"תקווה, אחרי שאת מסיימת להכין את הסלוודור תעבירי סמרטוט בפרונט ותרוקני את הפחים.
אנחנו פותחים בתשע. כן?
כל בוקר אותו סיפור.
אם אני לא מזכיר לה מה לעשות, היא תתעופף לי פה מאחור כמו בלון הליום עם המחשבות שלה.
יש לה מזל שיש לה ידיים טובות, אחרת כבר מזמן הייתי מפטר אותה."
הייתי אמורה כבר להתרגל לזלזול של דוד, אבל לאחרונה ממש קשה לי איתו, קשה לי אפילו לשמוע אותו מדבר. משהו זז בתוכי, משהו משתנה. כאילו מתנפח בתוכי בלון שבסופו יתפוצץ.
כשהייתי בת ארבע עשרה הורי מתו בתאונת דרכים, ונותרתי לבד. המתנה היחידה שהם השאירו לי היא שם שאף אחד לא ביטא נכון. אם היו מתרגמים אותו לאנגלית אז הוא היה Hope, אבל כולם קראו לי תקווה. במלעיל. אף פעם לא היה לי נוח לתקן אותם, למרות שמאוד אהבתי את השם שלי. הוא שם אופטימי וחיובי, כמו שאני תמיד ניסיתי להיות, ולמה שאני אכנס לויכוחים והסברים? אף פעם לא אהבתי את זה. כנראה בגלל זה נשארתי עם דוד כל כך הרבה זמן.
כבר כמה שנים שאני עובדת בקונדיטוריה של דוד, "דוד המתוק בע"מ", מכינה מאפים מתוקים עם קרם, מוס, מצופים בשוקולד, סוכריות ועוד. אבל אם זה תלוי בי, אני אכין רק פרלינים. משאלת הלב שלי היא קונדיטוריה משלי שמתמחה רק בפרליני יוקרה, אבל תמיד אני מוצאת סיבות למה לא לעשות את זה. לפתוח כזה מקום צריך הרבה כסף, ואני אצטרך לטפל בהזמנות, אספקה, פרסום, ומה עוד? ואני רק אוהבת להכין שוקולדים ולשמח אנשים. אני לא טובה בכל השאר. בינתיים אני תקועה במטבח האחורי אצל דוד "המתוק", מכינה חיקויים לכל הפרלינים הכי מפורסמים בעולם.
כבר בלימודים נמשכתי לפרלינים. דוד גילה די מהר שיש לי יכולת לקחת פרלין, לפורר אותו למרכיביו ולהרכיב אותו, קודם בדמיוני, ואחר כך הלכה למעשה, וליצור חיקוי לפרלין ברמת דיוק כזו, שגם כששוקולטיירים מנוסים טעמו מפרי כפיי הם לא יכלו לנחש שאני הכנתי אותם. ברגע שדוד הבין את זה, הוא התחיל להזמין לי פרלינים מפורסמים מכל העולם כדי שאכין אותם והוא יוכל למכור אותם במחיר מופקע.
אני הכי אוהבת לעבוד בחנות הקדמית, או בפרונט, איך שדוד כינה אותה. ככה אני יכולה לראות איך פני האנשים, שהיו לרוב פנים עצובות, או עייפות, חרושי קמטים עם עיניים טרודות וכבויות משתנות לפנים מלאי עונג, חלקות ומוארות כבמטה קסם, אחרי שהם טועמים את אחד הפרלינים שלי.
גברת ואדון שמחוני, מהלקוחות הקבועים של החנות, היו היחידים שקראו לי תקווה עם מלרע. הם היו זוג זקנים חביב ותמיד שמחתי לראות אותם. הם כינו אותי 'דוקטור שוקולד', המצחיקים, והיו חוזרים ואומרים שהם מכורים לפרלינים שלי. יום אחד הגיע אדון שמחוני בלי אשתו. כששאלתי הוא סיפר לי שאשתו נשארה היום בבית ושהיא חולה בדיכאון. הבת שלהם נפטרה מסרטן, והפרלינים שלי הם התרופה היחידה שמצליחה להביא חיוך על פניה של גברת שמחוני. הוא סיפר את הסיפור בצורה אגבית, עובדתית, מנסה לשוות לקולו יום יומיות, אבל עיניו סיפרו סיפור אחר. היה לי מאוד עצוב לשמוע על הבת שלהם ולא ידעתי כל כך מה להגיד. מה אפשר להגיד לבן אדם שנפער לו חור שחור בחיים, איתו הוא צריך מעכשיו לחיות? ואיך המילים שלי יעזרו לו לשאת את הכאב? אבל שמחתי לפחות שהפרלינים שלי מצליחים לתת קצת נחמה לגברת שמחוני, ותמיד השתדלתי להציע להם מהפרלינים המשובחים ביותר.
