כשהגעתי לראשונה לאילת כדי לעשות עבודה מועדפת, חשבתי שאשאר שם לכל היותר שנה, אקבל את המענק הכספי שלי ואעבור לאזור תל אביב כדי למלצר ולחפש את עצמי בעיר הכי שוקקת חיים בארץ. אולי אפילו אתחיל ללמוד מקצוע.
אבל דברים זרמו למקום קצת אחר.
זה היה יום חם בחודש אוקטובר. ברוב חלקי הארץ הטמפרטורות כבר צנחו, אבל באילת השמש קפחה באומץ ולא היה ענן אחד בשמיים. זו הסיבה שאני וברק, בחור שהכרתי במלון, החלטנו ללכת לאחד החופים הדרומיים וליהנות קצת מהים. עונת התיירות כבר נגמרה ובקרוב תתחיל עונת החגים והעומס ישוב לבתי המלון, אבל בינתיים רצינו ליהנות קצת מהרגיעה בעבודה.
ברק הדליק פייסל והציע לי, כל עניין העישון עוד היה קצת חדש לי, אז לקחתי כמה שאיפות מהוססות והחזרתי לו את הנייר השרוף והמגולגל ברישול.
"אלמוג מה יש'ך? אתה אמור לשמור בפנים לכמה שניות," הוא אמר וצקצק בלשונו, לוקח שאיפה עמוקה ומדגים לי. הוא התנהג כאילו מדובר במיומנות חשובה שתלווה אותי לכל אורך החיים. ואולי זה אכן היה המצב.
"אני חושב שאלך לשחות קצת." אמרתי וקמתי מהחול. ברק ואני עבדנו יחד, אבל מעבר להעברת המשמרות הארוכות ובדיחות גסות בין לבין, לא ממש היה בקשר שלנו משהו עמוק במיוחד.
החוף שהיינו בו היה ריק מלבדנו; זו הייתה שעת צהריים מוקדמת באמצע שבוע, כך שרוב האנשים עוד היו בעבודה. סוף השבוע הוא הזמן העמוס ביותר במלון, אז זה לא מפתיע לקבל יום חופש באמצע השבוע.
וכך יצא שאני וברק היינו על החוף המבודד הזה באותו יום שלישי, בו הכל השתנה.
נכנסתי למים, שלמרות השמש שקפחה מעלה, היו די קרירים. הגלים התנפצו בעדינות על רגלי עד שהגעתי לנקודה עמוקה מספיק והתחלתי לשחות. אף פעם לא הצטיינתי בשחייה, אבל במפרץ הקטן של אילת הרגשתי קצת יותר בטוח.
נתתי לזרועותיי לחצות את המים ולקדם אותי כל פעם רחוק יותר אל עבר המעמקים. התחלתי לחשוב על החודשים האחרונים באילת, על כל המסיבות והבנות והסמים שמילאו את הלילה ועל כל האורחים שהתייחסו אלי כאילו אני אוויר שעומד בכניסה למלון, במקרה הטוב, ובמקרה הרע צעקו עלי כי ביקשתי מהם להפסיק לעשן בבריכה.
כשהחזרתי את ראשי אל ההווה, הבנתי שאני כבר לא רואה את הקרקעית. המחשבה על החושך המוחלט הזה שמחביא בתוכו יצורי ים משונים והמרחב העצום של הים שהקיף אותי, גרמו לי לשיתוק משונה.
פחדתי. מאוד.
זו לא הייתה הסביבה הטבעית שלי וידעתי שאם משהו יחליט לצאת מאותה חשכה איומה ששררה מתחתיי, אני לא אוכל לשחות מהר מספיק כדי לחמוק ממנו.
וכמו כתגובה למחשבה המצמררת הזאת, הרגשתי משהו חוצה את המים מתחתי. המים זזו במהירות והרגל שלי חשה במשהו קר וחלקלק, אולי קשקשים?
לא ידעתי. גם לא ראיתי. התחלתי לשחות במהירות מכאיבה חזרה אל החוף, מנסה להזכיר לעצמי לנשום כמו שצריך כדי שלא אטבע, זורק מבט לאחור כל כמה שניות, כמעט מצפה לראות סנפיר אפרפר מתקרב אלי במהירות.
