"מה יש לנו כאן?" הפרופסור מלמל בהיסח דעת, בו בזמן עיניו הבהירות סקרו את החבילה הגדולה אשר הושארה מחוץ לדלת דירתו.
חצי חיוך עלה לשפתיו. כתמיד, המקטרת התחובה בזווית פיו עיוותה את דבריו, ועתה, על אף שלא לכך התכוון, המילים שבקעו מגרונו היו: "מה 'אש 'אנו כאן?".
ללא ספק – חיוכו של הפרופסור התרחב – אם מדליין הייתה שומעת אותו היא הייתה משיבה בצעקה רמה.
"מה אמרת מרטי?!" היא בוודאי הייתה קוראת בקול גדול. הברייה היקרה. האהובה. החרשת למחצה. המתה.
אך כצפוי, לא נשמעה שום צעקה, וגם לא צליל אוושת החצאיות שכה התרגל לשמוע בארבעים ושלוש שנות נישואיהם. עתה, במקום קול נשי זך ורשרוש בדים חרישי, רק צליל הקיטור החלש של הקומקום הקנה לדירה תחושת חיות כלשהי.
בתנועת ברכיים מאומצת, הפרופסור ניסה להרים את החבילה, אך נואש כאשר גילה כמה כבדה היא. גם לו ידיו העייפות היו מצליחות לשאתה, הפרופסור התמקח בינו לבין עצמו, ודאי רגליו היו כושלות תחת משקלה.
הוא גירד בזקן הקטנטן שהספיק להיווצר על סנטרו, כאשר ברק עמום עבר בעיניו החיוורות.
"אֵבֶל (חֶבֶל)!" הוא הכריז מבעד למקטרת, והחל צועד לכיוון משרדו במהירות המתאפשרת לגבר בן שבעים ושמונה. הפרופסור ניגש אל המגירה התחתונה, והוציא מתוכה חבל ארוך ועבה. מצויד בחפץ הנדרש, הפרופסור שב אל המבואה. בתנועה מיומנת הוא קשר את הקצה האחד של החבל סביב החבילה ואת קצהו השני אחז בשתי ידיו. הוא שתל את רגליו בקרקע ומשך, ומשך שוב, ופעם אחת נוספת – עד אשר הוא היה מתנשם ומתנשף, והחבילה הייתה מונחת למרגלות שולחן האוכל.
"אה, אאיק (אריק)." הפרופסור המהם כאשר זיהה את שמו של בנו על התווית. כעת החל בחיפושיו אחר סכין, או כל כלי חד אחר, אשר יאפשר לו לפתוח את החבילה.
הוא הביט סביב. שאריות ארוחת הבוקר נותרו על השולחן, כמו גם הסכין בה השתמש כדי לפרוס את הלחם.
מתוך הרגל שטרם הספיק לשכוח, הפרופסור הביט לכאן ולכאן, ומבלי לנגב את הסכין על המפית, נעץ את סכין הלחם בתוך נייר הדבק. תנועה ארוכה אחת ודפנות הקופסא צנחו מולו – חושפות גובלין שחור.
היצור היה מפלץ עירום וקטן, שגובהו היה כגובה הברך של הפרופסור. אוזניו היו מחודדות וקצרות, בטנו העגולה בלטה מתוך גופו כמו בטנו של ילד, ועיניו השחורות והבורקות נישאו אל הפרופסור כאשר אמר: "בורח ירוק מרעיש שבוע מוקה נשייה הדרי אערב מחבט."
אולם הפרופסור לא שמע אותו, או יותר נכון לומר, הוא לא הקשיב לו. עתה היה עסוק במיוחד בהיאבקות עם המקשים הבלתי נראים של הטלפון הנייד שלו, כאשר ניסה לחייג אל בנו.
"אריק?" בידו האחת הפרופסור שלף את המקטרת מתוך פיו ובשנייה הצמיד את הטלפון אל אוזנו, "שלחת לי –"
"אה! הוא הגיע? איזה יופי! אין לך מושג כמה קשה היה לי למצוא אחד."
"אחד מה – אריק – הוא עוקב אחרי."
