מיליון דברים קורים במקביל. אימא ואבא עם הטלוויזיה כל הזמן ברקע, ואבא דבוק לחדשות גם בטלפון בזמן שאימא מבשלת לנו ארוחות גדולות ורגילות. עוף בתנור, קציצות, פירה, אורז. היום היא מכינה גם עוגה. אבא שלי, מרוח על הספה, אומר שתיכף המלחמה תיגמר ושדַּי, כיסחנו להם את הצורה כבר, ושהם גמורים. אימא שלי אומרת לו שהוא גמור בעצמו אם הוא באמת חושב ככה, ושיפסיק לדבר שטויות. לא משנה על איזה ערוץ חדשות הם מתבייתים, כל מי שמתראיין נשמע לי צודק וטועה ביחד. לכל הדוברים יש טיעונים טובים לכאן או לכאן. אני לא יודע מה נכון. אני לא יודע איך יודעים מה נכון. האחים הגדולים שלי – נולדו באותו יום, וממש לפני חודש גם יצא שהם התגייסו יחד – רבים עכשיו במסדרון שבין החדרים שלהם. מי עושה שירות קרבי יותר, מי יתרום יותר למדינה. אני לא מבין איך הם לא מפחדים מכלום אף פעם, מאז שאני קטן אני זוכר אותם ככה. מתווכחים, הולכים מכות, צוחקים בקולי קולות, מסתדרים לבד בהכול. וליד דלת הכניסה לבית, אחותי הקטנה מקפלת ניירות אוריגמי על הרצפה. היא יושבת שם ועל הראש שלה יש אוזניות חתול ענקיות שהחוט שלהן לא מחובר לשום דבר. מאוחר יותר היום נחגוג לה יומולדת ארבע. היא כבר כמה ימים עם חום בבית וסוף סוף התרופות התחילו לעזור, אבל עדיין אף אחד לא צפוי לבוא לחגוג איתנו. גם לאף אחד אין חשק עם המלחמה ברקע בכל מקרה.
אימא שלי מבקשת ממני להוריד את הזבל. אני מהנהן וקם לאסוף ממנה את השקית הגדולה שהיא כבר מושיטה לעברי, מדלג מעל אחותי ומעל הניירות שהיא פיזרה סביבה, ויוצא מהבית. סתיו בחוץ אבל לא קר לי. בעצם נראה לי שאני בכלל קצת מזיע. ביד אחת שקית הזבל, ביד השנייה הטלפון שלי. בדרך לפח אני בטיקטוק. לפני שבועיים באו לדבר איתנו בכיתה על הסכנות שיש ברשת, ואיך לזהות סרטונים מזויפים ומבוימים. עד עכשיו אני לא מבין מה זה משנה, וזה לא נראה לי קריטי. בכל מקרה רוב הסרטונים שעולים לי הם של בחורות שרוקדות או מסמנות תנועות של ריקוד עם הידיים, ולכולן יש שיער ממש חלק. בכל פעם שאני רואה סרטון כזה אני חושב על הריח של השמפו שעמד בחדר כשהסרטון צולם. למעיין מהכיתה שלי יש תמיד ריח חזק ונעים של שמפו מהשיער, וזה תמיד הריח שעולה לי באף כשאני צופה בסרטונים האלה. ויש גם מלא בנים שמעלים סרטונים כאלה. אני לא מבין איך יש לכולם כוח לרקוד כל הזמן ואז לצלם ולהעלות.
