״מה הבעיה שאני אשיט את סירות הקנים שלי בנהר?״ אחי הקטן, ג׳ון, לא הבין. ״זה מסוכן״, הסבירה איזבל, אחותי הבכורה, בסבלנות. ״אם אתה רוצה, אתה יכול להשיט אותן בשוקת בחוץ״, הוסיפה לורה. ״אבל אני רוצה נהר!״ ״לא!״, קראה לילי, אחותי הגדולה. ״אבל-״״לא!״, אמר מייקל, אחי הגדול בחדות. ״כן, ג׳וני, זה מסוכן!״, קינטרה אותו אן, אחותו התאומה. נאנחתי. ״פשוט תשאלו את אמא.״ ״אמא ישנה, מוח בטטה״, אמר ג׳ון בכעס. ״אבא בחיים לא היה מרשה לך להסתכן ככה״, אמרה איזבל. ג׳ון שתק. אבא מת לפני חודשיים. הוא לעולם לא יגיד לנו יותר מה מותר ומה אסור. ששת האחים שלי התחילו לדבר על אבא. הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי אז יצאתי החוצה. זה מנהג שפיתחתי מאז שהייתי קטנה כדי לברוח מכל הרעש של אחיי. פשוט לצאת החוצה, לנשום אוויר, ללכת… וזה בדיוק מה שעשיתי באותו היום: רצתי אל הנהר הרדוד שזורם רחוק מהבית, אבל לא רחוק מדי, עברתי את הסלע הגדול שעל גדת הנהר והתמקמתי מאחוריו. חלצתי את הסנדלים החומות האהובות שלי, אלה שקיבלתי מאבא בחג המולד האחרון לפני שהוא מת וטבלתי את רגליי היחפות במים הקרירים. כנראה נרדמתי, כי הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מתעוררת בבהלה. לא היה לי סיוט – אני בכלל לא זוכרת על מה חלמתי. משהו גרם לי להתעורר. כעבור כמה שניות שמעתי קולות רחוקים, ואז הם נדמו. נדרכתי. הקשבתי היטב, וכעבור דקה בערך, שמעתי את זה שוב: מעל פכפוך המים הזורמים בנהר שמעתי קולות של שני אנשים, וכשהתאמצתי מאד הצלחתי לשמוע אחד מהם אומר לשני, ״המלך ביקש זאת מאיתנו – אנחנו המתנקשים הטובים ביותר שלו. זה לא עניין של מה בכך״. ״ובכל זאת״, אמר קולה של אישה. ״להרוג ילדה? זה לא מתחת לכבודו של מלכנו?״ ילדה? נחרדתי. אנחנו – אני ואחי – הילדים היחידים בסביבה. ומתנקשים? אלה לא אנשים שהורגים אחרים? האם הם יהרגו אותנו?! ״מה שמה של הילדה, תזכיר לי? אני אף פעם לא זוכר אותו…״, אמר האיש. ״ג׳ן?״ ״לא, לא, לא״, אמרה האישה. ״לילדה קוראים ג׳יין״. אני ג׳יין! האם הם צדים אותי?! ״כן, ו-״ , אבל אני לא שמעתי את סוף המשפט, כי פרצתי בריצה מהירה, ברגליים יחפות, לעבר הגבעות. הייתי חייבת לברוח! שמעתי מאחורי צעקה – ״הנה היא! הנה הילדה!״ ומיד אחרי הקריאה הזאת חץ שרק לידי, מפספס אותי רק במעט. נבהלתי והגברתי את קצב הריצה שלי עוד יותר כשעוד חיצים נשלחו לעברי ורק במזל פיספסו אותי. הגעתי לגבעות, אבל לא עצרתי אלא המשכתי לרוץ, במסלול הכי לא צפוי שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע, כשהגבעות משמשות כמחסה מהחיצים הקטלניים. לא עצרתי למרות שכבר לא שמעתי את קולותיהם של רודפיי. אחרי הרבה זמן והרבה גבעות הבנתי שאין טעם לרוץ יותר, כי כל צעד רק מרחיק אותי מהבית. לא היה לי מושג איפה אני או איך מגיעים הביתה. הייתי אבודה. עכשיו, כשהתפוגג האדרנלין הרגשתי את שריריי בוערים בכאב. העולם הסתובב סביבי, מהר יותר ויותר, ואז הכל השחיר.
***
״תרימו אותה בעדינות, שלא תיפגע״, קולה של אישה הגיע אלי מתוך באר עמוקה. ״הנה, ככה״.
