אפרת דנינו תמיד הייתה בחורה מאופקת. אפילו כשהיא זרקה אותי, אחרי שהבינה שלשכב עם אלכוהוליסט מובטל זה לא מתכון לעתיד זוגי מבטיח, היא עשתה את זה ברוגע עצור שדקר אותי כמו שבר זכוכית מבקבוק ערק קפוא.
בגלל זה כשהיא התקשרה אליי בקול רועד ברביעי בלילה, שלוש שנים לאחר שראיתי אותה בפעם האחרונה, הלב שלי דפק חזק יותר משרציתי.
"אפרת? את בסדר?" שאלתי בקול השלו ביותר שהצלחתי לגייס.
"עוּגִי, סליחה שאני נופלת עליך אחרי כל הזמן הזה", היא מלמלה, "אבל לא ידעתי מי עוד יכול לעזור לי… סבתא שלי נעלמה בסוף השבוע שעבר. המשטרה לא עוזרת לנו, ואני לא יכולה יותר לשבת ולחכות".
"איפה את?"
"בכפר, אצל ההורים שלי. אתה יכול בבקשה לבוא?"
*
מצאתי את עצמי דוהר על כביש 6 באמצע הלילה, מנסה לשווא לחלץ טיפות אחרונות של וויסקי מהפלאסק ששמרתי בתא הכפפות כדי להתעורר, רק כדי לגלות שה-J&B שמזגתי לתוכו לפני יומיים נגמר באופן מסתורי. במקום, הדלקתי איזו צינגלה שגלגלתי בבית עם מיקס שקיבלתי מהטורקי.
"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה שתיים והרי החדשות מפי הודיה מלכיאל", הקול שבקע מהרדיו הקפיץ אותי רגע לפני שנרדמתי על ההגה. הגברתי את הווליום.
"הזמר אסף פאר, הידוע בכינויו 'אסי כפיים', נמצא בביתו ללא רוח חיים בנסיבות קשות ויוצאות דופן. שכנתו, שגילתה את הגופה, העלתה לרשת החברתית סרטון שבו הזמר המנוח ניצב הפוך, כשראשו טמון בתוך חור ברצפה שמולא בשכבת בטון שהתקשתה, בעוד רגליו פונות לכיוון התקרה. פאר התפרסם בשבוע האחרון כאשר שירו "אין, אין על ישראל" זכה לתפוצה ויראלית ברשתות החברתיות והפך בן לילה ללהיט המושמע ביותר במדינה. אמרגנו של פאר, יצחק חמדני, אמר לכתבנו לפני שעה קלה: 'זה פשוט לא נתפס שאסי הלך לנו ככה, טבע למוות בבטון… כמו נמלה בדבש. אין לי מלים. עצוב, עצוב מאוד. באמת עצוב'. מהמשטרה נמסר כי נסיבות המקרה מצויות בחקירה, אך ככל הנראה מדובר ברצח".
כמו האמרגן, גם אני הצטערתי לשמוע את החדשות, בעיקר כי ידעתי שעכשיו ישמיעו את השיר הבלתי נסבל של הנרצח בכל הזדמנות אפשרית. אסי כפיים נראה כמו בדיחה: שפם של כוכב פורנו משנות השבעים, פאה נוכרית מיושרת למשעי שישבה באופן רופף ולא משכנע על פדחתו ומשקפי שמש גדולים מדי שהרכיב בכל שעות היממה. לפני שזכה בתהילה, הוא התפרנס במשך שנים מלהנחות ערבי שירה בציבור במתנ"סים ולהופיע במועדונים סוג ג' בטיילת, כפי שסיפר בכל אחת מאינספור תוכניות הרדיו והטלוויזיה שהתארח בהן בימים האחרונים. לא הצלחתי להבין איך פזמון סכריני ודביק כמו "אין, אין על ישראל" הפנה אליו את אור הזרקורים, אבל מצד שני, גם לא הצלחתי להפסיק לזמזם אותו.
כיביתי את הרדיו לאחר שכצפוי, השיר החל להתנגן. יש גבול גם למה שאני יכול לשאת בשעה כזו לפנות בוקר.
*
השומר ליד המחסום בכניסה לצוף חמציצים, היישוב הקהילתי בפאתי השרון שאפרת גדלה בו, נתן בי מבט חשדני, אבל אני הנדתי לו בראשי והמשכתי לנסוע. עצרתי ליד החצר האחורית של בית משפחת דנינו ודוממתי את המנוע. דשדשתי בסבך הסרפדים שצמח פרא למרגלות הקקטוסים, האירוסים והבוגנוויליה המטופחים יותר, כשרק אור הפנס הלבן והחיוור שבכניסה לבית מראה לי את דרכי, עד שהגעתי לדלת וצלצלתי בפעמון.
עליזה דנינו-קרשבסקי, אמא של אפרת, פתחה לי את הדלת בחלוק לילה, שיער פרוע ועיניים טרוטות ואדומות מחוסר שינה. "בוא עוגי, בוא, תיכנס. טוב שבאת, תודה שבאת" אמרה בקול רך, "אפרתוש, עוגי כאן".
נכנסתי והתיישבתי על הספה האפורה המהוהה וחסרת הצורה, שתמיד הייתה נוחה מדי. "שב, שב, אתה רוצה אולי קפה?" עליזה ניסתה לכרכר סביבי בעייפות.
אפרת נכנסה לחדר, שיערה הבהיר והגלי קצר יותר מאשר בפעם האחרונה שהתראינו, ועיניה הירוקות חייכו אליי בתמהיל של הקלה ותוגה. היא חיבקה אותי ונשמתי את הריח המוכר של השמפו האהוב עליה משיערה. רציתי להגיד לה שהתגעגעתי אליה, אבל שתקתי.
