תמר דידתה אל הדלת ופתחה אותה.
מולה עמד הילד היפה ביותר שראתה מימיה. היו לו עור שחום, עיני שקד גדולות, ותלתלים כהים גדולים שהציצו מתחת לכיפה לבנה סרוגה. שתי פאות מסולסלות נתחבו מאחורי אוזניו.
תמר הזעיפה פנים. נכון, הוא נראה כמו מלאך. אבל עם יופי לא הולכים למכולת. היא לא פספסה את הבגדים המהוהים והקרועים שהדיפו ניחוח אדמה מוזר, כאילו התגלגל בבוץ. אם יש לו איך לשלם לה, היא תבלע לעצמה את המטפחת.
״שלום״, אמר, "את אורגת המשאלות?"
"יש מי שקורא לי ככה. ומי השואל?"
"אדם".
"ומה אתה רוצה?"
"לבקש משאלה".
"משאלות לא מקבלים חינם״, הודיעה, ״יש לך כסף?"
הוא נשך את שפתו ושתק.
נו, כמובן. ״אם אין לך איך לשלם, אין לך מה לעשות פה״.
"שמעתי שאת… ״ הוא השתהה, ״מקבלת עוד דברים חוץ מכסף".
התלקחות של כאב בברך גרמה לתמר לעוות את פניה. לא שוב. היא אחזה בידית הדלת, כאילו הייתה מקל הליכה. היא צריכה להעיף מכאן את הילד כמה שיותר מהר, ולחזור לנוח במיטה.
״ילד״, היא התנשפה, ״אתה יודע כמה אני לוקחת על משאלה?״
הוא נענע בראשו לשלילה.
״3000 שקל״. היא נתנה לסכום להדהד רגע בין שניהם. ״מה אתה יכול להציע לי שישווה לזה?״
"אני יכול לעבוד אצלך".
היא הרימה גבה. ״בן כמה אתה?״
״עשר״.
תמר פלטה נחרת צחוק. עשר? מה יעשה בשבילה, ישיר לעציצים?
היא סרקה אותו בעיני הרנטגן שלה. החל בחולצה הלבנה המוכתמת, דרך הציציות הקרועות שהשתלשלו ממנה, מכנסי החאקי הדהויים –
עיניה של תמר הצטמצמו. הכיס השמאלי שלו היה תפוח. האם רק דמיינה שתכולתו נעה פתאום?
״מה יש לך שם?״ היא החוותה בראשה על הכיס.
הוא מיהר להניח עליו יד מגוננת. ״שום דבר״.
תמר כיווצה את שפתיה. סוד, מה? טוב, יש לה מספיק ניסיון חיים כדי לזהות צרות כשהן עומדות לה בדלת. אפילו אם הן עטופות במסווה של ילד תמים למראה. היא צריכה לגרש אותו מכאן, ויפה שעה אחת קודם-
"אני יותר חזק ממה שנדמה", הוא קטע את מחשבותיה. "אני יכול לשטוף רצפות, לסחוב קניות. מה שתרצי. ואני לא מתעייף מהר. בבקשה, תני לי הזדמנות ותראי בעצמך".
״אני לא אתן לילד בן עשר לעבוד בשבילי. ההורים שלך בכלל יודעים שאתה כאן?״
״הם שלחו אותי הנה״.
״אז תגיד להם שיביאו במקומך אח גדול, או-״
״אני בן יחיד״, הוא בלע רוק. ״וההורים שלי אמרו לי לעשות כל מה שתבקשי״.
תמר צקצקה בלשונה. אילו מן הורים יש לילד הזה? הוא לבטח משתייך למשפחת מצוקה. לא חסרו כאלו בשכונה. היא עצמה ארגה עבור חלקן משאלות של זכייה בלוטו.
אבל לבקש מילד בן עשר לעבוד עבור זקנה שהם לא מכירים? איזה חוסר אחריות. מאיפה להם הביטחון שאינה חולת נפש? או גרוע מזה –
״את לא מבינה״, הוא אמר, ״ההורים שלי נכים, ואין לנו הרבה כסף. הם שלחו אותי הנה, כי המשאלה הזו חשובה להם ממש כמו שהיא חשובה לי״.
תמר מצמצה. טוב, אם זה המצב… ממילא עכשיו חופשת הקיץ. אולי הם מעדיפים שיעבוד אצלה מאשר שיסתובב עם הפרחחים של השכונה.
"אני מוכן לשלם – כלומר, לעבוד מראש", הילד הוסיף. "ואם לא תהיי מרוצה – לא אקבל את המשאלה שלי".
תמר הרימה גבה ספקנית. משהו הסריח בילד הזה, אם כי לא הצליחה לומר בדיוק מה. תחושת בטן עמומה דחקה בה להיפטר ממנו ומהר. אבל מצד שני… הוא נראה נואש. ואם לומר את האמת, היא הייתה לא פחות נואשת. הברך שלה הידרדרה מיום ליום, עד שכבר כמעט לא הצליחה לרדת במדרגות. היא נזקקה לעזרה מיידית. ומי יודע כמה זמן תחכה עד שיגיע מבקש משאלות אחר, בוגר ואמין יותר, שיציע לשלם בעבודות.
אין ברירה. היא תשתמש בילד, עד שתגיע אפשרות טובה יותר. ובינתיים, תתהה על קנקנו ואולי תגלה מה יש בו שמטריד אותה כך.
שפתה של תמר התעקלה מעלה בחיוך מר. "עשינו עסק". גם הילד חייך.
מהר מאוד הסתבר לתמר שהוא צדק. הילד היה יותר חזק ממה שחשבה. הרבה יותר.
