לגדעון ולי היה קיר משותף. הוא לא היה בבניין שלי, אלא בבניין הסמוך, וכשאתה גר בבניין רכבת, הבניין הסמוך מבחינתך זו פלנטה אחרת. אנשים אחרים, שלא קשורים אליך בשום צורה. לא חלק מאותו ועד בית ולא חלק מהדינמיקה שקיימת בנבכי העגמומיות של דירות בנות ארבעים שנה ויותר, של חדר וחצי עד שניים (מי ששם קיר גבס עצמאית), ברובן דירות עמידר או עמידר לשעבר שנרכשו באיזה מבצע, בבנייני ארבע קומות ללא מעלית ברחוב הצבי בבאר שבע.
הקיר המשותף היה בחדר השינה שלי, כך שכל פעם שהייתה פעילות בחדר השינה היה לי קצת לא נעים ממנו כי הוא היה חרדי. תמיד בבוקר שאחרי אם הייתי רואה אותו במקרה בתחנת האוטובוס שמתחת לבניין או בדרך למכולת, הייתה לי תחושה שהוא קצת מזעיף פנים אלי והשלום שהוא אמר לי היה די קר.
באחת השבתות אי שם בקיץ 2004 התחלתי לשמוע דפיקות שמגיעות מכיוון הדירה שלו. נשמעו לי כמו דפיקות פטיש על קיר, אבל זה לא היה הגיוני כי שבת וכל זה. הדפיקות נמשכו ונמשכו ולא הפסיקו עד הלילה.
טיב היחסים בינינו לא אפשר לי להתעניין יותר מדי או לנסות לבדוק מה קורה שם למרות שהיה לי חלון בחדר השינה בו היה מן חבל כביסה מובנה כזה עם שני מוטות חלודים וכמה חוטים שכל תליית כביסה עליהם הייתה הימור שההפסד בו היה לרדת ולעלות ארבע קומות ברגל ולכבס שוב את הבגדים, והזכייה בו הייתה בגדים יבשים. גם אצלו היה חלון כזה, עם מתלה כביסה, אבל איכשהו אצלו המתלה היה נראה נקי ומסודר יותר, ללא הלשלשת התמידית והאינסופית של היונים.
הדפיקות המשיכו מדי יום ביומו, עד השעות הקטנות של הלילה. הן לא היו בעוצמה שמפריעה משמעותית, אך כן היו נוכחות בחיי הקטנים בדירה הקטנה וחסרת הבידוד האקוסטי.
בתחילת חודש ספטמבר, מעט לפני החגים, באחד הערבים הפסיקו המים בדירה. כל פתיחת ברז לוותה במן טפטוף קל והוצאת האוויר היבשה הזו שמשמיעה קול מחליא במקצת. כמו הברזים מקיאים חלודה יבשה.
התהליך הרגיל במקרה זה היה לבדוק אם לא ניתקו לי שוב את המים. הסדר החוב הנוכחי בקושי כיסה את הריביות ואולי לעירייה נמאס מזה והחליטה לנקוט שוב בצעדים.
להפתעתי המים לא נותקו אצלי. השלב הבא היה לבדוק אצל השכנים, ואכן, גם להם לא היו מים. השכנה ניסתה להתקשר למוקד העירייה, שלא ידעו במה מדובר ואמרו שישלחו פקח לבדוק. לא היה צריך פקח, כיוון שכמה דקות לאחר מכן שמענו את צרחותיה של אחת הדיירות מבניין 131, שהיה האחרון בשורה. דיירים מכל הבניינים יצאו לראות את הגייזר המופלא שנוצר מפיצוץ בצינור הראשי שהיה ליד בניין 131, ואם היה בקונטקסט הנכון היה יכול להיות אטרקציה תיירותית שהייתה שמה את באר שבע על המפה.
הפקח הגיע אחרי שעה בערך, העיף מבט ואמר שזה לא באחריות של העירייה.
אחרי דין ודברים עם שכנים אחרים הוחלט להזמין אינסטלטור באופן פרטי. אין ברירה. צריך היה לגייס מכולם את הכסף. יצא 50 ₪ לכל אחד, בתנאי שכולם משתתפים. מכיוון שהייתי מבין הצעירים בשורת הבניינים, התנדבתי לעלות את כל הקומות ולאסוף את הכסף.
הגעתי לדירה של גדעון ודפקתי על הדלת. לא הייתה תשובה. חיכיתי דקה וחצי ודפקתי שוב.
"מי זה???" עצבני ומופתע.
