כשהתעוררתי באזור ההמתנה של חדר המיון, כבר ידעתי שאני מת. אני לא בטוח מה היה הדבר שהסגיר בפניי את המצב קודם: הכיסא הנמוך והקשה שהשאיר אותי עם רגל אחת חצי רדומה, האוויר הממוזג שבכל זאת היה קצת מחניק, או ההרגשה השלווה והנוראית שהתמקמה לי עמוק בתוך הבטן. היא אמרה, בפשטות ובחמלה, כבר לא תוכל לחזור הביתה.
היה שעון על הקיר מולי, אבל כנראה שהוא לא עבד. מחוגיו נותרו קפואים על השעה שתיים-עשרה וחצי, למרות שלא יכולתי לנחש אם הכוונה הייתה ליום או ללילה. לא זכרתי מתי הספקתי לקבל צמיד מטופל ותיק רפואי, אבל מצאתי את שניהם בידיי. כן זכרתי, בין היתר, את החושך שקדם למקום הזה.
השלט מעל דלת הכניסה נעץ בי עיניים, והצהיר: ברוכים הבאים למחלקת מיון לעולם הבא, מרכז פורגטוריום.
בפעם האחרונה בה הגעתי לחדר מיון, הייתי בן ארבע-עשרה. ניסיתי ללמד את יובל איך לרכב על אופניים, אבל בסוף אני הייתי זה שהתנגש בעמוד ונפל באמצע פנייה. היה לי שבר ביד, ואחרי שאמא הסיעה אותי לבית החולים היא הייתה צריכה לעזוב כדי לקחת את יובל הביתה. הוא לא הפסיק לבכות כל היום, אפילו אחרי שהבטחתי לו שנרכב ביחד שוב אחרי שאחלים.
אני לא יודע למה זה היה הזיכרון שתמיד חזרתי אליו כשחשבתי על הילדות שלנו; זה היה יום די נוראי, ולא רציתי לזכור את יובל בתור ילד בכיין למרות שכך חשבתי עליו אז. אבל עכשיו אותו יום הגיע אליי באור שונה: פלורסנט עצבני של חיים אחרי מוות.
לא ציפיתי שככה יראה העולם הבא, אבל אחרי שנאלצתי לחכות כל החיים, היה הגיוני שאחכה גם לאחר המוות.
דלפק הקבלה היה ריק, בלי אף אחות או מזכירה, ובמקום זאת ישב מאחורי השולחן חתול שחור. הוא נמנם לצד שלט "אשוב בקרוב", בעוד הטלפונים המשיכו לצלצל ללא מענה.
"מישהו עובד פה?" שאלתי.
"לא בשעות הקרובות," ענה קול מאחוריי. כשהסתובבתי ראיתי איש נוסף, מבוגר יותר, יושב בעוד כיסא לא נוח עם צמיד מטופל משלו. "הפקידה של המחלקה פה עדיין בחיים, אז היא מגיעה רק פעם בחלום. במקרה הטוב זה אומר שאנחנו מקבלים אותה לשמונה שעות ללילה."
"הבנתי," אמרתי, למרות שלא הבנתי. "והחתול?"
"לא יודע. כנראה שגם הוא עובד פה."
"כמה זמן אתה כבר מחכה?"
האיש עצר לרגע כדי לחשוב, והביט אל השעון השבור על הקיר. השעה עדיין הייתה שתיים-עשרה וחצי. "אני לא זוכר. אולי שבוע? אולי עשור?"
"אוקיי… ולמה אנחנו מחכים?"
הוא צחק. "טוב, באופן אישי, יש לי מילה או שתיים שאני רוצה להחליף עם הבורא. למה אתה מחכה, אני כבר לא יודע."
הסתכלתי מטה אל התיק הרפואי שלי, לבן ונקי, ולא באמת רציתי לדעת מה כתוב בתוכו. חדר ההמתנה היה מלא, והתור היה ארוך. האנשים פה היו עייפים ועצבניים, צפופים כמו סרדינים ותקועים כמו השעה. השלווה שישבה בתוכי התחילה להעיק עליי, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה יובל.
לא ידעתי מה עומד בסוף התור הזה, אבל כבר לא היה לי אכפת. אם אנשים יכולים לחכות פה עשור, אולי עדיין היה לי סיכוי.