בתור התחלה, נתנה לו להוריד את הפח. היא עקבה אחריו מהחלון, כדי לראות איך יסתדר. הוא החזיק את השקית גבוה, ולא גרר אותה על פני ששת גרמי המדרגות. כשהגיע לפח המוטמן, זרק את הזבל פנימה, ולא הניח אותו על המדרכה כמו חלק מילדי השכונה שהתעצלו, או סתם התקשו להניף את השקית מעל ראשם. הוא דילג מעלה בקלילות עד שהגיע, דפק בדלת ושאל – ״מה עכשיו?״
אז היא העניקה לו את המשימה שהפכה כמעט בלתי אפשרית עבורה – הקניות. הוא יצא וחזר תוך פחות משעה, עם שקיות מלאות סחורה יפה כפי שביקשה. פלפלים אדומים מבריקים בלי מכות, מלפפונים דקים וקשים, בשר טחון אדום וטרי, עלי גפן וקילו אורז. היא סרקה אותו שוב, בתדהמה הולכת וגוברת – הילד נראה נמרץ כמקודם, ואפילו לא התנשף. היא זו שהציעה לו לשתות מים קרים והניחה על השולחן קערת חרסינה עם שקדים וצימוקים. הוא הודה לה, לגם מעט מים ושאל – ״מה עכשיו?״
אז היא הורתה לו לשטוף רצפה. וכשסיים ונראה רענן מתמיד – להדיח כלים. לאחר מכן החליף מצעים, הכניס כביסה למכונה, ותלה אותה לייבוש במתלה שבחלונה. ככל שעבד, כך גברה פליאתה כמו גם מורת רוחה. היא הכירה בני עשר. מעולם לא פגשה ילד כמוהו. לא רק שלא בכה או התלונן, הוא לא הראה שום סימני עייפות או מצוקה. הוא פשוט עבד. ביעילות, בהתמדה, בשתיקה.
כשהשמש שקעה שאל אותה – ״אז עכשיו אני יכול לקבל את המשאלה שלי?״
היא הקשיחה לבה. ״מה פתאום״, ירתה. בטח לא עכשיו, אחרי שגילתה כמה יעיל הוא. וחוץ מזה… היא לא תוכל להניח לו לקבל את המשאלה שלו וללכת סתם כך, לפני שפיצחה אותו. כבר זמן רב לא הסתקרנה ממשהו כפי שהסתקרנה מהילד. איכשהו, תחושת הסכנה שליוותה את הגעתו התמוססה עד שנשכחה לגמרי.
היא זקפה סנטר. ״יום אחד של עבודה לא שווה 3000 שקל", פסקה, "אפילו לא אצל הגאונים האלה של הטכנולוגיה והמחשבים״.
הוא לא מחה או התלונן. רק כיווץ את מצחו. ״אם ככה, כמה זמן אצטרך לעבוד כאן?״
״שבועיים״. חרצה.
הוא השתתק.
״נו ילד, נשברת? או שאתה עדיין בעסק?״ שאלה, וקיוותה שהוא חזק מבפנים כפי שהוכיח שהוא כלפי חוץ.
הוא הנהן. ״בעסק״, אמר, ופנה לעבר הדלת.
״תחזור מחר, שמונה בבוקר״. פקדה. ואז היססה רגע ושאלה – ״אתה בטוח שאבא ואמא ירשו לך להמשיך לעבוד כאן?״
״בטוח״, ענה בלי למצמץ. "לילה טוב", הוסיף והלך לדרכו.
תמר דידתה אל הספה וקרסה עליה. מדוע היא מרגישה רע כל כך? היא לא נהגה כלפיו בחוסר הגינות. כולם משלמים על משאלות, והילד לא צריך להיות יוצא דופן. אם המשאלה הארורה חשובה לו – שיתאמץ. ככה תמיד חלמה לומר לשרה׳לה, כשהתחתנה עם האברך העצלן שלה. כל היום דגר על הגמרא שלו בכוילל, בלי להביא פרנסה. פלא ששרה׳לה הגיעה כל חודש לחלוב ממנה כסף? ותמר נתנה ונתנה עד שהסכומים הפכו מפלצתיים. עד שכמעט משכנה את הבית וסיכנה את הפנסיה. זמן רב מדי חלף, עד שתפסה את עצמה בידיים ושמה לחליבה הזאת קץ.
מי האמין שכך יגיע גם הקץ ליחסים עם הבת שלה?
בלילה שוב באו הסיוטים. בהתחלה, הופיע בהם מלאך המוות שבא לאסוף את נשמתה לגיהינום. לפתע, דמותו התחלפה בזו של סבא שלה, הרב פתחיה. הוא גער בה על חטאיה, על השימוש המקולקל שהיא עושה בראיית הנסתר. ״מכשפה לא תחיון״, צעק עליה שוב ושוב.
ואז דמותו התחלפה בזו של שרה׳לה. היא לבשה בלויי סחבות, כמו הילד. ״זנחת אותי״, אמרה לה. "איזו מן אמא את? את חייבת למות. מותי כבר, מותי!״
תמר התעוררה, קצרת נשימה, עדיין מתנדנדת על התפר שבין חלום למציאות. היא התיישבה במיטתה, הסירה את שמיכת הפלנל הקיצית, וצלעה לחדר האמבטיה.
היא שטפה פנים, והביטה במראה הקטנה, המעוקמת. הזיקנה הביאה עליה רכות מטעה – העור הרפוי, הנוזל. האיברים המדולדלים. רק הקו הקפוץ של פיה, הסגיר משהו משריון הנוקשות שעטתה על עצמה עם השנים. ואם המראה שלה כה מטעה, מה בנוגע לזה של הילד?
היא שבה למיטתה, והרוויחה לעצמה שעות בודדות של שינה טרופה. בארבע וחצי בבוקר קמה. ובשמונה בדיוק הופיע הילד.
היא שילבה את ידיה, מתפעלת כמעט בניגוד לרצונה מהדיוק שלו.
"בוקר טוב", אמר לה, מנומס כהרגלו.
״בוא, תיכנס״. השיבה לו ללא גינונים, כדרכה.
וכך הדבר נמשך שלושה ימים. הילד הגיע, עבד בחריצות ובדממה, ובערב הלך.
