הדרקונית ישבה גבוה על חומת העיר סדמה, ועקבה אחריו במבטה כשיצא מביתו. עיניה הכתומות בערו כמו זוג שמשות לוהטות, וכנפיה הסגולות, כמו השמיים בשקיעה, הכו רגע באוויר לפני ששוב התקפלו על גבה.
טיפת זיעה קרה זלגה במורד מצחו של איתם, ואז נטפה לרצפה. השמש תמיד להטה בסדמה, בעוד ים המוות הכחול ניצנץ מעבר לגבולות העיר, והשתקף בקשקשי הדרקונים שישבו במרומי החומה העתיקה.
איתם נרעד קלות כשירד במדרגות הפתלתלות אל הרחבה, ממש מתחת למלתעות הדרקונים. רק לעיתים רחוקות הם אכלו בני אדם בלי התגרות, אבל הם היו הפכפכים, לכן הוא השתדל לא להביט בעיניהם, בייחוד לא בקרבה כזאת.
מדרגות האבן היו חלקלקות ושחוקות מצעדיהם של אלפי בני אדם, לאורך מאות שנים. כדי להתייצב הוא הצמיד את ידו לחומה הקרירה, נטולת המעקה. למרות הזהירות הוא מעד, והדרקונית מעליו שאגה, ספק איום ספק אזהרה. איתם שלח ידיים בניסיון אחרון לתפוס משהו, אך כבר צפה את הנפילה, גופו מתכווץ בהכנה למהלומות שיספוג מהאבנים, אך ידו נתקלה בכתף גרומה.
"זהירות, בחור," קולו הסדוק של מלכיאור התרה בו, ובכוח לא צפוי לגילו המבוגר, הוא יישר את איתם לפני שנפל. "אל תבהיל את הדרקונים. במיוחד לא היום."
איתם צחק במבוכה. "לא. במיוחד לא היום."
השעה הייתה מוקדמת, אבל כבר היה חם מאוד בחוץ, והכינוס של הדרקונים העיד על כך שרגע הבחירה קרוב. הירח עדיין נראה בשמיים, שהיו בגוון ירקרק. בקרוב כוכב השביט יסיט את צבעם לסגלגל, והקסם שוב ירד לעולם ליממה אחת.
ברחבה ליד שערי העיר עמדו שאר המועמדים בחצי עיגול. איתם נעמד בקצה, ליד חברו מתנאל, שזז מרגל לרגל. הוא משך קצוות שיער ארוכה לאחור, ואז קשר אותה עם רצועת עור דקה, משאיר את פניו גלויות.
"הדרקונים לא בוחרים לפי יופי," איתם צחק, ודחף את מתנאל עם הכתף.
"מזל, אחרת לא היה לך סיכוי," מתנאל החזיר לו.
"לשניכם ממילא אין סיכוי," שירה אמרה מצדו האחר של מתנאל, ואיתם התאמץ לא לגלגל עיניים. היא משכה באף תוך שהיא מעיפה בהם מבט מזלזל. "כולנו יודעים שאיש משניכם לא באמת ראוי."
איתם ומתנאל החליפו ביניהם מבט. איתם התאמץ להראות משועשע ונינוח, כאילו המילים של שירה לא מטרידות אותו בכלל, אבל בלבו חשש שהיא צודקת והוא איננו ראוי. הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל נדיר שמשפחתו הייתה מרוצה ממנו או מההחלטות שקיבל. גם על ההחלטה לשרת את הדרקונים במשך שנתיים הם התלוננו.
מתנאל נעץ בו מרפק, ולחש, "אל תקשיב לה. תתעלם. היא מנסה לערער את הביטחון שלנו. כבר החלטת מה תבקש מהדרקון אם תיבחר?"
איתם הניד בראשו לשלילה. זו הייתה שאלה שהתחבט בה כבר שנים.
לפני עשור הזוכה המאושר ביקש להיות עשיר, והדרקון המטיר עליו מטבעות זהב רבות כל כך שלקח חודש לספור את כולן. הוא שמע על נערה שעבדה בשירות הדרקונים וביקשה יופי, ושמעה יצא למרחקים כאישה היפה ביותר בכנען. ביום שבו מגיע הכוכב הדרקונים יכולים להגשים כל משאלה, ולו הפרועה ביותר, אבל הוא עדיין לא האמין בלבו שיזכה ומה לבקש. קריאות נרגשות מילאו את הרחבה וקטעו את מחשבותיו.
"כוכב השביט!" אנשים קראו והצביעו למעלה. "הוא מגיע."
איתם הביט מעלה ומיד צמצם את עיניו. אור הכוכב היה חזק, וצבע את השמיים בגווני לילך בהירים. הוא נע באיטיות יחסית לכוכבי השביט האחרים שליטפו לעיתים את השמיים. איתם ידע מהסיפורים שיקח לכוכב יממה שלמה לחצות את השמיים עד שיעלם. בפעם האחרונה, לפני עשור, הוא היה רק בן תשע, וכבר אז הוא החליט שכשיגיע לבגרות הוא יציע את שירותו לדרקונים, בתקווה לזכות במשאלה הנכספת.
"הגיע הזמן," קול כמו צלצול פעמונים מילא את ראשו. הוא אף פעם לא התרגל למנהג של הדרקונים לדבר אל תוך מוחם. הוא פיהק, מנסה להקל על הלחץ באוזניים שנוצר כאשר הדרקונים דיברו. הוא התבונן מעלה, וראה שזו הדרקונית הסגולה, הגדולה ביותר, שמדברת.
"דרקונאים יקרים, תושבי סדמה ועמור. במשך שנתיים שירתתם אותנו הדרקונים. לאות הערכה נבחר היום את בן האנוש שיקבל מאיתנו משאלה אחת, את הדבר שלבו חפץ יותר מכל. אך לפני שנבחר את הזוכה, עליכם לעמוד בעוד משימה אחת."
