"אני לא רוצה. זה מזל רע לדבר על הדברים האלה."
שלווה נעימה עטפה אותם. עלה יבש ומקומט התנתק מצמרת עץ וצנח לאיטו מטה, מסתחרר מעט עם הרוח, עד שנחת ברכות על רצפת הגומי הגרגירית והצטרף לשאר חבריו המתפוררים. שם, בבית האבות "משענת טובה" שבמושב, כבר לא התעסקו בעולם שבחוץ. הגבעות במרחק היו קצה עולמם של הדיירים, ולרובם היה טוב ככה. הם ראו מספיק.
בחצר בית האבות, באותם צהריים מאוחרים וקרירים, ישבו שלושה זקנים וזקנה אחת סביב שולחן גינה מעץ. לכל אחד כיסא פלסטיק, לכל אחד כרית, זו שותה קפה, זה שותה מיץ, וכולם מעבירים את הזמן עד שיבוא המוות.
המוות וההגשמה.
סילבי צחקה. "די, נו. הרי אתה לא מאמין באמונות טפלות!"
ברוש שילב את ידיו ונאנח. הוא לא אהב לדבר על משאלות, לא שלו ולא של אחרים. עור ידו היה מקומט ומוכתם בכתמי זקנה, והוא העביר אותה במעט השיער שנשאר לו והצטופף סביב אוזניו. "תשמעי…" הוא התחיל לומר.
"עזבי אותו, סילבי, די כבר!" התפרץ גלבוע, "מה פתאום החלטת להעלות את הנושא הזה?"
ברוש הביט בחברו המגודל. לפעמים הוא תהה אם הוא פשוט נולד ענק, אחרת לא היה לו הסבר לשם הקולע שהעניקו לו הוריו. אפילו כעת, כשהיה זקן ורופס, ניכר שבעבר היה שרירי ובנוי לתלפיות. עורו היה שזוף, עור של חקלאי צרוב שמש, והוא תמיד הסתובב עם חופן פקאנים בכיס.
"אני רוצה לדעת!" התלוננה סילבי, "כמה זמן אני מכירה אתכם, חצי שנה? ואף פעם לא סיפרתם לי! אתם בטח יודעים אחד על השני הכל!"
היא הזעיפה פניה בהיתוליות והעבירה את שיערה הלבן אל מאחורי אוזנה. הרגלים של אישה יפה, חשב ברוש לעצמו. זה לא עורר בו שום דבר.
"אההה, מה אתה מתערב, הר אדם?" רטן יואב, הפרופסור, מסדר את משקפיו הענקיות על אפו, "שתשאל מה שהיא רוצה. מזל רע… גם ככה אנחנו עומדים למות."
"אויש, די כבר!" אמרה סילבי.
"וזה לא שהמשאלות לא תתגשמנה אם נספר עליהן," הוסיף יואב, "זה ממש מטופש."
שעון היד של יואב צלצל לפתע. הוא הוציא בזהירות שקית תרופות מצ'וקמקת מכיסו והתחיל להתעסק איתה.
"אין לָךְ מה לדאוג. ברוש לא דיבר על המשאלה שלו אפילו אתנו." אמר גלבוע, "יש אנשים שפשוט לא מדברים על זה."
אכן, לא היה נהוג לדבר על המשאלה השניה והאחרונה, זו שמתגשמת רגע לפני המוות. מפאת הנימוס, כמובן. זה קצת כמו לשאול מישהו כמה כסף יש לו בבנק ואיך הוא מתכנן לבזבז אותו, רק יותר גרוע.
"טוב, אז אולי תספרו לי על המשאלה הראשונה שלכם? אני אספר גם!" אמרה סילבי בנימה מפתה.
גלבוע צחק. "גם את זה לא תוציאי מברוש… הוא לא דיבר על זה כל כך הרבה זמן שהוא בטח שכח! אבל אני בכיף אספר לך. אני דווקא אוהב את השיחות האלה."
ברוש שמר על שתיקה. הוא זכר את המשאלה הראשונה שלו היטב.
❈❈❈
הוא זכר בעיקר את הימים שלפני כן. הוא זכר את הקמפוס, שהוא היה צעיר ושזה היה באביב. הסיגלון פרח אז במלוא תפארתו, והמדשאה האהובה עליו הייתה מכוסה בפרחים סגולים.