אבל כשהסתכלתי לאחור לא ראיתי כריש ולא שום דג אחר לצורך העניין; הייתה שם נערה שבהתה בי בסקרנות. עצרתי מייד, שוקל בראשי אם לחזור ולהזהיר אותה או להמשיך לשחות אל החוף. לבסוף העפתי מבט נוסף במים המסתוריים מתחתיי ושחיתי באיטיות וספק אל הנערה.
כשהתקרבתי אליה גיליתי כמה היא יפה; שפתיים מלאות, עיניים בצבע ירוק בהיר שחדר אלי ממרחקים וריסים ארוכים שמסגרו אותן באופן מושלם.
כשהייתי במרחק של קצת יותר ממטר ממנה, היא נרתעה לאחור בחשדנות.
"אממ היי, אני מצטער אם הבהלתי אותך," פתחתי והיא לא אמרה דבר. "אבל אני חושב שיש כאן דג או כריש, הרגשתי אותו נוגע ברגל שלי." הסברתי וקלטתי כמה מטופש אני נשמע. "כדאי שנחזור לחוף." סיכמתי וסימנתי עם ראשי אל החוף המרוחק.
הגלים ירדו ועלו, כשלפתע שמתי לב שהאישה לא לובשת בגד ים, החזה שלה היה חשוף והשיער הארוך והכהה נדבק אל עורה הרטוב. הרגשתי כמובן מובך מאוד, ניסיתי להפנות ממנה את מבטי, אבל כשהצצתי אליה שוב היא כבר הייתה הרבה יותר קרובה אלי, ובחנה אותי לעומק. היה משהו זר בפנייה, ולפתע תהיתי אם היא בכלל הבינה אותי.
"אין כאן כרישים." היא אמרה במבטא קל שלא הצלחתי לזהות, אבל הוא נשמע די אקזוטי. "הם לרוב לא נכנסים למפרץ, לפעמים כריש לווייתן. אבל הוא לא אוכל בני אדם." היא אמרה את זה בקלילות, כאילו לכל אחד יש את ההעדפות הקולינריות שלו, כולל בשר אדם, וזה בסדר.
"בסדר. " אמרתי ובלעתי באי נוחות. בכלל שכחתי שהחזה שלה חשוף, פשוט לא הצלחתי להתיק את מבטי מפניה. הרגשתי שאם אסתכל למקום אחר, היא עלולה להיעלם, כמו חלום. "את… את רוצה לחזור איתי לחוף?" שאלתי, מקווה.
היא הפנתה ממני את מבטה ובחנה את החוף הריק מאנשים. לאחר מכן הביטה לאחור, אל הים הפתוח ואז שוב עלי. "אני מניחה שאני יכולה לעלות לכמה שעות." היא השיבה לבסוף, קול הפעמונים שלה מרטיט אותי בכל פעם שדיברה.
ואז היא צללה ונעלמה במים. עברו כמה שניות ואז כמעט דקה, אבל היא לא חזרה. התחלתי שוב להילחץ, תוהה לאן היא נעלמה. יכול להיות שהיא טבעה? שמשהו אפל משך אותה מלמטה ואני הבא בתור?
התחלתי לשחות במקום, מחפש אותה בפאניקה הולכת וגוברת. לא ידעתי מה השם שלה, אז גם לא יכולתי לקרוא בשמה.
ואז היא הופיעה שוב, במרחק של כמה מטרים ממני, כבר בחצי הדרך לחוף. היא הרימה אלי את ידה כמו אומרת 'למה אתה מחכה?'
התחלתי לשחות לכיוונה, מתפלא כמה מהר היא חצתה את המרחק הזה. הגלים נאבקו בי רגע אחד ורגע אחר קידמו אותי אל יעדי, עד שלבסוף, מתנשף, הגעתי אליה. היא הביטה בי בשעשוע, כבר יכולתי לראות כאן את הקרקעית, והביטחון חזר אלי. הבטתי שוב אל הנערה הזרה, כדי לשאול אותה לשמה, וקפאתי במקומי.