היום מיהרתי להגיע לקונדיטוריה כי דוד הודיע לי שהגיע משלוח מבית פייר מרקוליני מבריסל של טראפל קרמל מלוח. כבר הרבה זמן רציתי להכין את הטראפל הזה אבל לקח לדוד שבועות עד שהוא הזמין את המארז מבלגיה, ועד ששכנעתי אותו לשלם על וניל מיוחד ממדגסקאר, שהיה הכרחי להכנת הקרמל.
בדרך כלל אני נהנית ללכת ברגל לעבודה. זה לוקח בערך חצי שעה. אבל היום היה יום חם במיוחד אז עליתי על האוטובוס שמגיע לרחוב ביאליק ברמת-גן. המזגן של האוטובוס נאבק לקרר ללא הצלחה את האוויר הלח, הדחוס בריחות הזיעה של הנוסעים שגדשו את האוטובוס. שמחתי מאוד לרדת מהאוטובוס בתחנה של ביאליק-תובל. כשהלכתי לכיוון רחוב תובל התחלתי לדמיין בראש את תהליך הכנת הקרמל עם הוניל.
נדרש דיוק מוחלט בתהליך ערבוב הקרמל, עד שהוא מגיע למרקם של קרם פטיסייר, ולריח הוניל הייחודי שלו, שמעיף אותך בדמיון לאיים אקזוטיים. באותו הרגע בדיוק היה צריך לבזוק את המלח בעדינות לתערובת תוך כדי בחישה איטית. אסור לבחוש יותר מדי אחרת הקרמל יצא קשה כמו אבן ולא אוורירי, ותוך כדי הערבוב היה צריך להריח את התערובת. הרחתי את התערובת והריח היה ממש לא טוב. פתאום התעוררתי מהדמיונות ומצאתי עצמי ברחוב, ולא בסדנה, ויש ריח חריף, שהיה רחוק מאוד מריח של קרמל עם וניל. כשהרמתי את הרגל ראיתי שדרכתי על חרא של כלב. שיט.
ניסיתי לגרד את הלכלוך הריחני תוך כדי גרירת הסוליה על המדרכה. בסוף התיישבתי על גדר אבן של אחד הבניינים כדי לנגב את שאריות הלכלוך עם מגבון של 'ארומה' שהיה לי בתיק כשפתאום שמעתי יללה חלשה. זו הייתה יללה של גור חתולים, שחזרה שוב ושוב. אם לא הייתי יושבת בדיוק במקום הזה כנראה שהייתי מפספסת אותה. היה משהו מיוחד ביללה הזאת שגרם לי להזדהות איתה.
התחלתי ללכת קצת ימינה וקצת שמאלה על המדרכה, מנסה למצוא את המקור של הקול אבל היללה העקבית נבלעה ברעש הסואן של הרחוב. חזרתי לשבת בדיוק באותו מקום ושוב שמעתי את התחינה החרישית. היללה התחזקה קצת כשהתקרבתי לפח ירוק גדול שעמד על המדרכה. פתחתי את המכסה של הפח ותקף אותי ריח של גבינה חמוצה, פלאפל ובשר רקוב. כמעט שהקאתי, אבל שמתי לב שהיללה התחזקה. סתמתי את האף והסתכלתי לתוך הפח. במבט ראשון נראה שיש בפנים רק זבל. יכול להיות שמישהו זרק גור חתולים לפח? זה לא אמיתי.
למרות הריח הנורא התחלתי לחפור בפח אחוזת אמוק ובין קליפות של ירקות, לחם יבש ומשהו ירוק לא ברור ונוזלי גיליתי קופסת נעליים. הוצאתי את הקופסה מהפח ופתחתי אותה מהר. בתוך הקופסה היה גוש פרווה אפור בהיר, קטן ומיילל.