"יש לך פרח בשיער," אמרה אֵלָה בטון ביקורתי.
ברוש העביר יד חסרת סבלנות בבלוריתו. זה היה יום יפה, שטוף שמש ושיחות חתרניות על הרמב"ם ומכניקת הקוונטים. הוא ואלה ישבו תחת העץ, שעונים על גזעו, ואלה לעסה בקולניות את הנשכן שלה בצורת תות.
"את יכולה להפסיק עם ההרגל הטיפשי הזה? את יודעת שזה לא עוזר, נכון?" אמר לה ברוש בתוכחה.
"למה לא? זה עוזר לתינוקות, נכון? זה נועד לעזור לשיניים לבקוע. מה ההבדל?" היא השיבה.
לברוש לא הייתה תשובה.
"אוף, זה כל כך לא הוגן!" התלוננה אלה, "אתה יודע שרונית קיבלה מאה במבחן בתולדות אשור? מאה! וזה רק בגלל שהיא ביקשה זיכרון פנומנלי!"
האמת הייתה שהוא הבין לליבה. קשה היה להתחרות באנשים שכבר הגשימו את המשאלות שלהם. הוא ואלה, לטוב ולרע, יפרחו מאוחר.
מגיל תיכון הדבר שכולם חיכו לו היה ששן הבינה האחרונה שלהם תבקע. אז, ורק אז, מקבלים את המשאלה הראשונה. בגן סיפרו להם שבגלל זה קוראים להן שיני בינה, כי רק בגיל שבע עשרה אנשים מספיק נבונים כדי לבקש משאלות טובות. ברוש הילד חשב שזה חכם.
ברוש הסטודנט חשב שמישהו לא העריך מספיק את הטמטום האנושי.
"כבר החלטת מה תבקשי?" הוא שאל.
"ממממ… לא ממש… נראה לי שאני אבקש לקרוא מחשבות. זו אחלה משאלה, לא?" היא השיבה, מחייכת חיוך ממזרי.
ברוש נאנח. היא אף פעם לא ענתה לו על השאלה הזו ברצינות. "מה, כמו היוונייה הזו שסיפרת לי עליה?" הוא שאל.
"טלפתיה!" התרעמה אלה, "כל כך קשה לזכור? היא לא-"
"לא יכלה להפסיק לשמוע מחשבות והתחרפנה, כן, אני זוכר," אמר ברוש, "תבקשי מה שאת רוצה. אני לא אבוא לבקר אותך בבית המשוגעים."
יש דברים שמסוכן לבקש. איש לא ידע איך פועל הכוח הזה, שמגשים את מאווי ליבו של אדם, אך היו מספיק אגדות עם כדי להבהיר את הכלל הראשון – תבקש משאלה מדויקת, או אל תבקש בכלל.
"אל תהייה רע," אמרה אלה, "לא היית רוצה לדעת מה אנשים חושבים?"
"לא. זה פשוט לא מעניין." הוא השיב.
אך כנגד רצונו עיניו נדדו לצד השני של המדשאה, היכן שסיגל ישבה.
ליבו פרפר כשראה אותה. בעיניו, היא הייתה הבחורה הכי יפה בקמפוס. הוא אהב את השיער השחור שלה, ואת האופן שבו היא זרקה אותו לצד כשהוא התבלגן מול פניה. אפילו הישיבה שלה הייתה מיוחדת, נינוחה ובטוחה בעצמה באופן מעורר קנאה. הוא כעס על עצמו שאין לו אומץ לגשת אליה.
אלה הביטה בו. "מה אתך? מה אתה תבקש?" היא שאלה.
ברוש נאנח. הוא היה בחור ביישן, ואז עוד לא הייתה לו חברה. הוא הגניב עוד מבט מהיר אל סיגל. "אין לי מושג." הוא השיב.
❈❈❈
כוס המיץ שבידו הייתה רטובה מטל. ברוש בהה באחד העצים וניסה לזהות את הציפורים המצייצות. הוא קיווה שאם ישתוק מספיק זמן השיחה תדעך מעצמה.
"אני ביקשתי זהב." אמר גלבוע בלי שמץ של מבוכה. הוא גנח לפתע והחל לעסות את כתפו.
סילבי צחקה בפליאה. "לא באמת!"
"מה את מופתעת? את לא רואה שהוא טיפש?" רטן יואב.
