לרה מאת תמר פיטנין

קוראים לי לרה ואינני מיוחדת.ואני לא אומרת את זה כדי לרחם על עצמי,או כדי שאחרים ירחמו עליי,אני באמת לא מיוחדת.
יש לי את אותם התחביבים בדיוק כמו שיש לכולם ואינני מצטיינת באף אחד מהם.אני אוהבת לצייר,אבל כולם תמיד צחקו על הציורים העקומים שלי.אני גם אוהבת לרקוד,אבל כישורי הריקוד שלי גררו בערך את אותן התגובות כמו כישורי הציור שלי.
אם מישהו נכנס לאותו חדר שאני נמצאת בו,העיניים שלו אף פעם לא מתעכבות עליי. בבית הספר יצא כמה פעמים שהטילו עליי חרם וכלל לא הבחנתי בכך,הרי ממילא איש לא ניגש אליי.
ואם כבר מדברים על בית הספר,בכיתה אני יושבת בפינה המרוחקת ביותר,ביחד עם קורי העכביש והאבק.
ואפילו כשהמורים נואשים שמישהו יענה כבר על שאלותיהם,הם אף פעם לא בוחרים בי.כל פעם משעשע אותי לראות איך העיניים שלהם סורקות את הכיתה פעם אחר פעם בציפייה שמישהו ירים את היד ולבסוף הם תמיד בוחרים בילד אקראי אחר.
למורים עד כדי כך לא אכפת ממני,שאני מבלה את כל שעות הלימודים בצפייה בסדרות טורקיות ואף פעם לא העירו לי.כרגע אני בפרק מאה,הגיבור הראשי גילה שהמאהבת שלו היא אחותו האבודה.אעדכן.
הבנתם,אני לא מיוחדת .
ולעומתי, יש את אנג'י.
אני בטוחה כמעט במאה אחוז שהבחורה לא אנושית.היא…מיוחדת.בכל קנה מידה אפשרי.
נתחיל מזה שהחדר שלה עמוס בתעודות וגביעים מכל מיני תחרויות שזכתה בהם,מכל תחום אפשרי.ציור,שחייה אולימפית,בלט,שחמט…אפשר להמשיך ככה לנצח.
לאנג'י עור שחום בצבע שוקולד,עיניים בצבע דבש ושיער שחור מתולתל שפעם אסוף לצמות מקושטות בחרוזים ופעם נשאר פזור על כתפיה,כמובן בליווי סיכות בצורת פרפרים או פרחים.
וכמובן,גוף גבוה ורזה כמו של דוגמנית,בובת ברבי או כל אידאל יופי אחר שתרצו.
במקרה שלי….בואו רק נגיד שאני התחלתי לקנות בגדים בחנויות של מבוגרים כבר בגיל תשע.
העור שלי נורא חיוור כך שניתן לראות דרכו את וורידי הכחלחלים והירקרקים,פניי העגולות מכוסות בחצ'קונים,שיערי החיוור מגיע לי עד הסנטר ואני אף פעם לא מתגנדרת או מתקשטת.אין לי כח.
והחלק הכי טוב?אני ואנג'י גדלנו ביחד.היא גרה בבית לידי,אמא שלה עובדת באותו בית חולים ובאותה מחלקה כמו אמא שלי והלכנו ביחד קודם לפעוטון ואחר לכך לגן וליסודי…עד עכשיו.
ומאז ימי הגן,תמיד היה לה איזה מגנט פנימי שגרם לכולם להתקבץ סביבה.כולם מקשיבים לאנג'י המספרת על החופשה שלה ולרה יושבת בצד ולועסת את העיפרון שלה.
כולם מסתכלים על אנג'י הרוקדת ביחד עם סרט ולרה מנמנת בצד על פוף.
הבנתם את הקטע.
ובכל מקרה,היום בכל זאת אני קצת יותר מיוחדת מבדרך כלל משום שהיום זה יום הולדתי השישה עשר. ימי ההולדת שלי הם הימים היחידים בחיי בהם אנשים מתאספים סביבי ומקשיבים למה שיש לי להגיד לשם שינוי.
אחרי שעות הלימודים הבלתי נגמרות  אני חוזרת לביתי ומחליפה את המכנסיים והחולצה הרחבים שאני לובשת בדרך כלל לשמלה ורודה מאוד ומלמלתית מאוד,הצמודה לי מידי באיזור החזה והבד שלה לעורי לעקצץ.
השמלה הזאת אמנם מגרדת ומעצבנת,אבל היום אני חייבת לסבול.משום שסבתא שלי הוציאה ממני הבטחה שאלבש את השמלה הזאת ביום הולדתי השישה עשר.בקשה מאוד מדוייקת ומאוד מוזרה, אבל למען האמת גם כשהייתה בחיים סבתא שלי הייתה אישה מאוד…מיוחדת אפשר לומר.היה לה אוסף ענקי של כל סוגי הקריסטלים,הבית שלה היה מלא בובות ופסלונים של חיות והיא לעיתים קרובות עשתה דברים די מוזרים.הייתה תמיד מקטירה קטורת ורוקדת עם העשן ואף פעם לא היו לה שקיות תה בבית.רק עלים, אותם הייתה קוראת לי כשהייתי מסיימת לשתות.
היא נפטרה לפני שנתיים ועדיין עולות לי דמעות כשאני נזכרת בה.אני אוהבת אותה עד עמקי נשמתי.
והנה סוף סוף הגיעה הסצינה המיוחלת.אני,בשמלת המלמלה עם סרט וורוד גדול לראשי ותכשיטי פנינים,לידי יושבים ההורים והדודים שלי עם עיניים דומעות מהתרגשות ומולי על השולחן מונחת עוגת שוקולד ענקית עם ורדים עשויי קרם ושבעה עשר נרות דקיקים דולקים עליה.
אני יודעת טוב מאוד איזו משאלה להביע.
"בבקשה שאהפוך למיוחדת." אני חושבת לעצמי את זה טוב טוב בראשי ועוצמת את עיניי בריכוז."אני רוצה כישרון מיוחד שאהייה רק שלי.אני רוצה להפוך למעניינת,לאחת כזאת שתגרום לאנשים לרצות להיות סביבה.אני רוצה להיות מיוחדת."
ואני נושפת על הנרות בחוזקה,תוך כדי שקרוביי מוחאים לי כפיים בהתלהבות.
לצערי ההתלהבות סביבי לא נמשכת זמן רב.
"מה שלום סטיבן?"
"שלומו טוב מאוד!הוא הראה לי את הציונים שלו,רק מאיות!"
"טוב,זה כלל לא מפתיע!אחרי הכל,כבר בגיל עשר הוא ידע את הטבלה המחזורית בעל פה!"