איתם נאנח. ברור שהדרקונים יבקשו מהם עוד משהו. הם לעולם לא עשו דברים בדרך הקלה. הדרקונים שעל החומה הכו בכנפיהם והתעופפו מעלה, כשהם מותירים במקום שבו ישבו קודם ביצה.
איתם מעולם לא ראה קודם ביצת דרקון במו עיניו. היא הבריקה באור הכוכב, אך הוא התקשה לזהות באיזה צבע הקליפה, עד שהבין שהגוונים משתנים, כמו כתם שמן על גבי מים. בתחילה הייתה לבנה כמו אור הירח, רגע אחרי הייתה ורדרדה כמו עור של תינוק, ואז היא שינתה גוון לתכלת שמיים, ולבסוף לסגול לילך… אחרי שנעה בין כל הצבעים הללו היא חזרה שוב לצבע לבן. היא נראתה גבוהה כמעט כמוהו.
איתם לא ראה מעולם דרקון תינוק. הדרקונים שמרו עליהם מכל משמר הרחק מהערים של בני האדם. השמועה אמרה שהם מטילים אותם בתוך מערות המלח סביב הים. מה שהפך את נוכחות הביצה הזאת, גבוה על החומה בתוך העיר האנושית למוזרה עוד יותר.
"הראשון שיניח את ידו או ידה על הביצה, יהיה בן או בת האנוש שיזכו במשאלה," הדרקונית אמרה.
"מה?" שירה זעמה לצידם. "זה לא הוגן. זה לא אמור להיות מבוסס על מי הכי מהיר…"
הדרקונית נהמה, ושירה סגרה את הפה.
"לא רק מהירות נדרשת במקרה הזה, אלא גם חכמה וגם זהירות." הדרקונית העיפה מבט לעבר החומה. הביצה עמדה במקום רחב, אבל הקירות משני הצדדים היו צרים, ושבורים לאחר שנים של התעללות מציפורני הדרקונים. לא היה מסלול פשוט להגיע אל הביצה.
"אתם מוכנים?" הדרקונית שאלה.
"ממש לא," מתנאל מלמל בשקט. איתם העיף מבט וחייך לחברו. הם אמנם היו חברים מילדות, אך ברגע הזה היה ברור שהם מתחרים, ויעשו כמעט הכל כדי לזכות. איתם העיף מבט אל שאר המתחרים, עשרה בסך הכל. כולם היו צעירים כמוהו, עם מבט נחוש בעיניים. שבעה בנים ושלוש בנות. כולם כבר התחילו לבחון את הדרך המהירה ביותר אל הביצה. היו מדרגות אל החומה משני הצדדים של הרחבה. מדרגות תלולות וחלקלקות. בצד אחד היה עדיין חצי צריח שהדרקונים טרם הרסו. בצד השני, הייתה רק נפילה. הוא היה בספק שמישהו ישרוד אותה. האם בשם המהירות שאר המתחרים ינסו לחצות את המקטע הצר ללא שום תמיכה? האם ידחפו אחד את השני בדרך אל הביצה? לרגע הוא חש כעס. הם עבדו קשה במשך שנתיים, לכולם הגיע לזכות. אז למה הדרקונים יצרו תחרות כזאת, עם פוטנציאל כה הרסני? איתם החליט באותו הרגע שהוא לא מוכן לדחוף אף מתחרה מהחומה בשביל לנצח.
"צאו לדרך," הדרקונית שאגה והמתחרים פרצו לעבר המדרגות. רובם בחרו לרוץ ימינה, לעבר המדרגות שמסתיימות בצריח הישן. מתנאל רץ שמאלה, ואיתם כבר ידע שחברו ינסה לעבור על החומה הצרה והמסוכנת יותר.
במקום לנסות להגיע למדרגות, איתם ניגש אל אחד מדוכני השוק שעמדו בצד הרחבה. "אני יכול לשאול את החבל שלך לכמה דקות?" שאל את הרוכל. "אני מבטיח לגמול לך על זה אחר כך." האיש חייך ומסר לו חבל ארוך. לאחר מכן איתם ניגש לאיכר לצדו שמכר עצים להסקה. "אני יכול לשאול ממך גרזן?" ביקש.
הקהל הסקרן הצטופף סביבו, והאיש, שחש בלהיטות ההמון הסכים. הוא שמע מאחוריו צעקות בזמן שהמתחרים האחרים טיפסו במדרגות, דחפו זה את זה והחליקו.
איתם ליפף את קצה החבל הארוך סביב הגרזן ואז קשר את הקצה היטב. תהיה לו רק הזדמנות אחת או שתיים לפני שמישהו אחר יגיע לביצה. הוא התקרב לשער העיר שמתחת לביצה. השער היה בגובה של שלושה אנשים לפחות, ומעליו עוד גובה דומה עד קצה החומה. אבל איתם כבר התנסה בעבר בציד, והוא ידע לזרוק חנית. המשקל של הגרזן היה שונה במעט, אבל התנועה במרחב תהיה דומה. לפחות ככה הוא קיווה. הוא עמד מתחת לחומה, מעט הצידה מהביצה כדי לא לפגוע בה, והחל להניף את הגרזן. הוא סובב את החבל סביב ראשו, מהר יותר, ומהר יותר, עד ששיחרר את החבל ונתן לגרזן לעוף. הוא עצר את נשימתו בזמן שהגרזן טיפס מעלה, מעלה, כמעט עד קצה החומה, פגע בה, ואז נפל לאדמה.