ברוש נאנח בשקט. הוא שמע את השיחה הזו יותר מפעם אחת. הם כל כך נהנו ממנה, שלפעמים הם ישבו עם ברנשטיין הדמנטי רק כדי שיוכלו לנהל אותה שוב.
"הנה התעורר הפרופסור," אמר גלבוע, "תקשיב לי הפעם ואולי תלמד משהו."
"רגע, אני לא מבינה," אמרה סילבי, "מה זה 'ביקשתי זהב'? איך ביקשת?"
לבקש משאלות זו אומנות. בכל פעם שברוש ביקר בחנות הספרים, תמיד הבחין בכמה כותרים חדשים ומעוררי השראה. "לבקש את המשאלה המושלמת", "משאלות נועזות", סיסמאות שלא אומרות הרבה אבל מוכרות היטב. אפילו הוא קנה כמה מהספרים האלה. לנכדים, כמובן.
"אל תצפי ליותר מדי…" אמר יואב.
גלבוע התעלם ממנו. "דוד שלי הביא עם הטרקטור… היה לו טרקטור ענק כזה, כמו של פעם… הביא ערימת גרוטאות לחצר, וביקשתי שיהפכו לזהב. המשק גם ככה היה בגירעון, אז חשבנו שככה נוכל לכסות את חובות ואפילו לקנות כמה חלקות חדשות. אבל אז-"
"אבל אז הלשינו עליהם, כמובן," אמר יואב, "ותוך יומיים כבר הגיעו אליהם מרשות המיסים."
"וזה עדיין השתלם!" מחא גלבוע. "נכון, שקלו את הזהב וכל החרטא הזו, ואחרי המס וירידת הערך הרווחנו רק חצי ממה שתכננו, אבל עדיין! זה הוציא את המשק מהבוץ!"
יואב גלגל את עיניו לכיוון סילבי. "את מבינה? זה בגלל שאין חינוך בפריפריה," הוא התחיל להרצות, "בגלל זה הם לא מגיעים לשום דבר. כי הם חושבים שהמשאלות יפתרו להם את כל הבעיות."
"אבל זה באמת הצליח!" צחקה סילבי.
"שטויות!" התרגז יואב, "כסף שלא מגיע מעבודה קשה לא משקף שום ערך. זה סתם, פארש!"
בתגובה שלף גלבוע חופן פקאנים ופלייר והתחיל לפצח בנחת. קול ריסוק הקליפה מילא את החצר. "תזכיר לי, מה קצבת הפנסיה שלך?" הוא שאל בלגלוג.
יואב החל להאדים מכעס.
"די, די," מיהרה סילבי לומר, "אני חושבת שזה דווקא סיפור יפה. צריך גם מזל בחיים."
"מזל, בהה!" רטן יואב, "לחשוב, זה מה שצריך!"
האמת שברוש הסכים אתו. נכון, צריך מזל בחיים, אבל יותר טוב לחשוב. כל כך הרבה אנשים מסתבכים בגלל המשאלות האלה, וגרוע מזה. כמה פעמים הוא כבר קרא בעיתון על אנשים שעברו "תאונת הגשמה"?
"נו? ומה תהייה המשאלה השניה?" שאלה סילבי.
"עד כאן. אין לי בעיה לספר מה ביקשתי, אבל ברוש צודק. זה מזל רע לדבר על זה."
יואב נחר בבוז. "על מי אתה עובד, אתה תבקש עוד פעם זהב. תעביר לפה כמה פקאנים, בונקר."
❈❈❈
יומיים או שלושה לפני הבקיעה שלו סיגל ניגשה אליו בסוף אחד השיעורים. "שמעתי שיש לך סיכומים טובים." היא אמרה.
הלב של ברוש התחיל לפרפר. הוא זכר את המבט שלה, ירוק ובוהק. הוא זכר שהיה המום מכך שהעיניים היפות האלה ממוקדות בו. "אמממ… סיכומים?" הוא גמגם בקושי.
היא חייכה אליו, משועשעת. "כן, סיכומים. יש לך?"
"אממממ… כן, בטח. אני אשלח לך."
הם החליפו כתובות והוא ניסה לחשוב מה לומר. "אז, אמממ… את כבר בקעת, נכון? כאילו, כבר היה לך…"
"כן, כבר לפני איזה שנתיים. חוויה מדהימה! אתה עוד לא?"