איך אפשר לעשות דבר כזה ליצור חי? לפעמים אני לא מאמינה על אנשים. הלב שלי דפק בעוצמה. הסתכלתי ימינה ושמאלה. אנשים הלכו ברחוב, לא שמים לב לדבר חוץ מלטלפון שבידם.
גור החתולים, שהיה גדול קצת יותר מכף היד שלי, היה מוזר. הייתה לו מעין גיבנת. אף פעם לא ראיתי חתול עם גיבנת. אולי בגלל זה זרקו אותו. כשערסלתי אותו וליטפתי אותו הוא חדל ליילל והביט בי בעיניים ירוקות כחולות עם אישונים שחורים כפחם. עיניו החודרות היו מלאות תבונה שיש לגורואים טיבטים המכירים את נפש האדם. לרגע היה נראה לי שלא אני שמצאתי את הגור, אלא הוא מצא אותי. כאילו הוא חיכה לי בתור הפח.
הוא בטח רעב וצמא המסכן, חשבתי, ורצתי למכולת בסוף הרחוב וקניתי קרטון חלב. 23 שקלים, ממש גניבה לאור יום. הגור הקטן שתה בשקיקה את החלב. כשראיתי אותו מלקק את החלב, ואחר כך מלקק את שפמו מטיפות החלב, הלב שלי נרגע. עדיין לא האמנתי שמישהו לקח את הדבר החמוד הזה, שם אותו בקופסא וזרק לפח, כאילו הוא פסולת. אז מה אם הוא קצת שונה.
הטלפון התחיל לצלצל. זה היה דוד. שיט. אני מאחרת. הוא בטוח כועס בטירוף. הלב שלי התחיל לדהור. אין לי כח שוב לזלזול שלו. "דוד… הייתי כבר בדרך… הייתה יללה.. הייתה קופסה בפח… של נעליים…" מילמלתי בטלפון משפטים לא ברורים.
"תקווה, תפסיקי לבלבל את המוח. המשלוח של הטראפל היקר שלך הגיע, וחסר לך שהוא יהרס. כדאי מאוד שתזיזי את עצמך לפה מהר. איך אני סובל את המעופפת הזאת? אין לי מושג," אמר דוד וניתק.
הסתכלתי על גור החתולים שהתכרבל בידיי. נראה שהיה לו נוח עכשיו. מה אני הולכת לעשות עם גוש הפרווה החמוד הזה?
החלטתי שעד שאני אדע שהוא בסדר, ושיש מישהו שדואג לו, אז הוא יבוא איתי.
כשהתקרבתי לחנות חשבתי על מה דוד יעשה כשיראה חתול כזה מוזר, אז שמתי אותו בחזרה בקופסא שלו. "תהיה בשקט, טוב?", היה הסתכל עלי ונראה לי שהוא מבין.
ניסיתי להתגנב דרך הדלת האחורית, אבל דוד חיכה לי שם עם פרצוף של תוכחה. לאחרונה דוד לא היה מרוצה מהרבה דברים וזה הגיע למצב שהרגשתי מועקה רק מלהיות לידו. הוא עמד בדלת האחורית והתחיל להפציץ אותי בשאלות. "למה את מאחרת תקווה? ותראי איך את נראית, כולך מלוכלכת. ומה זה הריח הזה שיוצא ממך? שפכו עלייך פח זבל בדרך לעבודה? עם המזל שלי בדיוק היום יכנס לפה פקח ממשרד הבריאות. מבט אחד עליך והוא ישלול לי את הרישיון. תחליפי בגדים ותיכנסי כבר להכין את הטראפל החדש הזה, שהוצאתי הון כדי להביא לך אותו מבלגיה." הווריד של דוד ליד הרקה הימנית התנפח, ופעם בחוזקה. זה קרה לו רק כשהוא היה ממש עצבני.
הרגשתי רעד ברגליים. הנשמה שלי חיפשה מקום להסתתר. ביקשתי משהו שיחזק אותי והגנבתי את ידי לתוך הקופסה ללטף את הגור הפרוותי. פתאום הרגשתי אנרגיה זורמת מכפות ידי לכל הגוף, והרגשתי עוצמתית. זה היה מוזר, אבל פתאום הבנתי משהו. היה לי עדיין קשה לתרגם את מה שהבנתי למעשים, והיססתי לרגע, אבל אז הזדקפתי מול המתקפה של דוד, הלב שלי על 200, ואמרתי לו בנחרצות שאף פעם לא הייתה בי "דוד, אני מתפטרת."