ביום שישי נתנה לו לעבוד במטבח. היא לימדה אותו להכין ממולאים, חריימה, וסלטים לכבוד שבת. בדרך כלל לא השקיעה בבישולים עבור עצמה. היא כבר לא יכלה לעמוד שעות מול השיש. וחוץ מזה, בשביל מה? כבר שנים שלא הגיעו אליה נכדים שיתענגו מהמאכלים שלה וילקקו את האצבעות. הם לא דרכו בביתה מזמן.
אבל עכשיו, הילד עמד מול הכיריים במקומה. קצץ, וטיגן, לש וערבב. כמעט לא הצטרכה להנחות אותו. שקט, מהיר, יעיל כתמיד, ומשונה. כל כך משונה. למרות הקירבה לכיריים ולתנור, לא הזיע. לא ביקש לנוח. איך דבר כזה יתכן בכלל? ככל שגדלה בה ההערכה כלפי יכולותיו, כך תפחו סימני השאלה שלה לגביו.
״אתה בטוח שההורים לא זקוקים לך בבית?״ וידאה שוב. הוא הרי אמר לה שהם נכים, סביר שיזדקקו לעזרתו לקראת השבת.
״בטוח״, ענה ולא הרחיב. רק המשיך לעבוד.
אט אט, הבית נמלא בריחות הדג, החלות טריות שיצאו מהתנור וניחוח החוויאג׳ והפפריקה שהדיף סיר הממולאים. פיה של תמר נמלא רוק.
״הגיע הזמן שתלך״, אמרה לו, ״ההורים שלך בטח מחכים״.
״מחכים?״ הוא התפלא, ״מה פתאום? הבית שלנו בצפת״.
״בצפת?״ השתנקה, וחשה מסוחררת פתאום. ״אז… איפה תעשה את השבת?״
עיניו ריצדו ימינה ושמאלה. ״יש לי… קרובי משפחה באזור״.
היא ידעה שהוא משקר. ההבנה הכתה בה כמו בתאונת שרשרת. ״אל אלוהים, ילד״, היא חפנה את לחייה, ״איפה ישנת כל השבוע הזה?"
הוא החוויר. "אמרתי לך – יש לי קרובי משפחה כאן".
היא נשפה אוויר ברוגז. "לא נכון. ריבונו של עולם, כל הזמן הזה לא שאלתי את השאלות הנכונות ואתה לא טרחת להגיד כלום", היא צקצקה, ולא ידעה אם היא יותר מרוגזת עליו או על עצמה. "תגיד את האמת – ישנת כל השבוע ברחוב, נכון? ועמדת לעשות שם גם את השבת״.
עיניו נפערו. לראשונה זיהתה בהן פחד. ״אני… אני מסתדר״.
״שטויות. אף אחד לא צריך לעשות שבת בחוץ כמו קבצן. ודאי שלא ילד בגילך״.
״אני מסתדר״, הוא חזר.
״אתה תישן פה״. הורתה.
״לא צריך, אני-״
אבל היא כבר ניגשה לארון העץ המתקלף שבמסדרון ושלפה ממנו סדין לבן עם דוגמא של פרחים סגולים גדולים וכעורים, שקנתה עוד בימים ששרה׳לה התרוצצה בבית עם בובת סמרטוטים ומוצץ.
״תציע את הספה״. פקדה עליו.
וכמו שהילד עשה מרגע שהופיע על סף דלתה, הוא ציית.
היא הדליקה נרות וקידשה על היין, כבכל שבת, והם אכלו בשקט. זה התאים לה. היא מעולם לא הייתה פטפטנית. אבל הילד סיקרן אותה, וכעת חשה כלפיו משהו חדש – דאגה. היא כמעט התפוצצה מרוב שאלות.
״אז אמרת שאתה מצפת?״
״כן״.
״כל כך רחוק״, ציינה. ״ואיך הגעת לכאן?״
״אמא שלי סיפרה לי עלייך״.
״וככה שלחה אותך לירושלים? ילד בן עשר, בלי השגחה, בלי מקום לישון… היא לא דואגת לך?״
כעס הבזיק על פניו. ״היו לה את הסיבות שלה״.
"דיברת איתה לאחרונה?"
הוא נענע בראשו לשלילה.
ריבונו של עולם. ״במוצאי שבת תחייג אליה מכאן, אם תרצה״.
״אין צורך, תודה״.
תמר נשענה על הכיסא ושילבה ידיים. איזה ילד מוזר. מגונן על אמא שלו, למרות היחס שלה כלפיו. ולמה הוא לא רוצה לדבר איתה? אולי היא זו שצריכה להתקשר לאימו במוצאי שבת. לצעוק עליה, לנער אותה קצת. בעצם, אולי היא בכלל צריכה להתקשר לרווחה.
היא רצתה לשאול עוד, לגשש, להבין יותר, אבל לא ידעה איך. מאז ומתמיד הייתה טיפוס מתבודד, ומאז ששרה התנכרה לה… כבר שנים שרק מבקשי משאלות עברו את סף דלתה. והיא מעולם לא חקרה אותם על המשאלות שלהם. זה היה הכלל שהציבה לעצמה מזמן, כשרק התחילה לארוג. משאלות הן דבר אישי, כמוס. והיא מעולם לא כפתה על אנשים לחשוף אותן בפניה. נכון, לפעמים הגיעו מבקשים ששיתפו אותה. אבל הם עשו זאת מרצונם.
ובינתיים – הילד בירך, פינה את הכלים, הדיח אותם, ונשכב על הספה. היא הניחה למרגלותיו שמיכת קיץ, ונלחמה בדחף מוזר, עתיק יומין, לכסות אותו בה.
״תודה על האירוח״, אמר לה.
״לילה טוב״, אמרה לו, שלא כהרגלה.
״לילה טוב״, ענה. ואז הוסיף, אולי כדרך שאימו נהגה לומר, ״חלומות מתוקים״.
