תמיד טוב להתחיל סיפור בהתחלה, והסיפור הזה מתחיל עם וורנר, בן 23, סטודנט לרפואה. למען האמת הוא היה אדם קצת משמים, מסוג האנשים שאין בהם שום דבר ייחודי. הוא בילה את ימיו במעבר בין האוניברסיטה למעונות. בזמנו הפנוי היה צופה בטלוויזיה, מכין שיעורי בית, או ישן. לעיתים רחוקות היה יוצא מהבועה שבנה לעצמו בשביל לבלות עם כמה אנשים שלמד איתם בתיכון.
וורנר לא ציפה שחייו יפסיקו להיות כל כך שגרתיים והוא בהחלט לא ציפה להודעת הטקסט. שנים אחר כך תהה לעצמו האם ההודעה הייתה מיועדת למישהו אחר ונשלחה אליו בטעות. כך או כך, הוא מצא את עצמו עומד בכניסה לביתו של אדם שלא הכיר. הוא הלך למסיבה בעיקר בגלל רגשות אשם, אמו טענה לעיתים קרובות יותר ויותר שהוא לא עושה שום דבר מלבד הלימודים. הוא קצת התבייש בעובדה שבן האדם היחיד שדיבר איתו מחוץ ללימודים במהלך החודש האחרון היא אמא שלו, אז הוא הלך.
הוא לא הכיר כמעט אף אחד ולכן פשוט עמד בפינה, דחוק לקיר, החזיק כוס של משקה לא ברור וסקר את הקהל בשעמום. המקום היה רועש, צפוף וקצת מסריח. וורנר שקל לעזוב כשניגש אליו גבר שהיה מבוגר ממנו בשני עשורים לפחות. הגבר אמר שחברה של חברה שלו חושבת שהוא סופר חמוד. הגבר נראה מחוק לגמרי מאלכוהול אבל וורנר בכל זאת הלך איתו, בעיקר כי היה סקרן. הוא בהחלט לא ציפה שהגבר יוביל אותו לחבורה מצחקקת של נשים בנות גילו, מצטופפות על ספה זעירה בפינה של איזה חדר חשוך, ובטח לא ציפה שהגבר יצביע על החמודה מכולן. היא אמרה משהו, כנראה הציגה את עצמה, אבל המוזיקה הייתה רועשת מדי ווורנר לא שמע מילה ממה שאמרה. נמאס לו לגמרי מהמסיבה הזאת אבל הבחורה הייתה חמודה, אז בעזרת תנועות ידיים וצעקות הוא הזמין אותה לצאת החוצה. הוא יצא למרפסת והביט לאחור לוודא שהיא באמת הצטרפה. לקח לו רגע למצוא אותה, כנראה כי ראשה הגיע לו למותניים.
האינסטינקט הראשוני אמר לו לברוח, אבל הבחורה הסתכלה עליו והוא התבייש פשוט ללכת משם וגם לא היו במרפסת מספיק אנשים בשביל להיעלם לתוך הקהל. במבוכה שכמותה לא חווה מעולם הוא החליט להישאר. בסופו של דבר הוא שמח שנשאר.
קראו לה סופי. היא ישבה בכיסא גלגלים. היא סיפרה לו שרגליה לא התפתחו כמו שצריך ברחם ולכן לא היו לה רגליים, אבל לא רק על זה הם דיברו. הם ישבו ודיברו כל הלילה, לכודים בעולם משלהם. הם עזבו הרבה אחרי שהשמש זרחה, רק כשבעל הבית התחיל לצעוק על מישהו שהתעלף לו בשיחים, הסתלקו כי לא רצו להיות הבאים בתור. רק ברגע האחרון הוא נזכר לבקש את מספר הטלפון שלה.
כשחזר למעונות, כבר היה באיחור רציני לשיעור, אבל הוא פשוט קרס על המיטה ונרדם. כשהתעורר, קודם כל הכין קפה, ואז ישב שעות מול המחשב הנייד וקרא כל כתבה שהצליח למצוא על המצב של סופי.
מהר מאוד השניים הפכו לזוג, כמובן, הרי זה סיפור אהבה. וורנר היה מאושר, אך ככל שמערכת היחסים שלהם התקדמה הוא התחיל לשים לב לדברים, קשיים קטנים שנקרו בדרכה של סופי. סופי התקשתה בדברים פשוטים ויומיומיים, היא אפילו לא יכלה להיכנס לרכב בעצמה – פעולה שוורנר בקושי חשב עליה – כי הייתה צריכה שמישהו יקשור את כיסא הגלגלים מאחור. היא רצתה להיות קונדיטורית, מקצוע הולם בהחלט לבחורה מתוקה כמוה. היא הייתה מספרת לוורנר על הקושי להתנייד במטבח באקדמיה בה למדה, ושהיא מתביישת בכמות העזרה שהיא צריכה לבקש. וורנר לא יכל שלא לרחם עליה, בעיניו חייה לא היו אלא סיוט מתמשך. כמובן שהיו גם הרבה חלקים טובים, היא לא הייתה ממשיכה אם לא היו, אבל הדברים הרעים נוטים להאפיל על הדברים הטובים. גם כשסיפרה לוורנר על ימים טובים והצלחות שהתגאתה בהן, הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על הקשיים שלה.