"אל תדאג אבא." אריק צחק מהצד השני של הקו, "זה רגיל. זה מה שהם עושים. הם עוקבים אחריך עד שתגשים את המשאלה שלהם, ואז הם נעלמים. רגע, אני חושב שיש לי כאן העתק של ההנחיות –" אריק נדמה שהתרחק מהשפופרת, והפרופסור יכול היה לשמוע תיפוף של אצבעות על מקשים, "כן. לא צריך להאכיל אותו או להשקות אותו. ואם הוא ממש מציק לך אתה תמיד יכול לשים אותו ברחוב – תמיד יהיה מי שייקח אותו."
"ברחוב?" הפרופסור הביט ביצור השחור והקטן שעמד בסמוך לרגלו, ואז בשמים האפורים מחוץ לחלון, "לא יהיה לו קר?"
"לא אבא. הם לא מרגישים כלום. יש להם רק תכלית אחת – להגשים את המשאלה שלהם, תלוי בצבע שלהם. הכחולים תמיד ינסו להגיע למים, הירוקים לאדמה, האדומים לאהבה – הלבנים הוצאו מחוץ לחוק – והשחורים –"
"בורח ירוק מרעיש שבוע מוקה נשייה הדרי אערב מחבט." היצור אמר שוב.
"אה הוא כבר מדבר!" אריק קרא בהנאה, "איזה יופי. רוברט ואמילי השיגו אחד שחור, והם אמרו לי שעברו שבועיים עד שהוא הוציא מילה."
הפרופסור הביט בגובלין, שבינתיים התקדם צעד נוסף לעברו. "אריק, מה השחורים רוצים?"
"אה – הם ינסו להגיע לפתרונות."
"פתרונות?" הפרופסור לקח צעד אחורה, "פתרונות של מה?"
"של חידות. הם חדים חידות ומנסים להגיע לפתרונות."
"אז מה שהוא אמר לי, ה – בורח ירוק –"
"בורח ירוק מרעיש שבוע מוקה נשייה הדרי אערב מחבט." היצור חזר פעם נוספת, מדביק את הפער בינו לבין הפרופסור.
"זו חידה. אם תיתן לו את התשובה הוא יוביל אותך אל החידה הבאה, ואם תפתור גם אותה, אז גם את הבאה אחריה. בשלב מסוים הוא יעלם. אני חושב."
גבותיו של הפרופסור התרוממו עד אשר נעצרו במרכז מצחו. "אתה חושב?"
"אני לא בטוח. אם יימאס לך אתה תמיד יכול לשים אותו ברחוב." אריק הזכיר.
הפרופסור שב והביט מחוץ לחלון. טיפות גשם קטנות החלו מטפטפות, והוא יכול היה להישבע שהוא ראה רעד עובר בגב הזעיר של המפלץ.
"בסדר." הפרופסור אמר, אך הניד בראשו לעבר היצור, כאילו זה יכול היה להבין את ההבטחה האילמת שלא להוציאו אל הרחוב. "תמסור את אהבתי לג'יין ומגי."
"תמיד." אריק נדמה שבלע רוק בקצה השני של הקו לפני שאמר: "להתראות אבא." וניתק.
הפרופסור הניח את הטלפון על השולחן, כאשר פגש בעיניים השחורות והקטנות של הגובלין.
"שכחתי לשאול מדוע הוא שלח אותך." הפרופסור אמר ספק לעצמו ספק ליצור. אך למען האמת, מיותר היה לשאול שאלה אשר ידע את תשובתה. "בסדר גמור." הפרופסור כחכח בגרונו, "בוא נשמע אותך."
"בורח ירוק מרעיש שבוע מוקה נשייה הדרי אערב מחבט."
"הממ." הפרופסור התיישב על יד שולחן האוכל, "תוכל לגלות לי איזה סוג חידה זה?" שאל, אך היצור רק בהה.
הפרופסור הנהן ותחב את המקטרת בחזרה לזווית פיו. "באדר 'אמור (בסדר גמור)." אמר, תר באצבעותיו אחר פיסת נייר נקייה – או לכל הפחות, נקייה באופן יחסי.
