בריכת הקרח
אני זוכרת את היום שבו הוא ביקש לעזוב את בריכת השחייה.
"המים קרים מדי", הסביר.
אז אבינו השליך את תיק הספורט הכחול הכהה אל תא המטען, והסיע אותנו בדממת המכונית הלבנה, שהדיפה ניחוח בלתי מתפשר של מטהר אוויר.
ישבתי מאחור, עוקבת במבטי אחר תנועותיו. פניו נמשכו אל מתחם האימונים, כאילו קיווה לשוב על עקבותיו, לרוץ בכפות רגליים יחפות אל המרובע העמוק, וליפול אל תוך הנוזל השקוף, שיצר אשליה של תכלת.
ההפסקה הייתה קצרה. הוא ניסה לשחק בייסבול, אבל הכדור שהושלך לעברו פגש במחבט באותה התדירות שקיבלתי מכתבי אהבה. אז הוא החליט ללכוד שוב את שיערו החום בתוך כובע השחייה, ולהעביר את שעותיו בחוסר המשקל המנחם שנתנו לו המים, כאילו לא היה צנום ממילא.
נהגתי לשבת על אחד הכיסאות המכאיבים ביציע, ולהתבונן במאמני השחייה, שהציגו פנים נאים וקמטים חינניים מסביב לעיניהם, כפילים של זמרים שנערות אחרות העריצו.
הורינו קיוו שאצטרף אליו ואלמד את רזי החתירה והגב, אבל העדפתי לשמור על מרחק בטוח מן המעמקים, מאז התקרית שבה צנחתי מתוך מגלשת מים אדומה מעוקלת אל הבריכה המקומית, מהירה כדמעה, ולא מצאתי אף נקודת אחיזה.
כתבתי שירים במחברת בעלת כריכה קשה, מעוטרת בתמונות של פיות יער ועצים רעננים. לפעמים, הייתי משאירה פיסת נייר בלוקר של אחד השחיינים הנאים, רק כדי למצוא אותה מוטלת בפח האשפה ביום המחרת, בין העטיפות הריקות של חטיפי האנרגיה.
כמה תיעבתי את הימים חסרי המשמעות, שהובילו אותי ממסדרונות בית הספר אל היציעים של בריכת השחייה. קומתי נותרה נמוכה, והמשכתי לישון במיטת היחיד שקיבלתי בילדותי, אבל הוא גבה. ראשו ניצב מאה ושמונים ושמונה סנטימטרים מעל רצפת חדרי, כשהוא הביא לי מנת פסטה עם בשר מפורק ועגבניות שרי ממטבח הנבחרת.
הפסקתי ללכת לבית הספר בתחילת כיתה י'. אמנו זעמה, אבל התעלמתי מנזיפותיה. הרשויות שלחו אותי לבית ספר לתלמידים מרדניים, שם התיידדתי עם נערה קלת דעת. התגנבתי איתה אל הקיוסק בתחושת ניצחון, וקנינו חטיף צ'יפס ובקבוק שוקו קר. ישבנו יחד על המדרגות בקומה העליונה, מסתתרות מפני המורות הרגזניות בין הקירות הכתומים.
הוא זכה כבר במדליית הזהב הראשונה שלו.
לאחר מכן, היו המדליות הנוספות, הטיסות למדינות מרגשות ברחבי העולם – יפן, צרפת, סינגפור. ליוויתי אותו אל התחרויות, מייחלת למצוא פנים מיוחדים בקהל, מצוף שאוכל להיאחז בו. הייתי מתכתבת עם גברים מבוגרים באינטרנט, נודדת ממערכת יחסים אחת לאחרת, מבולבלת אל מול שפע האפשרויות כילדה בחנות גלידה.
אני זוכרת את המריבות המתסכלות עם הורינו, את הרגעים שבהם הוא הגן עליי מפניהם, ואמר שאני חופשיה לבחור בדרכי. אני חושבת על הערבים שבהם הוא היה חוזר מאימון, ומניח יד תומכת על כתפי, אחרי שחוויתי אכזבה רומנטית נוספת, או מפתיע אותי עם מאפין בננה-אגוזים.
