אף אחד לא חזר מאת שולמית אינציגר

כולם כבר בחרו, אני עדיין משוטטת.
נותרו לי כמה שעות להחליט.
החבילות ממשיכות לצנוח משמיים, מנקדות את השדה היבש בתכלת בוהקת. חלקן קרועות, לפעמים זאת רק אריזה ריקה. בדקתי. כבר עברתי את כל החלקה.
בהתחלה אנשים פחדו מהן. אחר כך היו כאלה שהסתקרנו וניסו. למשל היה עיתונאי שהפך את הניסוי לאירוע תקשורתי: הוא עמד בכיכר העיר, מול השעון שאף פעם לא איחר. ברגע שמחוג השניות נגע בשתים עשרה, הוא פתח אותה. אי אפשר היה לפספס את הקול שבקע ממנה ואת הערפל הכחול שעטף אותו לפני שהתחילה ההקרנה של הגשמת המשאלה שלו. אחרי שתי דקות, אימא סובבה לי את הפנים ולקחה אותי משם כי המשאלה שלו כללה איבר ענק במיוחד ואת מייבל שואו, עירומה לגמרי.
אגב, מייבל כבר לא פה. גם לא אימא.
אפשר לומר שהעיתונאי היה חלוץ. אם היה חוזר, היו מעניקים לו מדליה, למרות שנגעלו.
הוא לא חזר כדי לקבל את המדליה.
אף אחד לא חזר.
לא היתה סיבה לחזור וגם לא אפשרות.
בהתחלה, כשהתחילו להיעלם, היתה בהלה. חיילים ירו על החבילות פגזי נפלאם שהבעירו את השדות. חיל האוויר הפציץ מהאוויר. גברים הצטיידו ברובים והתבצרו בבתים. החנויות התרוקנו: התחילו עם מים ונייר טואלט, אחר כך לקחו הכול.
אבל החבילות המשיכו לרדת. הייתי חומקת לרחוב וצופה בהן מרחפות כמו פתיתי שלג, מיטלטלות באוויר ונוגעות בקרקע ברכות. מדי פעם נשמע צליל הגונג וערפל כחול התאבך בגלל כלב או ילד סקרן.
מומחים באולפנים הסבירו יפה את מה שאף אחד לא הבין. הרב הראשי אמר שעלינו לחזור בתשובה ולהתפלל כי אמונה גורמת לניסים. קיוויתי לניסים אבל אולי האמונה שלי לא הספיקה. הקשבתי לפרשן צבאי שהרצה על אמצעים טכנולוגיים לחיסול החבילות ולמומחה צבאי אחר שהציע פצצת אטום. אבל הוא תמיד מציע פצצות אטום. לא נחשב.
אימא שלי הלכה ערב אחד לאספה של נומרולוגית מפורסמת שמתקשרת עם חוצנים וכשחזרה, אבא והיא רבו בקולי קולות. את הצעקות של אבא אפשר היה לשמוע עד קצה הרחוב ואימא בכתה ואמרה שסוף העולם הגיע וחבל לבזבז את הזמן שנותר על מריבות.
לא התפלאתי שאבא היה הראשון מהמשפחה שהתגשם.
תוך שבועיים כבר ידענו הרבה יותר. היו כמה שנבהלו בגלל ההשתלטות על כל לוויני התקשורת, אבל התרגלנו. "מתרגלים להכול," הסבירה לי אימא כשישבנו בערב מול הטלוויזיה וצפינו בשליחים על המסך, ואני חשבתי גם על המריבות שלה עם אבא ואיך כולנו התרגלנו. אבל הם כבר לא כאן ואני עוד מנסה להבין מה קרה. ההסבר בטלוויזיה היה הגיוני ומבוסס לגמרי על פיזיקת הקוונטים. השליחים היו מאוד נחמדים ומנומסים, למרות הערפל הכחול שהקיף אותם כמו חומה רוטטת ושקופה. הם התפלאו באמת ובתמים איך יש אנשים שמהססים, הרי מי המטורף שלא ילך לחיות במקום שבו כל המשאלות שלו מתגשמות? זאת הצעה של פעם בחיים, גם בגלל שאחרי ההתממשות כבר אי אפשר לחזור. בגלל פיזיקת הקוונטים, כמובן.