לאחר שמצא, הוא התיישב על יד שולחן האוכל, ובאיטיות ובזהירות, שרבט את המשפט המוזר של הגובלין השחור בכתב ברור ככל האפשר. הפרופסור חפן את סנטרו בידו האחת, בה בעת בידו השנייה הוא החל כותב ומשכתב כל מילה בנפרד, מזיז ומזיח את אותיותיה.
"אהא." הפרופסור המהם בהנאה, שולף את המקטרת ומרוקן את תוכנה אל קופסת פח קטנה, "זו אנגרמה! רחוב יורק, עשרים ושבע, קומה שנייה, דירה ארבע, מטבח – אבל – זה כאן." הוא פנה לעבר הגובלין, שנדמה שהמתין להתרחשות כלשהי.
"הממ." הפרופסור התרומם לרגליו ולקח צעד איטי לעבר המטבח. הגובלין עקב אחריו. הפרופסור התקדם צעד נוסף – הגובלין מדדה בעקבותיו – עד אשר שניהם עמדו באמצע המטבח.
"אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום בו הצפון מיוחד." הגובלין הכריז.
"הו." הפרופסור ליטף את זקנו המתהווה והנהן באיטיות, "בקודם לא היה פיסוק ולא חריזה." הוא פנה אל הגובלין בנימה מאשימה למדי, "מה יש לך לומר להגנתך?"
הגובלין רק בהה.
"בסדר גמור." הפרופסור הושיט את ידו אל הקומקום אשר רתח מזמן, "נחשוב על הפתרון בזמן שאנחנו שותים תה."
פתרון החידה – כך התגלה לפרופסור לאחר שעות ארוכות של חשיבה – היה מקום נוסף. וגם הפעם, הגובלין לא הסתפק באמירת שם המקום: "בוקס היל, סארי"; ולא בהסבר על דרך הפתרון החידה.
"אגרוף הוא 'בוקס'," הפרופסור אמר, "'היל' זהו כינוי ללהקת עופות לוחם. שם אזור 'סארי' נובע מהביטוי הקדמוני לאזור דרומי, והמאפיין הגיאוגרפי בו האזור נודע הוא הנורת' דאונס."
אך בתגובה הגובלין רק חזר ואמר: "אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום שבו הצפון מיוחד".
הפרופסור נאנח. דומה שנדרש היה להוביל את הגובלין אל המקום עצמו.
"זה רכס גירני, ובוקס היל נמצאת בפסגה שלו. מעולם לא הייתי שם, היית מאמין?" הפרופסור אמר לגובלין, אשר השיב בשתיקה ועיניים מתנוצצות.
הפרופסור ארז את ארוחת הצהרים עבור נסיעתם לבוקס היל. בנו אומנם אמר לו כי גובלינים לא נדרשים באוכל ובשתייה, אך ברגע האמת הוא מצא את עצמו אורז כריך קטן עבור המפלץ.
"אתה אוהב תפוחים?"
"אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום שבו הצפון מיוחד."
"בסדר גמור, אארוז לך תפוח." הפרופסור הכריז, "אולם אני מזהיר אותך, אם אהיה רעב אוכל את התפוח בעצמי!"
הגובלין לא הגיב, אך זה לא מנע מן הפרופסור להמשיך בדבריו. "יהיה עלינו להחליף שתי רכבות ואז לנסוע באוטובוס. לאור העובדה כי נשלחת אלי במערומיך אני אניח כי איאלץ לשאת בעצמי בעלות הכרטיסים, הממ?"
"אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום שבו הצפון מיוחד."
"כך חשבתי." הפרופסור נאנח בהפגנתיות מעושה, "ובכן, אחריי."
בסופו של דבר, הפרופסור לא שילם עבור הכרטיסים של הגובלין. הוא כמובן פנה אל איש המודיעין בתחנת בייקר סטריט, אך זה רק הצביע על שלט בסמוך למכונת הכרטיסים, אשר כלל צללית של גובלין ואת הכיתוב: "נסיעות בחינם".