כן כן,גם ביום ההולדת שלי הם חייבים לדבר על האח היותר מידי מוצלח שלי,שהתקבל ללימודי רפואה.אני עולה לחדרי ופחות או יותר קורסת על המיטה.
"להוריד את השמלה?" אני חושבת לעצמי בעייפות."או שלא?אין לי כח לקום…"
ועד מהרה גופי העייף שוקע בשינה עמוקה.
ובחלומי אני רואה את סבתא שלי והיא נראית בדיוק כמו שאני זוכרת איתה.משקפיים עם מסגרת צבעונית ומאחוריהן נוצצות שתי עיניים כחולות שוחרות טוב.שיער שיבה אסוף לצמה מבולגנת,פנים מלאי קמטי צחוק וחיוך רחב מתוח על פניה מאוזן לאוזן.רק שהפעם,היא עטויה רדידים דקים הרקומים בחוטי כסף וזהב,ומאחורי גבה מתנפנפות שתי כנפי פיה שקופות.
"לרה" היא מיד מחבקת אותי ואני מיד פורצת בבכי.
"סבתא,את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך.."
"ששש,לא לבכות!" היא מפצירה בי עם מבט נחוש."מחכים לך זמנים יפייפים!אני כל כך שמחה שירשת ממני את הגן הזה…"
ולרוע המזל,דמותה של סבתא מתחילה להיעלם.
"לא!" אני צורחת."אל תלכי!"
"תמיד אהייה איתך לרה.." קולה מהדהד פעם אחרונה לפני שחלומי משתנה לחלוטין.
אני אפילו לא יכולה לתאר עד זה,אבל התחושה היא כאילו הרבה דברים קורים בבת אחת.אורות בצבעים שונים מבזיקים סביבי,גפיי נמתחות ומתכווצות שוב פעם כאילו אני בובת פלסטלינה שמישהו משחק איתה ואני מסתחררת בעוצמה נוראית שבחילה קלה נוצרת אצלי.
עד שכל הסערה הזאת נהיית בלתי נסבלת ואני מתעוררת בבהלה עם כאב חד בגבי.
אני מיד מזדקרת במיטתי עם דמעות העולות בעיניי,מתנשמת ומתנשפת במהירות כאילו הרגע חזרתי מריצה ארוכה וידי נשלחת אוטומטית לעבר מקור הכאב.
למרבה הזוועה אני חשה בגוש כלשהו בגבי שבהחלט לא היה שם לפני כן.גידול  נורא דק אך עם זאת נורא קשיח…שיותר מהכל מזכיר לי תחושה של ציפורן.
"מה לעזאזל צמח לי שם?!" אני חושבת לעצמי בפאניקה בעודי מנסה למשש את הגוש המוזר הזה,שלא נראה שהוא רוצה להיגמר.אני שולחת גם את ידי השנייה לאחור ומצידו השני צמח אותו גידול בדיוק.דק,דמוי ציפורן וגבוה מאוד.אני אפילו לא מצליחה להגיע עם קצות אצבעותיי לקצהו משום שידיי נמתחות עד הסוף.
"לרה תירגעי" אני מכריחה את עצמי לנשום ולהיעמד באיטיות על כפות רגליי."את לא תצליחי לעשות שום דבר אם תנסי לגשש את עצמיך באפילה.תדליקי את האור,תסתכלי על עצמיך מול המראה.לא משנה מה תראי,וודאי תהייה אפשרות להתמודד עם זה."
אני מדליקה את מנורת הלילה שליד מיטתי ונעמדת מול המראה בחשש,מפחדת לפקוח את עיניי.
"בספירה לשלוש" אני אומרת לעצמי."אחת…שתיים…שלוש."
אני פוקחת את עיניי בבת אחת ומיד נסוגה צעד אחד אחורה מרוב הלם.מה שנגלה אליי זה לא גידול או גיבנת מכוערים אלא…משהו יפייפה ביותר.כנפיים.
זוג כנפיים שקופות שנראות עשויות זכוכית מזדקרות מגבי,ממש כמו הכנפיים של טינקרבל. והשמלה של סבתא?היא זוהרת,כאילו מישהו כיסה אותה באבקת נצנצים.בעצם,רק עכשיו אני שמה לב לכך,אבל אני כולי זוהרת.מתוך גופי בוקע אור ורדרד עדין כאילו מישהו הדליק בתוכי מנורת לד. אני מיד מכסה את פניי בידיי כשדמעות נוספות,הפעם של אושר,עולות בעיניי.מעולם לא הייתי יפה כל כך.
"אני פיה" אני חושבת לעצמי בלב פועם בחוזקה מהתרגשות."אני פיה!זה מציאות או חלום?"
בעצם,אני לא רוצה לברר.אבל כן מעניין אותי לדעת אם אני מסוגלת לעוף.
אני עוצמת את עיניי בריכוז ומכריחה את עצמי לדמיין כאילו הכנפיים האלו מתחילות לרפרף במרץ ולהרים אותי מעל לקרקע.ולמרבה הפלא,אני אכן חשה כאילו משהו בגבי מתחיל לרטוט במהירות ושתי רגליי מתחילות להתנתק מהרצפה.
"זה עבד!" אני מסתכלת על ההשתקפות הנרגשת שלי מבעד למראה,המרחפת כשלושים סנטימטרים באוויר.ואז,מבטי עובר להחלון הפתוח לרווחה בחדרי.
"אם אני יכולה לעוף." אני מטה את כל גופי לעבר החלון ועפה דרכו במהירות."הגיע הזמן לנצל את זה."
מעולם לא חשבתי שלעוף יהיה כל כך כיף.משב הרוח הרענן עובר על פניי,כל השכונה נמצאת מתחת לרגליי ואני עפה בקלילות ובלי דאגות לעבר השמיים זרועי הכוכבים.
"אני חושבת שכדאי לי להתרחק ממקומות שגרים בהם אנשים." אני אומרת לעצמי בעודי מכוונת את כל הגוף שלי לעוף לעבר היער בו טיילתי אינספור פעמים עם ההורים שלי."אין לי מושג אם מותר לפיות לתת לאנשים לראות אותן…"
אני חייבת להודות שתעופה מזכירה לי מאוד שחייה.זה כיף ומשחרר,אבל אם תפסיקי להזיז את הידיים,או הכנפיים,תצללי למטה.
ושתיהן גם מאוד מעייפות,כך שאני חייבת מקום בו אוכל לנוח לפני שאחזור הביתה.
ואני אפילו יודעת מהו המקום הזה,מדובר באגם הנמצא ממש באותו היער.