הרעיון הופיע ביום שבהחלט לא נראה כיוצא דופן. שניהם ישבו על הספה – באותה תקופה הם כבר גרו ביחד – ודיברו על דא ועל הא כשסופי התחילה להתלונן בפתאומיות. היא כעסה על וורנר, היא שנאה את הדירה הקטנה שלהם, היא לא רצתה לשכור את המקום והוא ידע את זה. וורנר ניסה להרגיע אותה, להסביר שאין מה לעשות, זאת הדירה שהם יכולים להרשות לעצמם. סופי לא נרגעה. וורנר פשוט ישב שם בעודה צועקת עליו. היא כבר הייתה על סף דמעות, באמת נראה שגודל הדירה הפריע לה. היא המשיכה לטעון שהדירה קטנה מדי לכיסא גלגלים ושלא נוח לה עם המעלית ושהשולחן המטומטם שהוא מיקם במסדרון לא עוזר, ועוד ועוד… וורנר הרגיש שוב את אותה צביטה של רחמים בפעם המי יודע כמה מאז תחילת היחסים ביניהם. הוא רצה לעזור לה ולא ידע איך. המסכנה סבלה כל כך כי לא היו לה רגליים, אם רק היו לה רגליים לא היו לה כל הבעיות האלה, כל הקשיים האלה. הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לפתור את הבעיה, מצידו שיבנה לה רגליים. הוא קבר את המחשבה הטיפשית הזאת עמוק בתוך מוחו. איזה רעיון מטומטם. לבנות לה רגליים.
אך למרות מאמציו הרבים המחשבה צצה במוחו שוב ושוב במהלך הימים הבאים, הוא ניסה לדחוק אותה הצידה אבל היא נשארה שם, ממש מול עיניו, מספיק זמן כך שאחרי מספר שבועות הוא התחיל לחשוב שאולי היא לא כל כך מטופשת, בכל זאת, הוא הריי סטודנט לרפואה. אולי בכל זאת יש סיכוי?
וורנר באמת אהב את סופי, כמו גברים רבים אחרים בסיפורי אהבה רבים אחרים, וברגע שהרעיון סוף סוף קיבל מקום הוא הפך למטרה. וורנר מעולם לא הרגיש כזאת מחויבות. הוא אהב את סופי יותר מכל דבר אחר ולכן הוא החליט להקדיש את חייו בשביל לעזור לה, בשביל למצוא דרך ליצור לה רגליים. הוא החליט להתמחות בהשתלות איברים, לקח קורסים נוספים בזמנו הפנוי, הוא רצה לדעת כל מה שרק אפשר וצריך לדעת בשביל לעזור לה. גם כשהיה לו קשה הוא המשיך להתאמץ. כשחשב שלא יוכל לסבול זאת יותר, העלה את פניה בעיניי רוחו, את עיניי הכלבלב מלאות הקנאה שניסתה להסתיר בכל פעם שראתה רקדנים בטלוויזיה. בדמיונו הוא ראה אותה רוקדת, מפזזת בחינניות חסרת דאגות. למרות כל המאמץ שהשקיע בלימודים, עדיין לא סיפר לסופי על התוכנית שלו. הוא לא רצה שתתאכזב אם לא יצליח, ליבה ודאי ישבר לחתיכות אם תגלה שהזין אותה בתקוות שווא.
עם סיום לימודיה, סופי החליטה לפתוח מאפיה עם שתיים מחברותיה ללימודים. השלוש הצליחו להפוך חנות קטנה שחיכתה בשקט כמה עשורים עד שמישהו ירצה לשכור אותה, למקום נחמד ועליז. המטבח היה גדול והן התקינו ארונות נמוכים כדי שסופי תוכל להגיע אליהם.
וורנר הרגיש רע, סופי הייתה צריכה לבזבז כל כך הרבה כסף רק בגלל שאין לה רגליים, היא הוציאה אלפים על שולחן עבודה בעיצוב מיוחד שהיה נמוך מהמקובל ושילמה דמי שכירות עצומים על המרחב הגדול שכלל לא יכלה לנצל את כולו. וורנר לא היה מוכן להודות ברגשותיו, אפילו לא בפני עצמו, אבל הוא כעס עליה. אם סופי לא הייתה מבזבזת את כל הכסף הזה, הם כבר היו יכולים להרשות לעצמם להתחתן.