הרגשתי כאילו אני מרחפת על ענן רך, כמו אלו שרואים לפעמים בקיץ, תפוחים וגדולים. ״תנו לה לישון, היא בטח מותשת.״ ״אבל אמא״, אמר קול אחר, צעיר יותר. ״היא ילדה אנושית. למה אנחנו דואגות לה? ו-״ ״זה כאילו שתשאלי למה אנחנו דואגות לציפורים ולחיות״, ענתה האם. ״גם לה יש רגשות בדיוק כמו לנו. ואחרי שהיא תחלים, היא תחזור לביתה״, הסבירה האישה. שמעתי צעדים מתרחקים ונאבקתי להתעורר. כשהצלחתי לבסוף לפקוח את עיניי נאלצתי למצמץ כמה פעמים מול האור המסנוור שנשפך בשפע דרך חלונות עגולים. הבנתי שאני על מיטה לא מוכרת במקום זר לגמרי. מולי ראיתי נערה, בערך בגילי, שהביטה בי בסקרנות בעיניים גדולות ירוקות. ״בוקר טוב״, היא אמרה. היה לה מבטא קליל וזורם. מיד זיהיתי את קולה. היא זאת שאמרה שאני אנושית. כאילו שהיא לא! היא נראתה אנושית לגמרי – עיניים ירוקות וטיפה מלוכסנות, שיער חום קלוע בצמה, קצת נמשים…
טוב, אולי יפה יותר מרוב האנשים. ״איך קוראים לך?״, היא שאלה. ״ג׳יין״, עניתי לה בקול צרוד. ״ולך?״, שאלתי. ״הדרה.״ איזה שם מוזר… שתקנו לזמן מה. ״איפה אני?״, שאלתי. היא צחקה. ״בבית, ביער הדמדומים, הממלכה החמש-עשרה.״ ״יער המה?״, שאלתי, מנסה להבין. ״יער הדמדומים״, היא אמרה שוב. ״אני כל הזמן שוכחת שאתם לא מכירים אותו.״״זה רחוק מהבית שלי?״ ״מאד״, היא ענתה בעצב. שתקנו שוב. רציתי לחזור לישון, אבל אז נזכרתי במשהו שהיא אמרה קודם. ״למה התכוונת כשאמרת שאני ׳אנושית׳?״, שברתי את השתיקה לבסוף. הדרה החווירה. ״את לא אנושית?״, שאלתי. ״אני-אני-אני כמובן שאני אנושית״, היא גימגמה. לא האמנתי לה. ״נו, באמת. ברור שאת לא אנושית״, אמרתי לה. משהו באיך שהיא אמרה את המילה ׳אנושית׳ גרם לי להרגיש כאילו היא שונאת את האנושות. ״את מסוגלת לקום?״, היא שינתה את הנושא. ניסיתי לקום, ולהפתעתי הרבה הצלחתי. זה מוזר, אבל כל הכאבים ברגליים שהיו לי אתמול נעלמו. רק הרגשתי עייפה. אתמול? אני כאן כבר יום שלם? ככה זה נראה, לפי האור. ״כמה זמן אני כבר פה?״, שאלתי והתיישבתי על המיטה. הדרה חייכה בפעם הראשונה. זה היה חיוך גדול שהאיר את פניה היפות באור זוהר. ״חמישה ימים״, היא אמרה. ״לרוב לוקח לכם יותר זמן להתאושש״, היא נראתה מהורהרת. לכם, היא אמרה. ״חמישה ימים?!״, התפלצתי. ״המשפחה שלי…״, חיוכה של הדרה דעך. ״אני מצטערת, ג׳יין. עשינו כל מה שיכולנו כדי להציל אותך. למשפחה שלך אין את היכולות הנדרשות כדי לרפא אותך.״ ״לרפא אותי? לרפא אותי ממה?״ ״לרפא אותך מהרעל״, הדרה הסבירה בסבלנות. ״לא שמת לב שכמעט פגע בך חץ? הוא שפשף את היד שלך והרעל נכנס לתוכך…אם החץ היה פוגע בך ישירות…״ ״הייתי מתה?״, השלמתי. ״לא״, אמרה הדרה בקול קודר. ״היית סובלת ייסורים איומים ורק אז מתה״. הצטמררתי. ״מי זה המלך שהם דיברו עליו? הם אמרו שהם מתנקשים שלו… ושהם באו להרוג אותי״. כל הצבע אזל מפניה של הדרה. ״אנ- אני -אני… המלך מהממלכה הראשונה.״ היא פלטה. ואז היא ברחה מהחדר. נהדר. ניסיתי להרגע, לומר לעצמי שהנערה הזאת, שפגשתי רק לפני חצי שעה ואיכשהו כבר סמכתי עליה לגמרי, סתם נלחצת. אבל אפילו אני לא האמנתי לזה. הדרה נראתה כמו בן אדם רגוע שלא ניתן להלחיץ אותו בקלות – אז או שאני טעיתי ביכולת ההבחנה שלי, או שמשהו ממש, אבל ממש רע קורה פה. אחרי כמה רגעים אמא של הדרה נכנסה. ״מה קרה?״ שאלתי בבהלה. ״המשפחה שלי בסדר?״ ״הם בסדר גמור, אבל אני חוששת שאת לא. אגב, אני נורילי״, היא ענתה בפנים אפורות. ״ספרי לי מה בדיוק אמרו האנשים שראית״. טון הדיבור שלה הפחיד אותי. ״אל תדאגי, בלי לחץ״, הוסיפה הדרה שבדיוק נכנסה לחדר שוב אבל כנראה שמעה את כל השיחה, או לפחות את רובה. נשמתי עמוק ושחזרתי את השיחה של המתנקשים כפי ששמעתי אותה, באופן מושלם. יש לי מין כישרון מוזר כזה, לזכור שיחות מילה במילה, ולחקות קולות של אנשים, כולל המבטא והכל. כשגמרתי לשחזר את השיחה, הדרה הביטה באימה. ״של המלך?״, היא שאלה. ״כנראה״, השיבה נורילי ויצאה בזריזות מהחדר. הדרה התיישבה על שרפרף ליד המיטה. ״איך את עושה את זה?״, היא שאלה. ״מה?״, החזרתי לה בשאלה. ״את החיקוי. היית ממש טובה. הרגשתי כאילו מישהו מהארמון ממש אומר את זה. זה הלחיץ אותי, אבל התרשמתי״. משכתי בכתפיי. ״זה היה ככה מאז ומתמיד״. ״באמת?״ ״באמת?״, חיקיתי אותה באופן מושלם. היא פערה עיניים בתדהמה, ואז התחילה לצחוק. ״אוי, זה אדיר! תחקי את… אמא שלי, אומרת ׳הדרה, מתוקה, הגיע הזמן לישון׳.״ ״הדרה, מתוקה, הגיע הזמן לישון״, עניתי, המילים קולחות מפי. הפעם גם פיה של הדרה נפער. חייכתי – החיוך הראשון שלי מאז שהגעתי ליער הדמדומים הזה. ״אני חייבת ללכת יש לי מטלות. ביי״, אמרה הדרה ויצאה, סוגרת את הדלת אחריה. נשארתי לבד. איפה הבית? איפה המיטה החמימה שלי? איפה אמא? איפה איזבל ולילי ומייקל ולורה וג׳ון ואן הקטנה? והסנדלים שלי… הסנדלים החומים היפים שלי, הזיכרון היחיד שלי מאבא… נשארו שם, איפה שישבתי, על שפת הנהר. דמעות זלגו מעיניי והרטיבו את הכר כשהבנתי שכנראה שאני לא אראה אותן לעולם. התחפרתי מתחת לשמיכה ובכיתי בכי ארוך וסוחף. ״את בסדר?״, שמעתי את קולה המהוסס של הדרה מבעד לשמיכה. ״כן״, עניתי בקול חנוק, כי לא משנה עד כמה הדרה אמפתית ונחושה לעזור, זה לא הכאב שלה. זה הכאב שלי, ורק שלי, והיא לעולם לא תוכל להבין אותו.