"בואו תסבירו לי שוב, מה קרה להניה?" שאלתי כששלושתנו ישבנו סביב השולחן בסלון, שעליזה הניחה עליו ספלי קפה שחור ועוגיות ריבה. נחרותיו של עומר, אבא של אפרת, נשמעו בבירור מחדר השינה.
"אמא שלי פשוט נעלמה, עוגי", עליזה אמרה בקול חלש, "ביום שישי שעבר, ומאז אף אחד לא שמע ממנה. אין לנו מושג איפה היא יכולה להיות".
"ולמה אתם חושבים שאני יכול לעזור?" הקשיתי, אפילו שידעתי את התשובה.
"ירדנה חצבני, מזכירת הפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים, היא חברת ילדות של אמא", אפרת השיבה במבוכה והסמיקה מעט, "וכשהיא שמעה ממנה שהיינו ביחד, היא לא הפסיקה להחמיא לך… אמרה שאתה בחור מקסים ומבריק שמסוגל לפתור תעלומות שלאף אחד אחר אין סיכוי להסביר… בעיקר כאלו שחורגות מחוקי הטבע. היא סיפרה לנו איך פענחת לבד את שורת מקרי הרצח המוזרים בקמפוס בסתיו האחרון, שהסתבר שהיו קשורים לאל מזל כנעני קדום… אם יש מישהו שיוכל לעזור לנו להבין מה קורה כאן זה אתה".
חבל רק שההצלחה המסחררת שלי לא שילמה עבורי חשבונות, נתנה לי יציבות בחיים או החזירה את אפרת אליי.
"אולי", עניתי בנימה חותכת יותר משהתכוונתי. "ספרו לי על הפעם האחרונה שבה דיברתן איתה".
"התקשרתי אליה בחמישי בערב", אמרה עליזה. "היא הייתה במצב רוח יוצא מן הכלל, וסיפרה לי שהיא עומדת לקנות בבוקר דג קרפיון ולהכין גפילטע פיש. היא הזמינה את כולנו לקבלת שבת ואמרה שהיא רוצה להכיר לנו מישהו מיוחד, ושיש לה חדשות חשובות מאוד לספר לנו. כבר כמה חודשים יש לי את הרושם שאמא בקשר עם גבר חדש, בפעם הראשונה מאז שאבא שלי נפטר. אבל היא לא הייתה מוכנה לדבר על זה עד עכשיו. כשהגענו בשישי בערב, הבית היה ריק והיא לא ענתה לטלפון או לנייד".
"מישהו מהשכנים ראה אותה לפני שנעלמה?"
"השכנה שלה, חבצלת, ראתה אותה יוצאת מהבית בשישי בבוקר עם סל הקניות שלה. אמא אמרה לה שהיא מתכוננת לערב חגיגי".
"בת כמה היא היום?" שאלתי.
"שמונים ושלוש", השיבה אפרת, "אבל היא צלולה וחדה כמו בת עשרים, עושה הכול בעצמה, יוצאת לערבי בינגו ופעילויות במרכז הקהילתי, יושבת בפרלמנט עם חברות שלה בכל שבוע ולא מוכנה אפילו לשמוע על דיור מוגן".
"והיא עדיין גרה מטר מחוף הגשרים?"
"כן, באותה דירה שקנתה לפני שישים שנה".
"אני רוצה שתתנו לי את המפתח לדירה שלה", אמרתי. "אני אעבור שם בבוקר כדי לראות אם השוטרים פספסו משהו".
עליזה הנהנה.
*
השמש בקושי זרחה כשנכנסתי לדירה של הניה קרשבסקי שעתיים לאחר מכן. היא הייתה מבולגנת בדיוק כמו שהייתה בפעם האחרונה שהייתי בה. מדפי המטבח היו עמוסים במזון בריאות וחליטות תה הומאופתיות מכל הסוגים. הניה הייתה מכורה לכל דבר שיכול לשמור אותה צעירה.
ניירות מקומטים היו זרוקים בערבוביה על שולחן העץ הכבד והישן בחדר האורחים. על אחד מהם היה כתוב בכתב ידה המרושל: "לוודא שינוי צוואה עם עו"ד קרמרמן". אל המקרר הוצמדה במגנט תמונה גדולה של הניה שאפרת צילמה. שיערה היה צבוע באדום. היא הרכיבה משקפי חתול, לבשה מעיל סגול ונראתה ססגונית.
על שולחן האוכל שכב היומן של הניה. בסופו הופיעה רשימת מספרי טלפון. מצאתי את עו"ד יעקב קרמרמן, חייגתי אליו מהטלפון הקווי שהיה בדירה וקבענו להיפגש בשעה חמש אחר הצהרים.
עלעלתי ביומן. הניה שמרה על סדר יום קפדני. ביום שישי שעבר היא התכוונה לקנות קרפיון בחנות הדגים בטיילת בעשר בבוקר, לתפוס תנומת צהרים ("שלאף שטונדה") בין שתיים לארבע ולארח את המשפחה לארוחה בשבע בערב. בראשון היא הייתה אמורה לפגוש את עו"ד קרמרמן, בשני בערב היא תכננה ללכת לערב שירה בציבור במתנ"ס, בשלישי היה לה תור לבדיקת עיניים אצל דוקטור קרנית חדד וברביעי – ערב בינגו. ואילו בחמישי, כלומר היום, בעשר בבוקר, עמד להתקיים המפגש השבועי של הפרלמנט שלה בקפה עמליה בחוף הים. הצצתי בנייד. השעה הייתה תשע ארבעים.
הלכתי לשירותים לפני שיצאתי. כשנכנסתי לחדר הרחצה כדי לשטוף ידיים, גיליתי שהאמבטיה מלאה במים ובתוכה משכשך קרפיון קטן ששחה במעגלים, בהה בי במבט זגוגי שנראה לי משום מה ערמומי, ופער וסגר את פיו כפי שדגים נוהגים לעשות. קרני השמש חדרו מבעד לחלון ובהקו על קשקשי הדג, משוות לו מראה מוזהב. עושה רושם שהניה לא הספיקה להכין את הדג הממולא שלה.
