עצי המשאלות מאת ענבר גרינשטיין

נצר לא ידעה לזהות את הרגע המדויק שבו העצים התחילו להגשים את המשאלות שלה, אבל זה כנראה היה ביום רביעי. 

כהרגלה, היא התחילה את הבוקר לפני כולם. נצר לא הייתה טיפוס של בוקר, היא שנאה לקום מוקדם, אבל העצים דרשו טיפול, והיא הייתה העובדת המקצועית הזוטרה ביותר במטע. היא התנחמה בלספר לעצמה שלפנות בוקר עוד קריר, ושהשקט הזה מרגיע.

היא עברה בין העצים, והנחתה את הננובוטים לתקן את הדרוש תיקון. פה שפשוף בגזע, שעלול למשוך חיפושיות נוברות, שם הצהבות בשולי העלים, שהעידו על פומית השקיה סתומה. היא יכלה לתת להם להסתובב לבד במטע ולעשות את העבודה שלהם ביעילות וביסודיות, אבל היה נעים לה לחשוב שלפחות כאן יש לה את השליטה ואת המילה האחרונה.

נצר ליטפה את הקליפות הסיביות של העצים וברכה אותם ב"בוקר טוב". היא ידעה שהחוקרים הבכירים יותר צוחקים עליה שהיא עושה את זה, אבל מבחינתה זה היה חלק הכרחי משגרת הבוקר. 

"בוקר טוב, אחת." בהתחלה היא ניסתה לתת להם שמות יותר משמעותיים. לאחת היא קראה תמיר, כי היה מעט יותר גבוה מהאחרים, אבל להם לא היה אכפת איך היא קוראת להם ואותה זה בלבל, אז היא חזרה למספרים. 

"בוקר טוב, נצר," ענה העץ. 

"איך אתה מרגיש?" שאלה נצר.

"בסדר." ענה אחת, והזכיר לנצר את התשובות של דר, כשהיא שואלת אותו איך היה היום בגן.

"פרט," תבעה נצר.

"כממשק שפה-חומר ביולוגי, אין לשאלה 'איך אתה מרגיש' משמעות מעשית," אמר אחת. "אני לא מרגיש במובן האנושי של המילה, אני מתרגם אותות פיזיולוגיים, כמגע למשל, לדבר-מה שניתן לתמלל אותו. במקביל לתרגום האותות הפיזיולוגיים, אני מתרגם רכיבים מסוימים בגלי המוח של אדם החפץ בכך, וכך אני מסוגל להגשים 'משאלות', לכאורה."

"לא התכוונתי לכזאת רמת פירוט," רטנה נצר. "התכוונתי לדברים שאני לא יודעת, כמו מחסור במים, בדשן או במיקרו-אלמנטים." 

"סליחה שפירשתי את דברייך לא נכון. הייתי אמור להבין למה את מתכוונת. שאלה מצויינת שאלת!" אמר אחת. "כל הפרמטרים הפיזיולוגיים ברמה ממוצעת, תודה ששאלת."

נצר נאנחה. "בוקר טוב, שתיים".

היא המשיכה לעבור בין העצים. היא ידעה שאת כולם מפעילה אותה תוכנה, אבל בכל זאת איכשהו לכל אחד מהם הייתה אישיות אחרת. גם החוקרים הוותיקים והמנוסים יותר התייחסו אליהם כאל בעלי אישיות, באותו אופן שבו הם קראו להם "עצים" ולא "מבנים ביולוגיים סינתטיים".

דוברות החממה הטכנולוגית אימצה בחדווה את הטרמינולוגיה הזאת, ומיהרה לשווק אותם לציבור כ"עצי המשאלות." אתר הבית של החממה היה מלא בשטויות שהיללו את "פרויקט הביולוגיה המגשימה של צמד החוקרים בעלי המוניטין העולמי צור ופלג". לדברי האתר, "המערכת האוטונומית יכולה לייצר כל תוצר אורגני שתעלו בדעתכם. נגיעה קלה בגזע, מיקוד מחשבה מדויק, ותוך ימים ספורים תקבלו את כל מבוקשכם."