"נדב השכן, מהבניין הסמוך. זה בקשר למים…"
"כן, כן, רגע…"
שמעתי כמה וכמה קרקושים מהדלת. נראה היה כאילו יש לו די הרבה מנגנוני נעילה שם.
גדעון יצא מהדלת שנפתחה רק כחריץ קטן שמאפשר לו לצאת ממנה וישר טרק את הדלת ועמד מולי.
אחרי שהסברתי לו את המצב הוא אמר שאין לו מזומן, ואם אני יכול לשלם במקומו והוא יחזיר לי עוד כמה ימים. הסכמתי בחוסר רצון, לא נראה שהייתה לי כל כך ברירה.
רגע לפני שהלכתי הוא פנה אלי שוב.
"תגיד, אתה לומד באוניברסיטה, כן?"
"כן, למה?"
"לא משנה, מה אתה לומד?"
"מתמטיקה ומדעי המחשב".
"כן? יפה יפה. גם אני למדתי שם, אתה יודע? למדתי פיזיקה, אבל לא סיימתי, לא ראיתי כל כך טעם, כן? למדתי מה שהיה צריך וזהו, סיימתי כשהבנתי מספיק די צורכי."
"אוקיי". לא הבנתי לאן השיחה מתפתחת.
"בכל מקרה אני אחזיר לך תוך כמה ימים, אל תדאג, אני מקבל כסף וישר אני אבוא אליך ואחזיר לך."
"אין בעיה".
הלכתי ממנו והוא נכנס לדירתו רק כשראה שאני כבר בקומה למטה.
הצלחנו בסופו של דבר לגייס את הכסף ולתקן את הפיצוץ בצינור, המים חזרו לשורת הבניינים, וגם הדפיקות בדירה של גדעון.
אחרי כמה ימים הוא אכן הגיע אלי לדירה לתת לי את הכסף. הזמנתי אותו להיכנס ושאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו. הוא סירב בנימוס והעיף מבט לכיוון חדר השינה, וישר הסיט אותו בחזרה אלי.
"תגיד, אתה יודע שהקיר שיש בינינו הוא לא קיר תומך, כן?"
"לא, לא ידעתי."
"בכמה אתה מוכר לי את החדר?"
"מה? איך אני אמכור לך את החדר?"
"תן מחיר, אני שובר תיק תק את הקיר וסוגר את החדר בגבס, ככה עדיין נהיה שכנים, רק החדר יהיה חלק מהדירה אצלי." אמר והסיט מבטו לנקודה מסוימת בחלל הסלון.
"הדירה לא שלי גדעון, זו דירת עמידר".
"אה, אוקיי, הבנתי, הבנתי, אין בעיה, בסדר, תשכח ששאלתי."
גדעון נתן לי את הכסף שהיה חייב ויצא מהדירה.
מספר חודשים עברו, בהם הדפיקות היו בתדירות משתנה, מן משהו שמתרגלים אליו ולא באמת שמים לב שהוא נמצא. מן רעש שנבלע בתוך שאר רעשי העיר ששומעים מדירה בבניין מתפורר שנמצא על כביש ראשי עם תנועת אוטובוסים תמידית.
החורף של סוף שנת 2004 ותחילת שנת 2005 בושש לבוא בתחילה, אבל כשהוא הגיע, הוא הגיע במלוא עוזו.
את הסערה של ה16 לינואר 2005 אף אחד לא צפה.
גם זקני העיר לא זכרו כזה מבול.
בדרך כלל בבאר שבע, גם בשיא החורף, הגשם מגיע לכמה דקות, ואז נפסק. במקרים הגרועים ביותר חצי שעה. ככה זה כשחיים במדבר. מטריות הן לא העסק הכי פורח בעיר.
אך באותו יום, החל משעות הבוקר המוקדמות, הגשם לא הפסיק, והיה חזק, סמיך ועבה בצורה לא רגילה, פשוט מן מים שנשפכים מהשמיים כמו דליים של ספונג'ה של מרים ביום שישי מהקומה השלישית של בניין 141.
ותיקי הבניין דיברו על זה שאולי ירד פה שלד כמו שהיה בחורף של 92', אבל זה לא קרה. פשוט גשם בלתי פוסק מהבוקר.
הבעיה בגשם בלתי פוסק בערים שההשקעה בתשתיות בהן היא לא בראש סדר העדיפויות, ובאר שבע היא אחת מהמובילות בקטגוריה זו, היא שאותן תשתיות לא בנויות באמת להכיל כמו כזו של מים. אם מוסיפים לזה את אדמת הלס המדברית, מקבלים די מהר שטפון ברוב רחובות העיר. כך יצא שבשלב מסוים, בערך ב10 בבוקר, רכבים כבר האטו את תנועתם בכביש של רחוב הצבי, וב11 כדי לעבור היה צריך משוטים.