״צאי מהמיטה ובואי איתי. יש לי משהו להראות לך״, היא אמרה בתקיפות עדינה. הסקרנות שלי התעוררה, אז ניגבתי את הדמעות ויצאתי מתוך מחסה השמיכה שלי אל החדר שבו ישנתי, ואז, דרך מדרגות ומסדרון, הגענו החוצה. כמה טוב לנשום אוויר! כשהבטתי לאחור, אל הבית, ראיתי את העץ הגדול ביותר שראיתי בחיי. עצרתי בהשתאות. האם משם יצאנו עכשיו? ״נו, בואי כבר״, הדרה דחקה בי, והובילה אותי לאן שהיא התכוונה, מבלי לדבר, היא נתנה לי מרחב, ועל זה הייתי אסירת תודה, שכן לא רציתי לדבר באותו רגע. הלכנו יחד בשתיקה בין גבעות ירוקות שנראו בדיוק כמו אלו שליד הבית. אבל אני ידעתי שאני רחוקה הרבה יותר ממה שנדמה לי. אחרי בערך חצי שעה של הליכה הגענו לעוד עיקול שנראה רגיל לגמרי. לכן נדהמתי כשראיתי מולי את המזרקה הגדולה ביותר שראיתי אי פעם. היא הייתה עשויה משיש לבן ומנצנץ, והתיזה מים כסופים צלולים. סביב המזרקה היו מסודרים במעגל תריסר פסלים שסותתו מאבנים יקרות בצבעים שונים ועמדו על כני שיש לבנים: אריה, נחש, נמייה, כריש, נמר, סוס, נשר, שועל, יונה, דולפין, כלב, וזאב. ״וואו״. זאת הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי. ״נכון שהמזרקה מדהימה?״, הדרה שאלה והביטה במזרקה ביראה. ״כן״, אמרתי, ״אבל הפסלים יפים הרבה יותר״. ״איזה פסלים?״, שאלה הדרה בבלבול. ״הפסלים האלה״, עניתי לה והצבעתי על הפסלים. ״אני לא רואה אותם…״, ״את רצינית?״, התרגזתי. ״לגמרי״. ראיתי שהיא אומרת אמת. הדרה עמדה לומר משהו אבל אז עצרה וריחרחה את האוויר. ראיתי את הפחד בעיניה. ״אנחנו חייבות ללכת. עכשיו!״, היא צרחה כששתי דמויות כהות הסתערו עלינו משני כיוונים שונים. אחר כך הכל קרה כל כך מהר. הם כיסו את ראשי בשקים שהריחו כמו הגרביים של מייקל אחרי שלא כובסו שבוע, וגררו אותי לעבר מקום לא ידוע. לא ראיתי כלום וניסיתי להתפתל ולהשתחרר מהאחיזה החזקה של החוטפים, אבל לא הצלחתי, ולפי קולות ההיאבקות מצד שמאל הבנתי שחוטפים גם את הדרה. אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהיינו ליד המזרקה, אבל כשסוף סוף הורידו לנו את השקים מהראש, ראיתי את אור היום, ולרגע אחד ראיתי גם את הדרה, נאבקת להשתחרר, וגם את החוטפים שלנו – שני אנשים לבושים בגלימה עם ברדס בצבע דם. ואז הצמידו לאפי מטפחת טבולה בנוזל מתקתק כלשהו ואחר כך הכל השחיר.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי קשורה לכיסא מתכת, בחושך כמעט מוחלט. במקום היה ריח תחוב כזה, כמו במערה שפעם הלכתי אליה עם לורה. ״ג׳יין…״, שמעתי את קולה החלוש של הדרה לידי. ניסיתי לסובב את הראש לעברה אבל הצוואר שלי מחה בפראות. ויתרתי על הניסיון. ״מה?״, שאלתי, ובקושי זיהיתי את קולי, שהפך לצרוד ויבש. ״את יכולה לנסות לחקות מישהו?״, היא שאלה. ניסיתי להגיד בקול של נורילי ׳הדרה, לכי לישון׳, אבל לא הצלחתי. ניסיתי עוד פעם, ושוב – נכשלתי. שוב ושוב ושוב, ולבסוף הצלחתי. ״יופי״, אמרה הדרה. ״כי נצטרך את היכולת הזאת שלך כדי לברוח מפה.״ ״למה? איפה אנחנו?״ ״אני לא בטוחה״, השיבה הדרה בקדרות, ״אבל אני חושבת שאנחנו בכלא המלך.״ ״מי זה המלך הזה שכולם מדברים עליו?״, שאלתי. הייתי חייבת לדעת. ״הוא המלך של כל עשרים ושתיים הממלכות… הוא… הוא אכזרי מאד״, היא לחשה. ״מה הוא עשה?״, לחשתי. ״הוא זה ששלח אלייך את המתנקשים.״ קפאתי. הזיכרון ההוא עדיין טרי וכואב. ״באמת?