אבל תמר לא הצליחה להירדם. המחשבות על הילד התערבלו בכאב הישן על ילדתה והכריעו את שנתה.
הסיבות והדאגות שלה מעולם לא עניינו את שרהל׳ה. לא הפנסיה, או הבריאות הרופפת. לא הבדידות שגזרה על אמה. תמר נתנה ונתנה לה עד שלה כמעט לא נשאר דבר. וכדי לדאוג לעצמה הייתה חייבת לארוג משאלות מתי שרק שהתאפשר לה. למרות שסבה קילל אותה בחלומותיה, וגזר את דינה לגיהינום.
תמר נאנחה. כל חייה הגשימה משאלות של אחרים, ואילו את המשאלות שלה דחקה לקרן זווית, עד שכמעט שכחה מקיומן. אולי פחדה לקוות ולהתאכזב, כפי שקרה עם שרה׳לה. ואולי כבר לא נשאר לה ממי לבקש.
די. נמאס לה להתהפך במיטה כמו מקק חסר אונים. היא התיישבה, ויפחה משונה טלטלה את כתפיה. מה יש לה? היא הרי לא תתייפח כמו ילדה קטנה. היא שפשפה את עיניה. קדימה, צאי מזה, פקדה על עצמה. דבר לא ייצא לך מרחמים עצמיים. הכל באשמת הילד הארור. מאז שהגיע, משהו נפרם אצלה, והיא לא מפסיקה לחטט לעצמה בפצעים. אין טעם לרצות את מה שאי אפשר לקבל.
פתאום שמעה רחש מהסלון. דיבורים. מי זה יכול להיות? יתכן שזהו מבקש משאלה? אבל בליל שבת, בשעה שכזו? מוזר.
היא הסירה מעליה את השמיכה, ודידתה אל הסלון. לא היה שם איש מלבד הילד. אבל הוא לא ישן. הוא ישב על הספה, גבו כפוף, פניו רוכנות קדימה, עיניו מתבוננות בריכוז בכפות ידיו. אפילו לא הבחין בה. תמר הסתתרה מאחורי הקיר, והציצה.
מה יש לו שם?
משהו שחור וחלקלק זז בין אצבעותיו. לחשש, התפתל סביב מפרק היד. כל הוויתה של תמר השתוקקה למחות, לצרוח, אבל קולה נאלם. האם זה מה שהתנועע בכיסו ביום שהופיע בביתה?
״אני מבטיח לך, צפנת", אמר הילד לנחש – נחשה, כך הסתבר, ״לא משנה מה יקרה, אני תמיד אהיה חבר שלך".
ראשה של הנחשה התפתל באוויר. היא נעצה מבט בילד. לחששה אליו. תמר לפתה את בד כתונת הלילה שלה בידיים מזיעות. מאז שהייתה ילדה, חזתה בדברים שאיש מלבדה לא ראה. מזמן למדה לזהות מתי היא רואה משהו יוצא מגדר הרגיל. והיא ידעה, ללא צל של ספק, שבסלון ביתה היה יותר מאשר סתם ילד עם דימיון מפותח שמשוחח עם חיית המחמד שלו.
״בטח שכן", הילד הבטיח לנחשה. "המשאלה לא תשנה כלום. את תמיד תישארי איתי".
הנחשית חרצה לשון זעירה אל הילד. הוא צחק. באצבע עדינה ליטף את הקשקשים השחורים הבוהקים.
תמר כשלה לאחור, ידה לופתת את חזה. היא נשמה עמוק, וניסתה להרגיע את ליבה הדוהר. הנחשה הזאת דיברה עם הילד. והוא הבין אותה! שאלוהים יעזור לה. איך הסתבכה בצרה הזו? הרי מההתחלה הריחה שמשהו אינו כשורה עם הילד הזה. מה קרה לה? מדוע לא הקשיבה לפעמון האזהרה שדנדן באוזניה? איך הניחה לילד להיכנס, לעבוד אצלה ואף לישון בביתה? היא חייבת להעיף אותו מכאן עכשיו. היא עשתה צעד לכיוון הסלון-
״אני לא רוצה למות״, לחש הילד לנחשה, ״אבל אולי זה מגיע לי״.
לעזאזל. תמר נשכה את פנים הלחי, ושבה למקומה שמאחורי הקיר.
״זה לא קשור לאשמה״, אמר הילד בתגובה ללחשושים של הנחשה שלו, ״אני פשוט… מסוכן, ואת יודעת את זה״.
הנחשה לחשה משהו. לשונה הקטנה התפתלה מול פני הילד.
"אני יודע שהיא דואגת לי", קולו של הילד הפך מר, "אני מתגעגע אליה. אליה, ולאבא, ולחדר שלי, וליצחקי וזכריה…"
הנחשית הגיבה בלחשוש מהיר.
"אני יודע, אני יודע", אמר הילד. "הם באמת סיבכו אותי בצרות. אבל הם לא מבינים. זאת לא אשמתם שהם לא יודעים את האמת. ואחרי מה שעשיתי ליצחקי, אני…" קולו של הילד נשבר. הוא אחז בנחשה ביד אחת, וניגב את אפו בשרוול החולצה המטונפת. "כל מה שקרה הגיע לי".
הנחשה לחששה.
"ברור שאני רוצה לחיות", הילד קימט את מצחו. ליבה של תמר החל שוב לפרפר. "אבל אני גם לא יכול לסכן את החברים שלי. אוף, זה מסובך", הוא נשכב על המיטה, הניח את הנחשה ברכות על הבטן שלו, ושפשף את פניו. "לפעמים נדמה לי שהכי טוב יהיה אם הרב אליקים ישמיד אותי וזהו".
הנחשית התפתלה במעלה הבטן, ומיקמה את עצמה על הכתף שלו. היא לחששה משהו באוזנו.
"די, תירגעי. אני לא באמת מתכוון לזה. פשוט נמאס לי לאכזב את כולם. את אבא, אמא, החברים שלי, את המלמד. אני צריך את עזרתה של הסבתא. והיא תצליח. היא חייבת לעזור לי, צפנת. היא חייבת להגשים את המשאלה שלי".