עברתי על המתים האחרים שחיכו לתורם, סופר אותם כמו כבשים לפני השינה, לפני שקמתי ועשיתי את דרכי מחדר ההמתנה למסדרונות בחוץ. גם שם היו קירות לבנים ואורות בוהקים, וגם שם היו אנשים שישבו ודיברו בינם לבין עצמם, מחכים למשהו לא ברור: לאלוהים שיבוא או לפקידה שתחזור. המשכתי משם לטריאז' ולדלפק המודיעין הראשי, שעמד ריק כמו כל שאר הדברים. דלתות הובילו לשום מקום, וחלונות השקיפו לשום דבר. חיפשתי בין האנשים פנים שאני מכיר, אבל לא מצאתי כלום.
הרגשתי כאילו האוויר הקר רק ממשיך להתקרר בתוך הריאות שלי, וכל מה שרציתי לעשות היה לצעוק על איזו ברזייה או לטרוק איזו דלת. עצרתי מול קיר לבן, והסתכלתי עליו במשך דקה ארוכה.
אז שמעתי קול מאחוריי. "אתה צריך עזרה?"
הסתובבתי, וראיתי אישה במדי אחות. היה לה שיער אסוף ומשקפיים מחוברים בחוט, וכנראה שהיא לא הייתה אחת מהמתים. אולי עוד מישהי שחולמת. לא הייתה לה הילה של מישהי שתפקדה תחת סטטוס חיים שונה משלי, אבל מצד שני, לא באמת הרגשתי כאילו המוות שינה אותי.
"הלכת לאיבוד?" היא המשיכה לשאול.
"אני לא יכול ללכת לאיבוד כשאין לי מושג לאן אני צריך בכלל להגיע," אמרתי.
"הממ," היא אמרה, והוציאה פנקס קטן עם עט מהכיס. "מה רמת הכאב שלך מאחד עד עשר?"
נאנחתי, וחזרתי להסתכל על הקיר. "לא כואב לי. אחד."
היא רשמה את זה בפנקס שלה. "רוצה אופטלגין?"
"לא, אני רוצה סיגריה."
"אסור לעשן פה."
"כן, אני יודע," אמרתי, וניסיתי לא להתעצבן עוד יותר.
היה קל למצוא את העצבים בתוך שלוות המוות, בגלל שידעתי שהם תמיד יהיו שם. כעס היה רגש מנחם, לא משנה כמה רציתי לשנוא אותו. אולי זאת הייתה הסיבה שמצאתי את עצמי פה לפני שהגעתי אפילו לגיל שלושים-וחמש.
אז ניסיתי להיזכר איך מתתי, וגם שם לא מצאתי דבר. תהיתי אם זאת הייתה אמורה להיות נחמה או אבדון, ואם זה היה משהו שכל המתים שוכחים ברגע שהם חוצים מהחשכה לאור הפלורסנט של חדר המיון. תהיתי אם יובל זכר מה קרה לו, ואם אמא שלי שוב תהיה עצובה. ברגע שהמחשבה עלתה בראשי כמעט צחקתי: ברור שהיא תהיה עצובה.
"יש משהו שאוכל לעזור בו?" האחות שאלה שוב.
היו דברים אחרים שכן זכרתי, כמו היום שבו אני ויובל רכבנו יחד על אופניים בפעם השנייה, אחרי שהיד שלי החלימה והוא הפסיק לפחד מהכביש. אמא אמרה שהיא גאה בו כשהיא ראתה אותו סוער במורד הרחוב, וקינאתי. יובל רכב מהר גם בלעדיי. הוא תמיד היה קצת ילד, אפילו כשאני עוד הייתי ילד יחד איתו.
מאז אותו יום בחדר המיון הוא תמיד שנא בתי חולים, מה שהפך את השנים האחרונות שלו לקשות יותר. אבל אם הוא לא זכר את המוות שלו, אולי הוא לא כל כך פחד כשהוא הגיע לפה. אולי רק נשאר לו לתהות אם אני נמצא איפשהו, עם שבר ביד וגלגל אופניים עקום, באמצע התפרצות זעם כמו ילד קטן. כועס בגלל שאמא אמרה שהיא גאה בו, ולא בי.