בדרך החוצה עברתי בחדר השינה החשוך. תריסי החלון היו מוגפים. מול המיטה עמדו שולחן איפור ועליו שפתונים, פודרה, לק ובשמים מסוגים שונים, וראי גדול שהיה תלוי על הקיר. ליד המיטה ניצבה שידת מגירות קטנה עם פיצ'יפקס, כפי שהניה הייתה אומרת: אוסף בולים, כרטיסים לאופרה, מקלות אוזניים, סוכריות בטעם לימון וטבליות נגד צרבת. במגירה התחתונה מצאתי קופסת מתכת. פתחתי אותה. בתוכה מצאתי תמונות. אחת מהן עצרה את מבטי. הניה עמדה בה בחיוך רחב, קורנת מאושר, כשהיא מחובקת עם גבר משופם עם פאה שופעת ומשקפי שמש גדולים מדי, שחייך חיוך מלוכסן תוך שהוא מצמיד אותה אליו. בהיתי בצילום, מתקשה להאמין. זה היה אסי כפיים.
*
כשהגעתי לקפה עמליה זיהיתי בקלות את הפרלמנט. ארבע נשים מבוגרות, לבושות בהידור יחסי ומאופרות בקפידה, ישבו מסביב לשולחן ורדו בחביבות במלצרית שהתקשתה להבין מה הן רוצות להזמין.
"בפעם האחרונה שהיינו פה, אכלתי סלט פשוט נהדר…" הרהרה בקול אחת מהן, אישה לבנת שיער בסוודר אדום. "אולי את זוכרת מה זה היה, ריקי?"
"א-ני ל-א יודעת", השיבה ריקי, שהייתה קשישה זעירה עם מבט חד ששיערה אסוף בקשת, באיטיות מודגשת ומבטא פולני כבד. "אבל אני רוצה בבקשה קפה הפוך, בלי חלב. יש לכם אולי קפה נטול קפאין?"
המלצרית הנהנה.
"זהו, שהנטול שלכם עשה לי צרבת בפעם הקודמת", הסבירה ריקי, "וקפה רגיל אסור לי בגלל הלחץ דם. אז מה את יכולה להציע לי?"
ניגשתי לחבורה והצגתי את עצמי. למרות תשומת הלב שהקדישו לתפריט, ארבעתן נראו מודאגות מהיעלמותה של הניה והזמינו אותי להצטרף אליהן. התיישבתי לצידן.
"כולכן ידעתן על הקשר של הניה עם אסי כפיים?" שאלתי ישירות.
ריקי פלטה נחרת בוז. "קשר? הדרעק הזה נדבק אליה כמו עלוקה מאז שפגשה אותו בערב שירה בציבור שהעביר במתנ"ס, אבל לא משנה כמה אמרנו לה, היא התאהבה בו כמו ילדה בת שש עשרה".
"הוא היה מהמר כפייתי", הוסיפה לבנת השיער, שענתה לשם חלי, "ולא הפסיק להוציא ממנה כסף כדי לכסות את החובות שלו. חתיכת חרא. אני לא אהיה מופתעת כלל וכלל אם בגלל זה הרגו אותו. את לא מסכימה איתי, לאה?"
"כן", אישרה לאה, זקנה גבוהה, ממושקפת וקמוטת פנים ששיערה אסוף בפקעת, את דבריה, "הכוכב הגדול… אתה יודע שהיא רצתה להתחתן אתו?"
"נו, והוא רצה להתחתן עם הכסף שלה", אמרה ריקי, "אז זה היה שידוך משמים".
"היא התכוונה לספר למשפחה שלה בשישי בערב, ועכשיו הוא מת, והיא נעלמה", הוסיפה נחמה, הרביעית בחבורה, בקול רועד, דמעות בעיניה. היא ישבה בגב כפוף, רכונה לשולחן, ומוללה בין אצבעותיה את פיסת הנייר שעטפה קודם לכן את הקש שממנו לגמה את מיץ הגזר שלה.
"אתמול בבוקר ראיתי אותו כאן בחוף", אמרה חלי בגועל, "מתנשק עם איזו ילדה בת עשרים בכניסה למלון צ'רלסטון. אמרתי לו שהניה נעלמה, אבל הוא לא נראה מודאג בכלל. והפרגית הזאת שהסתובבה אתו נראתה לי מוכרת, אבל אני לא מצליחה להבין מאיפה. כשדיברתי היא אפילו לא הסתכלה לי בעיניים".
"יש לכן מושג אם יכול להיות קשר בין ההיעלמות של הניה לרצח של אסי?" שאלתי.
"אולי המנוולים שהוא היה חייב להם כסף יודעים", אמרה חלי, "במועדון הזה שהוא היה מופיע בו, בהמשך הטיילת… נו, איך קוראים לו?"
"הלוקוס", ריקי נחלצה לעזרתה. "הלוקוס האדום".
*
יצאתי מקפה עמליה וצעדתי על החוף, נושם את אוויר הים המלוח. זוגות צעירים שיחקו במטקות, הגלים נצצו בשמש הבוקר הבוהקת וילדים ישבו על שפת הים ובנו ארמון. הארטיק של אחת מהם טפטף על החול. רציתי להתיישב לידם ולחזור שלושים שנה לאחור.
חזרתי הביתה כדי להשלים קצת שעות שינה, ושמתי שעון מעורר לארבע. בעשרה לחמש כבר הייתי במשרד עורכי הדין קרמרמן, תנעמי וכץ.