סבתא? הוא… התכוון אליה?
שפתיה של תמר החלו לרטוט. דמותם של התאומים עלתה מול עיניה. שמנמנים, עגולי לחיים. מגיל שנתיים לא זכתה לראות אותם. הגעגוע מחץ אותה, ניפץ אותה לרסיסי אדם. סבתא. כמה ייחלה, כמה התפללה לשמוע את המילה הזאת שוב. היא נשענה על הקיר, מתנשפת, וניסתה לאסוף את שבריה.
"רגע", הילד אמר פתאום, "צפנת, שמעת משהו?"
תמר כלאה את האוויר בריאותיה. במשך כמה שניות ארוכות לא העזה לנשום, עד שהילד חזר לדבר עם הנחשה שלו. בשקט, בשקט דידתה אל החדר, והתיישבה על המיטה באנחה עמוקה.
ריבונו של עולם, מיהו הילד הזה?
הוא עבד כמו חמור, בלי להזיע ובלי להתעייף. הוא דיבר עם נחשה, לעזאזל. וכנראה… כנראה הסתבך במשהו נורא. האם דיבר על רב שישמיד אותו? ואמא שלו… היא ככל הנראה שלחה אותו הנה כדי שיבקש משאלה שתציל את חייו.
והוא קרא לתמר סבתא, שאלוהים יחוס על נשמתה.
מה תעשה בו, בילד המשונה הזה? האם עליה לגרש אותו מכאן, או להציל אותו ממה שזה לא יהיה שסיכן אותו?
במשך שעתיים התהפכה מצד לצד במיטתה, ומחשבותיה התהפכו איתה. ולבסוף, נרדמה. לראשונה מזה זמן רב ישנה ברציפות עד שאור הבוקר הסתנן לחדרה.
למחרת, כשהגיעה לסלון בשש וחצי, הוא כבר ישב ער בספה ועלעל בעיתון. האם ישן בכלל?
"שבת שלום", בירך אותה.
היא לא החזירה לו באותה המטבע. רק שילבה ידיה על חזה.
"תקשיב לי טוב, ילד. אתה תספר לי ברגע זה מי אתה ומה הסיפור שלך".
הוא נרתע. במשך כמה שניות לטש בה מבט. "אסור לי", אמר לבסוף.
היא הניחה ידיה על מותניה. "אסור, מה? גם לי אסור להתערב במשאלות של בני אדם, ובכל זאת אתה רק מחכה שאעשה זאת. נכון?"
הוא בלע רוק.
היא הידקה את הקשר של המטפחת שלה. עיניה שוטטו לכיוון הכיס התפוח. "הנחשה שלך עלולה להכיש, אגב?" שאלה, וזיק מסוכן השתרבב לקולה.
הילד קפץ. "מ.. מה איך את?…"
"שמעתי אותך, אתכם אתמול".
הוא האדים כולו. "זה… ל-לא… היא זעמן. ש-שלי מהבית. לא ארסית".
"אז תן לה לצאת מהכיס הארור. היא בטח נחנקת שם בפנים".
הילד נרתע לאחור. כמה רגעים לא זז. ואז הושיט יד רועדת לכיס, ושלף את הנחשה מתוכו. הוא הניח אותה בעדינות על הרצפה. היא ליחששה, והתפתלה למעין קשר סבוך וקפוץ.
"תגיד לה שלא תעז להיכנס לחדר שלי, אחרת דמה בראשה".
"היא מבינה כל מה שאת אומרת", מלמל הילד.
תמר הנהנה. "נו, יפה", אמרה. "תראה, ילד. גיליתי את ראיית הנסתר שלי כשעוד הייתי קטנה ממך. אני יכולה לזהות משהו… יוצא דופן כשהוא מסתובב לי מתחת לאף. אני באמת רוצה לעזור לך, אבל גם חייבת להבין עם מה יש לי עסק. אתה מבין אותי?"
הוא הרכין את ראשו. "אני מצטער, אבל אני פשוט לא יכול. הבטחתי לאמא שלא אגלה לאף אחד".
תמר חשקה שפתיים. היא לא יכלה שלא לכבד את הנאמנות שלו כלפי אימו. ולמרות זאת, כך אי אפשר להמשיך. "אם כך, בצאת השבת אתה תבקש את המשאלה שלך ותפטור אותי מנוכחותך."
הילד מצמץ. "רגע, אבל אמרת… התשלום, עוד לא עברו שבועיים-"
"תשכח מזה. שיניתי את דעתי".
הילד פער את פיו, ולא אמר מילה.
את שאר השבת העבירו בהרבה אוכל ומנוחה, וכמעט ללא מילים.
כשיצאה השבת, תמר הבדילה על יין, נר ובשמים. ואז סימנה לו בידה שיתקרב. "הגיע הזמן. עכשיו תקבל את המשאלה שלך".
פניו של הילד נמלאו תקווה. "מה שאת עושה, אריגת המשאלות… זה תמיד עובד?"
אינסוף פעמים כבר ענתה על השאלה הזאת. "אני לא מבטיחה הצלחות. כל מה שאני יכולה לעשות, הוא להקל על המשאלה בדרכה למעלה. להתיר עיכובים או סיבוכים. לפעמים זה עוזר, לא תמיד. וגם לזה", היא זקפה אצבע, "יש מגבלות. אני לא יכולה לצוות על האהבה. לא להחיות מתים. לא להרוג חיים. לא להחזיר את הזמן לאחור".
עיניו של הילד יקדו. "אז איך עושים את זה?"
״אתה לא צריך לעשות יותר מידי. רק לחשוב על המשאלה שלך. ״
"זה חייב להצליח", בהילות התגנבה לקולו של הילד. ״את מבינה?״
איכשהו הבינה, אפילו שלא ידעה בדיוק מה. לסתותיה התהדקו.