בסופו של דבר הם כן התחתנו, חודשים ספורים אחר כך, אחרי שוורנר סיים את הלימודים. כמו כל חתונה אחרת בסיפור אהבה מרגש, גם זאת הייתה מושלמת. זה היה היום המאושר בחייו של וורנר, אבל בכל זאת הרגיש צביטה של צער כשהיה צריך להתכופף בשביל לנשק את סופי. לאחר הטקס הם ישבו בצד. סופי שאלה אותו אם הוא רוצה לרקוד אך הוא סירב, הוא לא רצה להשאיר אותה לבד והרי אין סיכוי שתוכל להצטרף לחוגגים במצבה. הם בילו את רוב ליל חתונתם יושבים בצד.
הצעת העבודה הגיעה מהר, לא מפתיע בהתחשב בעובדה שוורנר סיים את הלימודים בראש הכיתה. זאת הייתה חברה גדולה שחקרה השתלות איברים והיא הייתה בדיוק מה שוורנר היה צריך. הוא היה בעננים בכל פעם שנכנס למעבדה. הוא קיבל תפקיד בכיר במעבדה שניסתה לפתח את הטכנולוגיה הדרושה בשביל להדפיס איבר מלאכותי במדפסת תלת מימד. וורנר מעולם לא היה כל כך קרוב להגשמת המטרה שלו, פתאום זה הפך מחלום מטופש לחזון בר ביצוע. הוא כבר החל לתכנן איך יספר על הרעיון שלו לסופי. היא תהיה כל כך מאושרת. הוא, וורנר, אהבת חייה, יגשים את המשאלה הכי גדולה שלה.
וורנר התחיל לעבוד שעות נוספות, עוסק כל רגע במחקר. הוא שם לב שסופי מסתגרת בעצמה, מבלה יותר ויותר זמן לבדה בדירה החדשה והגדולה שסוף סוף יכלו להרשות לעצמם בזכות המשכורת הגבוהה שלו. לעיתים תכופות הייתה מבקשת ממנו, כמעט מתחננת, לבלות יותר זמן איכות ביחד. וורנר הרגיש רע בשבילה וזה רק דירבן אותו להמשיך לעבוד קשה יותר. הוא הבין עכשיו יותר מתמיד כמה החיים של סופי אומללים. הוא הבין שבגלל הרגליים שלה היא לא יכלה לצאת מהבית והיא הייתה כל כך מדוכאת שחיפשה נחמה אצל וורנר, בעלה, בכל פעם שראתה אותו. הוא אמר לעצמו שהוא חייב לעבוד אפילו יותר קשה בשביל שיוכל סוף סוף להעניק לה רגליים.
זמן רב עבר, ומאמציו של וורנר נשאו פרי, החברה שבה עבד הצליחה לפתח איבר מלאכותי. זה היה לב, קטן ומעוות ולא לגמרי עובד אבל הוא היה חי והוא היה לב. וורנר לא ידע שאפשר להרגיש אושר כזה. נכון, הלב לא היה קרוב להיות מוכן, אבל זה רק בגלל שהעובדים האחרים לא היו חכמים מספיק בשביל ליצור אחד. הוא היה בטוח שאם רק יחקור את העניין בעצמו הוא ימצא דרך, ודי מהר, לעזור לסופי.
וורנר התחיל לגנוב ציוד מהמעבדה. הוא בנה לעצמו משרד במחסן הקטן מאחורי הבית ובילה שם שעות על גבי שעות, עובר על רשימות של מחקרים ומנסה לבנות את הציוד שיעזור לאשתו.
יום אחד, אחרי חודשים של מחקר, הוא היה מוכן.
הוא היה צריך להזכיר לעצמו שזה לא חלום, הוא באמת הצליח. סוף סוף הוא יוכל לספר לסופי. סוף סוף יהיו לה רגליים. הוא הושיב אותה על הספה מולו כבר באותו ערב ואחרי שנים של עבודה קשה הציג בפניה את הרעיון המדהים שלו.
היא אמרה לא.
וורנר לא ציפה לכך, אבל סופי סירבה בתוקף לתת לו לתקן אותה. הוא הבין שהיא בטח מפחדת, היא הייתה אישה מתוקה ועדינה ורעיון כל כך מסובך בטח הפחיד אותה עד מוות. הוא ניסה להרגיע אותה, להראות לה את המחקר המעמיק שהוא עשה, אבל היא רק אמרה לו שהיא לא רוצה לעשות את זה ושהיא יודעת שהטכנולוגיה הזאת לא באמת קיימת.