חדר האשפה מסריח כרגיל, אבל כמו בכל ביקור שלי שם אני מופתע גם הפעם מכמה שהקירות נקיים (אני גם לא מבין איך מישהו בחר לקירות חדר האשפה אריחים משושים, זה לא נראה לי סטנדרטי). אני דוחף חזק את הרגלית של הפח, מעיף את השקית מלמעלה, ולפני שהפח נסגר אני כבר יוצא בקפיצה החוצה משם. אני עובר לאינסטגרם. שם אני בעיקר רואה צבעים. פילטרים, קומפוזיציות, פרצופים עם תווים עזים, ורעיונות עיצוביים יפים ומכוערים, אבל הכול גס. הכול רוצה אותי. עוד צורה. צורות. צבעים. עוד שיער חלק. עוד עור, עוד גוף, בשר, עוד גרפיקות בוהקות. ופה ושם קופצים לי גם סרטונים של איורים בתלת ממד, ואני נזכר שתכננתי לקנות עוד כמה עפרונות רישום וכמה מחקים. עפרונות B, B5, BH, B7, 5H. אני אוהב עפרונות עבים. אני אוהב למרוח את העופרת עם האצבע ולהשקיע בהצללה. אני אוהב שרואים עומק ונפח ברישומים שלי. כשרק התחלתי לאייר זה לא עִניֵין אותי, אבל היום זה כן. כשהייתי קטן התרגיל שהכי אהבתי היה בכלל להעתיק איורים פשוטים לגדלים שונים כדי ללמוד איך לשמור על פרופורציה. אני מעולה בלשמור על פרופורציה.
כשאני כבר בחזרה בתוך הבניין אני מחכה שהמעלית תגיע. כשדלת המעלית נפתחת, נכנסת לבניין מאיה, השכנה מהקומה שמעלינו, ומחייכת לעברי. אני מחייך בנימוס בחזרה ויודע שעכשיו אאלץ להשאיר את דלת המעלית פתוחה עד שהיא תגיע.
היא מגיעה מהר מהצפוי.
"מה שלומך, רוני'לה? הכול טוב? חג שמח" היא אומרת כשאנחנו כבר בתוך המעלית. היא נשענת קצת על המראה ומחזיקה מלא שקיות של קניות בשתי הידיים, "בדיוק רציתי להביא לאימא שלך עוגה לחג, אולי תבוא רגע ותיקח?"
בהמשך הנסיעה הקצרה במעלית אני משפיל מבט ורואה שהנעליים של מאיה מצוחצחות להפליא. דלת המעלית נפתחת ואני מחכה שהיא תצא, ואז עוקב אחריה כשהיא נכנסת לדירה שלה ומניחה את השקיות על שולחן פינת האוכל שליד המטבח. רק אז אני מבין שהייתי אמור להציע לה עזרה (אם אימא שלי הייתה עולה איתנו במעלית היא הייתה מציעה לה עזרה). נועם, הבת הגדולה שלה שוכבת על הספה בסלון עם הטלפון ביד ומחייכת אלי. נראה לי שהיא כבר אחרי צבא כי לא ראיתי אותה עם מדים איזה זמן כבר (מתי בעצם הייתה הפעם הקודמת שהייתי כאן? אני מנסה להיזכר ולא מצליח). אני מהנהן מחויך בחזרה ומחכה שמאיה תעטוף את העוגה בניילון נצמד. היא אומרת "בוא שב, אתה רוצה לשתות משהו? זה ייקח לי ממש כמה רגעים", ואני מסרב בנימוס למרות שדווקא בא לי קולה.
העיניים של נועם שוב בתוך הטלפון ועל הפנים שלה יש חיוך קטן. פתאום הטלפון שלה משמיע קול בווליום גבוה מדי והיא מבקשת סליחה ומחלישה מהר. "לפעמים הפרסומות ביוטיוב ממש רועשות" היא אומרת. "סליחה" היא מוסיפה שוב.
"משהו מעניין, אבל? מה שאת רואה, לא הפרסומת" אני שואל ומפתיע את עצמי. מאיפה באתי עם זה עכשיו? איזו אגביות יש בעניין שאני מגלה, וכמה זה לא מתאים ליחסים שבעצם אין בינינו כל כך. (ולרגע אני שוב נזכר במעיין מהכיתה שלי. וזה לא שאיתה יש לי יותר מדי דיבור, אבל איפה איך שעניתי לנועם עכשיו, ואיפה איך שאני עונה למעיין. מביך.)