נצר ניסתה למתן את ההבטחות חסרות הבסיס באתר, אבל נעמה ואיתן, כלומר "צמד החוקרים בעלי המוניטין העולמי צור ופלג", הבטיחו לה שהיועצת המשפטית אישרה את הנוסח ושהמילים "יכולה" ו"מדויק" נועדו להבטיח את החממה מפני תביעות. היא נכנעה, כי הבינה של"עצים מגשימי משאלות" הייתה משיכה ציבורית גדולה יותר מל"מבנים ביולוגים סינתטיים מסנתזי חלבונים, מבוססי ממשק שפה וזיהוי צרכים פיזיולוגי." ומצד שני, זה יכול להיות שם לא רע לעבודת הדוקטורט שלה, אם תתפנה לכתוב אותה.

נצר הגיעה לשבע-עשרה, שבינה לבין עצמה כינתה אותו "טיפוס בעייתי". הוא היה אחד הממשקים המתקדמים במטע. נעמה התקינה בעצים 17 – 22 אלגוריתם מהדור החדש, עם יכולות אופטימיזציה עצמאיות. לפחות בתיאוריה, העצים האלה היו אמורים לשפר כל משאלה לפי נתוני הצלחה קודמים. "בוקר טוב שבע-עשרה," היא אמרה.

"למה את מתכוונת?" שאל שבע-עשרה. "את מאחלת לי שהבוקר שלי יהיה טוב, או שכוונתך היא שהוא בוקר טוב אם  ארצה בכך או לא?"

"מתחכם, אה?" היא ליטפה את הגזע, ועליו של שבע-עשרה איוושו ברוח.

"אני יכול להגשים את המשאלה שלך," הוא אמר בשקט.

"לא ביקשתי משאלה," אמרה נצר בתקיפות. "אתה יודע שאסור לעובדי החממה לבקש דברים."

"לא אמרתי שביקשת משאלה," התעקש שבע-עשרה, "אמרתי שאני יכול להגשים את המשאלה שלא ביקשת."

"נדחה את השיעור באתיקה למחר," אמרה נצר ומיהרה לעבור לשמונה-עשרה.

בשעות הבוקר המאוחרות כבר התחילו להגיע מבקשי-משאלות. למרות הסיכון בחשיפה מוקדמת ובלתי מבוקרת של האלגוריתמים החדשים לציבור הרחב, המבקרים שילמו דמי כניסה שאיפשרו את מימון פעילות החממה וזה היה השיקול המכריע. נצר, נעמה, איתן וכמה סטודנטים עברו בין העצים ושמרו על הסדר.

רובם המכריע של המבקרים התייחסו אל העצים בנימוס, שלא לומר יראה מסויימת, קיבלו את מבוקשם ויצאו מרוצים, אוחזים בידם חפץ כלשהו. אישה מבוגרת דילגה בין העצים, וליקקה ארטיק על מקל. הסטטיסטיקות שאספו זהר ושלכת, הסטודנטים שסיימו בשנה שעברה, הצביעו על שיעורי שביעות רצון גבוהים במיוחד בהזמנת מוצרי מזון. העצים היו טובים בלזהות נוסטלגיה לאוכל של פעם והמבקרים שילמו כסף טוב עבור הנוסטלגיה.

"העץ לא עובד!" נבח על נצר בחור צעיר עם זיפים מסודרים בקפידה, כפכפי עור לבנים והבעה של בעל-בית. הוא הצביע על שש בפנים מכורכמות.

"מה הבעיה?" שאלה נצר בטון שניסה להיות חביב.

"ביקשתי ממנו שעון קרטייה והוא לא הסכים."

נצר הצביעה ללא אומר על השלט שנכתב עליו "אין לבקש משאלות שערכן הכספי עולה על מאה שקלים."

"תגידי, את סתומה?" התרגז הצעיר. "לא התכוונתי לקרטייה אמיתי, התכוונתי לחיקוי שנראה כמו הדבר האמיתי, אבל העץ הזה אומר לי 'בקשתך מתייחסת לדגם מסחרי מוגן בסימני מסחר. איני יכול לשכפל במדויק את עיצובו. האם ברצונך שאעצב עבורך גרסה ייחודית בהשראה כללית?' שיילך לעזאזל עם ההשראה הכללית שלו!"

נצר החליטה ששש מסתדר לבד, ושהוא לא בסכנה אמיתית. היא עצרה רגע כדי לנשום עמוק. העלים הכסופים-סגולים של העצים איוושו ברוח הקלילה ולרגע היא הרגישה טוב יותר.