כמובן, סופי הקטנה והמתוקה לא הבינה שוורנר הצליח לפתח בכוחות עצמו דבר כל כך מסובך. בטח היא צריכה זמן לעכל חדשות כל כך עצומות. הוא החליט לתת לה זמן.
כעבור מספר ימים הוא שוב העלה את הרעיון. היא אמרה לא.
במשך שבועות הוא ניסה לשכנע אותה. וורנר ראה איך היא סובלת בכל יום. הוא הסביר לה שאין לה ממה לפחד. הוא תיאר לה כמה טובים יותר יהיו חייה אם רק תיתן לו לעזור לה.
סופי התחילה להסתגר בביתם אפילו יותר. וורנר דאג לה, כמה מדוכאת היא נעשתה רק בגלל שאין לה רגליים, הוא חייב לגרום לה להפסיק לפחד.
לאחר שידולים רבים סופי הסכימה. וורנר יוכל לתקן את חייה.
המחסן היה חשוך, לא היו בו חלונות ומקור האור היחיד בו היה מנורת קריאה קטנה שהונחה ברשלנות על השולחן המבולגן. האוויר רטט בהתרגשות כשוורנר נשא את סופי פנימה. הוא הניח אותה על ספה קטנה והחל לחבר את המכשיר המשונה לפלג גופה התחתון. שעות רבות הוא בילה בחדר הזה, מפרק ומרכיב מחדש את המדפסת היקרה שגנב. עכשיו, אחרי כל מה שעשה בשבילה, הוא כמעט בכה כשחיבר את מוטות הברזל למה שבקרוב יהיה רגליה.
התהליך עמד להיות ארוך. ראשית, וורנר היה צריך לחתוך שכבות של עור ושומן, ממש עד העצם, כדי שיוכל להתחיל לבנות משם. המדפסת עבדה לאט ווורנר נאלץ להישאר לצידה של סופי בכל שעות היממה, שומר שהפצע הפתוח לא יזדהם. תקועה בתוך המכשיר סופי לא יכלה לצאת יותר מהבית.
השבועות חלפו ווורנר הרגיש אופטימי מתמיד.התהליך עבר יפה, רגליה של סופי החלו לצמוח. גידים נרקמו לאיטם בין שכבות של עור ושרירים. מה שהיה אפשר לכנות כירכיים כבר התקבע על גופה. הוא הניח שהיא וודאי מתרגשת ממש כמוהו, היא החלה להוריד במשקל ונעשתה חיוורת ושקטה. וורנר הניח שהיא מנסה להפוך לאישה יפה, שקטה, וצייתנית, אישה מושלמת בשביל החיים החדשים והמושלמים שלה.
וורנר נהג לקרוא לה ספרים משום שנעשתה עייפה מדי בשביל לעשות זאת בעצמה. היא שאלה אם אפשר להפסיק, טענה שהיא לא מרגישה טוב. אישה מצחיקה, נותנת לדאגות להשתלט עליה. וורנר חיכה בקוצר רוח להראות לה איך החיים נראים כשלא צריך לדאוג.
כשהיא שאלה שוב האם זה באמת בטוח והאם הוא באמת יודע מה הוא עושה, וורנר נפגע עמוקות. היא לא רואה את כל מה שעשה בשבילה? היא לא חושבת שהוא מספיק חכם בשביל לתקן אותה? למרות הכל הוא תפס את כף ידה האפרפרה והביט לתוך עיניי הכלבלב השקועות בפרצוף הכחוש והבטיח לה שהכל יהיה בסדר, אין מה לדאוג.
בשעות המעטות שבהן הרשה לעצמו לישון הסיוטים רדפו אותו. תמונות מזוויעות והדיי מחלה לא עזבו אותו. כשהתעורר הוא הניח את החלומות בצד והמשיך לעבוד. הוא אמר לעצמו שאלו רק הפחדים שלו, דאגה וחרדה שמקבלים גוף בחלומותיו. זה שום דבר. הוא חייב לתקן את סופי. זה שום דבר, נכון? היא בכלל לא חולה, היא נראית ממש בסדר. הרי זאת אהבה, לא?
היא מתה. לא היו לה רגליים. היא מתה לפני שהתהליך הסתיים. גופה הקטן דחה בשקט את יצירת הפאר ומשלא מצא מפלט, נפשה החליטה להסתלק. וורנר היה שבור. הוא נכשל. היא הייתה צריכה להגיד לו שהיא חולה. הוא כמעט שלא מצא את הכוח לקום ולשאת הספד בהלוויה שלה אבל הוא קם, ברור שהוא קם, היא הייתה אהבת חייו אחרי הכל. הוא עלה לדוכן הקטן וכחכח בגרונו לפני שפתח: "אני לא חושב שמישהו מכם מסוגל להבין כמה כל העניין הזה קשה לי".