"את מה?" עיניו של דוד גדלו והפה שלו נשאר פתוח כמו דג.
"מתפטרת." חזרתי על עצמי, עדיין לא מבינה מה קרה, ומה נכנס בי.
דוד סגר את הפה הפעור, בהה בי לרגע מופתע והתחיל לצעוק.
"מה מתפטרת? את נורמלית? מתפטרת היא אומרת לי. תגידי? קיבלת איזה מכה בראש בדרך לכאן? מה יש'לך? עם הראש המעופף שלך את לא תוכלי להסתדר בלעדיי. את צריכה להגיד תודה על זה שהמשכתי להעסיק אותך כל הזמן הזה." הווריד של דוד המשיך להתנפח. בהיתי בו בפחד, כאילו הוא עלול להתפוצץ כל רגע, אבל המשכתי לעמוד זקופה מול התפרצות הזעם של דוד. הלב עדיין פועם בחוזקה, אבל התחילה לשקוע בי מעין שלווה לא רגילה, כמו ענן של קמח שאט אט שוקע לארץ.
פרץ העצבים של דוד התחיל להיחלש ומבטו של דוד הפך להיות טרוד ומודאג כשראה שאני לא זזה ממקומי. לא היה לי נעים לראות את דוד ככה, בכל זאת הוא עזר לי מאוד בתחילת הדרך. אבל בזמן האחרון החלה להצטבר בי התרעמות שנבנתה בתוכי, ומתוכה צמחה ההבנה שהרימה את ראשה היום, שהמצב לא יכול להשתפר אם אמשיך לעבוד אצל דוד.
"אני רק דאגתי לך כל השנים. לקחתי אותך ישר ממכללת דנון, אפילו לפני שסיימת. האמנתי בך, גידלתי אותך כאילו היית הבת שלי וככה את גומלת לי? ועוד אחרי שהוצאתי הון על הטראפלים החדשים? תחשבי על זה שוב. בבקשה תקווה." דוד גלגל את עיניו בתסכול והחל ללכת הלוך ושוב במקומו.
"זה בגלל שאני לא נותן לך מספיק זמן בפרונט?" הוא הביט אלי בשאלהץ לא עניתי אז הוא ענה לעצמו "אין בעיה. רצית פרונט? קיבלת פרונט. שלא תגידי שאני לא בסדר איתך. ואני אפילו אתן לך חופש בשישי הקרוב. על חשבוני." הוא אמר וטפח לעצמו על החזה מרוצה.
עמדתי במקומי, מביטה בדוד, בלי להוציא מילה.
דוד ראה ששום דבר שאמר לא הזיז אותי ממקומי. הוא היה רגיל שאני עושה את מה שהוא אומר לי והוא לא ידע איך להתמודד עם המצב המוזר הזה, ועם התקווה החדשה הזאת שהופיעה מולו היום. "נו, תקווה, מי יכין לי את הפרלינים? אין מישהו בעולם שיש לו את היד שלך. אולי תחשבי על זה שוב? בבקשה." הוא כבר נשמע מתחנן.
"תודה על כל מה שנתת לי במשך השנים דוד, אבל אני החלטתי." אמרתי, מנסה לשוות לקולי רוגע ואיפוק, כשבפנים כולי התרגשות ורעידות. "אני אהיה בקשר עם שאול רואה החשבון בקשר לפיצויים שלי." אמרתי בקור רוח, מנסה שקולי לא ישבר. הסתובבתי מהר והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס באבא-הלל, לפני שאתחרט על מה שעשיתי.
מה עשיתי?
תוך כדי הליכה הוצאתי את הגור וערסלתי אותו בידיי. הוא הביט בסקרנות סביב, אזניו מתרוממות ועוקבות אחרי אופנוע שעבר בכביש. "תגיד? ראית מה שקרה עכשיו?" הגור הביט בי, לא מבין מה אני רוצה."אני לא מאמינה. זה לא אמיתי. הרגשתי כאילו אתה נותן לי את האומץ לעשות את מה שחלמתי לעשות כבר הרבה מאוד זמן. זה נכון?" עדיין ניסיתי לעכל את מה שקרה עם דוד. "מיאו!" ענה הגור ברצינות והמשיך להביט בדרך.