"וואי, מה לא מעניין שם?" נועם יורה פתאום בחזרה ופותחת עיניים גדולות. "זה יכול להיות כל מיני סצנות מסיינפלד וחברים, בטח שמעת על הסדרות האלה מפעם? הן היו סבבה דווקא. כאילו, בסך הכול ובהתחשב בתקופה וכל זה, אבל זה דווקא נחמד. וגם, נגיד, יש איזה ערוץ יוטיוב של איזה מישהו בניו יורק ששואל זוגות ברחוב איך הם הכירו, וזה תמיד נורא מרגש לראות איך אנשים מגיבים לשאלה הזאת. ויש גם כל מיני סרטונים מבתי משפט בארה"ב. כל מיני שופטות ושופטים כאלה שלא נותנים לאף אחד לבלבל להם ת'מוח ותמיד בתגובות כולם עפים עליהם. כאילו, בכלל, שתדע לך, שהתגובות לסרטונים ביוטיוב זה לא כמו כאן בארץ. כולם מהההה זהההה מנומסים שם ומכבדים כזה, ותמיד מצביעים על הדברים הטובים… זה די מדהים, האמת היא." – היא ממשיכה בלי לעצור – "חוץ מזה יש, כמובן," – עכשיו היא מטה את הראש קצת הצידה והשיער שלה פתאום מקבל גוון אחר, בהיר, רך יותר – "סרטונים של חיות שעושות דברים מצחיקים. פנדות שלא ברור איך הן לא נכחדו כבר מרוב טיפשות, קופים שמתנהגים לגמרי כמו בני אדם, כלבים שמזהירים את הבעלים שלהם לפני שהם חוטפים התקף אפילפטי, אין, אתה לא מבין כמה יש כאלה… אה, וברור שיש מלא סרטונים של תינוקות וילדים. כל מיני דברים חמודים או מצחיקים שהם אומרים בתמימות, או כאלה שנולד להם אח או אחות ורואים איך היא מגיבים אליהם פעם ראשונה… טוב, בקיצור" – נראה לי שהמבט שלי נתקע עליה מדי ובגלל זה היא מפסיקה – "הבנת. אז יוטיוב, כן", היא חותמת את התשובה.
ואני לא בטוח אם אני מזהה נכון, אבל נראה לי שהיא נבוכה מהתשובה הארוכה והמפורטת שלה. כאילו היא עלתה על איזה אוצר שאף אחד לא שמע עליו עד היום, ולראשונה מספרת למישהו, וכמעט ברגע מתחרטת. מבינה שאולי אמרה יותר מדי.
פתאום אני קולט שאימא שלה עומדת לידי כבר איזה זמן. העוגה המנוילנת מושטת לעברי ונראית טעימה, "קח, בבקשה, חמוד. תמסור חג שמח, טוב?". אני מודה לה, עדיין מהרהר בתשובה של נועם, ומרים את היד כדי לסמן לה להתראות. היא מחייכת שוב, מצביעה על הטלפון שלה ואומרת "יוטיוב. תנסה", וצחוק קטן פוקע ממני. לא, היא לא מתחרטת. אני מהנהן לעברה, ויוצא בחזרה אל חדר המדרגות.
הדלת נסגרת מאחורי. חדר המדרגות שקט וצונן. אני יורד במדרגות לכיוון הדירה שלנו, וכשאני מגיע למדרגה האחרונה אני נעצר ומתיישב. שום קול לא בוקע מהדירה שלנו (אני מנסה להיזכר מתי חזרתי לבית ריק בתקופה האחרונה ולא מצליח). אני מצמיד את האגודל למסך הטלפון, נכנס ליוטיוב ומתלבט רגע לגבי מילת חיפוש מתאימה.
neighbor. אני הולך על neighbor.
אני מחליט לא להתחכם ולוחץ על הסרטון הראשון שהיוטיוב מציע לי. רואים בו אישה אמריקאית זקנה שמצולמת מבעד למצלמת דלת של בית פרטי עם חצר. היא מסבירה לדיירת הבית שהיא תיכף תלך לקנות צעיף כדי להשתמש בו בתור כיסוי ראש, כי יש לה הלוויה מוסלמית ללכת אליה. "אִיטְ'ס א פְיוּנֶרָל אִין א מוֹסְק" היא מסבירה בדיבור איטי של אנשים זקנים, ומהטון של השיחה שלהן זה ברור שיש ביניהן יחסי שכנות נעימים ומנומסים. היא תוהה אם היא תסכים ללמד אותה איך לסדר את הצעיף בצורה נכונה ומכבדת – ככה אני מבין שדיירת הבית היא אמריקאית מוסלמית – והיא אכן נעתרת לבקשתה, ומיד רואים אותה מגישה לה צעיף משלה ומנחה אותה למשך כמה רגעים. לא הרבה אחר כך היא פתאום אומרת לשכנתה "יוּ נוֹ וַואט? קִיפּ אִיט. אַיי הֶב אוֹלְמוֹסְט פוֹרְטִי סְקַארְפְס, אִיטְ'ס אוֹקֵיי, יוּ קֶן טֵייק אִיט, הַאנִי", והשכנה המתדפקת מתרגשת ומודה לה שוב ושוב, גם כשהיא כבר חוזרת על עקבותיה דרך הדשא, לביתה. הצעיף עוטף את ראשה והידיים מונפות לאוויר וממשיכות לסמן לעולם 'תודה, תודה, תודה'.