״, שאלתי, מבוהלת. ״כן. זוכרת שהם אמרו ׳המלך ביקש מאיתנו׳? לזה הם התכוונו. את מבינה?״ הבנתי יותר מדי טוב. הנהנתי. ״מה זה עשרים ושתיים הממלכות?״ ״עשרים ושתיים ממלכות האלפים. אני גרה בממלכה החמש עשרה״, היא אמרה, כאילו שזה עניין שבשיגרה. ״אלפים?״, שאלתי בבילבול. שמעתי אותה שואפת אוויר במהירות, כאילו היא אמרה משהו שאסור היה לה לומר. ״כן, אני אלפית. כל המשפחה שלנו״, היא דיברה במהירות, כאילו רוצה כבר להיפטר מהמילים. אני לא יודעת למה, או איך, אבל האמנתי לה. ״אוקיי…״, משכתי את המילה. ״למה את לא ראית את הפסלים שאני כן ראיתי ליד המזרקה?״ הדרה חשבה קצת. ״תוכלי לתאר לי בדיוק איך נראו הפסלים?״, היא לחשה. ״טוב״, אמרתי. ״אז היה פסל של נמר מאבן צהובה, אולי ענבר, שחושף שיניים לבנות, עם עיניים ירוקות, מאבן ירקן… והיה גם נחש מאבן ירוקה עם עיניים אדומות… וגם דולפין מאבן ספיר כחולה…וגם-״ ״אוי, לא״, לחשה הדרה בבעתה. ״מה?״, שאלתי בלחש. ״מה קרה?״ ״היו שם גם אריה, איילה, כריש, נמר, סוס, נשר, שועל, יונה, כלב וזאב?״ ״כן! איך ידעת?״ ״יש איזו אגדה…״, היא נאנחה. ״שיום יבוא, ותגיע שמש.״ ״שמש?״ שאלתי בחשש. ״מישהי שלא שייכת לשום שבט, שהכוחות שלה הכי חזקים…״ ״שבטים?״ ״כן. אלה הפסלים שראית. אני שייכת לשבט האיילה. לשמש יש את הכח להשפיע על גורל העולם.״ בכלל לא מלחיץ. ״את חושבת שאני השמש.״ זו לא הייתה שאלה. ״כן.״היא לחשה בפשטות. ״זה מסביר למה ראית את הפסלים ההם…״ ״ולמה המתנקשים רצו לצוד אותי״, אמרתי, ואז הוספתי ״זה לא טוב להיות השמש?״ ״מה? לא. זה נהדר״, היא ענתה בלחש. ״אז למה נשמעת מבוהלת כשאמרת את זה?״, שאלתי בדאגה. פחדתי. ״כי השמש חשובה מאד. היא אמורה להציל אותנו!״, היא לחשה בחוסר אונים. ״ועכשיו היא כלואה בכלא המלך, וכל זה באשמתי״. ״אה, אוי״, אמרתי את הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. ״׳אה, אוי׳?״, התפרצה הדרה. ״זה מה שיש לך לומר על ילדה שאיבדה את הכל עכשיו?״ ״לא איבדת את הכל״, ניסיתי להרגיע אותה. ״אם לא הייתי קשורה הייתי מרביצה לך״, סיננה הדרה. מה קרה לה, חשבתי. האם זאת הנערה שצחקתי איתה קודם, שדאגה לי? האם זאת הנערה שנתתי בה אמון? כן. היא עדיין אותה נערה. כנראה שפשוט נגעתי בנקודה רגישה. זאת עדיין אותה נערה. הרגעתי את עצמי. זאת אותה אחת. ואז נרדמתי. אני לא יודעת אם זה היה הסם שחזר לפעול, או שפשוט הייתי מותשת, אבל היו לי חלומות ממש מוזרים. באחד מהם אמא לחשה בקולה של הדרה, ״ג׳יין, מה את עושה?״, ואז החלום התחלף להדרה שאומרת בקולה של סלוויה, אימה, ״ג׳יין, מתוקה, הגיע הזמן לישון״. ואז- ״קדימה, קומי!״ טלטול גס וקול של גבר צרוד העירו אותי מתהומות השינה. ״מה?״, שאלתי בנמנום. ״המלך רוצה לראות אותך! קומי כבר!״ המלך? התעוררתי מיד, וגיליתי שאני עדיין קשורה לכיסא הנורא, ועדיין בחושך. ״לכי אל המלך! אבל בשם בדוי. תשני את הקול שלך!