הוא חש את פניו מתחממות. "אני… לא…"
חיוכה התרחב והוא פחד שיסמיק עוד יותר. "וואו, איך אני מקנאה בך! זו תחושה נפלאה, חזקה. אני חושבת שזה ממש עצוב שמרגישים את זה שוב רק במוות."
הלב שלו פעם כמו משוגע. הוא ניסה נואשות להישאר ממוקד ולא להגיד שום דבר מטופש. "אז, אמממ.. מה ביקשת?.. אם אפשר לשאול…"
היא נתנה בו את המבט הזה שיש בו יותר שעשוע מנזיפה. הפעם היה לו ברור שהוא מסמיק. "ברוש! זה מזל רע לשאול כזה דבר!"
כמה תמים היה אז. "אה… נכון, סליחה…" הוא גמגם.
"אולי אני אספר לך יום אחד… אתה חושב שתהייה לנו הזדמנות?"
"אמממ… כן, אולי…"
היא חייכה והשתהתה. הוא הבין שהיא מחכה למשהו. הוא רצה להציע לה. אבל המילים נתקעו לו בגרון.
בסוף היא אמרה, "טוב, אז תשלח לי את הסיכומים?"
והלכה.
וברוש קילל את עצמו על פחדנותו הארורה.
"לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות," אמרה אלה כשהם נפגשו בערב, "חוץ מזה לא הפסדת. יש בנות יותר נאות ממנה."
"אם רק הייתי בוקע כבר זה לא היה קורה!" הוא התלונן, "הייתי מבקש את המשאלה ומצליח לעשות משהו!"
אלה נעצה בו מבט חמור סבר. "איך המשאלה הייתה עוזרת לך?"
ברוש קפא. "לא התכוונתי…" קולו דעך. הוא בעצמו לא ידע למה התכוון.
"אתה מכיר את הסיפור על אָגָאפִּי?" היא שאלה.
"עוד פעם את והסיפורים שלך? אני לא-"
"אגאפי," היא קטעה אותו בקול רם, "הייתה נימפה צעירה שהתאהבה בנסיך אוֹמוֹרְפוּס. אומורפוס לא השיב לה אהבה, ולכן, כשהיא בקעה, היא ביקשה כמובן שהוא יתאהב בה. אתה יודע מה קרה?"
"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?" לגלג ברוש.
"ממש. הוא אכן התאהב בה, אבל הוא לא הפסיק לאהוב נשים אחרות. אתה יכול לדמיין לאן זה מתגלגל."
ברוש הכיר מספיק סיפורים מהמיתולוגיה כדי לדעת. "בסדר, הבנתי. בואי נעבור על הסיכומים."
"אסור לבקש משאלות רעות. אתה יודע את זה."
הוא גלגל את עיניו אליה. הוא לא אהב שהיא מנסה לחנך אותו. "כמה טיפש אני נראה לך?" הוא שאל.
❈❈❈
ברכיו החלו לכאוב, מזכירות לברוש שהוא שוב שכח. "יואב… אתה יכול-"
"כן, אני יכול." רטן יואב והעביר לו את שקית התרופות שלו.
"תודה…" מלמל ברוש וחילץ כדור מאחת מחפיסות האלומיניום. הרוח נשבה, דוחפת לכיוונם כמה עלים יבשים ומעבירה בו גל קור. כבר כמעט סוף היום.
"נו?" אמרה סילבי, "מה אתך, יואב? אני סקרנית!"
יואב נראה מדושן עונג, כלומר, זועף פחות מהרגיל. הוא סידר את משקפיו על אפו. "אותי לימדו שמשאלות אינן תחליף לעבודה קשה. קודם צריך לדעת במה אתה הולך לעסוק, ואז לבקש משהו שיסייע לך בעבודה. ככה מבקשים משאלות נבונות."
"ובגלל זה ביקשת את המשאלה הכי משעממת בעולם." לגלג גלבוע.
"ביקשתי משאלה נבונה, הר אדם! כזו שרשות המיסים לא עיקלה לי אחרי יומיים!"
"אבל מה ביקשת?" התעקשה סילבי.
"או, שאלה מצוינת! ובכן, כמו שאת יודעת, אני ביולוג. איזו יכולת יכולה להועיל לביולוג?"