עורך הדין יענקל'ה קרמרמן, גבר כסוף שיער בשנות השבעים לחייו, קיבל את פניי בארשת רצינית, ומזג לי מיץ תפוזים של טמפו מבקבוק שהיה מונח על שולחנו. "מאוד דאגתי כששמעתי מעליזה שהניה נעלמה", אמר באיטיות, "הניה היא לקוחה שלי יותר מארבעים שנה. ובנסיבות הקשות האלה, למרות החיסיון שאני כבול בו, אני מרגיש מחויב להגיד לך שאני אפילו יותר מודאג לאור ההחלטות הלא שגרתיות שהיא קיבלה בימים האחרונים".
"כמו לשנות את הצוואה שלה?" שאלתי במפגיע.
קרמרמן הנהן. "בדיוק. הניה התקשרה אליי ביום רביעי שעבר וביקשה ממני להפוך את אסף פאר ליורש הבלעדי של כל כספה ונכסיה. ואני…" –
נתתי בו מבט שואל.
מצחו הגבוה של קרמרמן נצץ מזיעה. "אני מרגיש נורא אפילו להגיד את זה, אבל… תבין, הניה ועליזה, הבת היחידה שלה, הן כמו משפחה עבורי. אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים… כשהניה ביקשה לשנות את הצוואה היה לי ברור שהיא נפלה קורבן למעשה נוכלות, ופניתי מיד לעליזה וסיפרתי לה הכול. היא ביקשה ממני לשלוח חוקר פרטי, כמוך, שאני עובד אתו, כדי שיעקוב אחרי אותו זמר מפוקפק. והוא עשה זאת וגילה שהוא מנהל רומן עם צעירה אחת, כמה מטרים מהבית של הניה".
"במלון צ'רלסטון", השלמתי.
קרמרמן הביט בי בהפתעה. "בדיוק. רק אתמול בבוקר הוא צירף גם תמונות שלהם ביחד, שעדיין לא הספקתי להעביר לעליזה". הוא הושיט לי מעטפת נייר חומה וסגורה. "אתה מוזמן לעיין בהן אם אתה חושב שזה יכול לעזור".
"וסיפרת לעליזה מה החוקר שלך גילה?" שאלתי, מתחיל להרגיש שעבדו עליי.
קרמרמן השפיל את מבטו ושתק לכמה שניות. היה ברור עד כמה קשה לו להצביע על עליזה כחשודה אפשרית. לבסוף הוא הישיר אליי את עיניו, ואמר בשקט: "כן. הכול".
*
"שיקרת לי", אמרתי ברוגע, כקובע עובדה, ברגע שנכנסתי שוב לבית בצוף חמציצים.
עליזה נתנה בי מבט אומלל והחלה לבכות. אפרת עדיין הייתה שם, והביטה בי בהלם. "מה?" היא הגנה עליה, "איך אתה…"
"איך אני מה?" שאלתי בזעם הולך וגובר. "איך אני מטומטם מספיק כדי לנסות לעזור לאמא שלך לפתור מקרה שהיא מעורבת בו עד העצם, בזמן שהיא מסתירה ממני פרטים חיוניים כל הזמן הזה?"
עליזה התייפחה, התיישבה על הרצפה והצטופפה בתנוחה עוברית, כמבקשת לסוכך על עצמה מהעובדות. בניגוד לרצוני, ריחמתי עליה. אפרת ניגשה אליה וחיבקה אותה.
"פחדתי להגיד משהו אחרי מה שקרה לזמר הזה… ואחרי שאמא נעלמה", היא הסבירה בבושה כשישבנו סביב שולחן האוכל. "אני יודעת שהייתי צריכה…"
"פחדת כי היה לך מניע לרצוח את שניהם", אמרתי, מרגיש את הכעס שלי מתלקח מחדש. "פחדת כי אמא שלך עמדה לנשל אותך מהצוואה לטובת זמר סוג ז' שהצליח לסובב אותה סביב האצבע הקטנה שלו. אז החלטת לנקום בשניהם".
אפרת שתקה והקשיבה לי בעיניים פעורות. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך חיוורת. רציתי לחבק אותה, אבל הרגשתי שבאותו רגע היא הייתה מאושרת אם הייתי פשוט נעלם.
"לא", אמרה עליזה, שרידי הבכי עדיין ניכרים בקולה. "ממש לא. כל מה שרציתי לדעת זה שהקשר ביניהם אמיתי, והוא לא מנצל אותה. כמו שאתה יודע, אני מצליחה מאוד כמעצבת פנים ועומר הוא אדריכל מבוקש. יש לנו את כל הכסף שאנחנו צריכים. ובחיים לא הייתי פוגעת באמא שלי. ואפילו לא באפס שניצל את התמימות והבדידות שלה כאלמנה מבוגרת".
היא קמה וחזרה כעבור דקה עם הלפטופ שלה. המייל שלה היה פתוח, והיא הושיטה לי את המחשב.
"אתה יכול לראות את ההתכתבות ביני לבין חבר טוב שלי, פסיכיאטר בכיר, מלפני כמה ימים. הוא הציע לי לשקול לטעון שהצוואה אינה תקפה כי אמא שלי היא לא צלולה, וכתב לי שלאור ההחלטה הלא מתקבלת על הדעת שלה וגילה המתקדם סביר להניח שאזכה בבית משפט. כתבתי לו שאני לא מוכנה לעשות את זה לאמא שלי. אז בטח שאין שום סיכוי בעולם שהייתי מוכנה לפגוע בה". קראתי את המיילים. היא אמרה את האמת.
קולה של עליזה היה סדוק. "אין לי שמץ של מושג איפה היא יכולה להיות… ואני אעשה הכול כדי למצוא אותה".
*
נכנסתי אל "הלוקוס האדום" זמן קצר אחרי הפתיחה. היה ערב מחווה לגבי שושן ועוזי פוקס, והמועדון היה מואר באור כחלחל וחיוור כמו הירח, ומלא עד אפס מקום באנשים בני שלושים עד שבעים שלגמו יין וערק מכוסות זכוכית עכורות, פטפטו וצחקו בקולי קולות.