הקהל סביבו גנח בחוסר שביעות רצון, אך איתם כבר החל למשוך אליו את הגרזן לניסיון חוזר. צעקות מראש גרם המדרגות משכו את תשומת ליבו בזמן ששוב החל לסובב את הגרזן. שני בחורים חסמו בגופם את המעבר לחומה בזמן שנאבקו מי יהיה הראשון שיטפס. שאר המועמדים שפנו למדרגות הימניות עמדו מאחוריהם וחיכו לתוצאות המאבק. בחור רזה וגבוה עם מבט יהיר הדף את המתחרה שלו וזינק לעבר החומה. הוא תפס את האבנים בידיו והחל לטפס. הוא התקדם מספר מטרים במעלה החומה, אך ברגע האחרון אבן עליה דרך התפוררה, ונפלה מטה, והבחור נפל איתה. הקהל צעק בזמן שגופו נחת למרגלות החומה, לא רחוק מאיתם. מספר אנשים רצו אליו, אך לפי הזווית הלא טבעית בה ראשו נח, כבר לא היה ניתן לעזור. איתם החזיר את תשומת ליבו לגרזן, למרות תחושת הקבס שעלתה בו. האם בשביל זה התאמצו שנתיים? מוטב לעצור את זה עכשיו, לפני שעוד מישהו ייפגע. הוא השליך שוב את הגרזן, שעף הפעם גבוה יותר, כאילו הוא מתכוון להמריא אל השמיים ממש. ואז הוא החל ליפול חזרה. הוא שמע את הגרזן מכה באבן מצידו השני של החומה ואז החל להחליק לעברו. לרגע חשש שגם הפעם הגרזן ייפול חזרה, אך הפעם הוא נתפס בין האבנים על החומה. איתם משך חזק בחבל. בודק שהחבל לא עומד להיפרם או ליפול מטה, לפני שהוא מתחיל לטפס. הוא קפץ באוויר, בודק פעם אחרונה שהחבל יכול לשאת את המשקל שלו, ואז החל למשוך את עצמו יד אחרי יד במעלה החבל. שנתיים של עבודה בשירות הדרקונים חיזקו את שריריו. בכל פעם ששאב מים מהבאר כדי למלא את מיכלי המים שלהם, בכל פעם שנשא כבש שלם למעלה אל פתח המערה, בכל משימה ומשימה רכש את הכלים להצליח כעת. סביר להניח שהדרקונים יכלו לבצע את המשימות האלו בעצמם, אבל השירות ניתן להם במסגרת הסכם ההגנה שלהם עם סדמה ועמור, ונערים רבים התחרו ביניהם כדי להתקבל לשורות הדרקונאים.
איתם עבר את הקשת של שער העיר וכעת יכל להשעין את רגליו על החומה. שרירי זרועותיו בערו מהמאמץ והוא הסיט את המשקל אל הרגליים כדי לתת לזרועות קצת מנוחה. על החומה מעליו הוא ראה שני מתחרים נעים צעד אחר צעד לעבר הביצה. למזלו ההתקדמות הייתה איטית. מכיוון אחד התקרב חברו מתנאל, ומיד אחריו התקרבה במהירות שירה. אולי היא התכוונה לתפוס את מקומו של מתנאל אם הוא יחליק… ואולי… היא מתכוונת להפיל אותו. איתם היה מספיק קרוב להניח יד על הביצה, רק עוד כמה פסיעות במעלה החומה. אך צעקה של אימה נשמעה מעליו. שירה ומתנאל נאבקו ביניהם. מתנאל היה גבוה יותר, אך שירה התכופפה והדפה את מתנאל בכתפה, מושיטה את ידה מעבר לגבו אל הביצה. מתנאל איבד את שיווי המשקל והזמן כאילו קפא. איתם ידע שאם יושיט יד לתפוס את חברו, שירה תגיע לביצה ראשונה. היא תקבל פרס על רצח, אבל איתם לא היסס. הוא התנודד על החבל לעבר מתנאל, ותפס אותו בזמן שנפל. איתם רק התפלל שהחבל יתמוך במשקל שניהם.
ברגע שמתנאל נפל, שירה התכופפה לעבר הביצה והניחה עליה את היד. אך הביצה התמוססה כאילו לא הייתה שם מעולם. בינתיים איתם התבונן באימה בחבל, שהלך ונפרם מול עיניו.
"אנחנו הולכים ליפול," הוא אמר, רגע לפני שהחבל ניתק. לרגע הוא הרגיש כאילו קפא באוויר, ואז הם החלו ליפול, מהר יותר ויותר. איתם כבר ציפה את ההתרסקות על הקרקע, אך להפתעתו… הם נעצרו על גב רחב ומכוסה קשקשים. הקשקשים היו חמים למגע, ורכים יותר ממה שאיתם ציפה. למרות שירותו הארוך למען הדרקונים, הוא מעולם לא זכה לשבת על דרקון. הוא ומתנאל בהו זה בזה המומים. במקום שיפגעו בקרקע, הסתבר שהדרקונית הסגולה זינקה תחתיהם ועצרה את הנפילה.
"תודה לך. הצלת את חיי," איתם אמר לדרקונית. היא הסתכלה עליו לרגע, ולאחר כמה שניות של שתיקה הנהנה, ואז כופפה את רגליה הקדמיות וקרבה את גופה לקרקע.
"נראה לי שהיא רוצה שנרד," מתנאל אמר כשהוא נחפז לעבר הכתף של הדרקונית. הם עדיין היו די רחוקים מהקרקע. מתנאל הסתובב עם הגב לאדמה ולאט לאט גלש במורד רגלה לכיוון האדמה. איתם חיקה אותו, כשאפו מלא בריח העור של הדרקונית, שילוב של משהו מתכתי, עם ביצים סרוחות ומתחת לכל זה ריח חזק אך נעים כמו תבלין. אולי קינמון? למרות הפחד לעמוד על גבה איתם היה עצוב שנאלץ לרדת. כמה היה רוצה לרכב על גבה ולעוף מעלה. הדבר היחיד שהיה יכול להיות יותר טוב מלעוף על גב דרקון היה…
"להקת הדרקונים החליטה מי מהמועמדים השנה יזכה במשאלה," הדרקונית קטעה את מחשבותיו.