הסתכלתי מהחלון לכביש ושתי קומות מתחתיי ראיתי את יעקב הקפקזי עומד במרפסת שלו עם חלוק הבית והמקטרת מסתכל בשמחה לרחוב ואז מביט למעלה אלי וצורח : "ונציה בבאר שבע! ונציה בבאר שבע!"
מספר דקות לאחר מכן היו דפיקות בהולות אצלי בדלת. בדרך כלל זה לא סימן טוב. לא ציפיתי לאף אחד וכזה קורה כך, ברוב המקרים זו הוצאה לפועל, מעקלים או משהו בסגנון. טוב לא יוצא מזה. החוק הבלתי כתוב אומר שאם אתה לא מצפה למישהו, אין מה לפתוח את הדלת לאף אחד.
לא רציתי גם להציץ בעינית כי אז הם יכולים לראות שמישהו מסתכל והם ידעו שאני בבית.
הדפיקות המשיכו. לא פתחתי וניסיתי לא להשמיע שום רעש. חיכיתי עד שילכו.
"נדב תפתח! זה אני, גדעון! אני יודע שאתה בבית!"
ניגשתי לדלת וכשפתחתי אותה עמד מולי גדעון, רטוב עד לשד עצמותיו, מבטו מבוהל.
"אני יכול להיכנס?"
"כן, כן, בוא ליד מפזר החום, תתייבש קצת".
"אין הרבה זמן, אני אעשה את זה קצר אם לא איכפת לך ואגש ישר לעניין. אני צריך שתתקשר לבחורה. לא משנה מי".
"אתה צריך מה?"
"אין לי הרבה זמן להסביר, אבל אנחנו צריכים בחורה, ניסיתי להביא את רבקה מהבית כנסת, היא רווקה, זה בסדר, אבל שסיפרתי לה היא אמרה שאני משוגע ועכשיו היא לא רוצה לדבר איתי."
"אנחנו? צריכים בחורה? למה?"
גדעון הסתובב במקום באי נוחות, מתלבט בינו לבין עצמו מה לעשות כמה רגעים.
"תראה, אני לא נמצא כאן סתם, אתה מבין? לא נמצא כאן סתם. לכל אחד בעולם הזה יש שליחות, כן? של חלק מאיתנו חשובה יותר, חלק מאיתנו חשובה פחות. מבין?"
אמרתי לו שאני לא מבין. הוא לא קיבל את זה, תפס את ידי ואמר: "בסדר, בוא איתי. כשתראה תבין."
הלכנו יחד במורד חדר המדרגות של הבניין. כשהגענו למטה המים כבר הגיעו עד הברכיים. פילסנו את דרכנו לבניין שלו.
"אני הייתי בטוח שיש לנו עוד שנה, אתה מבין? עכשיו זה ה'תשס"ה, ואני חשבתי בטעות שזה אמור להיות בתשס"ו. ת' זו האות האחרונה. אחרי זה ש"ס, אחרי זה ה' הבריאה ועוד אחד לסינגולריות, ואז זה יוצא ו'. אבל עכשיו אני מבין שלא צריך סינגולריות כשיש את הבריאה."
גדעון הוביל אותי לדירתו ובפעם הראשונה נתן לי להיכנס פנימה.
מה שנגלה לעיניי היה לא ייאמן.
אי אפשר היה לראות את הקירות בדירה, הכול היה קרשים ממוסמרים אליהם, מהודקים אחד לשני.
"אני לוקח אותם מאתרי בנייה בלילות עם העגלה של הסופר שלמטה, אתה יודע, כמו ל"ג בעומר כזה. זה לא גזל כי פיקוח נפש, אתה מבין?"
לא הגבתי על כך אופן שלילי או בהפתעה גלויה, מה שנתן לגדעון להרגיש מאוד בנוח. הוא חייך אלי וטפח לי על הכתף.