האמנתי לעליזה. ההסבר האפשרי היחיד שנשאר למה שקרה היה רצח כפול בעקבות חובות ההימורים של כפיים. נדחפתי בין חבורה שרקדה באקסטזה לצלילי "תחתונים וגופיות", והגעתי אל הברמן.
"גבר", קראתי, "מה עם איזה זחלאווי?"
הברמן, גבר חייכן עם מבנה גוף של מקרר בשר, הרים אליי את עיניו. "איזה בא לך אחי? אבו יוסוף? עין שֻׁמָּר?"
"תביא לי אבו יוסוף נקי, בלי קרח" ביקשתי. הוא מזג לי כוס בנדיבות, ורוקנתי אותה בשלוק אחד. "אבל האמת היא שלא התכוונתי לערק. התכוונתי ליחזקאל 'הציפור' זחלאווי, הבוס שלך. הבעלים של המקום הזה. שמעתי שאסי כפיים היה חייב לו כסף, ואז מישהו דאג להטביע אותו בבטון ולרצוח את הקשישה שהייתה מאוהבת בו, בטח כי לא הסכימה או לא יכלה לכסות לו את החובות".
הברמן הרצין. "חכה רגע", אמר, התרחק מהבר ונעלם בחדר אחורי שנחבא מעבר לגרם מדרגות. הוא חזר כעבור שתי דקות עם חבר קירח ושרירי, עם קעקוע של ציפור ונזם בגבה, שנראה כמו פיראט מודרני. החבר חייך אליי חיוך ידידותי, הרים יד שהיה מולבש עליה אגרופן ותקע אותה בבטן שלי בכל הכוח. נרתעתי לאחור, התכווצתי מעוצמת הכאב ונפלתי מקופל על הרצפה. "בוא מותק", אמר לי, עדיין מחייך, והניף אותי על גבו כמו שק קמח. "בוא נעשה טיול קטן".
*
כעבור חצי דקה מצאתי את עצמי בחדר האחורי, מול שולחן עמוס משקאות, עם חמישה בריונים. שניים מהם החזיקו אותי מאחור, לוחצים לי על הידיים כל כך חזק עד שהן כמעט נשברו. דלת נוספת, שהובילה ישירות למשרד של 'הציפור', נפתחה והוא יצא ממנה בהילוך איטי, הביט בי וצחק.
רבים חשבו בטעות שיחזקאל זחלאווי זכה לכינוי 'הציפור' בגלל עיניו הקטנות, החדות והמבריקות בצבע חום-צהבהב ואפו הנשרי והמעוקם. אבל מי שהיה בסוד העניינים ידע שהוא נקרא כך כי הטורקי העיף אותו פעם מגג של בניין. למזלו, זה היה בניין בן שתי קומות, כך שהוא שרד, אם כי רגל ימין שעליה נפל אף פעם לא השתקמה. מאז הוא פחד מהטורקי פחד מוות, והתחיל לרעוד בכל פעם ששמע את השם שלו. הטורקי היה קיסר הצללים הבלתי מעורער של העולם התחתון בעיר. והוא גם היה החבר הכי טוב שלי.
"חזי!" קראתי לעברו, "טוב לראות אותך, גבר. יא אללה, שנים…"
'הציפור' דידה לעברי לאיטו, וכשהגיע בחן אותי במבט שיכול להרוג. "ככה נראה לך שאתה יכול לשאול עליי במועדון שלי?" – סינן, הרים בקבוק בירה שהיה מונח על השולחן ושבר לי אותו על הראש. הרגשתי זרזיף דם ניגר ממנו ומכתים את החולצה שלי. "מה אתה חושב? שאתה יכול ללכלך עליי והחבר שלך יבוא ויציל אותך?"
הוא שלף אקדח והצמיד לי אותו לראש, שהמשיך לדמם. "תן לי סיבה אחת לא להוריד אותך עכשיו".
"לא התכוונתי לבוא אליך בחוסר כבוד אחי", אמרתי לו, "אתה יודע כמה זמן אנחנו מכירים. אבל יש פה זמר שנרצח וזקנה שנעלמה, ורק רציתי שתעזור לי לעשות קצת סדר בעניינים".
היה ברור שיחזקאל שמח שנתתי לו סיבה לרדת מהעץ, כדי שלא יצטרך לפגוע בי באמת. הוא ידע בדיוק מה יהיו ההשלכות.
"בסדר, בסדר, בואו תעזבו אותו", הוא אמר לאנשים שלו בקול ספק עצבני, ספק מפויס. "בוא, שב, יא פסיכי… כמעט גרמת לי להרוג אותך עכשיו", הוא צחק. "בוא, תשתה משהו".
כמה דקות אחר כך ישבנו לבד במשרד שלו. הראש שלי כבר הפסיק לדמם, ונראה שהחלק האלים של הערב היה מאחורינו. יחזקאל עישן סיגריה והסתכל עליי בריכוז. "תקשיב עוגי, ותקשיב לי טוב", הוא אמר, "אני ה-א-ח-ר-ו-ן שרצה להוריד את אסי כפיים. נכון שהוא היה חייב לי יותר מחמישים אלף שקל שהלוויתי לו כדי לכסות את החוב שלו מהימורים".
"ולא רצית אותם בחזרה?"