אני נותנת לרוחות לסחוב אותי לעבר האגם שמימיו נוצצים באור הירח המלא וחלקים כמראה. כשאני מגיעה לגדה שלו,אני שולחת את שתיי רגליי לפנים על מנת שאוכל לנחות בקלילות,אבל במקום זה אני מועדת כמה צעדים קדימה ואחת מרגליי,בקול התזת מים רם מידי,מועדת ממש לתוך המים.
'לא נורא' אני מוציאה אותה מיד ומתחילה להתהלך על פניי חלוקי  הנחל הקרירים והרטובים,תוך כדי שהאור  הורוד הבוקע ממני מאיר את דרכי בחשיכה.
"מעניין אם יש לי כוחות קסם." אני שואלת את עצמי כשאני מדלגת בקלילות אל הדשא."ואם כן,אילו?ממה שראיתי,יש כל מיני סוגי פיות.פיות סנדקיות,פיות שיניים,פיות פרחים…"
ולפתע,צרחה מקפיאת דם מפלחת את הדממה.זה נשמע כמו צרחה של ציפור..אבל הרבה יותר קדומה והרבה יותר זועמת.כאילו מישהו העיר איזה כוח אפל והוא זועם על כך שהטרידו אותו.
"נראה לי הגיע הזמן לעוף הביתה" אני חש כיצד צמרמורת חולפת בכל גופי וכל האושר שעד עכשיו היה לי התפוגג לגמרי."אחרי הכל אם יש פיות,אז בטח יש עוד כל מיני יצורים…!"
ואז, משהו אדיר מופיע בשמיים מעליי.
משהו שחור משחור,לא יותר מצללית,הנע באיטיות בשמי הלילה כשגופו האדיר מסתיר את אורם של הירח והכוכבים.
אני מיד מתחבאת מאחורי אחד העצים על מנת שהדבר הזה לא יראה אותי.יותר מהכל היצור הזה מזכיר לי פטרודקטיל ענקי,עם מוטת כנפיים של לפחות מאה מטרים  ומקור בגודל של אחד העצים כאן.ולפתע,מקורו הדק והענקי נפתח באיטיות וממנו שוב בוקעת אותה זעקה פרה היסטורית המפלחת את שמי הלילה.
ולפתע,אני נזכרת בכל תיאוריות הקונספירציה המוזרות האלה שהילדים בכיתות שמתחתיי אוהבים לדון בהם בכל פעם שאיזה אסון טבע מתרחש איפשהו על פני כדור הארץ.
"עדויות על מפלץ האימה מגיעות שנית,הפעם ממזרח אוסטרליה.עננים או כנפיים?"
"הסופה הנוכחית באיי הפאסיפיק גרמה לנזק ברכוש של של כמה מילארדרי דולרים,ולכמה מאות הרוגים.שמועות על מפלץ האימה צפות שנית…"
"מפלץ אימה,קונספירציה או עננים מוזרים?"
ומיד עולה במוחי התמונה של כמה ילדים מכיתות ח' היושבים במעגל עם הטלפונים שלהם ומריצים בהם תמונות של כנפיים שחורות אדירות וטלפי עשן ענקיים.עד עכשיו הייתי בטוחה שמדובר בבינה מלאכותית או פוטושופ,אבל הנה.היצור הזה מרחף ממש מעליי.
ואז אחת מידיי מתרוממת אוטומטית לעבר אותו המפלץ הדואה בשמיים באיטיות כאילו הוא לא יותר מענן בלתי מזיק.ולפתע,מתוך ידי בוקעת קרן אנרגיה ורודה עוצמתית וזוהרת,הנשלחת לעברו כמו כוכב שביט קסום ונוצץ.
וברגע שהיא פוגעת בו,המפלץ פולט זעקת כאב איומה הגורמת לקרקע לרעוד מתחת לרגליי וכל גופו סוטה הצידה ומתחיל להתנדנד מצד אל צד באיטיות כמו ספינה על מים סוערים.
"זהו,לעוף הביתה." אני מזנקת מהקרקע ומכריחה את כנפיי לעוף כמה שיותר מהר לכיוון הבית."הדבר האחרון שמתחשק לי הוא להיות על הכוונת של יצור בגודל של כל הרחוב בערך…"
ולמזלי,אני מצליחה לחזור הביתה מבלי פגע.
וברגע שאני מורידה את השמלה על מנת להחליף לפיג'מה,הכנפיים נעלמות בבת אחת.
"והנה נפתרה השאלה של איך אני אגיע לבית הספר." אני נאנחת לעצמי בעייפות בעודי צונחת לתוך מיטתי.
הבוקר מגיע מוקדם מידי.רק הרגע נזרקתי לתוך המיטה וכבר אמי מעירה אותי לארוחת הבוקר.אני נאלצת פחות או יותר למשוך את גופי עשוי העופרת ממיטתי,תוך כדי שמוחי העייף עסוק בשאלה של האם כל זה היה חלום או מציאות.אבל אז,אני מבחינה בשמלה המונחת על הכיסא שליד מיטתי.היא עדיין מכוסה באותם נצנצים ורודים וכשקרני השמש פוגעות בה היא זוהרת כאילו היא עשויה מאינספור אבני חן קטנות.
אני חשה כיצד האושר מתפשט בתוך חזי,זה לא היה חלום.
'אני פיה'. המחשבה הזאת ממשיכה לנחם אותי בבית הספר,שם אני פחות או יותר מדלגת במסדרונות.'המשאלה שלי התגשמה!אני מיוחדת!יש לי משהו שאין לאף אחד מכם…' אני מחייכת לעצמי בשקט בעודי סוקרת את התלמידים העוברים לידי.'אני פיה ואתם לא.'
'מעניין אילו עוד כוחות קסם יש לי?' אני תוהה לעצמי בעודי נכנסת לכיתה.'אולי לפיות יש איזה מגנט פנימי שגורם לסובבים לרצות להיות לידן?הרי יש סיבה לכך שכל חיות היער תמיד מקיפות אותן.אולי סוף סוף יירצו לדבר איתי!'
"איכס לרה," סטייסי ווטסון,חברתה הטובה ביותר של אנג'י,מעווה את פניה בגועל כשהיא חולפת לידי."מה קרה לחצ'קונים שלך?הם נראים יותר אדומים ומגעילים מבדרך כלל.שמעת פעם על לשטוף פנים?או לא לאכול שוקולד?" היא צוחקת ביהירות ומתיישבת בכיסא שלה.
בסדר,אז שכחו את מה שאמרתי על מגנט פנימי.אבל עדיין,אני פיה!וזה בהחלט מיוחד ביותר!