״, הספיקה הדרה ללחוש באוזני לפני שהאנשים – הם היו שניים – התירו את החבלים שקשרו אותי לכיסא וגררו אותי בגסות החוצה. כשיצאנו ראיתי גרם מדרגות מואר באור זהוב רך שבקע מכדורים מרחפים בגובה ראשי במרווחים שווים זה מזה. איך הם מרחפים? הסתכלתי על החוטפים שלי. שניהם לבשו גלימה וברדס בצבע דם, כך שלא ראיתי את פניהם. צמרמורת עברה בגבי כשראיתי שעל הגלימה מוטבע סמל של דרקון, שהזכיר לי את תריסר הפסלים שראיתי מקיפים את המזרקה, רק אפל ומרושע יותר. התחלנו לעלות במדרגות הלולייניות. כשהגענו סוף סוף למעלה, הרגליים שלי כמעט קרסו תחתיי והריאות בערו, אבל לא הפסקנו ללכת. מסתבר שזאת הייתה רק ההתחלה. המשכנו ללכת במסדרונות מפותלים שהוארו גם הם בכדורים זוהרים. המסדרונות התפצלו לעוד מסדרונות. לולא שני האנשים שצעדו לצידי, שהחזיקו אותי ביניהם כאילו הייתי האסירה שלהם – ובאמת הייתי – כבר מזמן הייתי מאבדת את דרכי במבוך המסדרונות הזה. הלכנו במשך פרק זמן שנדמה כמו נצח עד שהגענו לזוג דלתות מוזהבות. החוטפים שלי פנו אליי בפעם הראשונה. ״את תפגשי את המלך״, אמר הימני, זה שהעיר אותי בגסות מקודם, ״ואת תעשי כל מה שהוא אומר״, אמרה הדמות השמאלית בתקיפות. כפי שניחשתי, הם היו המתנקשים שבאו לרצוח אותי. נרתעתי רק למשמע קולם. אה, הבנתי. הם עשו טעות ענקית כשהצלחתי לברוח, ועכשיו הם רוצים להעניש אותי. הם פתחו את הדלתות הזהובות ודחקו בי להיכנס למה שהנחתי שהיה היכל המלך. לא טעיתי. אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל בטח שלא לזה – רצפה מעץ אלון שעליה פרושים שטיחים מהודרים בגוני ארגמן. הקירות היו מצויירים בידי אומנים, ותיארו תמונות של מלאכים ופרחים ותינוקות קטנים עם אימהות. ואת הציורים האיר אור שמש! כמה זמן לא ראיתי אור! ועכשיו האור הטהור הזה נשפך בכמויות דרך חלונות מקושתים… התבוננתי בקרני האור, מהופנטת. ״מוצא חן בעינייך, האור?״, הדהד קול חלקלק. הסתובבתי להביט בדובר. עד עכשיו לא ראיתי עד כמה האולם ארוך. בקצה שלו ראיתי צללית זעירה. המלך. ״גשי אליי״, הוא ציווה. לא הייתה לי ברירה. התחלתי ללכת לעברו. הלכתי והלכתי, אבל לא התקדמתי לשום מקום. צחוקו הלעגני של המלך התפשט באולם. נקישה נשמעה, ולפתע הייתי ממש מול המלך, שישב על כיסא זהב עם כריות משי. הרשע פשוט קרן ממנו החוצה. פחדתי. המלך לא לבש ברדס, אבל מאיזושהי סיבה לא הצלחתי לראות את הפנים שלו. בכל פעם שהבטתי בפניו תקפה אותי סחרחורת איומה. לכן הבטתי בנעליו המעוטרות בחוטי זהב וארגמן. אוף, מה העניין עם כל הזהב והארגמן האלה? ״מה שמך?״, שאל המלך. נזכרתי בדבריה של הדרה. ׳לכי אל המלך! אבל בשם בדוי. תשני את הקול שלך.׳ נשמתי עמוק. ״הלנה סמית״, המצאתי, וגם שיניתי את הקול שלי כך שהוא נשמע יותר צעיר וקליל. ״הלנה, למה באת לפה?״, שאל המלך בחשדנות. ״כי חטפו אותי והביאו אותי לפה.״ כמה שיותר אמת, יותר טוב. ככה לא יגלו שאני משקרת, או לפחות יהיה יותר קשה לגלות את זה. המלך הנהן ונראה מהורהר. ״מי ההורים שלך?״, הוא שאל. ״אלינור ותומס סמית״. שיניתי רק את שם המשפחה. ״את מכירה מישהי בשם ג׳יין בראון?״ אני ג׳יין בראון! ״לא״, אמרתי, והשתדלתי ככל יכולתי להיראות ולהישמע מבולבלת. ״אין בעיה, את תשוחררי, אבל השנייה תישאר כאן.״ הדרה תישאר כאן?! אחרי כל מה שהיא עשתה למעני? אני לא אתן לזה לקרות. ״לא״, אמרתי בקולי החדש. ״מה?!״, המלך זעם. ״היא צריכה לבוא איתי. היא חצי אחות שלי. אני זקוקה לה״, אילתרתי בפראות. המלך חיכך את ידיו זו בזו. ״ואיך קוראים לה?״ ״אוולין״, אמרתי את השם הראשון שקפץ לי לראש. ״אין בעיה. אוולין תגיע לפה מחר לשימוע, ואם היא תצא טהורה, נשחרר את שתיכן.״ המלך הפסיק לרגע לדבר. ״שומרים!!!״, הוא קרא לפתע, הקיש באצבעותיו, ופתאום הייתי בקצה השני של האולם, מול המתנקשים שחיכו לי שם.