"פעם ראשונה שאתה נוסע עם גובלין?" שאלה הכרטיסנית הצעירה אשר סייעה לו בסידור הסדר הנסיעה החינמי עבור גיל הזהב.
"פעם ראשונה שאני נוסע מאז שנות התשעים." הפרופסור המהם וקירב את התיק שלו אל גופו.
"אז כמה דברים שחשוב לדעת." האישה הצעירה החוותה בידה לעבר הגובלין, "כפי שאתה בטח יודע, הוא יעקוב אחריך כל עוד לא תגיד לו אחרת, אז בבקשה אל תשאיר אותו ברציף – ובטח שלא על הפסים – כל דבר כזה עוצר את תנועת הרכבות לכמה שעות."
"אנשים עושים את זה?" הפרופסור מצמץ בפליאה, ומיהר להנהן כאשר נתקל במבטה הממתין של הכרטיסנית.
"כן. חוץ מזה, אתה לא צריך לחפש אותו על הקרון, הם יודעים איך לנצל את המרחב בצורה אופטימלית." היא הוסיפה, מבטה הבוחן נע לעבר הגובלין השחור, "הוא כנראה יחכה לך ביציאה."
"בסדר גמור." הפרופסור הנהן שנית, תחב את הכרטיס לכיסו והחל להתקדם אל הרכבת. כפי שאמרה האישה – הגובלין נעלם, הופיע בסמוך ליציאה כאשר הם נדרשו להחליף רכבת בווטרלו, ונעלם שוב עד ליציאה באפסום.
בדומה לרכבת התחתית, גם בעלייה לאוטובוס לא נדרש תשלום, לא עבורו ולא עבור הגובלין, אשר לשם שינוי התיישב על הכיסא הפנוי שעל ידו.
"היכן התחבאת במהלך הנסיעה?" הפרופסור הפנה את ראשו לעבר המפלץ.
"אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום שבו הצפון מיוחד."
"בסדר גמור." הפרופסור משך בכתפיו, "שמור לעצמך את סודותיך."
הפרופסור הביט מחלון האוטובוס לעבר הגבעה שבמרחק. חלפו מספר רגעים עד אשר הבחין בצליל הנקישה של נעליו או באצבעותיו המהודקות סביב רצועת תיקו, ומספר רגעים נוספים עד אשר הבחין בהתרגשות אשר גרמה לשניהם.
התרגשות, אשר כמעט גרמה לו לנתר מהאוטובוס כאשר זה הגיע לתחנה, על אף שהפרופסור היה במרחק שנתיים מהעשור השמיני של חייו.
"אין צורך למהר," הפרופסור נזף – לכאורה בגובלין אשר היה כפסע אחד מאחוריו, אך בפועל בפזיזותו שלו, "תכף נגיע."
"אגרוף של יותר מלוחם אחד, בדרום שבו הצפון מיוחד."
"כן-כן." הפרופסור התנשף בעודו מטפס לאיטו במעלה הגבעה. ודאי איש צעיר ממנו היה צולח את העלייה במהירות כפולה, הפרופסור חשב, אך גבר בן גילו צריך היה להיזהר שלא למעוד. הפרופסור ניסה להרגיע את נשימותיו הכבדות. רק כאשר הגיע אל אחת מן הפסגות הקטנות והמישוריות הרשה לעצמו להרים את מבטו מנעליו ולעבר האופק.
"הו."
בניגוד ליום האתמול, השמיים היו כחולים. עננים קטנים ולבנים דאו בעצלתיים ברחבי השחקים, תנועתם כה איטית שהפרופסור חשב כי אין הם נעים כלל.
הם היו קרובים אליו יותר מאשר כל ענן אחר אשר ראה אי פעם, אך עדיין רחוקים מן הפסגות הירוקות של אסופת העצים הנטועים למרגלות הגבעה. היה זה ירוק עמוק, עשיר, חי. צבע עז, אשר התבלט כנגד האדמה החומה-אדומה מתוכה צמחו העצים.
ודאי יכול היה להתבונן בתמונה זו שעות ארוכות – בכחול, הירוק והאדום של הטבע, כמו גם בצבעים המגוונים של גגות הבתים הקטנים, מעשי ידיי אדם – אלמלא קרקור קולני אשר בקע מבטנו.