תמר החשיכה את האורות, והניחה את ידיה על ראשו של הילד.
"תתרכז בה. חזק!" הורתה, ועצמה את עיניה.
תוך רגע לא ראתה דבר מלבד המשאלה זוהרת מעל ראשו. פיתולים יפהפיים זהובים ארוגים, עלים מסתלסלים, קנוקנות משתרגות כלפי מעלה. עליהן נתלו פיתוחי רימונים, פעמונים וכתרים קטנים זהובים.
לא היה צל של ספק – המשאלה שלו באה מלב נקי, טהור. וכתמיד, גם במשאלה שלו ראתה קשרים מלופפים, מניעות שעיכבו אותה מלעלות עד לכיסא הכבוד. אבל בהם ידעה לטפל. זאת הייתה המיומנות שלה.
היא הושיטה ידיים, ואז קפאה. בין הפיתוחים היפהפיים, הבחינה באותיות. א, ב, שמות הוויה… מה זה אמור להביע? מעולם לא ראתה משהו כזה קודם.
אבל תמר לא הייתה חטטנית. וזה לא היה העסק שלה.
היא הושיטה בשנית זוג ידיים מגוידות, אך יציבות להפליא, ותפסה בחוטי המשאלה.
"איה!" היא נרתעה בכאב והרחיקה את ידיה. היא פקחה עיניים ולטשה מבט באצבעותיה – היא לא ראתה אדמומיות או כוויה, אך למרות זאת הן שרפו כאילו דחקה אותן בין גחלים בוערות.
"את בסדר?" שאל הילד.
היא נשכה את שפתה. מה קורה כאן? חוטי משאלה מעולם לא שרפו אותה קודם לכן. אפילו לא החוטים השומניים, מכוסי החזזית הירקרקה של העבריין ההוא מהמאפיה, שכדי לשכנע אותה לארוג את המשאלות שלו הבטיח לה פרוטקשן מהפרחחים של גילה – אלו שניפצו לה את זגוגיות החלון באבנים וריססו את קירות ביתה בצבע. עד היום לא ידעה עם איזו משאלות מפוקפקות עזרה לו, או האם הוא זה ששלח את הנערים מלכתחילה.
"מה קרה?" הילד נשמע מבוהל.
"אני לא יודעת", היא בחנה אותו. "אתה זוכר את המגבלות שציינתי, כן?"
הוא הנהן.
"אתה בטוח שאתה מבקש משאלה שאני יכולה לעזור לקיים?"
הוא השיב לה מבט נחוש. "בטוח".
היא כיווצה שפתיים, עצמה עיניים, נשמה עמוק ולפתה שוב את החוטים.
בשר אצבעותיה צווח, שרף. פניה התכרכמו, והיא התפתלה מכאב.
"זה תמיד כואב לך ככה?" הילד שאל.
היא לא ענתה. במקום לארוג את חוטי המשאלה כלפי מעלה ולפרום את הקשרים, כפי שהיא עושה תמיד – מצאה עצמה נאבקת רק בשביל לתפוס אותם, לכוף אותם לרצונה, להזיז אותם, אפילו מעט. השריפה בערה בבשרה, בעצמותיה. ריח של בשר חרוך הסתנן לאפה.
זיעה טפטפה בשולי המטפחת, על המצח שלה ועורפה. ידיה רעדו מהכאב, אבל היא לא הסכימה להרפות. היא נאבקה בהם, כאילו חייה תלויים בזה.
"נו… קדימה…" סיננה מבעד לשפתיים חשוקות. אבל החוט לא נענה, רק שרף וצרב אותה, כאילו הפך ברזל מלובן.
"די!" הילד בכה, "תפסיקי, בבקשה!"
היא לא שעתה לו. רק לפתה את החוט, ציוותה עליו. לרגע נדמה לה שהיא אוחזת אותו בעצמות חשופות, בוערות-
"סבתא, די, די!" הילד צעק, "את פוגעת בעצמך!"
משהו קרה ללב שלה. היא נאנקה וקרסה. הוא תפס אותה, כאילו היא הילדה והוא המבוגר. כאילו לא שקל שליש ממנה.
"סבתא!" הוא עזר לה להיעמד, "את בסדר?"
היא פקחה עיניים, מתנשמת, פיה יבש, ליבה דוהר בקצב משונה, לא יציב. היא הביטה שוב בכפות ידיה – לכאורה לא ראתה שום נזק. אבל הכאב פעם במעלה זרועותיה הרועדות. נו, סבא שלה יהיה מרוצה. בסופו של דבר המכשפה העלתה את עצמה על המוקד. דמעות שרפו בזוויות עיניה. היא לא תוכל לארוג משאלות בזמן הקרוב.
״ילד״, היא קרקרה בחולשה, ״מ… מה ביקשת?״
״אני לא יכול לומר לך…" הוא סחב אותה לספה, הניח אותה עליה ברכות, התכופף לצידה וליטף את ראשה. דמעות עלו גם בעיניו. "זה סוד".
היא לטשה מבט בעיניים הגדולות, עטורות הריסים השחורים הארוכים. הוא באמת יפהפה, ילד הפלא הארור, חשבה לעצמה. אבל למה אכפת לה ממנו כל כך? אולי בדרך כלשהי כישף אותה.
היא טלטלה את ראשה. ״ככה אי אפשר. אי אפשר. יותר מידי סודות. לא אוכל לעזור לך לארוג את המשאלה שלך אם לא תספר לי".
הוא הרכין ראש, ושתק.
היא ניגבה זיעה ממצחה. התסכול והכאב געשו בה. היא תפסה את כתפיו בידיה החבולות, מתעלמת מהכאב המתעצם. "זה לא יכול להיות. אתה מבין? זה לא יכול להיות! בחיים משאלה לא נאבקה בי ככה. תגיד את האמת", היא טלטלה אותו, "ביקשת משהו אסור. ניסית לצוות על האהבה? להחזיר חבר מהמתים? כי אמרתי לך שאני לא יכולה להחזיר לחיים- "
הוא שיחרר את עצמו מאחיזתה. ״לא ביקשתי שום דבר כז- ״ המילים גוועו על שפתיו. משהו כואב הפציע על הפנים שלו. אולי הבנה? הדמעות גדשו את עיניו, זלגו על לחייו.