"תשמע, אני בהתחלה מאוד כעסתי עליך, אתה יודע. הרי אני שומע מה אתה עושה שם בלילות והרי אתה לא בברית נישואין, כן? ואני לא הבנתי מה המשמעות של זה ולמה אני מרגיש כל כך לא טוב עם זה עד שאפילו באחד הלילות אתה יודע…הוצאתי לבטלה. פעם ראשונה בחיים שלי. הרגשתי כל כך נורא, אולי הכי נורא בחיי. אבל אז הבנתי, שאולי זה לא לבטלה, אתה מבין? הרי תחשוב על הביטוי מים חיים. מים. חיים. וזה, הנוזל, יש בו חיים. ממש חיים! אתה מבין? אבל מה המים? וכאן נכנס הפשט, הנה, כאן נכנס הייעוד שלי, השליחות. תשמע, אני יודע שהקב"ה לא שם אותי כאן סתם הרי, אתה מבין? תראה, השם שלי זה גדעון. בגימטריה 133. ביום שעברתי לכאן לדירה ברחוב הצבי 143 דירה 8, אני עשיתי את החשבון. הצבי, אתה יודע, זה 'הצבי, ישראל, על במותייך, חלל'. זה קינת דוד, ואתה יודע הרי, אני כהן, זה זרע מבית דוד. וגם – מה שחשוב כאן זה שהצבי זה 107 יוצא. עכשיו תחבר את ה133 שלי עם 107 ועוד 143 המספר בניין ועוד 8 המספר דירה ועוד חי זה 18, מה יוצא? 409. ואני לא מבין מה עוד חסר לי. הרי תיבה זה 417 ואז אני קולט. חסר לי ה8 של הדירה שלך, זו הייתה החתיכה החסרה. בגלל זה שאלתי אותך על החדר שאני אוסיף. הייתי בטוח שבשנה הקרובה אני אצליח ככה לשכנע אותך. ובינתיים, כמו שאתה רואה, אני מכין את הדברים, נותן עבודה, וכל פעם שאני מוציא לבטלה, זה לא לבטלה, אני שומר את הכול כאן, תראה, במקרר."
גדעון פתח את המקרר והיו בו כמה בקבוקים שהיו פעם RC קולה. עכשיו אין בהם כבר RC קולה. גדעון המשיך.
"אתה מבין, זרע בית דוד. מכאן אנחנו נצמח. אבל חשבתי שיש זמן, עוד לא הבנתי את הכול וכבר זה קורה. אין עוד את כל החיות הכשרות שצריך, אבל אולי לא צריך. אבל כן מאוד חשוב הבחורה. בגלל זה הבנתי הבוקר, כשהכול התחיל שאולי ה8 זה לא החדר שלך אלא מה שקרה בחדר שלך. אולי אתה זה שצריך להביא את הבחורה. אין לנו הרבה זמן, אתה מבין? בוא תסתכל מהחלון ותראה."
יצאנו שנינו לחלון, וראינו שאמנם אנחנו בבניין ארבע קומות על עמודים, אבל עכשיו כבר לא. קומה 1 הפכה לקומה 0. הסתובבתי בדירה וראיתי כלוב עם תרנגול ותרנגולת במטבח. המטבח עצמו עוד לא היה מצופה קרשים, גם השירותים והמקלחת עדיין לא.
ההסתובבות בדירה נגדעה באיבה כשגדעון צעק אלי: "הנה זה בא! הנה! הנה הסימן! בוא תראה!"
אל המעקה של מרפסת הדירה הגיעה היונה הלבנה והצחורה ביותר שראיתי מעודי. היא עמדה בשלווה על המעקה, כאילו היא לא מהעולם הזה, של בנייני 131-145 ברחוב הצבי בבאר שבע, של דירות מתפוררות ולשלשת יונים תמידית על תריסים ירוקים וחומים ואפורים, ויונות אפורות – שחורות שמסתובבות להן במרפסות ועל הגגות בין דודי השמש התמידיים. היא נראתה כאילו הגיעה מעולם טוב יותר, נקי יותר, שליו יותר.
היא בהתה בנו מספר רגעים, וכמו בדקה האם בטוח להיכנס לבית. גדעון לא זז ממקומו. גם אני לא.
היונה בדקה אט אט את השטח ונכנסה בצעדים זהירים וזעירים אל הבית.
"אל תעשה כלום." גדעון לחש לי.
הסתכלתי עליו והנהנתי בשתיקה.
היונה המשיכה להתקדם, וממעקה המרפסת היא הלכה לאיטה אל תוך הבית לעבר שולחן הלימוד של גדעון.
היא קפצה בעדינות אל הכיסא ומשם גם אל השולחן עצמו.
שמעתי את ההתנשפויות המתרגשות של גדעון שלחש לי: "תראה, היא רוצה לתת לנו סימן, היא מתקרבת לספר הפתוח."
אכן היונה התקרבה בזהירות לספר. תלמוד בבלי. היה פתוח במסכת תענית.
"אני חייב לראות על מה היא תצביע." לחש גדעון והתקרב מעט ובעדינות אל השולחן.