"מאוד לא מנומס מצידך." הפרופסור הפטיר לעבר הגובלין, פניו החיוורות והזקנות מאדימות קמעה, "אם נעשית רעב, היה עליך לומר לי." הפרופסור פרש על הקרקע מטפחת, ושלף את הכריכים והתפוח מן התיק.
"בבקשה." הוא הושיט את הכריך הקטנטן אל הגובלין, אך זה רק הביט בפרופסור – ואז התחיל לדלקם רשימת מספרים ופעולות חשבוניות.
"משוואה?!" הפרופסור קרא בקול, הכריך נזנח לצידו, "רק רגע אחד. שוב, חזור על זה שוב."
המשוואה כנראה לא הייתה מורכבת במיוחד, הפרופסור תחב את המקטרת אל תוך זווית פיו – אך די היה במשוואה פשוטה כדי להכשיל פרופסור להיסטוריה.
"א'אשר לגלן (אתקשר לגלן)." הפרופסור הכריז לעבר הגובלין, אשר שב ומנה את ערכי המשוואה.
"בית… 'אימל… (בית… גימל…)" הפרופסור דפדף ביומנו בניסיון לאתר את חברו משנותיו באוניברסיטה, "גלן!" לבסוף קרא בניצחון, ומיד הקיש את הספרות על המסך הקטן.
"מה?!" גלן נבח מהצד השני.
"גלן! א'ה אני! (זה אני!)"
"מרטי? תוציא כבר את המקטרת מהפה שלך." גלן פקד, "מה אתה צריך?"
"קיבלתי מאריק גובלין שחור, והוא –" הפרופסור הניח את השפופרת בסמוך לגובלין שחזר על החידה החדשה.
גלן גיחך והפרופסור יכול היה לשמוע שרבוט של עט על דף, ולאחר מכן לחיצות כפתורים מהירות. "זאת משוואה פשוטה עם פתרונות מכוערים. שני איקסים – הו, האמת שזה מעניין. שניהם עם שש ספרות לאחר הנקודה העשרונית."
"קואורדינטות!" הפרופסור ניתר מכיסאו.
"כן. אמורה להיות לי…" רשרוש ניירות נשמע מן הצד השני של הקו ולאחר כמה רגעים קולו של גלן בקע שוב מן השפופרת, "אי סרק."
"אי סרק? אבל זה אומר טיסה לצרפת ומעבורת מג'רזי!" הפרופסור הביט במפלץ, "אתה לא מתכוון שאטוס לצרפת כדי לפתור את חידתך."
הגובלין רק חזר על המשוואה.
הפרופסור נאנח. "אבדוק מהי עלות הכרטיסים."
"אני בא גם." גלן הרעים.
"גלן!" הפרופסור קרא, "ודאי יש לך –"
"אין לי כלום. פרשתי. סוזי מתה. לילדים אני רק מפריע. כסף יש לי." גלן שתק לרגע, "אי ללא זיהום אור… אני רוצה להבין על מה כל המהומה."
אפילו גלן הרגזן הבין על מה כל המהומה כאשר הביט בשמיי סרק. משתרעים רחוק יותר ממה שיכולה להכיל העין האנושית, השמיים היו מלאים עד אפס מקום בכוכבים קטנים וזוהרים.
הפרופסור צחק. הוא תהה בינו לבין עצמו מה היה משעשע יותר – תדהמתו של חברו כאשר נתקל ביופיו הפלאי של הרקיע, או כאשר נתקל בחידה שלא הצליח לפתור – שכן שטף המילים הבא שיצא מתוך הפה השחור של הגובלין לא היה באנגלית.
"אפשר לשאול –"
"אני יכול לפתור את זה לבד! תגיד את זה שוב, ילד." גלן פקד על הגובלין, שחזר בפעם העשירית על החידה בתור למסירת המזוודות בשדה התעופה בג'רזי.
"קוט ד'אזור." הצרפתייה המבוגרת שבדלפק אמרה והצביעה על הגובלין, "א'ו רוסה את חוף התכלת." היא הוסיפה במבטא צרפתי כבד.