ברוש נאנח. אפשר אולי להוציא את המרצה מהכיתה, אבל אי אפשר להוציא את הטרחנות מהמרצה.
"ראייה מיקרוסקופית!" הכריז הפרופסור.
הציפורים צייצו ארוכות. מדי פעם נשמעו מלמוליהם של זקנים אחרים שהסתובבו בחצר.
"איזה יופי!" אמרה סילבי לבסוף.
"אמרתי לך – משעמם כמו צנון." הפטיר גלבוע.
יואב רתח. "משעמם?! אני יכול לראות תאים זזים בזמן אמת! את הנוקלאוטידים שלהם! אתה יודע כמה מרתק זה?"
"אני מעדיף להסתכל על הגזרים צומחים בשדה."
יואב נחר בבוז. "בניגוד אליך, אני ביקשתי משהו שקידם את המדע והציל חולים. וכך אעשה גם עם המשאלה השניה שלי – אתרום אותה לאקדמיה."
סילבי הרימה גבותיה בפליאה. "לא ידעתי שאפשר להעביר משאלות."
"לא להעביר, לתרום," הדגיש יואב, "זו פרוצדורה. אני פשוט מבקש משאלה עבור חוקר מסוים שנבחר בקפידה. יש ועדה-"
"או," אמר גלבוע, "שתבקש ערימה של זהב. ככה תוכל להשאיר משהו למשפחה שלך וגם לתרום לאקדמיה. חשבת על זה?"
יואב השמיע קול רטינה. "על אינפלציה, שמעת?!"
הם החלו בוויכוח הרגיל וברוש נסחף במחשבותיו. כמה קל היה לחבריו פשוט לדבר על המשאלות שלהם, אפילו על משאלותיהם האחרונות. היה בו משהו שרצה להצטרף אליהם.
חבל שהוא לא יכול.
"יותר מהמשאלה עצמה, אני מחכה להרגשה שבאה לפניה," הוא שמע את סילבי אומרת, שמץ התרגשות בקולה, "אתם יודעים. עונג הבקיעה."
ברוש מצא את עצמו מחייך. יום הבקיעה. עונג הבקיעה. אלו דברים שאף אחד לא שוכח.
❈❈❈
היו לו חלומות מוזרים באותו לילה. הוא קם כמה פעמים בצעקות, כאילו העבירו בו זרם חשמל. הוא זכר את ליבו הולם אחרי כל פעם כזו, שהיה כל כך ערני עד שהיה בטוח שלא יצליח לחזור ולהירדם, ואת המעבר המפתיע והמהיר לתשישות והירדמות מיד אחר כך.
אבל כשהוא קם בבוקר, זו הייתה ההרגשה הכי מדהימה בעולם.
אלה מיד הבחינה בשינוי. "וואו, מזל טוב!"
הם ישבו אז בקפיטריה והיא התעקשה להזמין אותו. העולם היה נראה אחרת – צבעוני יותר, מבטיח יותר. הוא הרגיש כאילו הוא יכול לעשות כל דבר, מה שבמובן מסוים היה נכון.
"כמה זמן אתה חושב שתחזיק מעמד?" היא שאלה בחיוך ערמומי.
"אני? לפחות שבוע!" הוא התרברב.
הוא לא ידע אם יצליח להחזיק אפילו יום אחד.
יש סיבה שאנשים מבקשים את משאלתם ימים ספורים לאחר בקיעת שן הבינה. זו גם הסיבה שמכינים אותם לרגע הזה כל בגרותם. זו תחושת עונג מתמשכת, מעקצצת ומדגדגת, עוצמתית מלכתחילה ורק מתגברת עם הזמן. זו אנרגיה שצריכה פורקן, והמשאלה מביאה בדיוק את זה. יש כאלה שאומרים שזה כמו קוקאין, רק יותר טוב. שזה כמו להתאהב, רק יותר חזק. ברוש לא ידע אם ההשוואה לקוקאין נכונה, אבל הוא בהחלט התחבר למטאפורה השניה.
"שבוע! ממש…" אמרה אלה, "אני מקווה שכבר החלטת מה תבקש!"
ברוש נגס בהמבורגר שלו. המרקם היה עסיסי יותר, הטעמים טובים יותר, למרות שהוא ידע מה הטעם שלו בדרך כלל. הוא התענג על כל ביס. "יש לי כמה רעיונות… אבל אני עוד מתלבט."