כשיצאנו מהאולם המתנקשים עשו משהו עם הידיים שלהם, ופתאום הייתי בתוך התא הטחוב והאפל, קשורה ליד הדרה. ״אם יכולתם לעשות את זה אז למה עלינו כל כך הרבה מדרגות?״, זעמתי. שמעתי את המתנקשים צוחקים, ואז הדלת נפתחה, ולתוך החדר זלג אור זהוב מחדר המדרגות. ראיתי שתי צלליות יוצאות, ואז הדלת נסגרה ושוב נשארנו בחושך. ״ג׳יין, היית בשימוע?״, שאלה הדרה ברגע שהדלת נסגרה. ״כן״, נאנחתי. ״ותקראי לי הלנה. ואת אוולין. ואנחנו חצי אחיות.״ ״מה?״ ״זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע.״ נאנחתי שוב. ״בסדר, אז אני אוולין ואת הלנה, ואנחנו חצי אחיות.״ ״כן״, הנהנתי, למרות שידעתי שהיא לא יכולה לראות את זה בחושך הזה. ״אה, ואמרו שיזמינו גם אותך לשימוע.״ שמעתי אותה שואפת אוויר בבהלה. החבלים שקשרו אותי הכאיבו לפרקי ידי. ״את יכולה לנסות לשחרר אותי?״, שאלתי את הדרה. ״אני יכולה לנסות״, אמרה הדרה. אחרי הרבה התפתלויות וניסיונות כושלים, היא שיחררה אותי בעוד היא עצמה קשורה. ״את מדהימה״, אמרתי בכנות. היא צחקה. ״תנסי לשחרר אותי. אם תצליחי – יהיה לנו אור.״ ״איך יהיה לנו אור?״, שאלתי בבלבול. ״קסמים״, היא אמרה בפשטות. ״קסמים?!״ היא נאנחה. ״לא קסמים בשרביט או משהו כזה. פשוט…״ ״כדורי אור נחשבים גם קסם?״, שאלתי כשנזכרתי בכדורים המרחפים בחדר המדרגות. ״כן״, הדרה נשמעה מופתעת. ״זה מה שאני עומדת לעשות, אם תשחררי אותי.״ ״כן, כן, סליחה״, אמרתי, נעמדתי והתחלתי לגשש בחושך אחר ידיה של הדרה, ולאחר כמה שניות מצאתי אותן. הידיים שלה היו ממש חמות. ״את חולה או משהו? הידיים שלך לוהטות!״ ״אולי…״, היא אמרה. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהצלחתי לבסוף להתיר את החבלים העבים סביב ידיה של הדרה. ״תודה רבה״, היא אמרה בהקלה וניערה את ידיה. אני יודעת את זה רק בגלל שאחת מידיה נתקלה בידי. ״אח!״, קראתי כשזה קרה. ״אוי, סליחה״, היא אמרה בחרטה. ״איפה האור?״, שאלתי בענייניות. הדרה צחקה. ״חצופה״, היא אמרה, אבל אחרי כמה שניות נדלק אור כחלחל. הסתכלתי על כדור האור שריחף מעל ידה של הדרה. סוף סוף ראיתי אותה, אחרי כל כך הרבה זמן בחושך. נדמה לי שהעיניים שלה גדלו מרוב רעב. אנחנו צריכות אוכל. הרגשתי צביטת רעב בבטן. ״את רעבה״, אמרתי. ״כן…״, היא אמרה. ״את לא?״ ״כן. אני רעבה. אבל את נראית מורעבת״. ״גם את.״ ״מה זה התא הזה?״, שיניתי נושא. היא הסתובבה והאירה את הקירות הטחובים. כמעט נקשתי באצבעותי על הקיר, כשהדרה קראה: ״לא!!״, הרחקתי את אצבעותי מהקיר. ״מה?״, שאלתי. ״אל תגעי בקיר, הוא מחושמל!״ ״אה…״, אמרתי. ״תודה.״ הדרה המשיכה להסתובב ליד הקיר. ״אוף, למה אין פה מיטה? אני מותשת״, היא התלוננה. ״למה שתהיה פה מיטה אם אנחנו אמורות להיות קשורות לכיסאות?״, אמרתי והצבעתי אל הכיסאות שכוסו בצללים. הדרה הלכה לעברם והאירה אותם. אני הייתי כמה צעדים מאחוריה והצצתי מעבר לכתפה. ראיתי שני כיסאות מתכת שניצבו גב אל גב, חבלים משתלשלים מהם בריפיון. לפתע עלה בדעתי רעיון. ניגשתי אל הכיסאות. האם אפשר להפריד ביניהם? כן. הפרדתי אותם ונתתי אחד להדרה. ״ג׳יין, מה את עושה?״ ״קחי את זה. כשהמתנקשים יגיעו כדי לקחת אותך לשימוע נכה בראשם ונברח מפה. ותקראי לי הלנה.״ היא הנהנה ולקחה כיסא. הם היו קלים באופן מוזר, כאילו הם לא עשויים ממתכת אלא מקרטון. תפסנו עמדות ליד הדלת, הדרה פיתלה את ידיה וכיבתה את האור הכחלחל. חושך מוחלט השתרר. הרגשתי שעוברות שנים שלמות עד שסוף סוף נפתחה הדלת. הדרה ואני זינקנו, בתיאום מושלם, וחבטנו בראשם של המתנקשים. אבל אבוי, במקום שהמתנקשים יפלו, או יאבדו את ההכרה, הכיסאות התפצחו ונשברו. צדקתי. הם באמת היו עשויים מקרטון, או ממשהו דומה. המתנקשים צחקו. הם ממש התגלגלו מצחוק. עיניה של הדרה ננעלו על עיניי. ׳מה נעשה??׳, הן שאלו. ׳נברח!׳, צרחו עיניי בתשובה. היא הנהנה הנהון זעיר, כמעט בלתי נראה, ושתינו חמקנו החוצה. רצנו במעלה המדרגות, והגענו, כצפוי, למסדרונות המתפצלים. ״לאן פונים?״, היא שאלה אותי בבהלה. ״אני לא יודעת. וגם אם הייתי יודעת, הייתי יודעת את הדרך אל היכל המלך, לא החוצה.