"את יודעת לאן הולכים הילדים המתים?" שאלתי.
"אין לי סמכות לענות על שאלות כאלה," האחות אמרה.
ברור, ולמה עוד ציפיתי? התכוונתי להגיד משהו בחזרה, עוד לפני שהחלטתי אם אני רוצה להתלונן או להתחנן, כשפתאום שמעתי את השם שלי נאמר בכריזה. הסתכלתי למעלה, ואז למרחב הריק מאחוריי.
"נראה לי שאני צריך ללכת."
האחות הנהנה, והחוותה למסדרון ממנו הגעתי. "דרך צלחה."
הרגליים שלי הובילו אותי בחזרה למקום ממנו התחלתי בדיוק בזמן לראות שהתור החל להתקדם, לאט ככל שהוא יהיה, ושמישהי עמדה עכשיו בצידו השני של דלפק הקבלה עם חלוק כחול ותג שם.
"את הפקידה?" מישהו שאל. "את יודעת להגיד לי כמה זמן עד התור שלי?"
"בדיוק דיברתי עם המחלקה למעלה," היא ענתה. "ברגע שהם יחזרו אליי אודיע לך."
"למי אני מחכה?" מישהו אחר שאל.
"אני מצטערת, אבל אין לי סמכות להגיב על שאלות כאלה," היא ענתה.
"אה, סליחה," אמרתי. "יכול להיות שקראת לי?"
הפקידה הפנתה את מבטה אליי, והיא נראתה לי כמו כל פקידה אחרת שנתקלתי בה במהלך חיי. היא חייכה אליי בנימוס, והושיטה יד לעבר התיק הרפואי שלי. נתתי לה אותו.
"היית צריך להביא לי את התיק מההתחלה, אתה יודע," היא אמרה.
"טוב, אף אחד לא אמר לי את זה," עניתי. "וגם לא היית פה עד עכשיו."
היא התעלמה ממני, ופתחה את התיק כדי להסתכל על הדפים בפנים. אז היא הנהנה. "כן, נראה שבאמת קראנו לך," היא אמרה. "תוכל להיכנס עכשיו, אם אתה מוכן."
"באמת?" שאלתי בהפתעה. "חשבתי שהדברים האלה לוקחים הרבה יותר זמן מזה. ממה ששמעתי, אנשים מחכים בין שבוע לעשור."
היא הסתכלה עליי שוב, והפעם הרימה גבה. "כמה זמן עבר בשבילך?"
הרמתי מבט לשעון על הקיר, אבל הוא היה שבור. השעה עדיין הייתה שתיים-עשרה וחצי. הדבר היחיד שהעיד על שינוי כלשהו באזור ההמתנה היה החתול, שקודם ישן על הדלפק אבל עכשיו טייל בין רגלי המטופלים וביקש תשומת לב.
"החתול פה שלך?" שאלתי.
"משהו כזה. הוא נשאר לעזור כשאני לא נמצאת, או כשאני חולמת על דברים אחרים."
"איך קוראים לו?"
"פפסי."
"אה," אמרתי. "יכול להיות שגם אני חולם?"
היא משכה בכתפייה. "הכל יכול להיות."
היא שמה את התיק הרפואי שלי בערימה של תיקיות מאחורי הדלפק, וכמעט הוקל לי שהדבר הזה כבר לא היה בהישג ידי. המשכתי לחשוב על יובל, ועל נורות הפלורסנט שהפכו את כל העולם לחד משמעי ובלתי נסבל.
רציתי לשאול לאן הולכים הילדים שמתים, אבל ידעתי שגם היא לא תענה. "את פקידה במיון גם שם בחוץ?" שאלתי במקום.
הפקידה הסתכלה גם היא על השעון השבור, ונאנחה. "לא, כבר הרבה זמן שאני לא עובדת בבית חולים. אבל הזכרונות נשארים, אז אני עדיין מגיעה לפה בחלומות שלי. קשה לי לעזוב את כל האנשים שמחכים לתורם."
"אני מבין," אמרתי, והפעם באמת התכוונתי לזה.
"אני אף פעם לא זוכרת את החלומות האלה כשאני מתעוררת," היא המשיכה. "אבל בזמן שאני פה אני זוכרת, ויודעת שאני צריכה לעבוד."