ובדיוק באותו הרגע,אנג'י נכנסת לכיתה.וברגע שהיא רואה אותי,עיניה מתרחבות לפי שתיים מגודלן והיא שומטת את תיקה על הרצפה מרוב הלם.בסדר אנג'י,אני יודעת שהחצ'קונים שלי מגעילים,אבל זו לא סיבה להסתכל עליי ככה.
למזלי כעבור שנייה אחת בדיוק נכנס המורה ומתחיל להסביר על המטלה המסכמת.
בכל מקרה,לא יודעת מה אתכם אבל הרבה זמן לא ראיתי את הסדרה הטורקית שלי…
"וזהו,יש שאלות תלמידים?" המורה סוף סוף מסיים להסביר על העבודה ,שכבר מעכשיו נשמעת לי משעממת ביותר.
ולמזלי לאף אחד אין שאלות.
"יופי,אז אני מבקש שתתחלקו לזוגות…"
ולפתע ידה של אנג'י מזדקרת באוויר."אפשר לעשות עם לרה?"
השאלה הפשוטה הזאת גוררת כזאת תגובה כאילו אנג'י מינימום זרקה פצצת מרגמה לתוך הכיתה.כולם מיד משתקקים ובוהים בה בהלם מוחלט,ידיה של סטייסי נקפצות לאגרופי זעם ואפילו האוזנייה שלי נשמטת מאוזני הימנית מרוב הלם.
"בסדר,אין בעיה" אפילו המורה נראה חיוור מרוב הלם בעודו רושם את השמות שלנו ביומנו."אנג'י ולרה…מי עוד?"ובזמן שהוא רושם את השאר,הכיתה מתמלאת בלחשושים זועמים כמו כוורת דבורים.
"אנג'י,אבל הבטחת לי!"
"אנג'י,ממוצע הציונים שלי הרבה יותר טוב משל הלוזרית הזאת!למה…?"
"תגידי נפלת על הראש?זאתי אין לה כלום במוח!תעשי איתי ו…"
אני דווקא אינני מופתעת.אחרי הכל,כל אחד היה רוצה לעשות את העבודה במדעים עם התלמידה המצטיינת של הכיתה.מה שיותר מפתיע אותי הוא שלא נראה שמשהו מהלחשושים הכועסים שלהם מטריד את אנג'י כלל וכלל.
במהלך היום היא מנסה לגשת אליי ולדבר איתי אך עד מהרה החברות שלה,וגם ילדים אקראיים מהכיתה יש לציין,מתנפלים עליה כמו להקת פיראניות וגוררים אותה רחוק רחוק ממני.
'כן,ככה בערך גם הפסקנו להיות חברות' אני נאנחת לעצמי אחרי שאני רואה את החברות של אנג'י גוררות אותה לאנשהו.'כל השאר כל כך העריצו אותה עד שהם דחפו אותי הצידה.וחבל,אנגי' היא בן אדם מקסים.'
כשהלילה מגיע,אני מחליטה לנסות ללבוש את השמלה פעם נוספת.מי יודע,אולי עבר לה התוקף ואני כבר לא פיה אחרי הכל.
אני לובשת שוב פעם את אותה השמלה,ושוב פעם זוג כנפיים שקופות מזדקר מגבי.
"יש!יש!" אני ממש מקפצת מרוב שמחה."אני עדיין פיה!זמן לטיול לילי!"
ואני שוב יורה את עצמי כמו חץ מתוך קשת מבעד לחלון ושוב פעם עפה לעבר אותו אגם שהייתי בו אתמול.ומה אני אגיד לכם,הרבה יותר יפה כאן כשאין שום מפלץ אימה ענקי שמרחף מעליי.למזלי הלילה אני לבד עם הכוכבים הבוהקים והירח שכבר התחיל להתמעט.
'מקום מושלם לגלות בו איזה עוד כוחות יש לי' אני חושבת  לעצמי בסיפוק,אבל לפני שאני מספיק להרים אפילו יד אחת…
"לרה?"
קול נשי,צלול כפעמונים,מבשר לי שאני לא לבד.
אני מפנה את ראשי לכיוון הקול ורואה פיה נוספת,ההולכת באיטיות ובאצילות לכיווני.שיערה הערמוני השזור פרחים  נופל על כתפיה בקלילות ,פניה החיוורות מכוסות בנמשים ועיניה זוהרות בצבע סגול מהפנט.שמלתה הנפוחה מזכירה לי שמלת נשף,עם בד מנצנץ בצבע יין עמוק ופרחים נוספים המוצמדים לדשה.
מתוך גבה מזדקרות שתי כנפיים הגדולות מעט משלי והיא עוטה את התכשיטים היפים ביותר שראיתי מימיי.מחרוזת,עגילים מתנדנדים וצמידים המעוטרים במה שנראים כמו פרחים עשויי קריסטלי.
"אה,שלום" אני מיד עונה לה וליתר ביטחון גם קדה קידה,למקרה שמדובר באיזו פיה חשובה או משהו."סליחה אם…"
"את לא מפריעה לי" היא אומרת ברוך ועיניה נוצצות בחום."את וודאי פיה חדשה,מעולם לא ראיתי אותך."
"כן,אני פיה רק מאתמול" אני מגחכת במבוכה.
היא פולטת צחקוק שנשמע בדיוק כמו איך שצחקוק של פיה אמור להישמע.מתגלגל,צלול ומעט שדוני.
"אם כך,מזל טוב!קוראים לי אלאנורה ואני מברכת אותך על שהפכת לאחת מאיתנו."
היא מניחה את ידה הימנית על כתפי ומלטפת אותה בחום ואני חשה כיצד משהו בי רועד מהתרגשות,מעולם לא הסתכלו עליי בכזו גאווה.
"יצא לך כבר לעשות קסמים?"
"פעם אחת רק.שיגרתי קרן ורודה מהיד שלי,אבל חוץ מזה כלום."
"אל דאגה,אני אלמד אותך." היא אומרת באותו קול מלא חום ואהבה שמשדר רק דבר אחד 'אני פה,את מוגנת.את בבית.'
היא פונה לעבר האגם ומרימה בקלילות את שתי ידיה,מה שגורם לכמה עשרות חלוקי נחל להתרומם  באוויר.ואז,בתנועה סיבובית של ידה הימנית היא גורמת להם לזהור באור ורדרד כאילו מדובר בקריסטלים של רוז קוורץ ולא בחלוקי נחל רגילים.תנועה סיבובית בכיוון הנגדי והם זוהרים באור כחול כאבני ספיר.
"וואו." אני מיד אומרת."זה כל כך..יפה."
"בואי" היא מזמינה אותי לעמוד לידה."אני אלמד אותך."