"ברור שרציתי", הוא גיחך. "לחצתי עליו להחזיר אותם, ובגלל זה הוא התחיל לחלוב את הזקנה המסכנה הזאת, שבאה אתו לפעמים להופעות. כואב הלב. אבל אחרי שהוא פתאום התפרסם, לא ברור איך, לפני שבוע, הבאתי אותו לכאן והחתמנו אותו על חוזה בלעדי עם בן דוד שלי, איציק חמדני. הוא כבר היה רשום לחמש הופעות בקיסריה, שכל הכרטיסים אליהן נמכרו. הזמינו אותו לתוכניות ריאליטי. אנחנו עמדנו להרוויח שמונים וחמישה אחוז, אתה מבין אותי? שמונים וחמישה אחוז מכל מה שהוא יקבל. עמדנו לעשות מיליונים ביחד. מי שפגע בו, כשאני אתפוס אותו אני אגמור לו את החיים. אתה יודע כמה כסף הוא הפסיד לי?"
"אז מי היה יכול לרצות לפגוע בו?" שאלתי, מבולבל.
"וואלה, אין לי מושג", יחזקאל צחק, "אולי הבחורה שהוא זרק אתמול בערב".
"בחורה?"
"כן, הוא בא לפה מנופח כמו אבו עלי, אחרי שתוך כמה ימים השיר הזבל שלו – שכבר שנים הוא מנסה לבצע בהופעות ואף אחד בקהל לא סובל – נהיה פתאום הלהיט הכי גדול במדינה. תהרוג אותי, לא מבין איך".
"אז 'אין, אין על ישראל' זה אפילו לא שיר חדש?"
"איזה חדש… זה מהשירים הכי גרועים שלו, שהוא מתעקש להמשיך לבצע. ופתאום זה השיר שהפך אותו למפורסם. ואז הוא הגיע לפה אתמול עם החברה שלו, הילדה הזאת עם השיער האדום, נראה לי היא עובדת זרה… והיא כולה מאושרת, אומרת לו שהם סופסוף יוכלו להתחתן. והוא פתאום עושה לה 'תשמעי, עכשיו כשיש לי עוד אפשרויות אני לא חושב שזה יעבוד בינינו'. ואז היא התחרפנה לגמרי, נהייתה אדומה וצרחה עליו 'אבל עשיתי הכול בשבילך!' והוא רק סובב אליה את הגב, נכנס ליגואר החדשה שהוא קנה ונסע משם".
"למה חשבת שהיא עובדת זרה?"
"כי היה לה מבטא פולני כזה", יחזקאל צחק, "אמרה חי"ת במקום ה"א. כאלה".
נזכרתי במעטפה החומה שעורך הדין קרמרמן נתן לי, הוצאתי אותה מכיס הז'קט שלי ופתחתי אותה. "זו הבחורה?" שאלתי. יחזקאל הנהן. הסתכלתי מקרוב על הצילומים. אסי כפיים נראה בהם מחובק עם צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ששיערה צבוע באדום. היא לבשה מעיל סגול והרכיבה משקפי חתול.
*
דפקתי על דלת חדר 305 במלון צ'רלסטון שבטיילת, אחרי שהראיתי לפקיד הקבלה את הבחורה בצילומים ושילמתי לו מאתיים שקל כדי שיגיד לי איפה היא נמצאת. לא הייתה תשובה. דפקתי שוב.
"מי זה?" נשמע קול נשי שהיה מוכר, אבל צלול יותר משזכרתי.
"כיבוי אש. הייתה התרעה על שריפה מגלאי העשן בחדר".
הדלת נפתחה. נכנסתי.
מולי עמדה הצעירה מהתמונות, עם שיער אדום וכתונת לילה לבנה לגופה.
הישרתי אליה מבט ואמרתי: "ערב טוב, הניה".
*
התקשרתי לאפרת ועליזה וביקשתי שיפגשו אותי בדירה של הניה. כשהן נכנסו בחמש לפנות בוקר, הן מצאו אותה ואותי מחכים להן. ראיתי במבטן שהן מזהות אותה, אבל לא מצליחות להאמין למראה עיניהן. ביקשתי מהן לשבת על הספה הישנה, ליד שולחן העץ בחדר האורחים. הניה ישבה על הכורסה, עצובה ומכונסת בתוך עצמה.
"סליחה, מי את?" שאלה אותה עליזה לבסוף.
הניה הביטה לעברה בכאב וחרטה. "עליזק'ה…" שפתיה בקושי נעו.
עליזה הנידה בראשה והחווירה. "אמא?" היא מלמלה. אפרת צפתה בשתיהן כמי ששרויה בתוך חלום.
"ביקשתן שאגלה מה קרה להניה", שברתי את השתיקה כעבור דקה, "ומצאתי אותה. הצעירה שלפניכן היא הניה קרשבסקי".
"אבל… איך?" אפרת לחשה בהשתאות מהולה באימה.
"כל המקרה הזה היה מבולבל ומטעה מההתחלה", אמרתי. "החקירה שלי הובילה אותי לשני כיוונים עיקריים. הראשון היה לעליזה, שהסתירה את העובדה שידעה שהניה מתכוונת לנשל אתכן מהצוואה, מה שהפך אותה לחשודה עם מניע. השני היה לחזי זחלאווי, מכר ותיק שלי ובעל המועדון שאסי כפיים היה חייב לו כסף. אבל שני הכיוונים התגלו כמבוי סתום".
אפרת נתנה בי מבט שואל. עליזה לא הייתה מסוגלת להתיק את עיניה מאמה, שישבה והשפילה את ראשה בבושה.
"התמונות שצילם החוקר של עורך דין קרמרמן היו החתיכה האחרונה בפאזל", המשכתי. "כשראיתי אותן הבנתי שהסתכלתי על כל המקרה הזה מהזווית הלא נכונה. מה שבעצם עמד בלב הכול הוא שלוש התרחשויות מוזרות מאוד, שקרו בזו אחר זו".
השחר החל לעלות, וקרני השמש הראשונות כמו הציתו זוהר משונה מסוג אחר שבקע מחדר האמבטיה. אפרת רצתה לקום ולגשת כדי לבדוק את פשר הדבר, אבל ביקשתי ממנה לחזור לשבת.