אני רוצה לשוב אל השבוע שעבר. אז, הוא היה נרגש ומקושט בחיוכו המבויש, והצטלם לפני הבריכה, או לצד חברי הנבחרת, קווצות שיערו הרטוב נופלות על מצחו. לבבות אדומים מצוירים נשלחו אליו על ידי בחורות צעירות מקנדה עד ניו זילנד.
מבטי הושפל לעבר הטלפון הנייד. השבתי להודעות מחברתי ומשני ידידיי, והסתפקתי בנוכחותם הווירטואלית, ברגעי הצחוק המוקלדים. לא חיפשתי אימוג'ים של נשיקות, גם לא תמונות על שערי מגזינים. שיריי פורסמו באינטרנט, והתנחמתי בידיעה שאוכל לכתוב שירה כל חיי, ואילו חבריו ייאלצו לפרוש מן השחייה התחרותית ביום מן הימים.
כולם ארזו את תיקיהם, והתכוננו לעלות לטיסה אל הארץ, אבל הוא רצה להמשיך. הוא נהנה מן הניצחונות, מן המרדפים במים, מן התנועות המסעירות קדימה, לעבר הקיר, מבלי להתייאש, עד שכל השחיינים האחרים היו הופכים לנקודות זעירות מאחורי גבו.
טקס המדליות האחרון בסינגפור הגיע אל סיומו. טיפות המים יבשו, וכבר לא כיהלומים שקופים על כתפיו הבהירות. רק קעקועיו המוכרים נותרו, אפלים כשמי הלילה. המעריצות קיפלו את השלטים שנצבעו בטושים, וציפו לשמוע את צחוקו לפני נסיעתן.
הצלמים אספו את העדשות גדולות הממדים, וכבר לא העניקו לו הבזקים נלהבים. בובת הפרווה התמימה שכבה בין בגד הים למשקפי השחייה, בודדה בחשכה.
גם הוא שכב בחשכה. הוא הביט בתקרת חדר בית המלון, ואמר, "אני רוצה להישאר".
"אני יודעת שעברנו שבוע בלתי נשכח, אבל הטיסה יוצאת מחר בבוקר, ועדיין לא עשית צ'ק אין", הסברתי, מכניסה את בקבוק ג'ל הרחצה שלו אל תיק הספורט הכחול הדהוי.
"אם הייתה לי משאלה אחת, הייתי רוצה רק להתחרות כל הזמן, לחוות את ההתרגשות הזו, את הסיפוק. זה יותר טוב מבחורות, מבילויים, ממכוניות. זה יותר מהכל", קולו נעשה חולמני, כאילו הוא עמד להיסחף על גלים דמיוניים לעבר יעד מרוחק.
ביצעתי את תהליך הצ'ק אין עבורו, והלכתי אל מיטתי.
למחרת, התעוררנו משנתנו אחרי שהטיסה עזבה. עשרות שיחות שלא נענו ריצדו על מסך הטלפון הנייד שלו, שרטט ללא הרף. שלחתי הודעה למאמנים, והבטחתי שנשוב בהקדם, אבל ראיתי אותו מתרחק ויוצא מן החדר. תנועותיו היו רגועות מתמיד, הליכתו דמתה לפסיעה על ענני בושם.
התקדמתי בעקבותיו, מאפשרת לו להוביל אותי במורד המסדרונות, ששטיחים ארגמניים מקיר לקיר נפרשו לאורכם. מצאנו את עצמנו לצד הבריכה, אבל היא הייתה בעלת מראה על טבעי. ירדנו לעברה לאט, מביטים במימיה הצוננים. תחרות מסתורית נערכה אל מול קהל מריע.
"אתה מכיר אותם?" החוויתי בידי לעבר השחיינים, שניסו לעקוף אלה את אלה בתנועות נואשות, ידיהם קורעות את המים לאלפי רסיסים.
"אני לא חושב", הבעתו הייתה רצינית.
ואז אחד הבחורים ניצח. האחרים התכוונו לצאת מן הבריכה, אבל קפאו בן רגע.
"תגיד לי שזה רק חלום רע", מלמלתי, בוהה במראה המבהיל.
הוא התקרב אל שפת הבריכה, ושוחח עם שני גברים בחליפות אפורות.