ובמשך שעות היא מלמדת אותי דברם שונים ומגניבים.כיצד לגרום לפרחים ענקיים וזוהרים עם ריח משכר להופיע מהאדמה,כיצד לגרום לחיות היער לבטוח בי,כיצד לשלוט במי האגם ולגרום גם להם לזהור בצבעים שונים ועוד.
ואחרי כל הקסמים המעניינים אך המעייפים ביותר הללו,בתנועה אחת של ידה היא מזמנת שתי כוסות חרסינה שנראות במו פרחים מעוצבים ובתוכם משקה חלבי כלשהו בצבע כחול בהיר.
"יש לך שאלות לרה?" היא שואלת אותי בזמן שאני לוגמת מהמשקה המהביל הזה.יש לזה טעם כמו לחלב מתוק.
"הכרת את סבתא שלי?" אני נזכרת בחלום שחלמתי לפני שנהפכתי לפיה."קראו לה מרגרט ג'ונסון."
"מרגרט!" פניה של אלאנורה מוארות בבת אחת."היא שירתה במועצת הפיות כל כך הרבה שנים…היא הייתה פיה מוערכת מאוד,שתדעי לך.כולנו הצטערנו מאוד כשהיא נפטרה,יש לך מזל שזכית בסבתא כזאת."
"מה שנכון נכון." אני נאנחת בעצב ומנסה להיאבק בגוש בנוצר בגרוני."השמלה הזאת," אני מצביעה עליה."הייתה שלה.היא ביקשה ממני ללבוש אותה."
אלאנורה מחייכת אליי עם עיניים נוצצות."השמלה הזאת זה זוג הכנפיים שלך.אבל גם כשתסירי אותה,הקסם שלך ימשיך לפעול.וכשתהיי פיה בוגרת,תוכלי לרכוש לעצמיך כמה זוגות כנפיים שרק תרצי."
"וואו." לצערי זה כל מה שיש לי לומר.הסיטואציה הזאת היא כל כך…סוריאליסטית,בקטע הטוב של המילה.אני שותה את המשקה המנחם הזה תחת כיפת השמיים עם מי שנראית כמו נסיכת הפיות,שגם מלמדת אותי קסם…הלוואי שהרגעים הללו לא יחלפו לעולם.
"יש עוד יצורי קסם?" אני שואלת אותה אחרי שאני מסיימת את המשקה שלי."חוץ מפיות?"
"אסביר לך עליהם מחר,בנתיים לכי לביתך.השחר כבר התחיל לעלות ואני אישית לא רוצה שההורים שלך ידאגו." היא מחייכת לעברי בחום.
אני מרימה את מבטי אל על ואכן פס חיוור כבר הספיק להופיע באופק.
"תודה על הכל!"  אני קוראת לעברה ומזנקת שוב אל הרקיע עם לב המקפץ בשמחה.אחרי הכל,היא אמרה שהיא תהייה פה גם מחר.
בית הספר משעמם כרגיל,היתרון בלהיות לא מיוחדת הוא שאני מסוגלת להשלים שעות שינה בכל אחד מן השיעורים.וטוב שכך,משום שמיד אחרי בית הספר אני הולכת לבית של אנג'י.להתחיל להכין את העבודה במדעים כמובן.
"לרוצ'ה,את לא מבינה כמה התגעגתי אלייך!" אמא שלה,שעדיין לא הספיקה לפשוט את מדי האחות שלה,מחייכת אליי מאוזן לאוזן בזמן שהיא מגישה לנו צלחת עמוסה בירקות חתוכים וממרח כלשהו.
"הרבה זמן לא היית אצלנו! איזה כיף לראות אותך שוב!תלמדו בנות,לא אפריע לכן."
וכשהיא יוצאת מהחדר אני מעבירה מבט אחד סביב.
בזמן שלא הייתי פה אנג'י הספיקה להשיג עוד שתי גביעים.אחד בריצה והשני בשחמט.
וכשאנחנו מתחילות אני שמה לב שאנג'י נראית ממש לא בנוח מהעובדה שאני נמצאת בחדר שלה.היא כל הזמן שולחת מבטים מוטרדים לכיוונים אקראיים ומטופפת בעיפרון שלה במתח.
בשלב מסויים אני מתחילה לשאול את עצמי למה היא בכלל ביקשה לעשות איתי את התחקיר הזה.היה עדיף אם היא הייתה מבקשת לעשות אותו עם סטייסי,ככה היא לא הייתה נראית  כאילו היא משתוקקת לברוח.
ולמרות שאמא שלה אמרה שלא תפריע,היא נכנסת אלינו כל רבע שעה עגולה עם כיבוד שונה בכל פעם.קרקרים וגבינות,פירות,צ'יפס..אני לא מתלוננת,אני תמיד אוהבת אוכל טעים.
"וואו,את ממש טובה עם מספרים" אנג'י אומרת כשאני מסיימת לבנות טבלה ולהכניס לתוכה נתונים שמצאנו במאמר כלשהו.
"תודה.אבל זה רק…להכניס מספרים לתוך משבצות."אני אומרת מעט במבוכה.זה בסדר אנג'י,אין צורך להמציא בשבילי מחמאות בכח.
להפתעתי אנחנו מסיימות את העבודה הזו מהר.ועם כאב ראש קל,אני מתחילה להכניס את הדברים שלי לתיק.
"רוצה לישון אצלי?" אנג'י כמעט מזנקת ממקומה כשאני פונה ליציאה.
אני אפילו קופאת מרוב הלם.כל השעות הללו היה נראה שלא נוח לה איתי ועכשיו היא רוצה שאשאר לישון כאן?
"לא תודה אנג'י,לא רוצה להכביד את עצמי על אף אחד." אני אומרת,אבל לפני שאני מספיקה לצאת אנג'י אוחזת בכח בידי ומביטה בי במבט אחוז טירוף כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות.
"הכל בסדר,את לא מכבידה עלינו.אמא שלי אוהבת לארח ותמיד יש לנו מיטות מתקפלות."
"אנג'י,הכל בסדר" אני מצליחה איכשהו להתנער מאחיזת הצבת שלה."אני לא אהייה איפה שאני לא רצויה…"
"את מאוד רצויה פה!" קולה של אנג'י מתחיל להתרומם והיא ניגשת בצעד נחוש למדף הספרים שלה.ומשם היא מוציאה ספר עבה עם כריכת טורקיז מפוארת רקומה בחוטי זהב שנראה כמו ספר אגדות מימיי הביניים.