״ נמלאתי יאוש. ״אולי נוכל לשאול את אחד השומרים…״, אמרתי. ״נראה לך? הם יכלאו אותנו שוב״, היא אמרה ביאוש. ״אבל-״ ״תיהיי בשקט רגע״, אמרה הדרה. השתתקתי. אחרי כמה רגעים הדרה החווירה. ״הם באים״, היא לחשה. גל של אימה שטף אותי. מיד הבנתי למי היא מתכוונת. ואז גם אני שמעתי את הצעדים. ״הם לא יכולים להתגנב?״ ״הם רוצים שנפחד״, היא הבהירה. ״אוי, לא״, לחשתי. עד שברחנו מהם? האם כל המאמצים היו לשווא? אני מאד מקווה שלא. עובדת נקיון מותשת הגיחה מקצה המסדרון, דוחפת עגלת כביסה. כשהיא ראתה אותנו היא נעצרה. ״מה אתן עושות פה?״, היא שאלה בבלבול. ״בורחות״, אמרתי לה. הדרה משכה את ידי בכוח ונאלצתי לנשוך את לשוני בחוזקה כדי לא לצרוח. ״מה?״, הסתובבתי אליה בכעס. ״מה את עושה?!״, היא סיננה בזעם. ״האישה הזאת תחזיר אותנו לכלא!!״ ״הדרה, תאמיני בטוב. היא הסיכוי היחיד שלנו לפני שהם באים״. שתקנו. קולות הצעדים התחזקו. ״בסדר״, הדרה נשמעה כאילו היא משלימה עם גורלה המר. ניגשתי לאישה. ״את יכולה לעזור לנו?״ ״להבריח אתכן?״ הנהנתי. מאחוריי, ציפורניה של הדרה התחפרו בעורי בפחד. זה ממש כאב, אבל רק היינו צריכות לצאת מפה. הצעדים התקרבו יותר ויותר. המנקה הביטה לצדדים במהירות, ואז לחשה ״פנימה! מיד!״ והחוותה על עגלת הכביסה הגדולה. אני והדרה לא חשבנו פעמיים. זינקנו לתוך העגלה והתחפרנו בבדים המלוכלכים. בפנים היה ריח של זעה ושל עוד כמה דברים, אבל זה היה מקום מחבוא טוב. אני מקווה שהם לא יתפסו אותנו. אוי, זה היה רעיון טיפשי לברוח. מה אם הם ימצאו אותנו? היה עדיף להישאר בתא שלנו, ולהיחלץ מכאן במילים. כפי שבוודאי הבנתם, אני מאד אוהבת מילים, ׳חיים ומוות ביד הלשון׳, כמו שאומרים. ״ראית פה במקרה שתי ילדות שרצות ובורחות? הן עברייניות מאד מסוכנות.״ ״כן, בוודאי שראיתי״, ענתה המנקה בקול רועד. היא הולכת לבגוד בנו!! הדרה תפשה בידי. מבטה ננעל על שלי. ׳תהיי מוכנה לרוץ׳, אמרו עיניה. ׳תמיד׳, השיבו עיניי. ״ראית?״, שאלה המתנקשת בלהט. ״לאן הן רצו?״ אם המנקה תרצה להסגיר אותנו, היא תעשה את זה עכשיו. ״הן רצו פה בהמשך המסדרון, ובהמשך פנו ימינה.״ המתנקשים צחקו. ״בדיוק לכיוון ההפוך מהיציאה״, אמר הגבר. הדרה ואני הבטנו זו בזו. ׳נו, את רואה?׳, שאלו עיניי. הדרה חייכה, והנהנה הנהון קטנטן. ״רק רגע״, קולה הקר של המתנקשת הקפיא אותנו. ״למה הכביסה שלך זזה?!״ ׳תהיי מוכנה לרוץ׳, אמרו עיניי. ׳זה לא יעזור׳, עיניה השיבו. ׳עדיף כבר להיכנע. אני מקווה שהמנקה תהיה מספיק חכמה כדי להעמיד פנים שאין לה מושג איך ולמה הגענו לעגלת הכביסה שלה.׳ הסכמתי איתה. המתנקשים התחילו לפזר את הכביסה, ואנחנו התגלינו. המתנקשים צחקו. ״באמת חשבתן שככה תוכלו להתחמק מאיתנו?״, אמר הגבר. ״רוצו!״, צרחה המנקה. כנראה היא רצתה מוות איטי וכואב. אני והדרה זינקנו מחוץ לעגלה ורצנו בכל המהירות שהצלחנו לגייס.
שריקה באוויר, וקסם פגע בגבה של הדרה. היא התמוטטה. כרעתי לידה. לא יכול להיות שהיא מתה. פשוט לא. אם היא מתה, הכל נגמר. הנחתי את אוזני על החזה שלה, מחפשת פעימות לב. לא היו כאלה. הדרה מתה. הרגשתי את הדמעות מתגלגלות. זה לא כאב. זאת תהום. היא מתה באשמתי. היא איננה. הסתובבתי אל שני המתנקשים. הברדסים נפלו מראשם. לגבר היה שיער כהה קצוץ ולסת חזקה. לאישה היה שיער בלונדיני אסוף בצמה מהודקת ועיניים קרות. על פני שניהם היה מרוח חיוך רחב. הם הרימו את ידיהם. ״אז, רוצחת קטנה, מה את מתכוונת לעשות עכשיו? לברוח ולהשאיר פה את הילדה השנייה? רק שתדעי, ברור שאתן לא חצי אחיות. המלך יודע את זה, והוא בהחלט מתכוון לנקום. נו, אז מה תעשי?״, שאלה האישה בלגלוג, חיוכה מתרחב. ״כמה חבל שלא תזכי יותר לראות אור שמש.״ ״כמה חבל שאתם לא תזכו לכלום. חבל, יכולתם להיות אנשים טובים״, עניתי. ״איך קוראים לכם?״ ״למה שנענה לך?״, שאל הגבר. ״אני רוצה לדעת״, עניתי, זועמת. הם פנו זה אל זה והתלחשו. מאחוריהם עמדה המנקה, מבוהלת. ״ליורילה״, ענתה המתנקשת לבסוף, ״ אלונורול״, אמר הגבר. הנהנתי. ״למה את צריכה אותם?״, שאלה האישה בחשדנות. ״כדי לכתוב על המצבות שלכם אחרי שכבר לא תהיו פה״, עניתי בשלווה, וכל הזמן חשבתי על הפנים הדוממות של הדרה. המתנקשים צחקו. ״את חושבת?