בכלל, על כל שאלה היתה תשובה ברורה שעליה אין דרך לערער. ולמען האמת, אף אחד לא באמת הבין את פיזיקת הקוונטים, אז המומחים בפאנל וגם הקריינים קימטו את המצח או נשענו על הסנטר כדי לא להיראות מטומטמים. אפילו המורה לפיזיקה דקלמה את המשפטים שהשליחים אמרו, למרות שלא הופיעו בספרים שלנו.
לא חשוב, בכל מקרה כבר לא אסיים תיכון.
אחר כך כולם רצו להצטרף. חוץ מהמורדים. תמיד יש מורדים שלא מסכימים. אבל גם למורדים יש משאלות, ואין יותר טוב מלהגשים משאלות של מורד, כך אמרו המומחים. אפילו אני הסכמתי, כי יש בזה הגיון ולא רק פיזיקת קוונטים.
השליחים הדגימו כמה רעיונות. הם הפגינו דאגה רבה והמליצו לחשוב ולתכנן, לא לקפוץ על המשאלה הראשונה. חבל לבזבז משאלה עם גחמה של רגע, אמרו שוב ושוב.
הטלוויזיה התמלאה בתוכניות על הגשמת משאלות. הקהל עודד את חברי הפאנל והימר על המשאלה. היו גם פרסים למי שהצליח לנחש הכי קרוב. בתוכנית הראשונה שראיתי היו ששה חברי פאנל. כולם הימרו שהאישה המכוערת תתממש כיפהפייה ואכן אחרי שהערפל הכחול התפזר היו לנו עשר דקות לבהות באישה הכי יפה בעולם. כולם מחאו כפיים. לעצמם, כי היא כבר נעלמה.
כל יום ישבנו לצפות בהגשמת משאלות. אחותי התמכרה, לא היתה מסוגלת לעזוב את הטלוויזיה, גם כשהמשאלות היו מגעילות. היא אהבה את ההפתעה וגם להמר יחד עם הצופים האחרים. החלום שלה היה להשתתף בתוכנית כמתגשמת, אבל היתה מוכנה להתפשר גם להיות בקהל.
אני אהבתי את רצועת השידור של הילדים. המשאלות שלהם היו צבעוניות ושמחות ועודדו אותי. לעומת זאת, תוכניות ההתגשמות של המבוגרים שודרו בשעות יותר מאוחרות, כי הרבה מהם הלכו על סגנון המשאלה של העיתונאי, ואימא היתה מסמיקה ומכבה את הטלוויזיה.
לא כולם בחרו להגשים בטלוויזיה. לפעמים הספיק קהל קטן יותר. המורה שלי, למשל. היינו באמצע שיעור (כי אז עוד היו בתי ספר). המורה עמדה לפנינו, אוחזת בחבילה ופניה זורחות. האור הכחול הקיף אותה והיא הופיעה בשמלת כלה שנראתה כמו קצפת. החתן שלה היה גבוה עם שיער מתולתל ארוך וטוקסידו שחור עם עניבת פרפר אדומה. הם עברו, יד ביד, תחת קשת פרחים צבעונית. ברגע שידו נשמטה, היא שלפה סכין ונעצה אותה הישר לתוך הפרח שענד על הדש. היא עשתה את זה חמש פעמים ברציפות. אחרי הנעיצה השנייה, הדם פרץ בסילון ומילא את הרחבה כולה. רציתי להקיא. עצמתי עיניים והתפללתי שעשר דקות של ההגשמה יסתיימו כבר. כשנשמע צליל הסיום פתחתי את העיניים ושום דבר לא היה שם, גם המורה. היא עברה לַממד שבו תמשיך לחיות את משאלותיה.
דן, השכן שלי, בחר בהגשמה פרטית. בהתחלה הוא שיתף אותי. בנינו תסריט מדויק ודן התעקש לבדוק את הפרטים. המשאלה שלו היתה לחיות בטבע, הרחק מהמשפחה שלו. בעיקר מאבא שלו. לפני זה בדקנו את המשאלה להכות את אבא שלו וגם תרגלנו כמה פעמים את התנועה הכי טובה. הלכנו לחצר האחורית וניסינו תנועות שראינו בסרטים ואפילו כאלה שהמצאנו בעצמנו. בסוף הוא התעייף ואמר בקול נחנק שלא נראה לו שירצה להמשיך כל החיים להכות אותו. בזמן שדיבר הוא עמד כפוף עם כתף אחת שמוטה, ואני ריחמתי עליו. הצעתי שנחפש תמונות של בקתות בלב היער עם פלג מים צלולים. הוא חייך בעייפות ולא ענה.