היום חלף בדממה מתוחה, עד שהערב צבע את השמיים בגוון כחול עגום. ירדנו שוב אל בריכת השחייה. הפעם, אף אדם לא ישב ביציעים. אף צלם לא אחז במצלמה. רק מילים ספורות הופיעו על המסך הנרחב, "המנצח יזכה להגשים משאלה, המפסידים יקפאו".
הוא פנה אל אדן הזינוק, בגד ים כחול כהה לגופו. שני כובעי שחייה לבנים נצמדו אל ראשו. הוא נתן בי מבט ארוך, אבל לא יכולתי לפענח אותו מבעד לעדשות הכהות של משקפי השחייה.
השחיינים הוזנקו ויצאו לדרך. מי הבריכה נראו שונים, כאילו נעשו קרים יותר עם כל תנועה. הוא שחה במהירות האופיינית לו, מרוכז בתנועותיו. זרועותיו נשלחו לפנים בזו אחר זו, רגליו שטו בקצב עקבי. האחרים נאבקו בניסיון להתקרב אליו, להשאיר אותו מאחור במסע הנחוש לעבר הניצחון, אבל הוא שמר על קור רוח, והתמקד בעצמו.
ידו נגעה בקיר הבריכה לפני כל היתר. ואז, אצבעותיו קפאו באוויר. הוא התכסה במעטה קרח מקצה ראשו, דרך פניו העדינים, עד לכפות רגליו. המחזה המחריד הציף את נפשי בצער חסר גבולות.
"זו הייתה המשאלה שלו", הודיע הגבר בחליפה, "להישאר ברגע הזה".
"לא", הנדתי בראשי, מבועתת, "זה לא יכול להיות".
ידעתי שהוא לא רצה להקפיא את חייו, רק את תחושת הניצחון, את הקסם שנטף מכל שניה מתוקה במים. הוא לא חשב שמשאלתו תתגשם כך, בדרך הנוראית ביותר.
פניתי לעבר האיש, מנסה להתנער מן הבהלה שאיימה להשתלט על תודעתי. "אני צריכה להשתתף בתחרות הבאה".
האיש העביר את ידו בשיערו השחור, שהיה משוח בג'ל. הוא כיוון לעברי אצבע מעוטרת בטבעת כסופה. "את אפילו לא יודעת לשחות, נכון?"
פניי נעשו חמים וודאי האדימו. "הוא יודע לשחות בשביל שנינו", השבתי לבסוף.
האיש ביצע תנועה בלתי מורגשת בעזרת ראשו. בחורה צעירה צעדה לקראתי, ונתנה לי כובע ומשקפי שחייה.
"זכרי", היא הודיעה בקולה הקריר, "אם לא תנצחי, תקפאי יחד עם האחרים". ידה חגה סביב, כזרם מים שנבלע בפתח ניקוז.
הבטתי בשדה הקרב הרטוב, שהיה זרוע פסלי קרח, אנשים שרצו ללכוד רגע חמקמק של התרוממות רוח, ואיבדו את עצמם. הוא היה שם, האהוב מכולם, העצוב ביותר. ייחלתי שהוא יציג את חיוכו המקסים, או יעלה מתוך הבריכה, ויישא אותי בזרועותיו הדקות, רץ בטפיפות רגליים עליזות, כמו בימים שבהם כוכבים זהרו בשמי חיינו, אבל לא הבחנתי בהם.
עכשיו, יומיים אחרי שהוא קפא, אני עדיין לא מבינה איך זה קרה, איך זה בכלל אפשרי.
"את מוזמנת לצפות בבחורים האלה", מעיר האיש בחליפה למראה השחיינים המיומנים, משקפי השמש מגנים עליו מפני הקרח הבוהק. "יש כאן גברים חזקים כפלדה, והם יכולים להישלח אל מלון הקרח בשוודיה. אני בטוח שהתיירים יאהבו את האטרקציה, אבל את? עדיף שתחזרי הביתה, חבל שתסיימי בתור פסל".
אני מנסה להסתיר את הרעד החולף בשפתיי, ואת הלחות הנקווית בעיניי. אני לא אבכה לפניו. בגד הים נצמד לגופי, כובע השחייה מסתיר את שיערי החום, הארוך.