המשכתי ללטף את הגור תוך כדי הליכה לתחנת האוטובוס והרגשתי שהלב שלי נהיה קל ומאושר כמו שלא היה כבר הרבה מאוד זמן.
בימים הבאים לא יצאתי מ"מגדל השן" שלי. דירת חדר וחצי קטנה, קומה שלישית בלי מעלית ברחוב פרופ' שור בתל אביב עם נוף לפארק קטן בין הבניינים. וולט עבד אצלי שעות נוספות. אפילו הזמנתי ציוד לחתול בוולט.
במהלך הימים האלה, כשהיו לי רגעים של חרטה וחוסר השלמה, והתחלתי לשאול את עצמי מה עשיתי, ואיך יכול להיות שהשלכתי את כל החיים שלי בשגעון של רגע, בדיוק אז הופיע לידי גור החתולים. מתחכך בי, קופץ עלי, מתפנק בידיי או שסתם מביט בי במבט מבין, וזה מילא אותי שוב בנחישות ובאומץ שחשתי באותו רגע שבו התפטרתי. הוא לא עזב אותי אפילו בלילות, בהם הוא נרדם במיטה שלי כשהוא מכורבל ליד רגליי.
דוד התקשר אלי כמה פעמים ביום הראשון. סיננתי אותו. ביום השני התקשר כבר פחות, וביום השלישי הוא ניסה רק פעם אחת, וזהו. שנים של עבודה באותו מקום, עם אותו בן אדם, ואחרי שלושה ימים הוא עבר הלאה. כנראה שלפעמים אתה צריך לקחת קצת מרחק מהחיים שלך כדי להבין אותם באמת.
ככל שהימים עברו שמתי לב לשינויים די דרמטיים בגור החתולים. כנראה הוא בגיל כזה. מעולם לא גידלתי חתול, אז לא היה לי מושג אם זה נורמלי. הוא גדל ממש, צבע הפרווה שלו התחיל להפוך מאפור בהיר ללבן שנהב, והגיבנת שלו התחילה לגדול, כמו ביצה, רק שהמעטה החיצוני היה רך ולא קשה. זה היה קצת מוזר והתלבטתי אם לקחת אותו לוטרינר, אבל החידלון שאחז בי בימים האלה קרקע אותי לספה.
לאחר כשבוע קמתי צמאה באמצע הלילה. גיששתי את דרכי באפלה לכיור במטבח ומזגתי כוס מים. כשהסתכלתי לכיוון שולחן האוכל, שהואר מקרן של פנס הרחוב, ראיתי את גור החתולים ועל גבו כבר לא הייתה גיבנת. מוזר. התקרבתי כדי לראות יותר טוב ופתאום הגור פרש לרווחה זוג כנפיים עם נוצות לבנות. תאורת הרחוב שהאירה אותו מאחור שיוותה לו מראה של חתול מלאך. הייתי בשוק.
החתול נופף בכנפיו, עף ונחת לי על הכתף. מה קורה פה? אני חולמת? צבטתי את עצמי בחוזקה ביד, "איי," זה כאב. זה לא חלום. לגור שלי צמחו זוג כנפיים. הורדתי אותו מהכתף שלי וערסלתי אותו בידי. הגור התמסר וגרגר בהנאה. ליטפתי את ראשו, והעברתי את ידיי על כנפיו. הן היו כל כך רכות ונעימות. הוא היה מלאך יפיפה. "אתה יצור מיוחד מאוד, נכון? איך מצאת אותי? אתה פה כדי לעזור לי?" הבטתי בפניו, מנסה לזהות שמץ של הבנה, של אישור. "כל פעם שאתה לידי אני מרגישה כוח שלא ידעתי שיש בי. אתה פה כדי ללמד גם אותי איך לפרוש כנפיים? אני לא בטוחה שאני יודעת איך." ידעתי שאני מדברת אל עצמי. החתול לא הגיב. רק הביט בי עם עיניים נוצצות וגרגר בהנאה. לקחתי אותו איתי בחזרה לחדר השינה. הוא התהלך על המיטה, התכרבל ליד רגליי ושנינו נרדמנו.