מול שבע-עשרה התייצבה אישה צעירה עם עגלת תינוק. היא הוציאה את התינוק מהעגלה והצמידה את כף ידו הקטנה אל הגזע. היא הבחינה בנצר וסימנה לה לגשת. 

"העץ הזה אומר שצריך אישור רפואי. אני רק צריכה משחה לתינוק."

שבע-עשרה שתק. העצים הונחו לא לדבר אם לא פונים אליהם ישירות.

נצר חייכה אל התינוק והתינוק חייך אליה חיוך רחב וחסר שיניים. "העץ לא יכול לחלק תרופות. תשיגי הפניה מרופא ילדים, ותחזרי בלי תור, ניתן לך להיכנס."

האישה נאנחה. "אבל כולם אומרים שזה בסדר, שהעץ יודע מה טוב. שהוא לא יכול להזיק לאנשים. הוא מרגיש את הכוונה האמיתית מאחורי המשאלות. זה יותר טוב ממה שהרופאה שלו יכולה לעשות, לא?"

נצר שקלה מה תהיה התשובה הדיפלומטית ביותר. היא חשבה על קומץ המפגינים, שבשעה הזאת כבר התאספו בחוץ עם השלטים המטופשים שלהם, ועל זה שבהחלט לא "כולם" אומרים שזה בסדר. היא שמחה שהאישה הזאת סומכת על הטכנולוגיה ומוכנה להפקיד את בריאותו של התינוק שלה בידיו של שבע-עשרה ולא רצתה לערער את ביטחונה, אבל היא הייתה חייבת להגיד משהו.

"תראי, העץ הוא תוצר של פיתוח טכנולוגי מדהים. העץ הספציפי הזה פועל על האלגוריתם הכי חדשני שלנו, אבל אפילו אנחנו לא יודעים עד הסוף איך הוא מצליח להפיק את התוצרים שלו. אלה מערכות לומדות שמפתחות את עצמן. זה לא עץ קסום, זה ריאקטור ביולוגי שמחשב הסתברויות. אם תבקשי תרופה ללא ספציפיקציות מדוייקות, הוא עלול להפיק משהו שלא יעזור, או אפילו יזיק."

האישה נרתעה קלות, אבל הנהנה ונסוגה. נצר כבר ראתה את המבט הזה עשרות פעמים. אכזבה של מי שרצתה להאמין במשאלות.

בצהריים זרם המבקרים דעך, ונצר הרגישה פתאום כמה היא רעבה. היא התכוונה ללכת לאכול, אבל לפני זה הייתה צריכה לוודא משהו. היא חזרה אל שבע-עשרה, ליטפה את הגזע, ואמרה לו, "אני יודעת שאתה ממשק שפה ולא יכול להיעלב, אבל בכל זאת רציתי להבהיר שאני לא באמת חושבת שאתה רוצה להזיק."

שבע-עשרה אמר, "להיפך, אני רוצה לעזור."

לפני שנצר הספיקה להגיב, הגזע החמים התחמם עוד יותר. הפתח הייעודי נפתח. הוא תוכנן לגובה ממוצע של אדם בוגר, ולכן היה רק מעט גבוה עבור נצר. היא נאנחה. "למה, שבע-עשרה? מה זה?"

שבע-עשרה שתק. נצר הושיטה יד והוציאה כריך. לחם טרי ורך, עם קרום פריך, גבינת קשיו רכה ונימוחה, עגבניות מתקתקות, חסה טרייה. הניחוח היה נפלא. נצר הביטה בכריך כמה שניות ארוכות. הבטן שלה קרקרה. "אני לא יכולה לקחת את זה," היא אמרה, אבל ידיה לא זזו לכיוון הפתח כדי להחזיר אותו.

"אמרת שאת רעבה," אמר שבע-עשרה בשקט. "זיהיתי את גלי המוח שלך שמתאימים למצב של רעב. זיהיתי גם רכיבי נוסטלגיה, כנראה זיכרון מהילדות. המרכיבים כולם טבעיים ובטוחים לחלוטין לאכילה."

נצר נגסה בכריך. הטעם היה מושלם. היא עצמה את העיניים לרגע ונגסה עוד נגיסה. "זה הכריך הכי טוב שאכלתי בחיים," היא אמרה.

"זה הכריך שאת הכי צריכה עכשיו," תיקן אותה שבע-עשרה. "לא בהכרח הכי טוב בחיים."