״אני אלך עכשיו״. הוא משך באפו, ניגב את הנזלת בשרוולו. "סליחה, סבתא. אני מצטער. לא הייתי צריך לבוא הנה מלכתחילה".
הוא הפנה אליה את גבו, אסף את הנחשה אל הכיס, והתקדם לעבר הדלת. היא התרוממה מהמיטה בשארית כוחותיה, תפסה בכתפו, וסובבה אותו אליה.
״לא. תישאר״.
״בשביל מה?" הוא לחש, "אין לך איך לעזור לי״.
״איך אתה יודע?״
״כי צדקת. אני רוצה מה שאי אפשר״.
״אם כך, באמת ביקשת לשנות את העבר? להחזיר מישהו מהמתים?"
ידיו התאגרפו. ״את לא מבינה? אני לא יכול לספר לך!״
היא רצתה לעזור לו. כבר שנים לא השתוקקה לעזור למישהו, כפי שהשתוקקה לעזור לילד הזה. כי הוא היה במצוקה, וזה לא הגיע לו.
"בשם שמיים, ילד. תבטח בי. בבקשה. אני גם אמא, אתה יודע?" היא הכתה על החזה שלה, "אני גם אמא ואני מבינה מה זה לב של אימהות. ואני בטוחה, אני מבטיחה לך שאמא שלך הייתה רוצה שתעשה הכל כדי שאצליח לעזור לך".
הוא רעד, חיבק את עצמו. מחה את עיניו. הנחשה שירבבה ראשה מהכיס, וטיפסה במעלה בטנו עד לכתפו. ואז לחשה משהו באוזנו.
תמר הביטה בה במיאוס. "מה היא אומרת, השקץ הזאת?"
"ש… שאבטח בך".
תמר הרימה גבה. "נו, אז היא יותר חכמה מכפי שהיא נראית. אם כך, גלה לי. מה ביקשת, ילד?"
"לא ביקשתי להחזיר מישהו מהמתים. ביקשתי… " הוא בלע רוק, נשך את שפתו, ופכר את אצבעותיו, "ביקשתי שתהפכי אותי לחי".
תמר כשלה לאחור. "אל אלוהים. אתה מת. אתה רוח רפאים."
הילד נענע בראשו לשלילה. "לא, לא. אני… אני לא מת כי מעולם לא הייתי חי. אני גולם".
"ריבונו של עולם", תמר פלטה. "אבל זה לא יכול להיות, זה בלתי אפשרי… "
הוא משך בכתפיו.
תמר טלטלה את ראשה. גולם. אבל איך זה יתכן? האם עדיין יש מי שמתעסק בכישוף מורכב, מסוכן כמו זה? אבל מי היא שתשפוט? אם היא יכולה לארוג משאלות, האם כה מופרך שיהיה מי שירקום… ילדים?
לא. זה בכלל לא אותו הדבר. נכון, היא בחשה בנסתר, אבל ההתערבות שלה הייתה עדינה, כמו יד מכוונת. סבא שלה אמנם קרא לה מכשפה, אבל היא ראתה בעצמה פייה. הגשמת משאלות היא דבר נפלא. אבל להקים ילד לתחייה מכשפים ובוץ?! אל אלוהים, איזה גורל גזרו עליו. כמה אכזרי.
כתמים שחורים ריצדו מול עיניה, וגופה התנודד. הילד, הגולם, תפס אותה מיד. הוא עזר לה לשכב שוב על הספה, רכן לצידה, והגביה את רגליה על כר.
"מים", קרקרה. ותוך רגע הוא חזר מהמטבח עם כוס זכוכית צוננת. היא לגמה ברעש.
"תספר לי הכל", מלמלה.
הוא הנהן. "אבא ואמא שלי", פתח, "ניסו להביא ילדים במשך 15 שנים. מה לא עשו בשביל שתהיה להם משפחה? התפללו, השתטחו על קברי צדיקים. הלכו לרופאים… בסוף, כשאיבדו תקווה, הם ביררו לגבי אימוץ. אבל הם נמצאו לא מתאימים. אבא סובל מתסמונת נדירה, ומרותק לכיסא גלגלים. אמא חירשת-אילמת. וכשכבר איבדו כל תקווה, הם שמעו על הרב אליקים. אמרו עליו שהוא יכול לחולל ניסים."
"הרב אליקים", תמר אמרה, "לא אמרת לנחשה שהוא יכול… להשמיד אותך?"
הילד הנהן. "הוא הבטיח שיעזור להם. הם לא חלמו שיציע ליצור עבורם גולם. בהתחלה הם הזדעזעו, אבל לאט לאט הרעיון חלחל. זו הייתה האפשרות האחרונה שלהם".
תמר הנידה בראשה בכעס. יש משאלות שיכולות להוציא אנשים מדעתם.
"הרב אליקים יצר אותי. מאדמה, מי גשם, שמות השם שכתב על קלף ושרף. אני חושב שהשתמש אפילו בחלקי גופות… ״
תמר לפתה את גרונה.
״הוא הזהיר את אבא ואמא, שגלמים מסוכנים, ועלולים לצאת משליטה. הוא הבהיר שעליהם לשמור את הדרך בה נוצרתי בסוד מוחלט. רק המלמד בחיידר ידע. הרב אליקים הציב להם תנאי – אם אתפרע, או אם יקרה מצב שבו הסוד עלול להתגלות – הוא יגיע אליהם וישמיד אותי".
תמר שאפה אוויר בחלחלה. "והם הסכימו לזה?"
"לא הייתה להם ברירה".