ובזמן שהם דיברו על כל הדברים שכדאי לו לבקש, הבחין לפתע בסיגל מרחוק, הולכת עם שתי חברות. "חכי רגע," הוא אמר וקם מהשולחן.
אלה תפסה בידו. "ברוש… אל תעשה משהו טיפשי."
"מה את דואגת?" הוא צחק והשתחרר מאחיזתה.
סיגל מעולם לא הייתה יפה יותר. שיערה השחור בהק, עיניה זהרו ממש. נקודת החן הקטנה על צווארה, החיוך הקטן, הריסים, הגומות, האוזניים, כל הפרטים הקטנים האלה הצטרפו לכדי יופי שהימם אותו.
"סיגל!"
היא הביטה בו וחיוכה התרחב. "ברוש! אתה ממש קורן היום!"
היא הקסימה אותו עד שיתוק. ליבו חבט בצלעותיו, הוא פתח את פיו ושום קול לא יצא. מוחו סירב לעבוד והוא חש מחנק. מה אני עושה? מה אני אמור להגיד לה?
הוא עמד שם, שותק ומחייך. זיעה החלה ניגרת ממצחו. הוא הבין שהוא נראה כמו שוטה.
"הכל בסדר?" שאלה סיגל.
"אמממ… בטח! סתם, רציתי לומר שלום!" הוא גמגם.
"אה. שלום!" היא צחקה.
"אה, סיגל! מה קורה?" אמר קול זר.
בחור שהוא לא הכיר ניגש וחיבק אותה. ברוש חש את הדם אוזל מפניו.
"זה ידיד שלי מהקורס בפיזיקה," סיגל אמרה במהירות, מבט מתנצל על פניה, "לא הכרתי ביניכם?"
ברוש לא זכר מה הוא השיב. רק שבסוף הסתובב והלך משם.
הוא ישב מול אלה, בוהה באוויר. העונג שהוא חש היה תפל פתאום.
היא הניחה יד מנחמת על ידו. "לא נורא, ברוש… היא לא בשבילך…"
בבוקר הוא חשב ששום דבר לא יוכל להרוס לו את היום. עכשיו הוא כעס. זה היה מוזר, להיות מתוסכל ובאופוריה באותו הזמן. הוא משך את ידו ממנה. "את טועה," הוא אמר.
"תאמין לי שאני לא," היא התעקשה, "אתה סתם מכרכר סביבה כי היא יפה. שחרר ממנה!"
הכעס חבט בו מתחת לגלי העונג. על עצמו הוא כעס. היו בו כל כך הרבה כעס ואנרגיה שהתחשק לו פשוט לפוצץ משהו. "נמאס לי, אלה, נמאס! גם כשאני בשיא המאניה אני עדיין לא מצליח לדבר איתה! מה יהיה? את מבינה שאני לא רוצה אף אחת חוץ ממנה?!"
הוא הביט בסיגל מרחוק, יושבת עם החברות והבחור וצוחקת. הוא כעס על פחדנותו, כעס על חוסר הניסיון שלו. הוא חשב שסיגל היא האישה הכי נפלאה בעולם, ושהוא לעולם לא יסלח לעצמו אם הוא לא יעשה משהו כדי להשיג אותה.
אלה הביטה בו בכעס. "אתה מדבר כמו אידיוט!"
הוא לא השיב לה. הייתה לו תקווה. הוא ידע מה תהייה משאלתו.
❈❈❈
"נו? מה אתך, סילבי?" נשמע יואב מרחוק.
ברוש התנער משרעפיו. הוא גישש אל כוס המיץ שלו וגילה שהיא נגמרה. הוא נאנח, וללא אומר הושיט לו גלבוע את כוס המים שלו. "תודה…" הוא מלמל.
"אני?" אמרה סילבי בקול מיתמם.
"כן, את! אמרת שתספרי לנו, נכון?" אמר יואב ברוגז. הוא תמיד היה מילולי מאוד.
"אה, כמעט שכחתי…" אמרה סילבי במסתוריות. "האמת? אני קצת נעלבת שלא שמתם לב עד עכשיו." היא הרימה מעט את שרוול מכנסיה, חושפת את קרסולה.
"לא באמת!" קרא גלבוע.
גם ברוש הופתע ממה שראה. יואב נראה מאוכזב עד עמקי נשמתו.