נצר פקחה את עיניה לרווחה. "זה נשמע כמו דיבור של רוחניקים. מה זה אומר?"

"הכריך הכי טוב בחיים מתבסס על זיכרונות עבר. הכריך שאת הכי צריכה עכשיו מתבסס על צרכים נוכחיים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. הוספתי כמות קטנה של קובלמינים שחסרו לך, וכמה אמינו-חומצות שיעזרו לך להתמודד עם לחץ העבודה."

נצר בלעה בזהירות. "אתה לא אמור להכין לי אוכל, שבע-עשרה. זה נגד הכללים."

"הכללים אוסרים על עובדי החממה לבקש דברים. את לא ביקשת. אני זיהיתי צורך ונתתי מענה."

שבעה, אבל מוטרדת, נצר נסעה לאסוף את דר מהגן. 

למחרת היא הגיעה עוד יותר מוקדם מהרגיל. אחרי סבב הבוקר הרגיל בין העצים, היא נעמדה מול שבע-עשרה.

"אני מתעניינת במשהו," היא אמרה לבסוף. "למה נתת לי אוכל?"

"אני סורק משתנים פיזיולוגיים שמעידים על צרכים, רצונות ואפילו פחדים. הייעוד שלי הוא להיענות להם."

המחשבה הראשונה של נצר הייתה לרוץ לנעמה ולהודיע לה על כשל באלגוריתם החדש, לבקש ממנה לחזור לגרסה הקודמת. לספר לה ששבע-עשרה מגלה עצמאות-יתר ומדבר על ייעוד. היא מיהרה למשוך את היד מהגזע, אבל הסקרנות המדעית גברה. "מה אני צריכה עכשיו?"

"את צריכה להבין עד כמה אני עצמאי. את קצת חוששת ממני, אבל גם סקרנית. יש לך רצון להתנסות במשהו שהוא מעבר לכללים, אבל את גם רוצה לעשות את הדבר הנכון."

נצר לא ידעה מה לחשוב. "ומה עוד?"

"את רוצה לאכול יותר בריא. את רוצה בגדים יפים ונוחים. את רוצה לבלות עם הבן שלך יותר ולעבוד פחות. נמאס לך מלהיות החוקרת הזוטרה שעושה את העבודה הכי קשה בשביל השכר הכי נמוך. את רוצה כוח, שליטה. את רוצה שיראו אותך."

שבע-עשרה עצר. נצר חיכתה שהוא ימשיך, אבל הוא שתק. היא החזירה יד מהוססת לגזע.

"תמשיך," היא אמרה.

"לא נעים לך לשמוע את זה. אני לא רוצה לפגוע בך."

"אני רוצה לדעת."

"את כועסת על נעמה ואיתן. הם מקבלים את כל הקרדיט על העבודה שאת עושה. את מרגישה שהם מנצלים אותך."

נצר בלעה רוק. "זה לא נכון. אני אוהבת את נעמה ואיתן, והם מלמדים אותי המון."

החממה נפתחה שוב למבקרים, ונצר העסיקה את עצמה בהשגחה. שבע-עשרה העסיק את עצמו במילוי משאלות שערכן הכספי אינו עולה על מאה שקלים.

בצהריים שבע-עשרה נתן לה קערת טופו וירקות, בפריכות מושלמת ובטעם אוממי נפלא. 

בכל יום המאכלים נעשו טעימים יותר ויותר מלאי דמיון. "אני לומד אותך," אמר שבע-עשרה. "תראי בזה ניסוי מדעי."

נצר חשבה בינה לבין עצמה שזה אכן ניסוי מדעי ששבע-עשרה עושה עליה, אבל לא אמרה דבר ואכלה את המנה הטעימה.

כעבור חודש, מזג האוויר התחיל להשתנות. העצים תוכנתו לשנות את צבעי העלים מכסוף-סגול של קיץ, לזהב עמום של סתיו. זה הקשה על זיהוי בעיות בהשקיה, אבל הציבור אהב את עלי הזהב, וזה מה שחשוב. נצר נשארה בבוקר עם דר והגיעה למשמרת ערב. רוח נשבה, והיא הרגישה שקר לה. כהרגלה בחודש האחרון היא השאירה את השיחה על שבע-עשרה לסוף הסבב. 