אני נזכר גם בהערה של נועם על התגובות ביוטיוב ועובר אליהן מיד. בראשונה כתוב "גָאד בְּלֶס טִ'יס סְוִויט ווּמֶן", ובתגובה לה כתוב "גָאד בְּלֶס טֶ'ם בּוֹת', וֶול רֵיְזְד אֶנד רִיסְפֶּקְטְפוּל וִוימֶן.".
בתגובה השנייה כתוב "טִ'יס אִיז סַאצ' א וַונְדֶרְפוּל וִידְאוֹ. מֵייד מַיי דֵיי. אַיי לַאב אַמֶרִיקָה, גְרֵייט קַאנְטְרִי, טוֹלֶרַנְט, דַיְּבֶרְס, וֶולְקַאמִין. וִי הֶב אֶן אַמֵיְזִינְג נֵיְשֶן, גָאד בְּלֵס אַס אוֹל. 🙏".
התגובה השלישית היא תגובה מוזרה. אני קורא אותה ומיד חושב שזו תגובת ספאם בכלל. כתוב בה "מַיי לִיטְל גִירְל אִיז סֶבֶן יִירְז אוֹלְד טוּדֵיי, אֶנד שִי הַאז קַאנְסֶר. שִי אִיז דַיִּינְג, אַנְד שִי מֵייד א וִויש טוּדֵיי, מֵייבִּי יוּ קֶן הֶלְפּ אַס וִית' הֶר וִויש? שִי ווֹנְטְס טוּ סְטָארְט א צֵ'ין אוֹף ❤️", ואחרי הטקסט המוזר הזה מופיע אימוג'י של כף יד שהאצבע המורה שלה מצביעה לכיוון מטה. אני עדיין לא מבין אם זו הודעה אמיתית או לא, אבל רואה שכתוב שיש 736(!) תגובות בעקבותיה, אז אני לוחץ כדי לראות את הפירוט, ומגלה מפל של הודעות מלאות לבבות. לב אדום, לב כחול, לב צהוב, לב ירוק, שני לבבות, ועוד ועוד ועוד לבבות. אני גולל עוד ועוד למטה והלבבות לא נגמרים. לב מעוטר כוכבים, לב עם חץ שנעוץ בו, לב שמורכב משני לבבות, לב שקשור בסרט עם פפיון כמו מתנה, לב אמיתי – אייקון של האיבר עצמו, לא האייקון הפשוט הרגיל. וצבעים. בעיקר ורודים, ואדומים. פה ושם כחולים, לפעמים ירוק. ופתאום אני מרגיש כאילו עוטף אותי ריח של שמפו, שאם הייתי צריך לנחש את הצבע שלו הייתי אומר שהוא לבן.
רצף הלבבות הזה תופס אותי לא מוכן. אני כבר לא מתעסק בשאלה האם זה ספאם או לא. בעיקר אני בהלם מכמות האנשים שטרחו להוסיף שם אימוג'י לבבות בחזרה, רק כי מישהי כתבה שלְיַלְדָּה בת 7 עם סרטן יש משאלה. כאילו גל של רוך בלתי מוסבר מכה בי. שטף הכוונות הטובות מצליח להשכיח ממני הכול לרגע. ושוב מעיין עולה לי בראש. מעיין, זה פתאום ברור לי כל כך, הייתה בטוח מוסיפה שם גם תגובה כזאת של אימוג'י לב. אבל אז אני שוב חוזר לתהות אם התגובה הזאת ביוטיוב אמיתית או לא. אולי זו המשאלה של האימא של הילדה בכלל? גם זה לא הגיוני. למה שמישהו יכתוב משאלות בתגובות ביוטיוב? ומצד שני, כל כך הרבה אנשים התייחסו למשאלה הזאת. אולי יש פשוט מלא אנשים בעולם שקל להם לאהוב. ואולי יש אנשים שקל להם לבקש אהבה.