תמר עיקמה את אפה. תמיד יש ברירה. "ריבונו של עולם״, מלמלה, "אבל איך לא חשדו בך? האם לא ראו שאינך גודל?"
"נוצרתי רק לפני שנה", הסביר. "הרב אליקים אמר להוריי להחזיר אותי אליו כל שנה, ל… שיפוצים. כדי שיתאים אותי לקצב הגדילה של חבריי. ולכולם, הוריי סיפרו שקיבלו אותי כילד אומנה".
תמר גלגלה עיניים. "וכמה מפתיע, הכל השתבש".
הילד הרכין ראש. "בכל פעם שצחקו על הכיסא של אבא, או לגלגו על שפת הסימנים של אמא – משהו קרה לי. משהו רע. הייתי משתולל, מרביץ. אבא ואמא נאלצו להגיע כמעט כל חודש לחיידר. בפעם האחרונה… שברתי לחבר טוב, יצחקי, את הצלע. הוא אמר… שההורים שלי נכים מכדי לגדל ילד".
שתיקה מילאה את הסלון.
"המלמד כבר לא הסכים לשתף פעולה״, הילד המשיך, ״הוא איים לגלות את הסוד, ודיבר עם הרב אליקים. אמא כבר הייתה נואשת, אבל אז שמעה עלייך, ואמרה שאני חייב לברוח ולהגיע לכאן. שאני חייב לבקש ממך… להפוך אותי לילד אמיתי".
תמר שפשפה את פניה. היא הייתה עייפה, וכאובה. זה היה יותר מידי בשבילה.
"נורא ואיום", היא אמרה, "מה הם חשבו לעצמם, ההורים שלך?״
הילד הזעיף את פניו. "הם רק רצו ילד משלהם״.
"אז מה? הם לא היו צריכים ליצור אותך, ולדון אותך לחיי רדיפה וסבל. אתה לא מבין, ילד? אתה לא אשם בכלום. רק ההורים שלך אשמים. אשמים בכל מה שקרה לך ולילדים בחיידר, ובעיקר אשמים כי הם חשבו רק על עצמם-"
זה קרה בן רגע. שתי ידיים מחצו את הגרון שלה, מרוקנות אותו מאוויר. היא השתנקה, התפתלה תחת אצבעותיו של הילד. בידיים דואבות ניסתה לשרוט אותו, להרחיק אותו ממנה.
"כחחח… ילד… ת-תשחרר אותי!"
"את לא תדברי על ההורים שלי ככה!" קולו השתנה, כאילו הפך ליצור קדמוני, בן אלפי שנים. דוק עכור כיסה את עיניו. היא ידעה – הוא עומד לחנוק אותה, להרוג אותה. הנחשה התפתלה עליו וכרכה עצמה בחוזקה סביב צווארו. אז זו הסיבה שהוא לוקח את השקץ איתו בכיס, כדי שתרסן אותו במקרה הצורך?
אך הנחשה לא הועילה. הילד סחט את החיים מתמר. כמה מוזר, חשבה בערפול חושים, חלק ממנה כמעט כמה לכך שדווקא הילד הוא שיגמור אותה. אבל היה גם חלק אחר בתוכה. שהתקומם ושיווע לחיות.
"כחחח, י-ילד, ילד, אדם! מ-ספיק! אתה ילד טוב!" היא קרקרה בשארית כוחותיה, "אתה ילד טוב… בן שלי".
הוא הרפה ממנה מיד. היא התגלגלה מהספה, קרסה על הרצפה, משתעלת וגומעת אוויר.
הילד התמוטט לצידה. הנחשה זחלה לכיסו.
"מה עשיתי?" מלמל, "סליחה, סליחה", הוא נצמד אליה כמו גור קטן, "אני… מגיע לי שישמידו אותי. מגיע לי למות".
עדיין משתעלת, תמר אספה אותו אליה. הוא רעד, אחז בחולצתה, התייפח. היא ערסלה אותו בחיקה, כאילו היה תינוק.
"ששש, ששש", לחשה לו, "הכל בסדר, ילד שלי, הכל בסדר.״
״אני מצטער, סבתא״.
"אני מצטערת", היא מלמלה באוזנו, "לא הייתי צריכה לפגוע בך".
הוא לא אמר דבר, רק הספיג את חולצתה בדמעות.
"ואני עוד יותר מצטערת שלא אוכל להגשים את המשאלה שלך. אתה מבין, אדם? לא אוכל לעזור לך להפוך לילד אמיתי".
״אני יודע״, הוא אמר.
"אבל״, היא לחשה באוזנו, ״יש הרבה משאלות אחרות שתוכל לבקש".
הוא הרים אליה עיניים רטובות, מופתעות. "את עדיין רוצה לעזור לי, אחרי… מה שעשיתי לך?"
היא חייכה. "ילד טפשון. כבר אמרתי לך, אתה לא אשם. עוד מעט, אחרי שהידיים שלי יחלימו, אני מבטיחה שאעשה הכל כדי לעזור לך. יחד נחשוב על משאלות אחרות שכן אוכל לארוג עבורך. ובינתיים, יש משהו אחד שאוכל להעניק לך.״
״מה?״
"מקלט. תוכל להישאר כאן".
"בבית שלך? אבל אני כמעט… הרגתי אותך".
היא נאנחה. "כן, טוב, למדתי את הלקח – לא ארגיז אותך שוב, לפחות עד שתלמד לשלוט בעצמך. ואף אחד לא יטריד אותך אצלי. יש הרבה אנשים" – היא חשבה על ההוא מהמאפיה וחייכה- "חזקים שדואגים לי בשכונה הזאת. כאן תהיה מוגן״.
הילד קימט את מצחו. ״למה את עושה את כל זה בשבילי?״
היא משכה בכתפיה. ״כי זה מה שאני רוצה״.
הילד חייך חיוך רפה, והניח לחי רטובה על הכתף שלה. אט אט, גופו רפה.
"תודה סבתא", הוא לחש.
"בבקשה", היא ענתה ועטפה אותו בזרועותיה.