"איפה..?" אנג'י מדפדפת בו במרץ."אה,הנה!" היא פותחת בעמוד אקראי ומראה לי אותו.ושם אני רואה ציור של פיה הדומה מאוד לאלאנורה.עם אותה השמלה ואותם התכשיטים…רק שפה היא לא נראית נחמדה כלל וכלל.שיניים מחודדות בוקעות מפיה,סביב מוטלות גופות של פיות נוספות ומעליה מרחפים יצורים הדומים למפלץ האימה שראיתי ממקודם.
"זה אומר לך משהו?" היא שואלת אותי במתח.אני חשה כיצד כל גופי קופא בבת אחת ומחליטה ללכת על בטוח.לשקר.
"לא.אבל זה נראה ספר מעניין,תוכלי להשאיל לי אותו?" אני מנסה לקרוא ממנו,אבל זה כתוב בשפה שנראית כמו הכלאה בין יוונית ורוסית עתיקה."כדי שאוכל לראות תמונות?"
אבל בליבי אין ספק,אנג'י יודעת משהו.יכול להיות שהיא ראתה אותי עפה מחלון חדרי אתמול בלילה,אחרי הכל החלון בחדר שלה פונה לחלון שלי.
"אנג'י!לרה!סטייסי הגיעה!"
קולה העליז של אמא שלה נשמע מחוץ לחדר ואנג'י ממהרת לתחוב את הספר בחזרה למדף.
וכעבור רגע אחד,הדלת נפתחת לרווחה ולתוך החדר צועדת סטייסי עם ראש מורם.
"שכחת?" היא אומרת בקול מתנשא בעודה בוחנת באותי בגועל."אנחנו צריכים לעבוד על המופע של סוף שנה!להמציא ריקוד והכל!"
"אה..נכון.." אנג'י עוצמת את עיניה כמעט בכאב ומשפשפת את מצחה בכח.
"אז יופי!ואת," היא  דוחפת אותי בגסות מחוץ לחדר."עופי מפה!בחיי,למה ביקשת לעשות את העבודה איתה?הרי סיכמנו שנעשה הכל ביחד!נו," היא שולחת לעברי מבט חודר כנץ."למה את עדיין פה?!"
היא דוחפת אותי שוב פעם וטורקת אחריה את הדלת.
"אני נורא מצטערת..תבואי לבקר שוב לרה" לפחות אמא שלה מלווה אותי בחיוך לעבר היציאה.
בלילה אני מחכה שכולם יירדמו ושוב שמה עליי את השמלה הזוהרת ועפה לעבר האגם,בו אלאנורה כבר מחכה לי בסבלנות.
"היום אני רוצה ללמד אותך איך לתקשר עם הקסם של עצמך." היא מניחה יד אחת על רקתי ועוצמת את עיניה בריכוז."על מנת שלא תתעייפי כל כך כל פעם שתצטרכי להשתמש בו.עכשיו…תעצמי עיניים."
אני עוצמת את עיניי ומיד חשה כאילו מכה בי ברק.גופי מתמלא בתחושות נמלול מוזרות ,אבל באופן מוזר אני גם חשה כיצד חושיי נהיים חדים יותר ותנועותיי מהירות יותר.
"את רואה משהו לרה?"
"לא."אני עונה."רק חושך."
ואז…משהו מופיע.משהו זוהר ונורא חמקמק בצבע ורוד בהיר,המרחף באוויר והמתנועע כמו נחש בתוך החשיכה.
"לרה,תכירי," אלאנורה אומרת כשהנחש הזוהר הזה מעופף לכיווני ומתחיל לחוג סביבי בעליזות."זה הקסם שלך."
"באמת?" אני שואלת בעודי מנסה לגעת איכשהו ביצור הזה,אבל הוא מתחמק ממני בקלילות מרגיזה.
"כן.את נמצאת כרגע בתוך הלב שלך,הקסם שלך עדיין קטן משום שנהיית פיה רק לפני יומיים.אבל ככל שתתאמני יותר,כך הוא יגדל ויהיה עוצמתי יותר.כעת..נסי לגעת בו."
יותר קל להגיד מאשר לעשות.אני כבר זמן רב מנסה לתפוס את הנחש המעצבן הזה,אבל הוא פולט קול המזכיר מעט גיחוך ומתחמק ממני בצליפות זנב זריזות.
"הכל בסדר,אל תרדפי אחריו.תני לו לבוא אלייך ונסי לגשת אליו בעדינות."
אני עושה כעצתה ונעמדת במקומי.נו,ומה עכשיו?הנחש הזה רק ממשיך להסתחרר סביבי,כאילו תוהה אם לאכול אותי או לא.
"סבלנות לרה,יכול להיות שייקח לזה קצת זמן." אלאנורה אומרת בקול רך ומרגיע.
סבלנות..בסדר,אני אהייה סבלנית.
אני מחכה רגע אחד..שתיים…חבל שאין לקסם שלי איזה עלונים שיהיה אפשר לקרוא בזמן שהוד מלכותו יחליט אם לגשת אליי או לא.
ואז,זה קורה.ראשו המחודד,או זנבו אני לא ממש בטוחה,פונה לפתע בחדות לעברי והוא מתחיל לרחף לעברי באיטיות.
"מה נשמע? "אני מושיטה את ידי ללחיצה,אני לא באמת יודעת איך לתקשר עם קסם.ואז,קצה גופו נוגע בידי והבזק ורוד עוצמתי מפלח את החשיכה כאילו מישהו שחרר שם פצצה.
וכשזה נעלם,אני שוב עומדת מול אלאנורה מתחת לשמיים זרועי הכוכבים.
"נו לרה?" היא אוחזת את ידיי בהתרגשות."איך את מרגישה?"
שאלה טובה.אני מרגישה..כאילו הכניסו אותי לגוף אחר.קצת כמו פינוקיו שנהפך מבול עץ לבובה וצריך ללמוד ללכת.
"מוזר." אני מחליטה לומר.
"זה בסדר.כעת,עשי את התרגילים שלימדתי אותך אתמול."
כל צעד מרגיש לי מוזר ולא יציב,אבל אני עושה את בקשתה.שוב גורמת לחלוקי הנחל להתרומם באוויר ולזרוח,שוב גורמת לפרחים זוהרים לבקוע מהקרקע ושוב שולטת במי האגם.
"הרבה יותר טוב!" אני אומרת ואפילו מבצעת סחרור באוויר מרוב אושר."אני אפילו לא עייפה!"
"אני שמחה לשמוע"אלאנורה מנופפת באחת מידיה בחיוך ושוב מזמנת את הכוסות המהבילות עם המשקה בצבע כחול.