לרגלה של סילבי הייתה מחוברת משקולת גדולה. "את לא מרחפת… אפילו לא קצת…" אמר ברוש.
"יש לי רגליים חזקות מאוד, ברושיל'ה," היא אמרה, טופחת על ירכיה, "שנים של אימונים."
"זו אחת המשאלות שאסור בתכלית האיסור לבקש!" התרעם יואב.
"אויש נו. אל תהייה כזה מרובע!"
ברוש התפעל מהאומץ שלה. הוא שמע על האנשים האלה, המעופפים. רובם לא שרדו הרבה. צריך להיות נועז מאוד או טיפש מאוד כדי לבקש לעוף, ובשביל מה? רוב המעופפים בסוף לא עושים עם זה שום דבר. מצטרפים לקרקס או לתיאטרון, או סתם חוסכים כמה דקות בפקקים, ותמיד מרחפת מעליהם הסכנה שלא יצליחו לחזור לקרקע. ובכל זאת…
"את עדיין עפה?" שאל גלבוע, מרותק.
"לא באמת. זה כבר קשה בגילנו…" היא אמרה, קולה רווי צער.
"אני מקווה שהיה שווה את זה," רטן יואב, "להסתובב עם משקולות כל החיים רק בשביל לרחף כמה מטרים מעל כולם."
"קנאי," לעג גלבוע.
יואב מלמל משהו לא ברור.
ברוש חשב שהפרופסור לא מקנא. הוא פשוט מאוכזב שסילבי, עליה שם עין זה מכבר, ביקשה משאלה לא רציונלית שכזו. זה לא מסוג הדברים שהוא היה מסוגל להבין או לקבל. ברוש, לעומת זאת, דווקא כן קצת קינא בה.
"איך זה לעוף?" הוא שאל.
סילבי חייכה אליו. "זה חופש שאין שני לו. באמת. זו הרגשה כזו של קלילות, כמו להיות נוצה. זה להרגיש את הרוח בשיער ובאוזניים. זה לראות נוף מדהים מתי שרק מתחשק לך… אין לזה תחליף."
"אבל זה מפחיד, לא?" אמר גלבוע, מגרד בעורפו במבוכה, "הגובה וזה…"
סילבי צחקה. "אבא שלי היה מעופף. גם סבא… אין אצלנו פחד גבהים במשפחה."
ברוש דמיין את עצמו נישא ברוח ומרחף אל על. כמה היה רוצה את הקלילות הזו. בלי לשמור סודות, בלי להתחמק כל הזמן. למה הוא עדיין מסתיר, בעצם? פעם, כשהילדים היו בבית, זה היה הגיוני. זה הפך להרגל. אבל עכשיו…
הוא לקח נשימה עמוקה. הפתיע אותו כמה מאמץ היה צריך כדי לומר את המילים. "אני יכול לספר לכם על המשאלה הראשונה של אשתי."
רעיו השתתקו, מופתעים. שדות החיטה רחשו בעמק. נחליאלי קטן נחת לידם ונענע את זנבו. ברוש סיפר את הסיפור שלו.
❈❈❈
הוא לא אהב להיזכר ביום שהוא ביקש את המשאלה הראשונה. לא בגלל שהוא ביקש משהו מיוחד. בגלל הדייט.
הוא זכר עד כמה התרגש לקראתו. איך מדד חמש חולצות והתלבט עד שבסוף בחר בראשונה. איך התבשם, התחרט, התקלח כדי להיפטר מהריח ובסוף הריח כמו שני בשמים.
הוא זכר שאלה התקשרה אליו. לאחל לו בהצלחה, לכאורה. "זה בזכות המשאלה, נכון?" היא שאלה. ניכר היה בקולה שהייתה מתוחה. "מה ביקשת?"
הוא היה כל כך נרגש, שהוא אפילו לא טרח לכעוס עליה. "אני חושב שדווקא תאהבי את המשאלה שלי. אספר לך כשאחזור."
"מה ביקשת, ברוש?" היא התעקשה.
הוא גיחך. "ביקשתי את היכולת להתגבר על הפחד. נדמה לי שזה יהיה שימושי, גם בלי קשר לסיגל. ככה אזרתי אומץ כדי להזמין אותה."
"אה! איזה יופי… והיא הסכימה?" היא נשמעה מופתעת.