המועמדים שנותרו בחיים התכנסו שוב ברחבה. מלבד הבחור שנפל בתחילת האתגר הייתה חסרה גם אחת מהנערות. איזו אבידה מיותרת, איתם חשב. וכל זה בשביל משאלה.
הדרקונית חזרה לדבר. "התחרות ביניכם הייתה מבחן. לא רק לגבי יכולת הטיפוס שלכם או כמה מהר אתם רצים, אלא גם מי אתם כבני אדם. התרשמנו מאוד מהבחירות של בחור אחד. לכן הזוכה בתחרות השנה, וזה שיקבל משאלה, הנו איתם."
איתם לא האמין למשמע אוזניו. הוא לא הצליח לגעת בביצה בכלל. הוא העדיף להציל את חברו, אבל מסתבר שזה היה הדבר הנכון.
"מה?!" שירה צווחה. "זה לא יכול להיות. אני נגעתי בביצה ראשונה. אני הזוכה."
הדרקונית נעצה מבט בשירה וסלסול עשן נפלט מהנחיר השמאלי שלה.
"את לא מחליטה מי הזוכה," הדרקונית נהמה. המועמדים משני הצדדים של שירה התרחקו ממנה, למקרה שהדרקונית תממש את האיום המרומז ותצלה אותה לגחל.
שירה התבוננה בדרקונית במבט זועם ולסת קפוצה. האם תצליח לשלוט בכעס שלה, או תמשיך להתגרות ביצור האימתני? אחרי כמה שניות מתוחות שירה הסתובבה ועזבה את הרחבה. הקהל התפצל, מפנה לה דרך כאילו היא נושאת מחלה קשה.
איתם פלט נשיפה ארוכה. הוא לא חיבב את שירה, אבל הוא לא רצה לראות אותה נשרפת.
הוא הסתובב חזרה אל הדרקונית, שעדיין כרעה במרכז הרחבה. היא הסתכלה בו בעניין.
"ובכן איתם. אתה זכאי למשאלה אחת. מה תבקש?"
"עושר, הוא רוצה עושר," קרא קול מוכר מתוך ההמון. כעבור כמה שניות הוא ראה את האשה המבוגרת שדיברה, מתייצבת בשורה הראשונה של הקהל. איתם גנח ונתן לראשו ליפול לכיוון הקרקע. הוא היה צריך לנחש שאמא שלו, שתמיד התנגדה לשירות שלו עבור הדרקונים, ואפילו לא איחלה לו בהצלחה הבוקר, תנסה לנצל את מזלו הטוב עכשיו שזכה.
"באמת?" הדרקונית שאלה. והוא ידע שהיא מדברת לתוך מוחו בלבד. "האם זה מה שאתה רוצה?"
עושר יכול להיות נחמד, וזה בטח ישמח את אמא שלו ויתר קרובי משפחתו. אבל זה לא היה הדבר שרצה יותר מכל. במהלך הטיפוס הקצר במורד גבה של הדרקונית גמלה בו ההחלטה, והוא ידע שזו ההזדמנות היחידה לבקש… הוא רצה לעוף. אבל לא סתם לעוף על גב דרקון.
"אני רוצה להיות דרקון," אמר בקול רם.
רעש הקהל סביבו נדם. כולם התבוננו בו המומים. ואז התחילו הלחשושים.
"להיות דרקון?"
"הוא רוצה להיות דרקון?"
"מוזר, לא חשבתי שהוא נפגע בראשו מהנפילה, אבל… כנראה שכן."
"השתבשה עליו דעתו."
אמא שלו צעקה יותר חזק מכולם. "לא. אל תבזבז את המשאלה שלך… איזה תועלת תצמח לך מהפיכה לדרקון?"
אבל איתם זקף ראש והסתכל בעיני הדרקונית. "זה מה שאני רוצה."
"חצוף." הדרקונית רעמה במוחו. "מי אתה שתבקש להיות דרקון, אפילו לכמה שעות, אפילו לדקה? תיכף אשרוף אותך לגחלים."
איתם נפל על ברכיו והצמיד את מצחו לאבני המרצפת המאובקים. הוא חיכה ללהבה שתצרוב את גופו כעונש על חוצפתו, אבל ברגעים האחרונים במקום להתחנן על חייו הוא ענה לדרקונית במוחו. "הוד מעלתך. אני בסך הכל רוצה לחוות לכמה שעות איך זה להיות דרקון. ברור לי שהקיום שלכם נשגב משלי ואינו בר השוואה. אבל אנא ממך, הרשי לי, רק להיום, להצטרף אליכם, לעוף יחד בשמי התכלת מעל העיר."
הדרקונית לא ענתה לכמה רגעים והיה ברור שהיא מתלבטת אם לצלות אותו או להיענות לבקשה. לבו הלם והוא כמעט ולא נשם בזמן שהמתין להחלטה.
"אתה חושב שזו הגשמת חלום לבלות יום אחד כדרקון?" היא שאלה, קולה נשמע כמו גיחוך. "אחרי שתהיה דרקון ליום אחד רק תבין כמה קטן וחסר משמעות הוא קיומך כבן אנוש. מאותו רגע שאר חייך יהיו חסרי ערך. האם אתה מבין את זה?" איתם פתח את הפה, אך הדרקונית לא נתנה לו אפילו לנסח מחשבה. "אין באפשרותי להעניק לך יותר מיממה. אל תבקש אפילו."
איתם הניד בראשו. "אני מסתפק ביממה, אפילו כמה שעות, אפילו כמה דקות."