"כל פיה צריכה קודם לפתוח את הדלת להיכל הקסם שלה." היא מסבירה לי בזמן ששנינו לוגמות מהשיקוי."לכן לימדתי אותך לחשים בסיסיים.ואז,כשהיא מצליחה לתקשר עם הקסם שלה,הכל נהייה קל יותר.הלמידה מהירה יותר,התעופה מעייפת פחות והקסם עוצמתי יותר.כעת,הגיע הזמן להסביר לך..מי אנחנו בעצם.שתדעי מה מחכה לך."
אני חשה כיצד ידיי נסגרות מעצמן סביב הספל שלי.סוף סוף,החלק המעניין.
"כפי שאת יודעת,ביקום ישנם אינספור גלקסיות וכוכבי לכת.את חלקם בני האנוש הצליחו לגלות אבל לחלקם..אולי לעולם לא יגיעו.אבל במרחקים של עשרות אלפי שנות אור מכאן,ישנם יקומים מקבילים,גלקסיות וכוכבי לכת מרתקים עם יצורים כמו בנות ים,אלפים,שדונים מסוגים שונים…"
היא מגחכת מעט,כנראה בהיתי בה במבט יותר מידי מרותק.
"בין כוכב הלכת הזה ליקומים הקסומים ישנו מה שנקרא בשפה המקצועית,המדבר השמיימי.מדובר על שטח גדול בחלל מלא בכוכבי לכת חסרי חיים..חיים ממשיים ליתר ידיוק,חיידקים יכול להיות שיש.ובתור פיות,התפקיד שלנו זה לתווך בין כדור הארץ לשאר הכוכבים."
"וואו." הפה שלי פולט לבד.
"לכן ישנם הרבה אגדות על פיות שמבקרות לפתע בעולמם של בני האנוש…כמו לדוגמא פיות סנדקיות,טינקרבל ועוד דברים מהסוג הזה.התפקיד שלנו הוא להיות שוחרות שלום,על מנת למנוע מלחמות בין כדור הארץ ליקומים הקסומים ולהיפך.אני אהייה המורה שלך לרה"
היא מחזיקה את ידי בחום."וכשתהיי מוכנה..אכיר לך את אותם יקומים מרתקים."
"אני אשמח" אני אומרת וחשה כיצד דמעות עומדות בעיניי רק מהמחשבה שאזכה לראות את כל היצורים המרתקים עליהם קראתי רק בספרים ובאגדות.
"אז זהו,עשינו הרבה היום.לכי לנוח,תשלימי קצת שעות שינה."
אני מודה לה ופונה לעוף לעבר הבית.היא צדקה,עכשיו באמת יותר קל לי לעוף..
"לרה?" ברגע שאני יוצאת מהיער,קול מוכר להחריד קורא בשמי.
אני נעצרת במעופי ומביטה לצדדים בבהלה.זה הקול של אנג'י.מה היא עושה כאן בשעה הזאת?
ואז,אני אכן רואה אותה.
זוהרת באור צהוב נוגה,עם שמלה קלילה ורומנטית מבדים מתנפנפים בכל גווני הצהוב והכתום שנראית כאילו השמש עצמה תפרה אותה וכמובן,מתוך גבה מזדקרות שתי כנפי פרפר מחודדות.
אנג'י.
"את גם פיה?" השאלה הזאת נפלטת לי לבד כשהיא מרחפת לעברי ואוחזת בידי בכח.
"כן." היא עונה לי במתח ומושכת אותי בכח לעבר הבית."יום ההולדת שלי היה בנובמבר,אני פיה כבר כמעט חצי שנה….לא משנה!נדבר אחר כך,חייב להוציא אותך מכאן!"
אבל במקום לעוף יחד איתה,אני מתרסקת על הקרקע ומתחילה לייבב בבכי.
ברור שתהייה פיה.היא תלמידה מצטיינת ומוכשרת בכל מה שהיא נוגעת בו,ברור שהיא תהייה פיה.
כצפוי,אנג'י נבהלת קלות.
"ששש לרה..הכל בסדר..בואי נעוף אליי הביתה.."
היד שלי נרתעת אחורנית כשאנג'י מנסה לאחוז בה.
היה לי רק דבר אחד שהפך אותי למיוחדת…רק דבר אחת…וגם זה נלקח ממני!הייתה לי רק משאלה אחת..רק משאלה אחת ויחידה..וגם זו לא התגשמה!
הרי גברת מושלמת היא גם פיה! ובטח היא כבר הספיקה ללמוד מאות של קסמים ולהצטיין בכל אחד מהם..
"לרה תירגעי,תפסיקי לבכות." אנג'י להפתעתי מחבקת אותי."זה השאריות של הקסם האפל בדם שלך..בגלל זה את בוכה…"
"על איזה קסם אפל את מדברת?!" אני פחות או יותר שואגת לעברה כשהדמעות ממשיכות לרדת מעיניי.
"הראתי לך כבר.אלאנורה-היא מסוכנת."
"היא לא מסוכנת!" אני ממשיכה לצרוח בזמן שאותו הציור של אלאנורה המרושעת מבזיק במוחי."היא מלמדת אותי קסמים!"
"היא באמת הייתה אחת המורות הטובות של מועצת הפיות,לא אתווכח איתך,אבל קרתה טרגדיה ו…טוב,אסביר לך בבית שלי.עכשיו,בואי אנחנו חייבות להסתלק מכאן לפני שהיא תראה אותנו…"
"תעזבי אותי!" אני שואגת עד שגרוני נהייה צרוד ודוחפת את אנג'י ההמומה כמה מטרים קדימה.
"כולם תמיד הסתכלו עלייך ולא עליי!אפילו אמא שלי בהתה רק בך כשהיית באה אלינו הביתה!כשאת נמצאת,איש לא מסתכל עליי!כי אחרי הכל,מושלמת!יש לך הכל!גוף מהמם,ציונים מושלמים וכולם אוהבים אותך!אין לי כלום!"
אני ממשיכה להתייפח בקול רם וליילל כמו זאב."אין לי כלום!אני לא טובה בשום דבר!אני לא מושלמת כמוך!אני מכוערת וסתומה!את לא מבינה כמה שמחתי כשנהייתי יפה…סוף סוף היה לי כישרון שאין לאף אחד!סוף סוף לרה,שעשו עליה עשר חרמות בכל שנות בית הספר,מיוחדת,נוצצת,קסומה.
אבל זה לא שווה כלום כי אפילו בעולם הפיות את תהיי שם כדי שכולם יסתכלו רק עלייך!יש לך עשרות גביעים בחדר שלך,למה היית צריכה גם להפוך לפיה?!"
וכאן אני מתרוממת על רגליי ומנסה כמה שיותר למחות את הדמעות הארורות בידיי.