"עוד יהיה לזה זמן", הבטחתי והמשכתי: "ההתרחשות הראשונה הייתה ההיעלמות של הניה בשישי שעבר, מתישהו בין הבוקר לערב, והופעתה של צעירה שנראית, לבושה, מדברת במבטא פולני ומסתובבת עם אסי כפיים, בדיוק כמוה".
"אבל איך זה יכול להיות?" עליזה מלמלה.
התעלמתי ממנה. "ההתרחשות השנייה הייתה הפיכתו של אחד משיריו הגרועים ביותר של הזמר הכושל אסי כפיים לשיר המושמע ביותר במדינה, תוך לילה אחד בלבד, בין שישי לשבת".
"הוא היה מאוד מוכשר…" אמרה הניה בשקט.
"לא, הוא לא היה", אמרתי. "ההתרחשות השלישית והאחרונה הייתה מותו של אסי כפיים ברביעי בלילה, כמעט חמישה ימים אחרי שהפך לידוען. ראשו של אסי נמצא נטוע בתוך שלולית מלט שהתקשתה בביתו, כשרגליו מזדקרות לכיוון התקרה".
"איך כל זה הגיוני באיזושהי צורה, עוגי?" אפרת שאלה, מפצירה בי לנסוך סדר כלשהו באוסף האקראי הזה של מאורעות מטרידים.
"זה בדיוק העניין, שזה לא הגיוני", עניתי. "לא הגיוני שאישה בת שמונים ושלוש תחזור פתאום לגיל עשרים, לא הגיוני ששיר שאף אחד מעולם לא רצה לשמוע יהפוך בכמה שעות ללהיט מספר אחת במדינה, ולא הגיוני שהזמר שמבצע אותו יימצא מת בנסיבות גרוטסקיות כאלו כמה ימים אחר כך".
"לא, זה לא הגיוני בכלל", מלמלה עליזה.
"אבל אז הבנתי שכשיש שלוש התרחשויות מוזרות עד בלתי אפשריות, מה שפועל מאחורי הקלעים הוא היגיון מסוג אחר לגמרי. היגיון של מעשיות עם".
הניה הנהנה.
"ואז נזכרתי בפרט שנראה לי חסר חשיבות במקור", הוספתי, "אבל לאמיתו של דבר היה המפתח לתעלומה כולה. דג הקרפיון שהניה קנתה בשישי בבוקר כדי להכין ממנו גפילטע פיש, ושזוהר כרגע באמבטיה, הוא לא דג רגיל, נכון, הניה?"
הניה הנידה בראשה. "לא, הוא לא". היא נאנחה והמשיכה בסיפור במקומי.
*
"ירדתי לטיילת מוקדם בבוקר", סיפרה הניה, "חנות הדגים הקבועה שלי עדיין הייתה סגורה. ואז ראיתי דוכן שאף פעם לא עמד שם קודם, עם שלט שבור שלא היה כתוב בו כלום. ניגשתי, ומהצד השני של הדלפק עמד המוכר, איש ג'ינג'י כמעט קירח עם אף סגול בגודל של תפוח אדמה קטן. הוא חייך אליי חיוך ערמומי ואמר לי 'בוקר טוב גיברת קרשבסקי, אפשר להציע לך דג מיוחד מאוד לשבת?'
לא הבנתי מאיפה הוא יודע את השם שלי. ואז הוא משך בחבל והשלט השבור נעשה פתאום שלם, והיה כתוב עליו באותיות זוהרות בצבעי סגול וזהב 'הדגים הנדירים של פושקין'. הוא הזיז מסך כסוף שהיה מאחוריו, וראיתי בריכה עצומה, שלא הבנתי איך היה לה מקום בדוכן כל כך קטן, ובתוכה שחו דגים מופלאים בכל הצבעים והגדלים.
ואז האיש שאל אותי: 'מה את רוצה, הניצ'קה? מה את באמת רוצה?'
הרגשתי מוזר. פתאום התחלתי לבכות ואמרתי לו 'אני רוצה לחיות שוב. אני רוצה לאהוב. אני רוצה להיות עם גבר שיאהב אותי. אני רוצה שיהיה לי שוב בית חם לחזור אליו. אני רוצה להיות עוד פעם צעירה…'
והוא ניגש לבריכה עם רשת, ובמקום לשלות מתוכה את אחד הדגים הצבעוניים והיפהפיים שראיתי, הוציא ממנה קרפיון אפור שנראה רגיל לגמרי. 'כמה זה עולה?' שאלתי, אבל האיש עם החוטם שנראה כמו קרטושקה צחק ואמר לי: 'זו מתנה ממני, לשבת'. לקחתי את הדג בשקית מלאה במים, וכשהסתובבתי כדי לראות את הדוכן שוב – הוא כבר לא היה שם".
"ומה קרה אז?" שאלתי.
"כשהגעתי הביתה עמדתי לדפוק על הראש של הקרפיון עם פטיש של שניצלים ולהתחיל להכין את הגפילטע שהבטחתי לעליזה לשבת. התכוונתי להפגיש את כל המשפחה בפעם הראשונה עם אסי… אבל אז הדג זהר פתאום בשמש שנכנסה מהחלון ונראה כמו זהב טהור. והוא דיבר אליי, ביקש שלא אהרוג אותו ואמר שהוא יגשים לי שלוש משאלות. כמו בסיפור…"
"ומה ביקשת?" שאלה אפרת.
"אני מתביישת להגיד את זה אפילו, אבל כל מה שחשבתי עליו היה אסי. התכוונתי עוד קודם להעביר אליו את כל הכסף שלי כדי לעזור לו עם החובות מההימורים, כי דאגתי שאחרת יעשו לו משהו… והמשאלה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שהוא יהיה זמר מפורסם ומצליח כמו שהוא תמיד חלם להיות".
"ומאז אף אחד לא מצליח להפסיק לזמזם את 'אין, אין על ישראל', אה?", שאלתי רטורית.