"אל תגיד שלא הזהרתי אותך," היא נהמה לעברו. איתם נשאר מכווץ על האבנים בעיניים עצומות. הוא שמע את הקהל רוחש סביבו. הוא לא העז לזוז או להרים את הראש. לאט לאט תחושה משונה טיפסה במעלה גבו. חום, יותר מחום השמש, שיקדה מלמעלה. הוא הרגיש כאילו גופו בוער. האם הדרקונית חזרה בה מהבטחתה והחליטה בכל זאת לשרוף אותו? החום התפשט לאורך עמוד השדרה שלו, מזנק בין החוליות, ואז הקיף גם את הגולגולת שלו. הוא כיווץ את הידיים אך לא הצליח לאגרף אותם. הציפורניים שלו קרקשו על האבנים תחתיו, משאירות חריצים עמוקים. הוא הרים את ראשו כדי לזעוק בכאב אבל במקום זאת נפלטה ממנו שאגה אדירה. הקהל סביבו זעק בבהלה. איתם ניסה לקום על רגליו, אבל מבנה גופו השתנה. במקום לרבוץ על הברכיים ירכיו כעת נשענו על כפות רגליים ארוכות וירוקות. כשהוא התבונן מטה הוא ראה את שאריות המכנסיים שלו והסנדלים שנעל. הם התפוררו והתעופפו ממנו והלאה. הוא הזדקף עוד ושרירים שלא היו לו קודם נמתחו וכנפיו התרוממו מגבו. הוא סובב את צווארו, שהתארך והיה עכשיו כמעט נחשי. פתאום יכל לסובב את הראש לאחור, והוא הסתכל בתדהמה על הכנפיים שלו שהתנופפו והכו באוויר, כשהן מרימות את החול בסופה בקנה מידה זעיר. הקהל סביבו זעק בבהלה ומיהר להתפנות מהרחבה, כאילו שאיתם פתאום יחליט לאכול אותם. והוא הבין, שכעת זו אפשרות. הוא לא התכוון לאכול אף אחד… אבל… הוא חיפש את אמא שלו בהמון הנמלט. כן, הנה היא שם מתרחקת כרגיל ומשאירה אותו לגורלו. כעת שלא יצא לה דבר מהמשאלה שבה זכה. הוא נאנח באכזבה, למרות שהניסיון כבר לימד אותו לא לצפות ממנה לדבר, בטח לא לתמיכה או אכפתיות. האנחה גרמה לו לפלוט זרם אש דקיק מבין שיניו. הוא הצית בטעות את אחד הדוכנים שעמדו בסביבה והקהל שוב זעק.
"סליחה, סליחה, לא התכוונתי," הוא ניסה לומר, אך כבר לא היה יכול לדבר בשפת בני אדם.
"הם לא מבינים אותך, כעת," הדרקונית אמרה בטון משועשע. "עליך לדבר אל מוחם, אבל שיח כזה דורש תרגול. אין טעם לבזבז זמן על כך אם תהיה דרקון רק ליממה. בוא. רצית לעוף, נכון? נצא מהעיר לפני שתגרום עוד נזק."
הדרקונית הסגולה זינקה מעלה אל השמיים, ואיתם קפץ אחריה. הוא חשב שאולי יצטרך לתרגל תעופה, אך זה הרגיש טבעי עבורו כמו הליכה.
הם הכו בכנפיהם והמריאו מעלה מעלה עד שהעיר התכווצה תחתיהם. הרחובות הפתלתלים נראו כמו נחשים רעבים שמתחרים ביניהם מי יגיע ראשון אל החומות. על הגגות הוא ראה נשים תולות כביסה, שהתנפנפה ברוח. אחרי שהתרוממו עוד הוא ראה במרחק גם את עמור, העיר השכנה.
"לאן אנחנו עפים, גבירתי?" הוא שאל את הדרקונית שעפה לפניו.
היא צחקה. "בזמן שאתה דרקון אני מרשה לך לקרוא בשמי. אני יפעת."
"נעים מאוד, הוד מעלתך."
הם עפו גבוה יותר ויותר ואיתם התמוגג מהרוח בפניו, ההנאה שבתנועת הכנפיים. "האם כל דרקון יודע לעוף מרגע היוולדו?" שאל את יפעת.
"בדרך כלל הדרקונונים מפתחים את יכולת התעופה שלהם לאט לאט, אבל בעזרת הקסם של כוכב השביט נתתי לך גוף ויכולות של דרקון בוגר." היא התבוננה מעלה אל השמיים. "כוכב השביט נותן לנו עוצמה אדירה בכל פעם שהוא מתקרב. אגלה לך סוד. הגשמת משאלה עבור בני אדם אינו השימוש היחיד שאנחנו עושים בכוכב. ביממה הזאת כל הדרקונים נטענים בקסם שמספיק לנו לשנים רבות עד שהכוכב יופיע שוב. אני רק מקווה…" היא עצרה לרגע ונשמעה מהורהרת. "אוכלוסיית הדרקונים גדלה לאחרונה. אני מקווה שלא משכנו ממנו יותר מדי."
"מה זאת אומרת?" איתם התבונן מעלה. הכוכב נראה קרוב מאוד. אמנם הוא לא זכר כמעט את הפעם האחרונה שכוכב השביט הופיע, והם היו כעת גבוה בשמיים, אבל זה נראה כאילו הכוכב מתקרב אליהם.
"האם הוא אמור להיות כל כך נמוך?" הוא שאל בפחד.
"לא. אני לא חושבת…" יפעת נפנפה בכנפיה ועפה לעבר אחד ההרים שבצידו השני של הים. עשרות דרקונים ישבו על צלע ההר. איתם נבהל כשמוחות רבים נגעו במוחו, בסקרנות ובברכה. הוא לא חש עוינות, רק תמיהה. דרקון שחור שהיה גדול פי כמה וכמה מיפעת נפנף בכנפיו כשהתקרבו.
"אז אתה האדם שביקש להיות דרקון," העיר. "בקשה… נדירה. בכל מאות שנותיי לא זכור לי אדם שבזבז את משאלתו על כמיהה כזאת."