בלילה חלמתי שהחתול ואני עפים בשמיים, לשנינו כנפיים לבנות, גדולות ויפות. אנחנו מביטים על הארץ מלמעלה, מסתכלים על אנשים שנראו כמו נמלים קטנות, שמתרוצצות ממקום למקום.
בבוקר למחרת חשתי הרבה יותר קלילה. כאילו המועקה, שהכבידה עלי בימים האחרונים, הוסרה. הריח החזק והטעם המריר של הקפה השחור של הבוקר חידד לי את המחשבה, כשהתיישבתי לשולחן האוכל, מנסה לחשוב איך אני מוציאה את החלום שלי לפועל. החלטתי שאני לא מתכוונת להסתכל אחורה, רק לפעול קדימה לעבר החלום שלי, אבל לא ידעתי כל כך מה לעשות. מגיל צעיר אני לבד בעולם, אבל תמיד היו שם אנשים שעזרו, או שאמרו לי מה לעשות. עכשיו אני צריכה להמציא את עצמי מחדש ולא ידעתי מאיפה להתחיל.
החתול עף מחדר השינה ונחת לי על הכתף, ממש כמו תוכי מאולף. "בוקר טוב מלאך." הורדתי אותו מכתפי והנחתי אותו על השולחן מולי, עדיין לא מאמינה שאני לא חולמת. מי יאמין לי?
הוא הביט בי והתקרב אלי, מתנגח קלות עם ראשו בידיי. דורש את הפינוק שלו. גירדתי לו בראש, מאחורי האוזניים, והוא החל לגרגר בהנאה. "אם אתה הבאת אותי למצב הזה, אולי אתה תדע איך לעזור לי להוציא את החלום שלי לפועל?" פניתי אל החתול, אבל יותר דיברתי אל עצמי. הוא הרי לא מדבר, למרות שאי אפשר לדעת. הרי בחיים לא חשבתי שאראה חתול עם כנפיים. החתול הביט בי. זה נראה כאילו הוא מבין את מה ששאלתי. האור במטבח נתן לעיניו צבע טורקיז עמוק, ואני הרגשתי שאני נשאבת לתוך העיניים שלו, ששידרו שלווה, רוגע והבטחה.
פתאום הייתה דפיקה בדלת.
"זה קשור אליך?" שאלתי את החתול, שהשיב לי במבט של מסתורין. בדרך לדלת חשבתי על זה שאני לא מצפה למישהו. אין לי חברים טובים שיקפצו לבקר בלי להודיע, וגם לא נראה לי שהזמנתי משהו מוולט. מי זה יכול להיות?
פתחתי את הדלת, ולתדהמתי ראיתי את אדון שמחוני, הלקוח הותיק מחנות השוקולד. הוא התנשף בכבדות, אוחז בצידו הימני, פניו מעוותים מהמאמץ וקרחתו מבריקה מזיעה. "אדון שמחוני? מה אתה עושה כאן?"
"בבקשה תקווה, את יכולה לקרוא לי גדי." הוא אמר, מנסה להחזיר את נשימתו. "אפשר להכנס?" הוא ביקש, עדיין מתנשף בכבדות, אוחז במשקוף הדלת לתמיכה.
"בוודאי," פתחתי בפניו את הדלת לרווחה. "להביא לך משהו לשתות? בטח חם בחוץ." אמרתי והצבעתי לכיוון הכורסא, "בוא תשב." מה הוא עושה פה? ואיך ידע למצוא אותי?
"כוס מים קרים בבקשה. תודה." הוא ביקש, והתיישב באנחה על הכורסא מול החלון שצופה לפארק. "שלוש קומות בלי מעלית. וואו, אני ממש לא בכושר." הוא חייך מתנשף.
כשמזגתי מים קרים מבקבוק מהמקרר שמתי לב שהחתול נעלם. אולי עדיף ככה. אני לא יודעת איך אדון שמחוני יגיב למראה חתול עם כנפיים.
"מה אתה עושה פה? אדון שמ.. אה.. גדי." שאלתי, אחרי שהוא שתה קצת ונשימתו חזרה אליו.