"כן, היא דווקא ממש שמחה. ואת עוד אמרת שאנחנו לא מתאימים."
הוא לא זכר מה עוד היא אמרה, רק שהוא קטע את השיחה. הוא לא רצה לאחר לסיגל.
הוא הגיע עשר דקות לפני הזמן. הוא חיכה לה. היא הגיעה.
והוא לא הרגיש כלפיה דבר.
הוא לא זכר הרבה מהדייט עצמו. הוא לא זכר מה סיפרה על עצמה, מה היא הזמינה לשתות או מה הייתה המשאלה הראשונה שלה. הוא בעיקר זכר את עצמו יושב שם, מבולבל, מנסה להבין מה קרה, מנסה לחפש בעצמו משהו שהיה כל כך חזק ופתאום פשוט נעלם. היא שאלה אם הוא בסדר. הוא בהה באוויר ואז אמר שהוא צריך ללכת. היא נראתה פגועה.
הוא זכר הליכה עצובה ואפלולית למעונות.
והוא זכר את אלה, עומדת בשער הכניסה, מחייכת אליו.
הלב שלו התחיל לפרפר פתאום. זה קרה בבת אחת. היא הייתה האישה הכי יפה בעולם.
היא חייכה אליו בציפייה. "איך היה הדייט?" שאלה.
"הדייט?" הוא שאל, מבולבל, מחייך אליה חיוך מטופש.
חיוכה של אלה התרחב. "לא מוצלח, אני מקווה," היא אמרה, לא מסווה את ההתרגשות שבקולה.
הוא מעולם לא הבחין בזה. איך העיניים החומות שלה מנצנצות מתחת לפנס. בנמשים המסודרים כל כך יפה על פניה. הוא הרגיש מסוחרר. הוא זכר מחשבה עמומה חולפת בו, כמו מכונית רחוקה בעלטה.
הוא התחיל לצחוק. "מה עשית?"
אלה חייכה אליו, מאושרת. "בוא," היא אמרה.
אבל הוא נשאר לעמוד. ליבו פעם בחוזקה, החיוך המטופש עדיין מרוח על פניו. "מה עשית, אלה?" הוא שאל אותה שוב.
היא התקרבה אליו, שפתיה לוחשות על אוזנו. "ביקשתי שלא תאהב אף אחת מלבדי. אני אוהבת אותך, ברוש."
היא תפסה בידו ומשכה אותו אחריה.
הוא צחק כמו מטומטם.
הוא לא יכול היה שלא לסלוח לה.
❈❈❈
השמיים נצבעו בוורוד, כתום ואדום עזים. העננים והגבעות הסמיקו. השמש שקעה.
ברוש סיפר להם מה תהייה משאלתו השניה.
הוא קיווה שזה יביא לו הקלה, אבל זה לא קרה. הוא הרגיש רק בושה עמוקה. מה הם חושבים עליו כעת?
סילבי ניסתה לנחם אותו. "הכל בסדר, ברוש. זו זכותך."
יואב, כצפוי, לא היה מסוגל לקבל את זה. "זה ממש מגוחך!"
"יואב, חלאס. קצת רגישות." התרגז גלבוע.
"לא, גלבוע, לא!" הוא התעקש, "ברוש, אל תעשה את זה. אז תבקש לבטל את המשאלה שלה, אז מה? אתה תמות מיד אחר כך!"
"אני חייב…" מלמל ברוש.
"אתה יכול לעזור לילדים שלך, לנכדים שלך!" יואב המשיך, "אתה יכול לעשות משהו טוב בעולם! מה תעזור לך הנקמנות הזו?"
היה בו צד שהסכים עם הפרופסור. לא פעם הוא חשב לעצמו, מה זה משנה בעצם? הרי הוא אהב אותה, כך או כך. הרגש היה אמיתי, מה זה משנה איך הוא הופיע? אז מה אם זה נכפה עליו? הם היו חמישים שנה יחד. באיזו זכות הוא מונע ממשפחתו משאלה שיכולה לעזור להם?
ובכל זאת…
הוא הסתכל על יואב, מקווה שיצליח להבין אותו. "כל חיי אהבתי רק אישה אחת. לא אהבתי את הבנות שלי, לא את הנכדות שלי… רק אותה. זו לא נקמנות. אני פשוט רוצה לדעת, גם אם זה לרגע אחד קצר, מה אני מרגיש באמת."