די נעלבתי שהוא בחר לעשות זאת בחדר שלו, לבד. באתי אליו אחר הצוהריים עם תמונה של בקתת עץ שמצאתי בספר, אבל אימא שלו אמרה שזה כבר קרה. ראיתי שהיא מאוד שְמֵחה כי הציצה מהחלון וראתה שהיה מאושר בזמן ההתגשמות.
לא כולם שמחים. יש שבוכים, כמו שקרה לי בזמן שאימא התגשמה. בלילה לפני שהלכה, ישבנו ביחד. היא התקשתה לנסח את המשאלה שלה. "אני מזל מאזניים," אמרה לי בעצב. "קשה לנו להחליט."
זה באמת מזל די מחורבן כשצריך להגיע להחלטה הכי חשובה בחיים שלך. "אני מזל קשת," אמרתי לה, "וגם אני עדיין לא החלטתי. מה הכוכבים אומרים על זה?"
היא קצת הסמיקה כאילו תפסתי אותה על חם, אז מיד הצעתי שנשים בטלוויזיה כמה תוכניות, היו שם לפעמים רעיונות יפים. ישבנו מחובקות וצפינו בזה אחר זה בגברים ונשים שנראו כמו אלים. אימא אמרה שהבנות נראות רעבות וזה מכוער. כשדיברה, ליטפה מדי פעם את שיערה שהיה אסוף בגומייה, כמו זנב של עכבר. לרוב היו כמה סיכות תקועות בצדדים, מעל הרקות, כדי להחזיק את הקווצות הדקיקים שהתעופפו סביב פניה ושיוו לה מראה מוזנח. שאלתי אותה אם היא מדמיינת את עצמה עם המון שיער שעוטף אותה כמו באגדות והיא צחקה וענתה שזה לא מה שיעשה אותה מאושרת, אבל העיניים שלה נותרו עצובות. אולי כי אבא התגשם כבר מזמן ולא היה עם מי לריב.
ראינו ביחד עשרות סרטי התגשמות ששודרו בשרשרת אינסופית. מדי פעם דילגנו על אנשים שמזיינים בלי הכרה. אימא אמרה שזה גועל נפש שמראים את זה בטלוויזיה ואני הזכרתי לה שכולם צופים בגלל ההפתעות, גם אם המשאלה היא לזיין כל היום. את המילה לזיין אמרתי כבדרך אגב כי המילה כבר איבדה את הבושה.
הכי אהבתי את זוכי פרס נובל, לא את אלה שסתם נופפו בפרס וקדו למלך שבדיה אלא את האנשים שגם נאמו והציגו את הגאונות שלהם. ברגעים שהתלבטתי, רציתי להתגשם שם. אחר כך הבנתי שאין לי מה להגיד על הבמה – וגם הסתבר שזאת משאלה די נדושה.
המלכודת היא שיש רק הזדמנות אחת. ברגע שמביעים את המשאלה, היא מתממשת מייד: קודם בחיזיון ואחר כך בַּממד האחר. אם לא מוצא חן בעיניך, אבוד. ראיתי למשל ברחוב איש עם כרס ענקית שהשתפכה מעבר לחגורה; הוא תפס את קופסת התכלת הרכה וצרח שהלוואי שכולם ימותו. אחרי צליל הגונג והערפל הכחול, ראיתי את האיש פוסע בין ערמות של גוויות. שורות של גוויות. שדות של גוויות. פניו היו אפורים מאימה.
ביום שאימא התגשמה בכיתי למרות שהיא הייתה מאושרת. אבא כבר לא היה איתנו לראות שהיא משעינה את ראשה על כתפו של השכן שהיה לנו פעם, לפני שעברנו דירה. לקח לי כמה דקות לזכור איך קוראים לו. עיניה זרחו ועל פניה ריחף חיוך שמעולם לא ראיתי קודם. זה היה הרגע שבו התחלתי לבכות, כי הבנתי שמעולם לא היתה מאושרת איתנו באמת. במשך עשר דקות תמימות היא רק שמה עליו את הראש ואחזה בידו, עד שהתפוגגה.