"נשמע קשה."
"החיים קשים."
"גם המוות."
היא חייכה, והפעם זה לא היה רק מנימוס. "אני יכולה לתאר לעצמי," היא אמרה. "ברגע שאתה מוכן, אתה יכול להיכנס לחדר שתיים-עשרה. דרך צלחה."
היא חזרה לענות לטלפונים, ואני הלכתי לעבר המסדרון עם הדלתות הסגורות. הדלת שהובילה לחדר מספר שתיים-עשרה הייתה דלת רגילה, לבנה כמצופה ועם ידית ממתכת. עמדתי מולה במשך כמה דקות או אולי כמה שעות. ידעתי שכך או כך הזמן לא ישתנה, וגם אני לא. חיכיתי למשהו שיקרה, אבל לא ידעתי למה.
בפעם האחרונה שהגעתי לחדר מיון, היה לו ריח חזק של מוצרי ניקיון וחיטוי. כשחזרתי הביתה עם גבס על היד, הוא לא הפסיק לגרד לי כל השבוע. פה לא היה ריח שהצלחתי לזהות, אבל זה כמעט הרגיש כאילו הגירוד חזר והתעמת עם שלוות המוות שנכפתה עליי.
הייתי מוכן, רק לא ידעתי למה. אז לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
נכנסתי לחדר סטנדרטי למדי של רופא מיון, עם ארון, מיטת טיפול, ושני כיסאות שעמדו בצדדים שונים של אותו שולחן עבודה. על אחד הכיסאות, עם חיוך עקום ושיער מבולגן, ישב יובל.
הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו, רק יותר קטן ויותר שמח, בלי החיוורון של החולי או הכובד של הדברים שלא אומרים לילדים. היה לו את כובע המצחייה שהוא תמיד לקח לטיולים, החולצה המקומטת שהוא אף פעם לא נתן לאמא לגהץ, וצמיד מטופל על היד. הוא חייך כאילו הוא חיכה לי.
הייתי מוצף מכל הכיוונים, אבל בו זמנית רגוע מתמיד. חיכיתי כל החיים שלי לרגע הזה. חשבתי, בין היתר, כמה טוב היה לראות את הפנים שלו.
"יובל," אמרתי, ואז חיפשתי מה עוד להגיד. רציתי לשאול אותו מה הוא עושה פה, ואם הוא ישב בחדר הזה בעשור וחצי האחרונים. רציתי להגיד לו שכמעט שכחתי איך הוא נראה. רציתי להגיד שאני אוהב אותו. במקום כל זה, הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה, "אני מצטער."
החיוך של יובל התמהמה, כאילו הוא לא הבין. "על מה?" הוא שאל.
הוא היה כל כך קטן, ואני בטח נראיתי לו כמו איש זקן. הייתי קרוב לגיל של אמא שלנו, כשהיא איבדה את אותו. על מה הצטערתי? על הכל.
"כל כך התגעגעתי אלייך," אמרתי.
"אני גם," יובל אמר.
"הייתי אח נורא," המשכתי. "וכעסתי עלייך רק בגלל שהיית ילד ובגלל שהיית חולה. ואף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך."
יובל נראה מופתע, או אולי מבולבל. היה לו קמט מעל גבה אחת ששכחתי ממנו לגמרי עד עכשיו, וכשהוא הזעיף הצטרפו אליו עוד כמה קמטים. "אבל תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי," הוא אמר.
"איך יכולת לדעת?"
"לימדת אותי לרכב על אופניים."
לרגע לא אמרתי כלום, ורק הסתכלתי עליו כמו אידיוט. ואז צחקתי, למרות שבעצם רציתי לבכות. לא יכולתי עוד לעמוד בכניסה לחדר הזה כמו אדם זר, או מטופל שפוגש רופא. אז טרקתי את הדלת מאחורי, באתי אל יובל וחיבקתי אותו.
הוא הרגיש אמיתי, עם כתפיים רזות וזרועות שחיבקו בחזרה בלי להסס. "חיכית לי?" שאלתי.
"כן," הוא ענה, וצחק בחזרה. "באתי לקחת אותך הביתה."