היכן שהיו אמורות להיות הרגליים שלה, היה זנב מכוסה כשכשים מבריקים, כמעט זהה לצבע של עיניה. הוא חבט במים בעוצמה, משאיר את גופה החטוב במצב מאונך מעל המים. התחלתי לגמגם, לבלוע מים – ובאופן כללי די לאבד את זה. אבל היא לעומתי, התחילה לחייך.
"אני יכולה לעזוב." היא אמרה ורמזה בראשה חזרה אל הים הפתוח והלא נודע. ופתאום, המחשבה שהיא תלך ולא אראה אותה שוב לעולם השתלטה עלי ופחד נורא תקף אותי.
"לא, לא. אל תלכי." אמרתי, מנסה להתעשת. "אבל איך… איך תעלי ככה לחוף?" הסתכלתי שוב על הזנב הגדול שניבט אלי מתחת למים. "אתה תראה. רק תעזור לי להגיע לחול." היא אמרה והתחילה לשחות לכיוון החוף שטוף השמש.
היא שחתה נפלא, יותר טוב מכל שחיין אולימפי שאי פעם יצא לי לראות. היא חתכה את המים במהירות, עד שהמים נעשו רדודים. כאן כבר היא הזדקקה לעזרתי.
היא הושיטה לי את ידה ונתנה לי למשוך אותה בעדינות את החול הרטוב. מחוץ למים יכולתי לראות את הגוף שלה בבירור; הזנב היה מכוסה קשקשים בצבעי ירוק וזהב ונצנץ בעליזות באור השמש. באזור הבטן התחתונה הקשקשים הירוקים הפכו לעור חלק ובהיר. הייתי רוצה להגיד שהחלק העליון נראה בדיוק כמו של אישה אנושית, אבל מעולם לא ראיתי עור בגוון פנינתי כזה. השתדלתי להפנות מהחזה שלה את מבטי, למרות שלא נראה שהפריע לה שהוא חשוף.
אחרי שהוצאתי אותה לחלוטין מהמים, משהו התחיל להשתנות. הקשקשים החלו לאבד מצבעם ולאט לאט יכולתי לראות מפרקים מופיעים באזור הברכיים והקרסוליים. תוך כמה דקות הזנב המרשים והמהודר נעלם ובמקומו הופיע זוג רגליים בהירות. עכשיו כשהיא הייתה עירומה לגמרי, הרגשתי ממש לא בנוח להשאיר אותה חשופה ככה על החוף. אמרתי לה לחכות רגע ורצתי למקום בו ברק ישב עם הדברים שלנו.
ברק היה מסטול לגמריי וכמעט שלא שם לב שנעלמתי. "מה קורה אחי?" הוא שאל מבולבל בזמן שפשפשתי בתיק שלי ושלפתי מגבת גדולה ולבנה ורצתי חזרה לקו המים, משאיר את ברק להרהר עם עצמו.
כשחזרתי אליה היא שכבה בנחת על החוף, נהנית מהשמש. הגשתי לה את המגבת, אבל היא רק הביטה בי בבלבול.
"הנה." אמרתי לה ועזרתי לה ללפף את המגבת סביב הגוף, מתחת לבתי השחי ולקפל את הקצה כך שהמגבת לא תיפול ממנה.
היא עשתה פרצוף מעט לא מרוצה וסיפרה לי שבים היא לעולם לא צריכה להסתיר את הגוף שלה. ואני הסברתי לה שעל היבשה זה נהוג. היא ניסתה להבין, אבל לא כל כך הצלחתי להסביר את הסיבה לכך.
ישבנו שעות ודיברנו. סיפרנו אחד לשנייה כל אחד על עולמו שלו, היא סיפרה לי על הים, על המשפחה שלה ועל כל המקומות שכבר הספיקה לבקר בהם. אחרי שהיא סיימה להסביר לי על המסע שעשתה לכאן, הרגשתי מועקה. לא ידעתי איך לספר לה על החיים שלי. על המלון, על התיירים, על הכסף. לא הייתה לכל אלו מקבלה בעולם שלה, וגם חששתי קצת שהיא תירתע מכל זה, כמו שאני נרתעתי. אז פשוט ישבתי שם והקשבתי לה, מרותק, מהעולם השלם שהיה שם מעבר לאופק, מתחת לפני הים הכחולים.