הקרניים לאורך עמוד השדרה של איתם הזדקרו בכעס, אך יפעת צחקה. "אל תיעלב מאבימלך. הוא חושב שכל בני האדם מעוניינים רק בזהב. בגלל שהוא עצמו מאוד אוהב זהב. אם תבקש יפה אולי הוא יראה לך את האוסף שלו."
אבימלך נפנף בכנפיים באיום ונהם. "לא, אני לא אראה לו את הזהב שלי. אחרת הוא ישוב לאחר שיחזור להיות אדם וינסה לגנוב אותו."
איתם מיהר להכחיש את ההאשמה, אך בינתיים דרקון ירוק, שהיה גדול במעט מיפעת, התקרב והחל להקיף אותם. יפעת האטה את מעופה, ואז שניהם נחתו על אחת הגבעות. איתם בחר נקודה מעט רחוקה יותר והתבונן בהם בעת שהם חיככו אף באף.
"זה בן הזוג שלי, עדיאל," היא סיפרה לאיתם. "הוא כרגיל מודאג כשאני מבקרת בעיר בני האדם."
עדיאל נהם, וקולו נשמע בראשו של איתם. "כל עוד את נושאת את הביצים שלנו, אני מעדיף שתישמרי."
איתם התבונן אז ארוכות בבטנה של יפעת. הוא לא ממש ידע להבחין בסימנים של הריון אצל דרקונית, אבל יפעת לא התייחסה לגערה הסמויה. "בני האדם סוגדים לנו, הם לא יעזו לפגוע בדרקון. אם כבר אני יותר מודאגת מהכוכב הזה." היא הפנתה מבטה אל השמיים. בדקות מאז נחתו על ההר הכוכב התקרב עוד יותר. "זה נראה כאילו…" היא צחקה בחוסר אמון. "כאילו הוא עומד ליפול על העיר. זה לא אפשרי, נכון?"
איתם חש את מחשבות הלהקה מופנות אל עבר הכוכב. הבהלה של יפעת תפסה במחשבותיהם, כמו אש בשדה קוצים. אחד אחרי השני הם עברו מרוגע לדריכות.
"זה באמת מוזר," אבימלך אמר בהיסוס. "אם זה יקרה נוכל להבזיק אל מעבר לגבעות. אני בטוח שזה יספיק כדי להתגונן."
"להבזיק?" איתם שאל. "מה זה אומר?"
"יש לנו אפשרות להיעלם ולהופיע בנקודה אחרת במרחק. משהו שנמצא במרחק ראייה," יפעת הסבירה. "זה משהו שהדרקונים לומדים לעשות מגיל צעיר, אבל… אני לא אוכל לעשות את זה, זה מסוכן לביצים."
"עד שנברר את המצב לאשורו, אני מציע שתיכנסי למערת המלח שבלב ההר," אבימלך אמר. "שכבות האבן יגנו עליך אם משהו יקרה."
"אבל מה אם אני לא אוכל לשמוע אתכם מתוך המערה," יפעת נשמעה מפוחדת. איתם קצת הופתע. ממה היא פחדה?
יפעת הסתכלה בו, כאילו קראה את מחשבותיו. "דרקון חייב להיות בכל עת בקשר מוחי עם הלהקה. ללא תקשורת עם דרקון אחר במשך יותר מיממה… נמות."
"אבוא איתך," עדיאל הכריז, אבל אבימלך נהם לשלילה. "לא. אני רוצה שתסייע להוביל את הדרקונונים אל מעבר להרים ותגן עליהם. ה…דרקון החדש יוכל להיכנס אל המערה עם יפעת. הוא מעולם לא למד להבזיק, ולא יוכל לברוח מן הסכנה."
"אנחנו בטוחים שכוכב השביט מהווה סכנה?" איתם שאל. הפחד של שאר הדרקונים היה כעת עוצמתי והאיץ את פעימות לבו. ההנאה שחש מן התעופה והפגישה עם הדרקונים התחלפה בחרדה. "מה עם אנשי העיר? מישהו הולך להזהיר אותם?"
דרקון כחול התרומם מאחת הגבעות. "אני אזהיר אותם, למרות שאני לא בטוח כמה זה יעזור. הם לא יוכלו להתרחק הרבה רגלית…"
"תנסה בבקשה." איתם התחנן.
הדרקון הכחול הנהן בהסכמה, ועף לעבר העיר.
יפעת חיככה את צווארה שוב בצוואר של בן זוגה. "תבטיח לי שתשוב ברגע שהסכנה עוברת," ביקשה.
"דבר לא יוכל לעצור בעדי," הוא הבטיח. "אני כבר רוצה לפגוש את הצאצאים שלנו."
יפעת התרוממה, ועפה שוב מעבר לים אל פתח חשוך באחד ההרים. איתם עף איתה. הוא העיף מדי פעם מבט לעבר הכוכב. הוא בוודאות הנמיך והוא היה כבר קרוב מאוד לעיר.
"אני לא חושב שיש לנו הרבה זמן," אמר. יפעת נחתה ליד פתח בגבעה שהוביל אל מערה גדולה ועמוקה. פתח שהיה מספיק רחב לדרקון.
"בוא אחריי," היא הורתה והחלה לזחול לתוך המערה. המעבר היה צפוף ורק בקושי הספיק לשניהם. "עלינו להתרחק מהפתח", היא אמרה. "אם באמת כוכב השביט יפול, ההדף יהיה מסוכן."
איתם זחל אחריה אל תוך החשיכה, מקווה שיש מקום בתוך המערה לשני דרקונים בוגרים. אחרי מספר דקות זחילה במנהרה צרה הם מצאו היכל תת קרקעי שרצפתו חלקלקה מבוץ, והתקרה מתנשאת מעל ראשיהם. נטיפים לבנים קישטו את ההיכל, כמו יער רפאים הפוך, ואיתם התפלל שלא יפלו עליהם.