"כן", היא אישרה את דבריי. "המשאלה השנייה שלי הייתה לחזור להיות צעירה, כדי שאסי ואני נוכל להיות ביחד ולחיות חיים מאושרים וארוכים זה עם זו".
"והדג הגשים גם אותה", אמרתי. היא הנהנה.
"לא יכולתי שתראו אותי ככה…" היא הביטה כעת בעליזה ואפרת, "לא ידעתי איך להסביר לכן. אז פשוט הלכתי עם אסי ושכרתי חדר בצ'רלסטון, פה ליד. ושתינו, ורקדנו, ובילינו… פשוט רציתי לחיות, לחיות עד הסוף".
"למה לא נתת לנו לפחות סימן שאת חיה?" עליזה שאלה, מתקשה להאמין. "למה לא ענית לטלפונים ולהודעות? לא ידעת כמה אפרת ואני ועומר דואגים לך?"
הניה הביטה בה במבט עצוב, רווי רגשות אשם אבל צלול. "האמת היא שלא רציתי לחשוב עליכם", היא אמרה בפשטות חותכת. "רציתי לחשוב רק על עצמי. פעם אחת בחיים…" קולה החל לרעוד, "לחשוב רק על עצמי. וזה מגעיל. אני יודעת. ואין לזה שום הצדקה. אבל רציתי להיות אגואיסטית. רציתי לשתות, ולהזדיין, כן, מה שאת שומעת…"
עליזה הביטה בה בדמעות.
"מאז ששלמה נפטר אני כל כך לבד", הניה המשיכה. "אני יודעת שאת ואפרתוש וגם עומר אוהבים אותי, ואני אוהבת אתכם, אבל יש לכם את החיים שלכם וככה זה צריך להיות. ולי יש את החיים שלי, עם חברות ובינגו וריקודים… אבל אני עדיין לבד. ובקורונה הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את זה. ואז הכרתי את אסי. ונסחפתי. יותר נכון, רציתי להיסחף… הוא גרם לי להרגיש בבית, שאני אהובה, שאני מוערכת… שאני נחשקת. רציתי לחלום ולא להתעורר".
"אבל הוא הכריח אותך להתעורר", אמרתי ברוך.
"חשבתי שהוא אוהב אותי גם… שהוא יהיה מאושר שעשיתי את כל זה בשבילו. אבל ברביעי בלילה, אחרי כמה ימים שהייתי בהם בעננים, הוא אמר לי שזה נגמר, שהוא אף פעם לא באמת רצה אותי… שעכשיו כשהוא מצליח הוא כבר לא צריך אותי". היא אמרה את הדברים בקול ניחר ויבש, כמו פצע שכבר הפסיק לדמם.
"אבל נשארה לך עוד משאלה אחת", אפרת אמרה לאט.
"כן. חזרתי הביתה ו… ופשוט התחלתי לקלל אותו. עד שיצאה לי מהפה קללה באידיש: 'זאָלסט וואַקסן ווי אַ ציבעלע, מיטן קאָפּ אין דר'ערד' – 'שתצמח כמו בצל, עם הראש באדמה'. והדג גרם לקללה שלי להתגשם. אני הרגתי אותו…" היא החלה לבכות. "בגלל זה הראש שלו היה שתול בקרקע, בבטון… בתוך הבית שלו. ככה הוא מת".
בלי לומר עוד מילה, ארבעתנו קמנו והלכנו אל חדר האמבטיה, שבהק כולו באור מוזהב. בתוך המים ניצב הדג, שנראה כמו פסלון מזהב טהור ופקח אלינו עיניים שכבר לא נראו זגוגיות כלל, אלא היו תכולות-ירוקות וצלולות כמו הים עצמו וזהרו כמו שני פנסים.
"החזירו אותי… הביתה", קולו נשמע משונה ומרוחק, כבוקע ממצולות הים, "ואמלא את כל משאלותיכם".
"כן", אמרתי, "כי זה הלך טוב כל כך בפעם הקודמת".
*
לא הסגרתי את הניה, שנותרה בת עשרים, למשטרה. לא רציתי, וחוץ מזה גם ככה אף אחד לא היה מאמין לי. היא, אפרת ועליזה נעשו קרובות יותר, כך שלפחות דבר אחד חיובי יצא מכל הפרשה הזאת.
אפרת סיפרה לי שהניה עדיין בוכה בכל יום, כאילו בלי סיבה, שקשה לה לחיות עם מה שעשתה. אולי בגלל זה היא הולכת עם הנכדה שלה, שבאופן אבסורדי מבוגרת ממנה ביותר מעשור, לבתי מרזח בכל שני וחמישי ושותה עד אובדן הכרה. אין כמו זמן איכות עם סבתא.
את האלפייה שגביתי ממשפחת דנינו על פענוח המקרה הוצאתי בעיקר על שכר הדירה ההולך ומאמיר שלי. זה הציב בפניי דילמה לא פשוטה כשהחזקתי את הקרפיון על גדות נחל דן בבוקר יום המחרת.
"תודה לך…" בקע הקול המוזר מפיו של הדג. "כגמול על נדיבות ליבך, אוכל להעניק לך שלוש משאלות".
רציתי לבקש שאפרת ואני נהיה ביחד. שאמצא אהבה אמיתית. שארגיש שאני חי. שהמינוס הנצחי שלי בבנק ייעלם אחת ולתמיד. ואז נזכרתי בהניה והבנתי שקיצורי דרך לא יובילו אותי לשם.
רכנתי לעבר הנחל וקירבתי את הדג בעדינות אל המים. אבל רגע לפני שעזבתי אותו, התקרבתי אליו ולחשתי בכל זאת משהו.
נכנסתי בחזרה לרכב וסובבתי את המפתח במתג ההתנעה. הייתה לי דרך ארוכה הביתה.