השמש התחילה לשקוע ושמעתי את ברק קורא לי. "אלמוג! יאללה התייבשתי פה!"
בת הים צחקקה ושאלה "זה השם שלך?"
"כן" חייכתי. "ומה שלך?"
"קיארה." היא אמרה, מעט רישמית עכשיו.
"את רוצה לבוא איתי, קיארה?" שאלתי, כולי תקווה שהיא תסכים.
היא הביטה אל הים שנצבע שחור ואז עלי. "למה לא?" היא אמרה והפתיעה אותי. עזרתי לה לקום, אבל היא התקשתה ללכת, אז הנחתי את הזרוע שלה על כתפי ותמכתי בה בזמן שדידנו למכונית של ברק, היא נראתה מעט חוששת ואני הייתי מאושר כמו שמעולם לא הייתי.
* * *
השבועות הבאים היו כמו מתוך חלום; הכל השתנה ברגע שקיארה עברה בפתח הדירה שלי. היא חקרה כל מכשיר חשמלי בבית, לא אכלה כמעט שום דבר מהאוכל שהיה לי במקרר ונעצרה כל הזמן מול החלון ובהתה בנוף העיר. אחרי כמה ימים החלטתי לעבור דירה. רציתי לתת לה סביבה יפה יותר לחיות בה מאשר דירת הרווקים המוזנחת שלי. בנוסף, כל פעם שהיא רצתה להתקלח, הזנב שלה היה צומח חזרה והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד במקלחון הקטן שלי, אז אמבטיה הייתה הכרחית בשלב הזה.
מצאנו דירה באזור נחמד באילת, עם אמבטיה גדולה ונוף לים. היא עלתה כמעט פי שלוש מהדירה הקודמת, אבל הייתי גאה בעצמי שמצאתי מקום יפה כל כך וגם קיארה נראתה די מסופקת. היא נהנתה לעשות אמבטיות ארוכות ומלאות קצף ריחני, בהן הזנב הירקרק שלה היה גולש משפת האמבטיה אל הרצפה. מילאתי את המקרר בירקות ודגים, הדברים שמסתבר שבת ים מעדיפה לאכול, והשתדלתי לבלות כל רגע פנוי איתה.
בימים הראשונים, עבדתי שתיים-עשרה שעות במלון וחזרתי לדירה עצבני ועייף. כל הזמן הזה ששמרתי בכניסה במלון רק חשבתי על העובדה שהיא נמצאת לבד בבית, מחכה לי, ואני נמצא כאן.
כשנכנסתי בפתח הדלת כמו אחרי אסון נורא, קיארה שאלה אותי למה אני הולך כל יום למקום שעושה לי רע. היא באמת ובתמים לא הבינה, מפני שהיא מעולם לא נאלצה לעשות את זה.
חשבתי להסביר לה על הכסף. על זה שאני לא יודע לעשות כלום חוץ מלעמוד ולשמור. וגם שככה כולם חיים. אבל לפני שהוצאתי את המילים, הבנתי כמה הן נשמעות מגוחכות.
אז התקשרתי לאחמ"ש המופתע שלי והתפטרתי באותו הערב מהעבודה. יום למחרת כבר פתחתי את המחשב הישן שהבאתי איתי וחיפשתי עבודות שאפשר לעשות מהבית.
אלו היו שבועות מאושרים, כל החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה; ממאבטח ממורמר שעובד כל היום וחוזר לדירת חדר מוזנחת ושניצל קפוא במקפיא, הפכתי לאדם שלא הכרתי. אדם שמחייך הרבה, שאוכל ירקות ודגים טריים, שמטייל, אפילו יצאתי להליכות מפני שקיארה הייתה צריכה לתרגל את ההליכה שלה ומאז פשוט התחלנו לצעוד לאורך הטיילת. היא שינתה הכל; את החיים שלי, את האופן שבו הסתכלתי על דברים, ואת מה שרציתי מהחיים. פתאום הדאגות הישנות שלי, המסלול הבנאלי שסללתי לעצמי, הכסף – הכל איבד משמעות.