"אני חושבת שזה מספיק עמוק," יפעת אמרה. היא התנשפה קלות מהמאמץ שבזחילה. איתם לא ידע הרבה על הריונות, בטח לא על הריונות של דרקונים, אבל הוא חש בפחד בקולה.
"את מרגישה בסדר?" הוא שאל, מנסה להיות עדין.
"אל תתחיל גם אתה," היא גערה בו. "אני בסדר, אני –" היא פלטה קול מופתע.
"מה? מה קרה?" איתם שאל.
העיניים שלה התרחבו בחשכת המערה, ואיתם קלט שעיני הדרקון שלו רואות היטב בחשיכה.
"אל תילחץ…" היא אמרה בקול שלגמרי הלחיץ אותו. "אבל.. נראה לי שהביצים עומדות לצאת."
"את הולכת להטיל את הביצים? דווקא עכשיו?" איתם צווח.
"זאת לא הבחירה שלי!" היא גערה בו. "כנראה שהמאמץ, והמתח…" היא עצרה והשמיעה קול של כאב, נהמה נמוכה וממושכת. איתם כירבל את הזנב שלו סביב עצמו, בתנועת התגוננות בלתי מודעת, במיוחד לאור העובדה שעד לפני כמה שעות לא היה לו בכלל זנב. אבל אז הוא נזכר שהוא היחיד שם לעזור.
"מה אני יכול לעשות?" שאל. אם יפעת חשה במחשבותיו פחד או חוסר רצון היא לא התייחסה לכך.
"אין באמת משהו שאתה יכול לעשות," היא אמרה.
באותו רגע נשמע קול מבחוץ, כמו אלף דרקונים שואגים, ואז הרצפה רעדה. למעשה כל המערה רעדה. כפי שחשש מספר נטיפים נפלו מהתקרה ואיתם ניסה להגן בגופו על יפעת. השאגה מבחוץ נמשכה זמן רב, וכשהכל סוף סוף הפסיק לרעוד הוא הזדקף בזהירות.
"את בסדר?" הוא שאל את יפעת.
"לא נפצעתי.." היא אמרה ואז עיניה נפערו בבהלה. "אבל, אני לא שומעת אותם."
"את מי?" איתם שאל, אבל בירכתי מוחו, היכן שהיו לפני כן קולות להקת הדרקונים, נותרה רק דממה.
"אני לא שומעת אותם!" יפעת קראה שוב, ובמערה השקטה הוא שמע את נשימתה מואצת.
"בוודאי יש לזה הסבר," הוא ניסה להרגיע אותה. "הם כנראה הבזיקו רחוק, והמערה… האם האבן יכולה לחסום את התקשורת ביניכם?"
"לא חשבתי שכן. אולי הנפילה פגעה במערה איכשהו?"
איתם ידע בדיוק כמוה, אבל הוא חש שללכת לברר, יעזור לה יותר ברגע הזה מאשר הנוכחות שלו.
"אני אזחל חזרה לפתח ואסתכל," הוא הציע.
"תנסה לראות אם הדרקונים האחרים עפים חזרה." יפעת ביקשה ופלטה עוד גניחה כאובה. איתם התבייש להודות שהוא רוצה לברוח, אבל ניצל את הרשות כדי לזחול לעבר הכניסה. הוא כל הזמן חיכה להתגברות האור, אבל במקום להיתקל באור יום מלא המערה המשיכה להיות חשוכה. רק כעבור זמן רב ראה זרזיף אור קטן שחדר מבעד לפתח שכלל לא הזכיר את הקשת העצומה דרכה נכנסו. הוא קירב את עיניו אל הפתח הקטן, שבקושי יכל לדחוף דרכו את האף, כעת שהיה דרקון. מסביב ראה רק אבנים ואדמה תחוחה, כאילו משהו עדר את האדמה סביב המערה ובכל כיוון.
הוא פלט נשיפה ארוכה. הוא לא ציפה להרס במימדים כאלה. הוא השתהה ככל שיכל ליד הכניסה, מנסה לסדר את מחשבותיו ומקווה לראות באופק כנפי דרקונים, אך לא היה להם שום סימן. הם בוודאי ידעו איפה המערה הייתה במקור, אבל הנוף בחוץ נראה כל כך שונה, והפתח הגדול נעלם לחלוטין. גם אם הם שרדו, איך הם ימצאו אותם?
הוא הסתובב בתוך המערה וזחל חזרה. הוא לא ידע כמה זמן נעדר, אבל כשהגיע חזרה אל יפעת מצא אותה מכורבלת סביב ערימת ביצים. היא הרימה את ראשה ועיניה נצצו.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
היא הנהנה והעבירה ליקוק על הביצה העליונה, ביצה סגולה כמו הקשקשים של יפעת עצמה.
"הביצים כאן. שנים עשר ביצים. לא חשבתי… שיהיו כל כך הרבה." המבט שלה פגש את עיניו, וכנראה שהיא קראה את החדשות הרעות במבטו.
"מה? ספר לי."
למרות שזה פצע את לבו להכאיב לה ברגע הזה, שבו היא אמורה להיות כה מאושרת, הוא סיפר.
"לא הצלחתי לראות הרבה בחוץ… ההתנגשות גרמה הרבה נזק. נדמה לי שהיא מוטטה את ההר מעל המערה. הפתח שהיה כמעט נסגר."
"אז איך נצא?" היא שאלה. "איך שאר הדרקונים ייכנסו?"
"אני לא חושב שאצליח לצאת בצורה הזאת," איתם אמר ונפנף מעט בכנפיו להדגשת צורתו הדרקונית. "אבל אחרי שאתכווץ חזרה לצורת אנוש… אצליח בוודאי להשתחל דרך החור שנותר. אני אצא ואמצא את שאר הדרקונים ואז אוביל אותם חזרה. הם ימצאו דרך לחפור ולהוציא אותך."
