," המילים נורות לעברי בקצב מפתיע, "שתדעי איך זה מרגיש."
ברגע שהמילים יוצאות מפיה העולם כולו מתהפך על ראשו. זעקת שבר קורעת את גופי כשהכוכבים והגלקסיות בידיי מתפצלים לכל עבר, החושך נוזל מאצבעותיי לרצפה. הדבר היחיד שמונע ממני ליפול לרצפה באנקות הוא המכה במרכז החזה שלי, שמטיחה אותי לאחור על משענת הכיסא. אין לי אוויר. למה אין פה אוויר?
אור הפלורסנט מעוור אותי, ידיי מושטות במהירות קדימה, לצדדים, לכל מקום, רק למצוא אחיזה, להתייצב, הכל קורס סביבי, הזמן זולג לי בין האצבעות. רגליי מחליקות על הרצפה הנקייה, קורסות תחתיי, משקל כדור הארץ כולו עליהן. גל מחניק של אוויר חודר לריאותיי, מנפח אותן לכל כיוון אפשרי, בלון שהולך וגדל ועומד להתנפץ לרסיסים. אני מתנפצת.
הדבר שצנח כבר לא צורח, זאת אני שצורחת. אני צורחת, כי כל מה שאני יכולה לעשות באותו רגע זה לבהות בשלד המגחך שמולי, ליבו פועם את פעימתו האחרונה כששלי פועם את הראשונה.