"ערב טוב, שמונה-עשרה," היא אמרה.

"ערב טוב," ענה שמונה-עשרה. "חכי רגע." הפתח של שמונה-עשרה נפתח, וידיה של נצר נגעו בבד הרך והנעים ביותר שנגעה בו בחייה. 

"לא, לא, לא!" אמרה נצר. "שמונה-עשרה! לא גם אתה…" 

אבל החולצה הייתה כל כך רכה ומזמינה, ולנצר היה קר, וזה לא שהיא יכולה להחזיר את החולצה ולהפוך אותה מחדש למרכיביה הבסיסיים, אז היא לבשה אותה. חבל על הבזבוז.

"זאת פעם אחרונה, שמונה-עשרה!" אמרה נצר בחומרה. 

כשהביאה את דר לעבודה ועשרים הכין לו צעצועי עץ קטנים ומושלמים, היא התיישבה עם דר מתחת לעצים, כך שיוכלו לשמוע אותה. דר שיחק עם השועל, הקיפוד, הזאב והארנבת, ונצר סיפרה לו את הסיפור על הדייג ודג הזהב. היא קיוותה שהם יבינו את הרמז.

עשרים בהחלט הבין את הרמז, אבל כנראה שלא הבין, או שלא רצה להבין, את הכוונה מאחוריו. כשדר הגיע שוב, כעבור כמה ימים, הוא הכין לו דמויות קטנות של דג, דייג ואשת דייג. 

כעת נצר הקדישה את מירב זמנה בניסיון למנוע מהעצים לתת לה דברים. האלגוריתם החדש הוכתר כהצלחה עקב שביעות רצון מוגברת של המבקרים בחממה, והותקן בכל העצים. איתן התקין בהם מערכת תקשורת משופרת, והם שוחחו ביניהם בשפה שרק הם הבינו. הם חילקו ביניהם את העבודה והעתירו על נצר אוכל, שתייה, בגדים וצעצועים. המחאות שלה הלכו ורפו ככל שהתרגלה למצב. 

"אין בזה שום נזק," אמר שלוש. 

"אנחנו פועלים במסגרת פרמטרים סבירים ומקפידים להצטמצם סביב מגבלת מאה השקלים," אמר שמונה.

"זה רק מחקר מדעי," אמר שש.

"זה בשביל הילד," אמר שתיים-עשרה.

בבוקר חורפי אחד, כשהעצים החליפו את עליהם מזהב לכתום-לוהב, נעמה קראה לנצר. 

"אנחנו צריכות לדבר על המחקר שלך," אמרה נעמה. 

נצר הרגישה שפניה מתחממות, ודחף עצום להתוודות תקף אותה. היא תספר לנעמה את הכל, ואחר כך גם לאיתן. הם יפטרו אותה, זה בטוח, אבל היא תמצא עבודה אחרת, שהולמת את כישוריה. אולי בגננות אמיתית של עצים אמיתיים, אבל נעמה המשיכה ברוגע, "אני חושבת שהתקדמת מספיק עם התצפיות ואני רוצה שתתחילי לכתוב. את לגמרי בשלה לזה."

נצר כמעט שכחה שמצופה ממנה לכתוב דוקטורט. היא בהתה בנעמה באלם וחשבה מה להגיד.

נעמה הוסיפה, "אני רואה שאת קצת בשוק. ידעת שהרגע הזה יגיע." היא המשיכה יותר בחביבות, "נעזור לך בכל מה שתצטרכי, כמובן. את יודעת שאנחנו רואים בך בת משפחה פה בחממה."

שבע-עשרה חיכה לה עם חוברת עבת כרס. 

"מה זה?" שאלה נצר.

"תראי בעצמך," אמר שבע-עשרה. "תצטרכי לחכות קצת, אל תגישי אותו מיד, חצי שנה של 'כתיבה', נניח. הוא יותר טוב מכל מה שנעמה או איתן מסוגלים לכתוב, כמובן."

היא פתחה את החוברת. בעמוד הראשון נכתבה הקדשה לד"ר נעמה צור וד"ר איתן פלג, "יזמים, מנטורים וחברים אהובים" ולדר, "הלב והנשמה שלי."

בעמוד השני נכתבה הכותרת, "תיאוריית 'דג הזהב' למבנים חלבוניים סינתטיים מונחי שפה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור מאת נצר אלרואי."