"אם תמצא אותם… אם הם עדיין חיים." היא אמרה בשקט, וליקקה עוד אחת מהביצים. ביצה כתומה כמו השמש.
איתם סירב להישאב אל הייאוש שבקולה. "נתת לי את הכוח הזה ליממה… כמה זמן עד שהקסם יפוג?" הוא שאל.
היא משכה בכתפיה, תנועה אנושית כל כך. "אני לא יודעת. האם תסכים שאבצע עוד קסם קטנטן ואמשוך את המשאלה שלך חזרה? אשמור על השעות הנותרות עבורך. תוכל להשתמש בהן אחרי שתמצא את שאר הדרקונים ותחזור?"
"בוודאי," איתם אמר. "אל תדאגי, הם בטח עפו רחוק…"
"הבזיקו", היא תיקנה אותו.
"כן. ולוקח להם זמן לחזור."
"נכון," היא אמרה, בקול שהיה קטן וחסר תקווה. היא ליקקה ביצה כחולה. "אתה מוכן?"
"כן. איתם כידרר את עצמו לכדור, מנסה להטביע את צורתו הדרקונית במוחו. איך זה מרגיש שיש לו זנב, וכנפיים, וקרניים חדות. אולי, אם ישמור טוב טוב על הזיכרון, הוא יצליח למצוא את הצורה הזאת שוב. גופו יזכור איך זה להפוך לדרקון. אפילו בלי קסם.
הפעם הוא לא חש חום, אלא קור. כאילו הדרקונית שואבת מתוכו את הלהבות שהפכו אותו לדרקון. הקור טיפס במעלה גבו, עד לקצות אצבעותיו, והוא חש את עצמו מתכווץ, עד שמצא את עצמו כורע על רצפת המערה, בבוץ, עירום כיום היוולדו. הוא חש רגע של מבוכה, אך הדרקונית לא גילתה שום עניין או הפתעה ממראה גופו ללא בגדים. היא רק ליקקה את הביצה הירוקה.
"אני סומכת עליך איתם. לך תביא אותם. אני לא שומעת עכשיו אף קול של דרקון, אז אני אנמנם קצת. אתעורר כשתחזרו חזרה." היא ליקקה את הביצה האדומה, ואז ליפפה את צווארה הארוך סביב הביצים, כך שכולם נחו בתוך מסגרת גופה.
בצורתו האנושית איתם כמעט ולא ראה דבר במערה החשוכה, אבל הוא מצא את דרכו בעזרת הידיים. כעת כשלא היה בגודל של דרקון המעבר במנהרה היה קל יותר, אך האבנים פצעו את רגליו. הוא תהה במבוכה מה יעשה כשיצא לאור היום ללא בגדים. מה יגידו תושבי העיר. הוא קיווה שלא ילעגו לו מדי, אך הם בטח יהיו עסוקים בתיקון הנזקים מהנפילה.
הוא הגיע לפתח הצר שנותר וזחל החוצה מתוך המערה. גופו נשרט מהאבנים החדות, ולקח לעיניו כמה רגעים להסתגל לאור היום. השמיים כבר לא היו בצבע לילך, כפי שהיו כשכוכב השביט עבר מעליהם. כעת הם בערו בכתום וארגמן. צבעי שקיעה. הוא הסתובב במעגל, מתבונן בנוף סביבו. הכל היה הרוס. אף צמח לא שרד, הכל נראה שרוף. אפילו האדמה. הוא החל ללכת לעבר העיר, מנסה להבין את מיקומו מהמיקום של ים המוות, אך כשהגיע לקצה המצוק ממנו היה אמור לראות את סדמה ועמור… לא ראה דבר.
לא נותר מהערים כלום.
אפילו לא חורבות, רק בור שבו להטו שאריות שריפה.
איתם פנה לעבר ההרים שעליהם ישבו לפני כן הדרקונים. הם היו ריקים. גם מצדו השני של הים נראה הרס רב. עד לאן הגיעה השפעת הפגיעה? האם למרחק כה רב? הוא ידע שהדרקונים יכלו להתרחק ככל שהעין ראתה, כך הם אמרו, אבל… האם הפיצוץ הדביק אותם?
איתם התיישב וחיכה, מתפלל שיראה כנפיים חוצות את רכס ההרים. הוא ידע שאין באפשרותו לחצות את הים, בטח לא עירום, יחף ושרוט. השקט בירכתי מוחו הכביד עליו, כמו אבן שהונחה על לבו.
ומה עם ההבטחה שהבטיח ליפעת? אולי אם יצליח להפוך בעצמו לדרקון יוכל לעוף מעבר להרים ולמצוא אותם. הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר בצורתו כדרקון. לדמיין את גופו מכוסה קשקשים ירוקים. את כנפיו נפתחות וציפורניו מתארכות. לרגע חש את צריבת האש… אך כשפתח את עיניו הוא נותר בן אנוש.
בן אנוש פצוע וחסר אונים.
הוא התלבט אם לחזור למערה, או ללכת לחפש את הדרקונים רגלית, אבל איך ימצא שוב את הפתח הקטן כשיחזור? הכניסה לא בלטה בנוף. כבר עכשיו הוא בקושי מצא אותה. לכן הוא התקרב ככל שיכל למערה, וממנה צעד לכיוון המצוק. כשהגיע לשם החל לערום אבנים. אבן, על אבן על אבן. עד שיצר גלעד שהיה כמעט בגובה שלו. זה יהיה הסימן שלו לחזור אל הדרקונית. על המגדל הזה יצביע כשהוא יחזור על גב דרקון.
הוא חשב כבר איך שהיא תשמח לקראתו.
למרות הכאב בגופו הוא כיוון צעדיו אל הים והתחיל ללכת. מחפש בשמיים כנפי דרקונים.