קיארה סרבה להשתמש במכשירים סלולאריים, היא גם לא אהבה לראות טלוויזיה או ללכת לקניון. הדברים האלה פשוט לא עניינו אותה – כל מה שהיא רצתה היה לחוות כמה שיותר חוויות על היבשה, לפגוש בני אדם מכל הסוגים ולצחוק. היא ממש אהבה לצחוק. ואני ממש אהבתי לשמוע אותה צוחקת.
עבר חודש. ואז עברו חודשיים. הרגשתי שהחיים לא יכולים להשתפר יותר מזה, וצדקתי. באחד הבקרים ישבתי מול המחשב וניסיתי לתכנן מסלול לטיול הבא שלנו, חשבתי אולי לקחת את קיארה לחרמון כדי לראות שלג בפעם הראשונה. שאלתי אותה מה היא חושבת על זה, אבל היא לא ענתה. הרמתי את מבטי וראיתי אותה עומדת מול החלון הגדול בסלון, בוהה באופק.
קמתי מהכיסא שלי והתקרבתי אליה, מניח את זרועותיי סביבה ואת סנטרי בשקע של צווארה. מנסה לראות בדיוק את מה שהיא רואה. אחרי שהתמקמתי, ראיתי שהיא מסתכלת על הים, מבטה קפוא.
"מה יש?" שאלתי בשקט, מחזיק אותה קרוב אלי.
"אני צריכה לחזור." היא אמרה.
"לחזור לאן?" שאלתי מייד, מסרב להבין.
היא הסתובבה אלי, נשארת בין זרועותיי, והביטה בי במשך רגע ארוך. "לים, אלמוג."
"אבל למה?" פלטתי. "לא טוב לך כאן, איתי?" מבטה התרכך והיא הניחה יד אחת על פניי.
"כאן, איתך, הכי טוב לי משהיה לי בכל מקום אחר על היבשה. אבל אני לא שייכת לכאן… הגוף שלי מתגעגע אל הים הפתוח, אל הגלים, אל הלא נודע."
"אז קחי אותי איתך." אמרתי מייד, לא מצליח לדמיין מציאות בה היא לא נמצאת.
היא חייכה ונענעה בראשה. "כל אותם דברים שאני מתגעגעת אליהם, מפחידים אותך. בני אדם לא נועדו לחיות בים, בלי חוקים, בלי מטרה."
לא יכולתי להתווכח איתה, באמת פחדתי מהים; הוא היה גדול כל כך, לא צפוי וחשוך. עמוק ללא תחתית. אבל גם החיים בלעדיה הפחידו אותי, איך אוכל להיות מאושר אם היא לא שם? כמו הטיפש שאני, הבעתי את המחשבה הזו בקול וזכיתי למבט כועס.
"האושר שלך לא צריך להיות תלוי באף אחד." היא אמרה בכעס. "ואני לא רוצה שהוא יהיה תלוי בי. יש סביבך כל כך הרבה סיבות ודרכים כדי להיות מאושר, שתלויות רק בך."
לא ידעתי מה להגיד, אז פשוט הבטתי בה בעצב.
"האם אתה זוכר כל חוויה טובה בעצב, רק מפני שהיא נגמרה?" היא שאלה לפתע.
"אני… אני לא יודע. לא היו לי הרבה חוויות טובות כמו מה שיש לנו." השבתי לה.
"אז אולי הגיע הזמן לחוויות חדשות."
ביום למחרת כבר חזרנו לחוף בו הכרנו לראשונה. ישבנו ודיברנו קצת, וכשהשמש הייתה במרכז השמיים, נפרדנו והיא נכנסה למים.
צפיתי בה עושה צעד ועוד צעד אל תוך הים. כשהזנב שלה החל להופיע, היא פשוט צללה מתחת למים ונעלמה. נשארתי על החוף שעות ארוכות, וחזרתי אליו בכל הזדמנות שהייתה לי, למקרה שהיא תשנה את דעתה ותחזור.
אבל זה מעולם לא קרה.
בזכותה ראיתי את הטוב שסביבי, לא הזנחתי יותר דבר בחיים שלי. היא העניקה לי כל כך הרבה טוב, אבל בכל זאת בכל פעם שאני נזכר בה, ואני תוהה אם היא לא הייתה פשוט חלום.