היונה התקרבה אל הספר ועלתה אליו בחשש, הסתובבה על מקומה כמה פעמים ואז נעצרה.
נדמה היה שהזמן עמד מלכת. האוויר לא זרם וכלום לא קרה ונדמה היה שהשניות האלו היו נצח.
גדעון הסתכל ישירות על היונה, שהסתכלה בו בחזרה, גם ישירות, הפעם היה נראה שללא כל פחד.
תוך כדי שמבטה היה נעוץ בו היא הרימה מעט את כנף ימין והטתה קמעה את גופה בזווית אלכסונית עדינה, כאשר רגלה הימנית מעט מרחפת באוויר במן החזקה מוזרה שכזו, ואז, בבת אחת, היא שלשלה את כל מעייה על הספר.
זה היה חרבון היונה הגדול ביותר שראיתי בחיי. לדעתי זה היה לפחות חצי ממשקל גופה.
כשסיימה, נראה שהוקל לה, והיא התעופפה דרך החלון, אולי בחיפוש אחרי מקום מוצלח יותר לשהות בו.
גדעון עמד עדיין במקומו, ולא הוציא הגה מפיו.
עברו כמה שניות ארוכות ואז הוא התמוטט על הרצפה והתחיל לבכות את עמקי נשמתו.
"לא רציתי את החיים האלו, שתדע לך…לא רציתי!! לא רציתי!! לא יודע מה אני עושה כאן. בחיים לא יצאתי מבאר שבע, אתה יודע? בחיים לא. כל היום, כל יום, אני כאן. בית כנסת ולומד. בית כנסת ולומד. אתה יודע שאני זה שעשה את הפיצוץ בצינור לפני החגים? הייתי חייב לעשות ניסיון, לראות איך הולך לקראת מה שיהיה, לא ידעתי שתצליחו לארגן ככה אינסטלטור ותיקון כל כך מהר. לא ידעתי. הייתי חייב ניסיון ולראות…חשבתי שיש עוד זמן, חשבתי שיש עוד שנה…"
גדעון המשיך לבכות בשוכבו על הרצפה דקות ארוכות.
זה תמיד קשה לראות גבר מבוגר בוכה ונשבר.
הבכי הפסיק לאט לאט וגדעון שכב על הרצפה, מכסה את ראשו בידיו. לאחר מכן הוא קם לאיטו, הלך לכיוון המרפסת וטיפס על המעקה.
"לא גדעון! אל תעשה את זה!"
גדעון הסתכל למעלה אל השמיים הסוערים והגשומים והניף את יד ימינו באגרוף אליהם.
"אתה! החשבון שלי הוא איתך! אני לא בחרתי את החיים האלו! לא בחרתי! לא רציתי! הם לא שלי! אתה עוד תראה! אני לא מה שרצית שאני אהיה! אני בא אליך לסגור חשבון!"
זינקתי אליו אך כל מה שהצלחתי לתפוס זה את הכיפה השחורה הגדולה שהייתה על ראשו. גדעון קפץ.
הזמן עמד מלכת. אחזתי במעקה ובכיפה. הסתכלתי למטה אל הרחוב הגועש.
כמה רכבים צפו להם ברחוב, ואת גופתו של גדעון עדיין לא ראיתי.
לאחר מספר שניות צץ לו ראש מבעד למים העכורים. לאחר מכן צץ הגוף. חולצה לבנה מכופתרת. מכנסיים שחורים. גרביים אפורות. הנעליים נפלו בדרך איפשהו.
לפתע נפתחו העיניים. הרגליים נכנסו פנימה למים ופלג הגוף העליון התייצב.
גדעון נראה המום. הסתכל מסביבו לראות היכן הוא נמצא. לאחר מכן העלה את מבטו למעלה גבוה מעל לראשו, ונשאר כך כמה שניות ארוכות, הרים את שתי ידיו למעלה וחייך.
לאחר מכן הוא הוריד את מבטו לקומה הרביעית של בניין 143 וראה אותי. הוא אגרף את שתי ידיו ונופף בהן והתחיל לצרוח אלי: "אני חי! אני חי! אני חי! חי! חי!" והתחיל לצחוק בקול עצום וגדול.
"ונציה בבאר שבע! ונציה בבאר שבע!" יעקב הקפקזי מקומה שנייה גם ראה את מה שקרה.
גדעון הוריד את כל בגדיו מלבד התחתונים, והתחיל לשחות במורד רחוב הצבי, אל עבר בית הכנסת הכיפתי הגדול, שנמצא בסמוך לרחוב הגמל.
– – – o – – –