"את יודעת כמה הפרלינים שלך חשובים ללאה אשתי." גדי חייך.
"כן?" עדיין לא הבנתי לאן זה הולך.
"מאז היום בו נכנסנו לחנות של דוד ופגשנו אותך, קרן אור מחייכת שכמוך, וטעמנו את הפרלינים שלך, זה שינה לנו את החיים. לא סתם קראנו לך, דוקטור שוקולד." הוא הביט סביבו לרגע, אוסף את מחשבותיו ואחר כך הביט בי וניסה להסביר. "יש משהו באנרגיה שאת מעניקה לשוקולדים שלך. בקסם הזה שהופך אותם להיות תרופה לנפש. זה לא שפתאום החיים שלנו ורודים עם ציפורים מצייצות, אבל החיים של לאה הפכו להיות נסבלים, והביקור היומי אצלך הפך להיות המרכז של היום שלנו."
ידעתי שגברת שמחוני אהבה את הפרלינים שלי והבנתי שהם עוזרים לה, אבל לא תיארתי עד כמה הם היו חשובים לבריאות הנפשית שלה, שגדי הצליח למצוא אותי ולהגיע אלי לדירה. לא ידעתי איך להגיב למה שגדי סיפר לי.
"לפני שבוע גילינו שהתפטרת. הגענו לחנות, והיא נראתה הרבה יותר קודרת. דוד היה נראה שבור וסיפר בכעס איך בגדת בו והלכת לעבוד במקום אחר. עכשיו תביני, זה לא ממש חשוב לנו איפה את עובדת, רק תגידי איפה, ואני אבוא, כי אני חייב להביא ללאה מתרופות השוקולד שידייך המופלאות מפיקות." חייך גדי במבוכה.
היא הביטה בידיה, ואז בגדי. "תראה גדי, אני כרגע לא עובדת בשום מקום, והאמת שיש לי חלום לפתוח מקום משלי, אבל כרגע אין לי את הכסף ואין לי מושג איך עושים דבר כזה. אני יכולה להביא לך כמה שוקולדים שנשארו לי כדי שתביא ללאה, עד שאני אבין איך אני ממשיכה מפה. אני מצטערת, אבל זה יכול לקחת קצת זמן." קמתי והוצאתי מהארון במטבח קופסת פלסטיק עם פרלינים והנחתי אותה לפני גדי.
גדי נראה מהורהר. כאילו הוא לא פה. הוא בהה באוויר, עיניו מתמקדות באיזו נקודה נעלמת בחלל החדר. "תקווה." הוא אמר בלי להביט בי עדיין, "זה מה שאת היית בשבילנו תמיד. תקווה." אמר גדי והביט בעיני, כשבעיניו החלטה.
"תקשיבי," גדי אחז בידיי בהתלהבות פתאומית ועיניו נצצו. "עלה לי רעיון מעניין. ללאה ולי אין ילדים, ועם השנים צברנו סכום כסף נאה שחשבנו להשקיע אותו איפשהו. אנחנו נשמח להיות שותפים שלך ולעזור לך לפתוח מקום משלך. נוכל לקרוא לו 'דוקטור שוקולד'." אמר גדי מתלהב. "יש לי חבר מתחום המסעדנות שיוכל לעזור לנו. זה ברור לי שכל עסק שמוכר את השוקולדים שלך יהיה מכרה זהב. מה את אומרת, תקווה?" פניו של גדי הוארו בציפיה. "לכל אחד מגיע קצת קסם בחיים."
הייתי המומה. משכתי את ידיי ולא ידעתי מה להגיד.
האם יכול להיות שהחלום שלי עומד להתגשם?
ניסיתי לאתר בעיני את החתול המכונף שנעלם פתאום, אבל לא ראיתי אותו. האם הוא קשור לזה? האם זה הקסם שלו? פתאום הבחנתי מרחוק בגוש פרווה בצבע לבן שנהב עם עיניים ירוקות כחולות על העץ בפארק מול הדירה. איך הוא הגיע לשם? החתול הביט בי והנהן בראשו. מה הוא מנסה להגיד? החתול הפנה את מבטו לשמיים ופרש את כנפיו, מציג אותם לראווה. אחרי רגע נופף בכנפיו ועף, דמותו נהייתה קטנה יותר ויותר עד שנעלם בין העננים.