"הריוויירה הצרפתית?" הפרופסור הביט בגובלין, ואז בגלן, וללא מילים – השניים הפנו את גבם לדלפק מסירת המזוודות, כאשר הגובלין מדדה בעקבותיהם.
"און מומנט, סי'ל וו פלה!"
הפרופסור הסתובב, כעת האישה עקבה אחריהם בצעדים קטנים ומהירים. בעקבות עזיבתה, הדלפק נותר לא מאויש, והתור נתמלא ברגע אחד בצרפתים כועסים.
"אם תחכו קס'ת אוכל לקחת 'אתכם." היא חייכה, "שמי ברניס."
"ומה יוצא לך מזה?" גלן כיווץ את עיניו.
"סקרנות. לא מגיעים אלינו 'ארבה כאלה." ברניס החוותה בראשה לעבר הגובלין.
"…הריוויירה הצרפתית, גשר השטן בטוסקנה, קרחון פוריטו מורנו בארגנטינה, ואז שיראקאווה בגיפו שביפן. לא, בעצם, אריק, אתה זוכר במקרה מתי אקיקו הצטרפה אלינו?" הפרופסור נשם באיטיות מבעד למסכת החמצן, "כי אקיקו הצטרפה ואז נסענו לגיפו."
"לפני שנתיים בערך." אריק שלח מבט לעבר הגובלין השחור, שלא עזב את מיטת החולים של אביו בארבעת החודשים האחרונים.
"אז גיפו… היה אחר כך." הפרופסור קבע, נשימותיו נעשות קשות יותר, "ובגיפו, לפני שמונה חודשים –"
"כל הדרכים מובילות לשם." הגובלין השחור דקלם.
"בדיוק." הפרופסור הנהן לעבר המפלץ, "ואז נסענו לרומא, כמובן." הפרופסור החווה בידו לעבר מפת העולם התלויה ליד מיטתו.
הוא השתעל. הסימונים הפכו רשלניים יותר מאז שגלן נפטר בשנה שעברה. במקום דגלונים קטנים ומוקפדים ופתקים מלאים בכתב ידו הצפוף של מרצה למתמטיקה, הפרופסור הסתפק במדבקות פשוטות ועגולות כדי לסמן את כל המקומות אליהם הוביל אותו הגובלין.
"אבל הגענו לרומא ו –"
"כל הדרכים מובילות לשם." הגובלין חזר.
"אתה מבין, אריק?" הפרופסור צחק, אך דומה היה כי הצליל סירב לעזוב את הוושט, "הסתובבנו ברחבי רומא… יומיים!" הוא השתעל שוב, "ואפילו הלכנו לקולוסיאום, על אף שלכל הדעות מדובר במלכודת תיירים. ועדיין –"
"כל הדרכים מובילות לשם."
"אולי כדאי שתנוח, אבא." אריק התקרב לעבר הפרופסור, "לא… לא נשאר…" המילים גוועו בגרונו.
"אה, אני יודע. שמעתי את הרופא אתמול." הפרופסור השיב בביטול, "הריאות שלי הן הבעיה, לא השמיעה שלי."
בנו השיב לו במבט אָבֵל.
"הו, אריק." הפרופסור הפטיר ברוך, "אולי, אולי קצת קר לי."
"אני אמצא לך שמיכה!" אריק כמעט וניתר לעבר הדלת, נאחז בהזדמנות להיות שימושי.
הפרופסור המתין עד אשר אריק יצא כדי לשקוע עמוק בין השמיכות. עתה כבר התקשה להחזיק את ראשו מורם.
"אבל אני לא יכול שלא לחשוב, מה יקרה לך… אחרי…?" הפרופסור הביט אל תוך עיניו המתנוצצות של הגובלין.
"כל הדרכים מובילות לשם."
באיטיות, חיוך התפשט בין זוויות פיו של הפרופסור. הוא עצם את עיניו ושקע עמוק יותר אל תוך מיטתו.
"אין צורך למהר," הפרופסור נזף ברכות, "תכף נגיע."