"לכל פיה יש תחומי קסם שהיא מצטיינת בו וכאלו שלא" אנג'י מדברת מהר מאוד בעיניים נוצצות מדמעות."יהיו תחומים שאת תהיי טובה בהם ו…"
"כמו שאני מכירה אותך את תהיי טובה בהכל!" אני צורחת עליה ומרוב זעם בועטת את עצמי אל על בעלבון.
בדרך חזרה הביתה,אני ממשיכה לבכות בהיסטריה.אני כלום…אני כלום בהשוואה לאנג'י…אפילו להיות פיה לא עוזר לי.בקצה שדה ראייתי אני רואה זוהר זהוב שעוקב אחריי,אנג'י עפה איפשהו לידי.
לרגע אחד אני משתוקקת לשגר לעברה קרן ורודה על מנת שהיא תיעלם לי מהעיניים,אבל אז אני נזכרת שהיא גרה לידי ומחליטה לנטוש את זה. אני פשוט אתעלם ממנה באלגנטיות.
למזלי בבית הספר אני שוקעת בשינה עמוקה כל כך עד שלא המורים ולא אנג'י מצליחים להעיר אותי.וכשיום הלימודים נגמר אני פחות או יותר רצה לעבר הבית שלי על מנת שלא להיתקל באנג'י.
בלילה,אני שוב עפה ליער.לא,אין סיכוי שאלאנורה מסוכנת.היא לא לימדה אותי לרצוח ולא כלום..בזכותה אני חשה חזקה יותר ועפה יותר בקלילות…
כשאני מגיעה על שפת האגם,אלאנורה כבר יושבת שם על יד קדירה ובוחשת בנוזל בצבע טורקיז עז.לידה מונחות צלוחיות עם עשבים יבשים,אבקות בכל הצבעים וקריסטלים בוהקים.
"שמעתי אותך מדברת עם חברה שלך." היא אומרת בשלווה גמורה בזמן שהיא מפזרת אבקה אדומה כלשהי לתוך הקדירה.
אני חשה כיצד גופי מתכווץ באי נוחות.
"צרחת כל כך חזק,וודאי כל היער שמע.חברה שלך אמרה לך שאני מסוכנת…נו נו.."
היא מגחכת גיחוך מריר וזו הפעם הראשונה שאני רואה ניצוץ כעס בעיניה.
"מועצת הפיות..חושבים שהם כזה שה תמים.הייתה לי ילדות נוראה,עוני,מכות,שני הורים מכורים לאלכוהול…אני לא מאחלת את זה לאף אחד.וכשנהפכתי לפיה…העולם סוף סוף התחיל להיות מואר…"היא מחייכת בחולמניות בזמן שהיא זורקת כמה עלים יבשים לקדירה."הייתי תלמידה מצטיינת. הייתי מועמדת להיכנס למועצה,אבל אז…"
פניה קופאות כמעט מאליהן."ראש המועצה,אריאס,כפה את עצמו עליי.מספר פעמים."
דממה כבדה ומעיקה נוחתת עלינו בזמן שהיא ממשיכה לבחוש בקדירה.
"איש לא האמין לי.אחרי הכל,הוא מנע אינספור מלחמות והציל מאות של אנשים…עד שלא יכולתי להכיל את הזעם שלי יותר ועזבתי אותם לתמיד.כי הם הוכיחו לי מעל לכל ספק…כל העולמות והיקומים כולם,כולם מלאים ברוע…ולכן,צריך לטהר אותם."
היא מוסיפה קריסטל זוהר אחד ובקול פיצוץ רם טורנדו שחור דקיק בוקע מתוך הקדירה.ועם כל רגע שעובר הוא רק גדל וגדל עד שאני נאלצת לאחוז בסלע הנמצא על הקרקע על מנת שלא להיסחף ברוחות העזות ומסביבי צמרות העצים החלו להתכופף לקרקע.
"את רוצה להיות מיוחדת לא?" אלאנורה רוכנת מעליי עם פיגיון נוצץ ומבט רעב בעיניה."תהיי אחת משתי הפיות היחידות בעולם שמתעסקות בקסם אפל.את תהיי מיוחדת לא רק בעולם הזה..אלא בכל הגלקסיות והיקומים המקבילים בעולם!"
ואז,בליווי אותה צרחה פרה היסטורית, מתוך הקדירה בוקע אותו פטרודקטיל שראיתי בלילה הראשון שלי כפיה ומסתחרר מעל היער בליווי שאגות עוצמתיות.
בין רגע אימה משתקת חולפת במוחי,אם היא האחראית לכל אסונות הטבע הללו…אני כרגע היחידה שיכולה לעצור אותה.אתן לה להתקרב אליי..ואז..
"יופי,את לא מבינה כמה פוטנטי דם של פיה בת פחות מירח אחד.."
אני חש כיצד את הכאב הדוקר עולה בזרועי,זה הזמן.
אני משגרת קרן ורודה הישר לתוך חזה ואלאנורה עפה כמה מטרים אחורנית.ואילו אני חשה כיצד רגליי מאבדות אחיזה עם הקרקע ואני מסתחררת בעוצמה באוויר סביב אותו מפלץ אימה.
ואינני יכולה אפילו לנופף בכנפיי.
ומתחתיי,קולות מאבק.
"בהחלטה של מועצת הפיות…"
"לא!לא!"
"אלאנורה,אריאס הוצע להורג לפני חמישים שנה.אין טעם שאנשים חפים מפשע ימשיכו להיהרג בגלל תאוות הנקמה שלך…"
"אתם לא מבינים איזה עוול בני האנוש עושים לבני מינם!מלחמות,עוני,טרור…"
"לרה?את שומעת אותי?"
אני חשה כיצד שתי זרועות דקיקות אוחזות בי ומובילות אותי הרחק מהטורנדו.
"עשית את זה." אני שומעת את הקול החנוק של אנג'י מבעד לראייתי המטושטשת.
"בזכותך סוף סוף הצלחנו לעצור אותה…מה שקרה לה זה באמת נורא ואיום ובאמת לא הוגן שלקח להם הרבה זמן להעניש את אריאס..אבל במשך שנים רבות  אלאנורה השמידה כוכבי לכת וגרמה למיליוני הרוגים חפים מפשע בכל הגלקסיות.בזכותך סוף סוף נזכה לראות קצת צדק…"
'אז..הצלחתי להביס פיה מרושעת?'אני מחייכת לעצמי בסיפוק בזמן שהחושך מתייצב מול עיניי."זה באמת…משהו נורא מיוחד."
ואז,סבתא שלי שוב באה אליי בחלומי עם דמעות הנוצצות בעיניה.
"לרה," היא מחבקת אותי בחום."אני כל כך גאה בך."