עכשיו רק אני כאן. הבתים נטושים. גם הטלוויזיה כבר לא משדרת התגשמויות כי אין מי שיצפה בהם. בינינו, אחרי כמה חודשים זה באמת נהיה משעמם. אפילו הילדים כבר למדו מה לבקש כי צברו הרבה שעות צפייה ויכולנו לנחש ממבט ראשון מה תהיה המשאלה שלהם.
השקט מרעיש לי. אני עייפה מדי ובהחלטה של רגע, מושיטה יד אל אחת החבילות שלרגליי. בתוכה יושב אחד מהם. יש לו ריסים ארוכים, כאלה שתמיד חלמתי שיהיו לי. רציתי לבדוק עוד חבילה או שתיים, אולי הריסים שלהם יהיו כמו שלי. קצרים ובהירים, כמעט שקופים. אבל זה לא עובד ככה. ברגע שפתחת, התהליך התחיל.
הרבה זמן חשבתי לבקש להיות שוב עם אבא ואימא ואחותי הגדולה. החפצים שלהם נשארו בחדרי הבית כאילו הם תכף חוזרים. לא נגעתי אפילו באוכל שאימא השאירה לי במקרר ובסוף זרקתי כי הסריח. בהתחלה מאוד התגעגעתי ובכיתי בלילות. עם הזמן, התחלתי לכעוס. קודם כל על אבא שרץ להתגשם אחרי שראה את המופע של העיתונאי ולא היה אכפת לו מה נחשוב. ואז על אחותי שזכתה להשתתף בתוכנית טלוויזיה והפתיעה את הקהל כשהלכה להתגשם כמדענית שחוקרת אוקיאנוסים. כולם מחאו כפיים כשהיא ישבה כפופה בתוך צוללת זעירה, מוקפת דגים צבעונים. חלקם התאכזבו כי הימרו על האישה הכי יפה או תכשיטים והפסידו. אני ניגבתי כמה דמעות למרות שהייתי אמורה להיות שמחה בשבילה, אבל חשבתי שהיא לא היתה צריכה להסתיר את הסוד גם ממני. כעסתי גם על אימא, בגלל השכן; ברור שהם ניהלו רומן, אחרת לא היתה לה משאלה לחיות אתו. כל השנים האלה שיקרה לנו.

אני מסתכלת אל ההוא שבקופסה והוא מסתכל עלי בחזרה. מחכה. בסוף אני אומרת שהמשאלה שלי היא לדעת את האמת. הוא מביט בי בפליאה ושואל אם אני בטוחה, כי יש המון דברים נפלאים שאפשר להגשים, בטח יש לי חלומות, ולא חבל לוותר על החלומות רק בשביל האמת?
הוא צודק, אבל אני מתעקשת בכל זאת. בשביל מה להיות בעלת הריסים הכי יפים בעולם או לשוט לנצח על יאכטה בשעה שהשאלה הזאת מזמזמת לי במוח כמו מקדחה של רופא שיניים בתוך הפה.
הוא אומר לי שאני יכולה לקבל את המשאלה שלי, כי ככה זה עובד, אבל האמת עלולה לאכזב אותי. ובכל מקרה, כבר לא נותרו כמעט בני אדם אז בשביל מי בדיוק אני רוצה לדעת את האמת? ריסי המשי הארוכים שלו עולים ויורדים ואני תוהה איך זה להסתובב בעולם עם עיניים מעוטרות יפה כל כך ומייד אחר כך חוזרת בתוקף על הבקשה.
ערפל כחול מתחיל להידחק מתוך גופו. הוא מניח יד שקופה על שלי וקולו סמיך ומתוק, מתחנן בפניי לא לבזבז את ההתגשמות שלי.
אני מהדקת שפתיים כדי לא לענות לו. הגונג מצלצל. הערפל מקיף אותי. עכשיו קולו חלול וחדגוני. הוא מספר על אמנה בין גלקטית שנוסחה אחרי מלחמות ארוכות שבהן השמידו פלנטות שלמות וחוסלו זנים רבים של חיים. האמנה אוסרת על פינוי אוכלוסיות מקומיות בניגוד לרצונן. לכן עם השנים פותחו טקטיקות מעודנות כדי לגרום לתושבים לנטוש אותן מרצונם החופשי.
"ואם לא ארצה להתפנות מכאן?" אני מקשה.
חיוך חומל עולה על פניו והריסים מרפרפים על עיניו היפות.
"כבר החלטת," הוא אומר לי. "את לא רואה?"
מסביבי שדות ריקים. אני רואה.