הוא ודאי יצחק ויתהה, "איך זה שאת מסכימה לחבוש את הכובע הזה? הרי בשיעורי השחייה בבית הספר לא הסכמת, עזבת אחרי פעם אחת", ואני אתפוס את כפות רגליו מחוץ לבריכת השחייה, ואכריז, "כריש, כריש!" בחיוך משועשע, והוא ימשוך אותי אל תוך המים בהתזה פתאומית, וירגיע, "אל תדאגי, כריש, אני מחזיק אותך".
דמעותיי זולגות על פניי. אני מביטה בגופו הלבן, השקוף למחצה, קפוא בתוך שכבות קרח אינסופיות. אני מבקשת בלי קול שהוא לא יישאר צעיר ויפה לנצח, שהוא יתבגר, וייעשה עייף מעט, וחלש מעט, ואולי ברכיו יכאבו, ואולי קו שיערו ייסוג לאחור, וקמטים עדינים יעטרו את זוויות עיניו כאדוות הנוצרות מסביב לאבן המושלכת אל תוך אגם, רק שיישאר.
אני ניצבת על אדן הזינוק, רוכנת לפנים, אבל לא מסוגלת לקפוץ אל תוך המים. רגליי כואבות, ראשי מסתחרר, חשכה מהבהבת מול אישוניי החומים, הלחים, ראייתי מיטשטשת. אני מרגישה כאילו מבטים רבים מספור נוחתים על גופי, מקיפים אותי בפחד עמוק. המשטח השקוף המתחזה לרוגע תכול יהרוס אותי. אין סיכוי שאוכל לשחות בלעדיו.
אני פשוט אנסה, למענו. אני מכריחה את עצמי להיכנס אל הבריכה המאיימת. קירות מים סוגרים עליי מכל עבר, איבריי מאבדים את משקלם הנמוך ממילא. תחושות נטולות שם מציפות את תודעתי. הפנסים הלבנים בורקים מעל דמותי השוקעת. אני רוצה לעלות אל מעל לפני המים, אבל זה בלתי אפשרי.
"הלוואי שאני פשוט אקפא", אני חושבת לעצמי, ורואה את הקרח המכסה את זרועותיי ואת ירכיי, מושך את תודעתי אל מקום אחר.
"זה נגמר?" אני תוהה, עומדת על פני בריכה חרישית, ולא שוקעת, כאילו כפות רגליי היחפות יודעות לרחף כך, כאילו הפכתי לפיה ביער שכולו מים.
"זה רק התחיל", הוא משיב, חופשי מן הקיפאון שאחז בו. הוא מרחף לצדי, גבוה ורזה ומחייך כתמיד. "לא שחית, אה? אבל זה בסדר, אנחנו שוב יחד, ואולי נגיע לשוודיה, נהיה פסלים במלון הקרח, אבל אלה כבר לא אנחנו".
"לא?" אני מביטה בעיניו הטובות, האמיצות, "אנחנו לא קפואים?"
"אנחנו מעבר לכל זה. גם כאן יש תחרויות, אז נהיה בסדר. אני אשחה כל יום, ואת תעודדי אותי, כריש נאמן שלי", הוא מדגדג אותי בידיו השובבות, ואני נופלת אל תוך הנתזים הסוערים, אבל צפה באורח פלא.
אני שוכבת על גבי במרחב הפתוח. "אנחנו יכולים אפילו לגור כאן", המילים נלחשות כמעט מתוך פי, "בלי צרות, בלי דאגות, רק אנחנו".
הוא משתרע לצדי, מביט בתקרה הרחוקה. "אני אשחה כל ערב, ואת תשבי ותכתבי את השירים המיוחדים שלך במחברת עם הפיות. כולם נכתבו עליי, נכון? קראתי אותם כשהיית הולכת למקלחת", עיניו בוחנות את פניי, גורמות לי להסמיק.
"טוב, זה היה…" אני מנסה למצוא את המילים המתאימות, מילים שיגנו עליי כבגד ים, כמשקפי שחייה, אבל הוא עוטף את אצבעותיי בכף ידו, ואומר, "זו הייתה המשאלה שלי", ואנחנו ממשיכים לצוף על פני המים, מלאי שלווה.