״ חייכתי. ״אני יודעת״. לפני שהבנתי מה קורה כבר נורה מידו של הגבר סילון של קסם אדום. במקום לזנק הצידה פשוט הרמתי, מאיזושהי סיבה שלעולם לא אבין, את ידי השמאלית. הקסם פגע ביד. זה לא כאב. זו הייתה הרגשה של אור שנכנס לתוך היד שלי. המתנקשים נראו מעורערים. כנראה שזה היה אמור לעשות לי משהו. בום! אור לבן מסנוור שטף את החדר. עצמתי עיניים חזק וחיבקתי את גופתה של הדרה. האור התפוגג והשאיר כתמים כהים בראייה שלי. איפה המתנקשים? איפה המנקה שאת שמה לא ידעתי? הבטתי סביבי. הם נעלמו. אספתי את הדרה הדוממת בזרועותיי ונשאתי אותה לעבר מה שחשבתי שהוא היציאה. לא טעיתי. כשהגעתי החוצה וטעמתי אור שמש ואוויר טהור, הבנתי שאין לי מושג איפה אני, רק שאני בממלכה הראשונה והבית של הדרה בממלכה החמש-עשרה. תהיתי בעצבנות עד כמה הממלכות רחוקות. התרחקתי מהארמון וישבתי לנוח בצילו של עץ גדול ושופע בקצה חורשה קטנה. הסתכלתי מטה אל הפנים הדוממות של הדרה, על העיניים שלא ידברו, הפה שלא יצחק עוד לעולם… הנחתי אותה בעדינות על הדשא הרך. עכשיו נראה שהיא פשוט ישנה באחו. היה לי קשה להפנים את העובדה שהיא לא פה עוד, שהיא לא תהיה פה לעולם. הדמעות זלגו מעיניי ללא שליטה. החלטתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות למענה הוא להחזיר אותה הביתה. ראיתי פרחי בר לבנים שפרחו כמה פסיעות משם. קטפתי כמה וכרעתי ליד הדרה. הכנתי לה זר רענן לראש. אוי, הלוואי שהיא לא הייתה מתה, שהיא לא הייתה עוזבת אותי ככה… הרמתי את ראשה מעט והנחתי עליו את הזר שלי. בכיתי עוד. ״שלום ג׳יין,״ אמר קול מוכר מאחורי. הסתובבתי בפליאה. מולי עמדה נורילי, מביטה בי במבט יציב. פרץ האושר שחשתי כשראיתי אותה הפך לכאב כשחשבתי מה עלי לבשר לה. חשבתי שזו הזייה. ״למה את בוכה?״, היא שאלה בעדינות. ״כי… הדרה….״, עניתי בקול חנוק. היא התקרבה והביטה בביתה. ״היא מתה״, היא אמרה בעדינות. התיישבתי לצידה. ״את לא עצובה?״, שאלתי בתדהמה. ״למה שאהיה?״, היא ענתה בפליאה. ״היא יכולה לחזור״, היא הסבירה. התקווה שטפה אותי כמו גל גדול שפחדתי שיתנפץ. ״באמת? איך??״ היא צחקה. ״בזכותך.״ ״בזכותי?״ ״כן״. ״איך אני עושה את זה??״ ״יש בינכן קשר עמוק מאד, ואת השמש. זה לא ברור?״ ״הממממ… לא ממש.״ ״היא האדם הכי חשוב לך בעולם, נכון?״ רציתי לומר ׳לא, המשפחה שלי הכי חשובה לי.׳ אבל גיליתי שנורילי צודקת. ״כן…״ אמרתי בהיסוס קל. ״את רק צריכה להביע משאלה״, היא הסבירה. ״משאלה אחת? זה הכל? כבר הבעתי משאלה כזאת.״ ״באמת?״, מצחה של נורילי התקמט. ״מה הייתה המשאלה?״ ״הלוואי שהדרה לא הייתה מתה״. נורילי צחקה. אני הייתי מבולבלת.
״לא…את לא יכולה להחזיר את הזמן לאחור. את צריכה לבקש שמשהו יקרה. מבינה?״ ״לבקש ממי?״ היא משכה בכתפיה. ״פשוט לבקש. אבל את חייבת להאמין בכל ליבך שזה יקרה, אחרת זה לא יעבוד.״ ״בסדר. אני אמורה להגיד את זה, או לחשוב את זה?״ ״אני לא יודעת. מעולם לא הייתה לנו שמש. כל מה שאני יודעת זה מאגדות. אם האגדה לא נכונה…״ פניה קדרו. הנחתי את ידיי על מצחה הקר של הדרה. אני לא יודעת למה, זה פשוט נראה לי הדבר הנכון לעשות. עצמתי עיניים. ׳הלוואי שהדרה תחזור לחיים, הלוואי שהדרה תחזור לחיים, הלוואי…׳ המשכתי כך. כלום לא קרה. פרצתי בבכי. נורילי חיבקה אותי. ״האמנת בזה בכל ליבך?״, היא שאלה. ״במה?״ ״בזה שהיא תחזור לחיים״, היא הסבירה. ״לא…״ ״אז תאמיני בזה.״ הנהנתי ועצמתי עיניים. חזרתי בליבי שוב ושוב על המילים ׳הלוואי שהדרה תחזור לחיים׳. הפעם האמנתי בזה בכל ליבי. לפתע הבנתי שאלו לא המילים הנכונות. אבל לא ידעתי מה כן. אז ניסיתי. ראיתי בעיני רוחי את פניה החיוורות של הדרה, חיוורות כמו פרחי הבר הלבנים סביב ראשה. ׳הלוואי שהיא תחזור לחיים׳. חשבתי בכל כוחי. מצחה של הדרה התלהט בחום נורא, ואז התקרר שוב. פקחתי את עיניי והסתכלתי על הדרה. העיניים שלה היו עצומות, אבל היא לא הייתה חיוורת כל כך. הסתכלתי על נורילי בתקווה. היא רק חייכה והנהנה ואז קימטה את מצחה. הסתכלתי על הדרה. לפתע היא פקחה את עיניה. ״את חיה״, לחשתי, בקושי מאמינה. ״כן, אני חיה. למה שלא אהיה?״