עדיין שקט בחדר המדרגות. אני מסתכל עוד רגע סביבי כדי לוודא שאני לבד, ואז משעין את הראש לאחור, על הקיר, ולוקח נשימה עמוקה. אני מרגיש קצת מסוחרר. הצינה והשקט המתכתי של הברזלים של מעקה המדרגות נעימים לי ממש. לרגע הכול באמת זז הצידה. הבחוץ, המלחמה, הבלגן הרגיל של הבית שלי, הכול מתפוגג לי במאחורה של הראש, ושוב הפרצוף של מעיין מסתכל עליי, ובמובן מסוים אני כאן ולא כאן, והכול פשוט שֶׁקֶט.
שניות ארוכות עוברות עד שדלת הבית שלי נפתחת פתאום. אימא שלי עומדת בדלת ואומרת "אה, הנה אתה, לאן נעלמת?". הגוף שלה נראה דרוך ומשדר דאגה, אבל עד שהיא מסיימת את השאלה אפשר לשמוע בקול שלה שהיא כבר רגועה.
"סליחה, אימא. עברתי אצל מאיה, היא שלחה לך עוגה לחג" אני עונה, מרים את היד ומושיט את העוגה לעברה. "אוי, איזה נחמד מצידה! איזה מותק המאיה הזאת, תיכף אני אכתוב לה תודה" היא עונה, לוקחת את העוגה ממני ומתכופפת להרים את האוריגמי שאחותי השאירה ליד הדלת. "כן, פשוט התעכבתי קצת כי החלפתי כמה מילים עם נועם" אני מוסיף וקם מהמדרגות. אימא שלי פתאום מרימה אליי את העיניים ושולחת מבט רציני. בקול מלא אכזבה היא אומרת "וואלה, רוני, בדיחה גרועה ממש, מותק. בוא, בוא תיכנס הביתה", ומסתובבת להיכנס בעצמה חזרה לכיוון הסלון. "איזה בדיחה, אימא? על מה את מדברת?" אני שואל, לא מבין מה היא רוצה ממני, והיא מסובבת אלי מבט נוסף ואומרת "נו, באמת, רוני. הבת של מאיה נפטרה לפני כמה שנים. זה לא מצחיק אותי. קיצר, בוא, כנס הביתה, גם תיכף נוציא את העוגה ונעלה את הסבתות בוואטסאפ, שיחגגו איתנו", והיא מסתובבת בחזרה הביתה וממשיכה למלמל כשהיא כבר עם הגב אלי "הרגת אותי עכשיו, רוני, כאילו לא מספיק כל הזוועות בחוץ". כשהיא מגיעה למטבח היא פתאום קולטת ומוסיפה "אוי, אבל תראה איזה מצחיק, עכשיו יהיו לנו שתי עוגות ליומולדת".
אני מזדחל אחריה, אבל ברגע התנועה שלי קופאת. זיכרון חד מבליח. נועם מכבה את הנרות על עוגת יום ההולדת שלה, הרבה לפני שהיא לא תתגייס בכלל. מאיה הזמינה כמה ילדים של השכנים כי נשארה לה מלא עוגה ונועם סיפרה לנו שהיא לא הביעה משאלה כשהיא כיבתה את הנרות כי היא "כבר גדולה ויודעת שזה סתם משהו שאומרים לילדים שיתגשם".
אני סוגר אחרי את דלת הבית. אחים שלי יושבים בשקט מפתיע בסלון ובוהים באיזה משחק, הם בכלל לא קולטים שאני מסתכל עליהם. על הכורסה בצד אבא שלי שקוע בטלפון, גולל בעוד אתר חדשות ונאנח בשקט, ובינתיים אימא שלי מוציאה את העוגה השנייה מהמקרר, ואחותי מתרגשת ומבקשת לעזור לה לנעוץ את הנרות בשתי העוגות.