רק כשהתקרבנו לאדמה וענן אבק-הנצח מעט התפזר אפשר היה לראות את קווי המתאר המוכרים. התרגשות אחזה בכל הנוסעים, למרות שאף אחד מאיתנו לא נולד לפני הפינוי, החזקנו את הזיכרון המשותף של הדורות לפנינו. דין לחץ לי את היד, התחושה כל כך הפתיעה אותי ששלחתי מבט קודם ליד לוודא שזה הוא ושזאת היד שלי הנאחזת שם ברטט נשכח ואז מבט לכיוון הפנים שלו שזהרו באור שכבר לא ראיתי זמן רב. הוא הסתכל על כדור הארץ ואני הסתכלתי עליו. הכחול של הכדור המתקרב השתקף בעיניו הכחולות ולרגע נזכרתי בימים שהתאהבתי בו, ממש אחרי שחזר מכדור הארץ בפעם הראשונה ששירת.
"מתרגש"? שאלתי אותו, הוא הנהן, "ואת?"
"האמת שפחות, אבל מלראות את מים אני ממש מתרגשת".
"ברור, ברור, גם אני" הוא ענה מהר, מהר מידי. הוצאתי את היד שלי מידו, לתזכורת. מבחינתי אנחנו כאן באשמתו, לטוב ולרע, זה באשמתו.
כשמים נולד אני נשבעתי שלא אתן לו לשרת. הוא היה הילד היחיד שלי, הנס שלי, ולמרות כל המיליטריזם סביב תמיד אמרתי שאני אשה של שלום ושל אוויר-נקי, אלו היה העקרונות שלי. דין היה אחר, בתור משרת לשעבר, שאף צבר סיפורי גבורה על התקופה ההיא בכדור הארץ, אליהם חזר שוב ושוב בארוחות שבת, בייחוד אלו שארחנו או התארחנו אצל משפחתו, כולם משרתים גאים. אני הרגשתי שהוא מלעיט את מים מינקות במעשיות הללו, באשליות הגבורה הללו, בסיפורים שתמיד חששתי שיביאו עלינו את האסון הזה. לכן, כשמים אמר לי שהוא רוצה לשרת, זה לא תפס אותי בהפתעה גמורה וחיבקתי אותו בגאווה על הבחירה, אבל אז הלכתי לחדר השינה והיכיתי את הכרית בעוצמה כאילו היא הפנים היפות של בן-זוגי. כי ככה הרגשתי אז. אם דין היה עומד שם מולי כנראה הייתי הורגת אותו, ולמרות הזעם שהתעורר שם והבכי הארוך באותו לילה לא הרשיתי לעצמי להתנגד גלויות להחלטה הזו. ולא רק בגלל החוק, באמת שקשה לי עד הסוף להסביר למה, אבל כשמתבוננים כאן סביב במעבורת החלל הקטנה שלנו אפשר לראות את זה בעיניים הנוצצות של ההורים, זו גם אימה צרופה וגעגוע אינסופי אבל גם גאווה שאין כמוה מאף תפקיד אחר בחברה שלנו, אולי למעט מסנני המים או מחמצני האוויר, אבל לתפקיד כזה צריך פרוטקציה רצינית שלמרבה הצער לא הייתה לנו. דין הגיע ממשפחה של משרתים ואני הגעתי ממשפחה מזן נמוך יותר אפילו, המתעדים. גם כאן, במעבורת, הייתי בסתר גם בתפקיד של מתעדת, רושמת במבטי את כל המתרחש, כרגיל זה שמר עלי מרגשות עוצמתיים מדי שתמיד הכריעו אותי. אמא שלי סיפרה לי פעם שהבחירה של סבתא מעיין בתפקיד של מתעדת נבעה בדיוק מזה, היא הרגישה שהקיום החדש כל כך קשה ולא מובן לה, שהיא חייבת להתבונן בכול, לעכל לאט, היה ברור שלהיות מתעדת התאים לה יותר מכול שאר האפשרויות (הלא רבות במיוחד במעמדנו).
ככל שאנחנו מתקרבים לקרקע רואים יותר ויותר את תוואי השטח המוכר מזיכרונות הסבים, מתמונות ששמרו המתעדים, מסרטונים באיכות הגרועה ההיא של פעם. ברור שכדור הארץ שלהם הוא כבר לא מה שאני רואה עכשיו, הוא חטף נזק סביבתי רציני בעשרות השנים שחלפו מאז הרילוקיישן הגדול, או הפינוי, כמו שנוהגים לכנות אותו הסביבתיים הקיצוניים. ענן אבק-הנצח שהפך לקבוע באזורים רבים זיהם בצורה כזו את האטמוספירה שחלקים גדולים תחתינו ממה שפעם כינו אוקיינוס כבר לא כחולים אלא אפורים, אטומים, והאבק הוולקני הכבד אשר התיישב על הכדור מאז שהקרחונים נמסו יוצר חושך כמעט קבוע, אבל בכל זאת. זה הבית. זה היה הבית. ודווקא כאן החליטו שצריך להכשיר את המשרתים. באופן סימבולי כמובן אני מבינה את זה, אוד שרוף לאנושות ההיא, נר זיכרון, אבל ההשלכות יכולות להיות כל כך איומות. אני מנסה לא לחשוב על זה כשקולה הנעים של הטייסת נשמע ברחבי המעבורת "אנא התיישבו לנחיתה, עוד מספר דקות אנחנו על כדור הארץ"
המולה נרגשת נשמעת בחלל המעבורת, אפילו אני מבליעה חיוך קטן, דין מסתכל עלי "גם את מתרגשת, רואים נילה, על מי את עובדת?"
"טוב, טוב" אני נחגרת ונשענת אחורה, מוכנה למפגש עם הקרקע. כמעט שלוש-מאות שנה מאז שהאדם למד לטוס, ועדיין לא הצליחו להמציא נחיתה רכה. החבטות ממפגש הגלגלים עם הקרקע מקפיצות את כולנו, ובבת אחת כל הישראלים לשעבר האלה פורצים במחיאות כפיים ושירה של "הבאנו שלום עליכם". יש דברים שלא משתנים גם כשנגמר לך הכוכב.
אחרי הנחיתה אנחנו בתוך תור אינסופי שנדמה כמו הולך ומתארך ככל שנוקפות הדקות. הבירוקרטיה הבין כוכבית רק הלכה והחמירה לאורך השנים, בטח מאז המלחמה, בייחוד כשמגיעים לאזור המוגדר כאזור מלחמה, ועכשיו כדור הארץ מוגדר כאזור מלחמה, וכאן, כאן נמצא מים שלי, הילדון המתוק שלי שלא חיבקתי כבר שנתיים. מרגע כניסתו לשירות, ועד הטקס הזה היום של סיום ההכשרה המתקדמת לא ראיתי אותו אלא במסכים, ועכשיו כשאנחנו כאן איתו על אותה אדמה אני מרגישה שכל דקה היא כמו עשר, ואין לי יכולת לחכות עוד.
כל ההורים שהגיעו לטקס נעים בטור ארוך ממכשיר למכשיר – זיהוי, חותמת דיגיטלית, בדיקת תיקים, בדיקת עומסי רעלים, חיסון מהיר לאיזה מיליון נגיפים חדשים במכונה אחת וחיטוי מהיר במכונה אחרת. עד שהכול נגמר ומארגנים אותנו בחצר פנימית סגורה אני כבר מותשת.
"הורים יקרים ויקרות, אנחנו מתרגשים מאוד לארח אתכם כאן בבסיס שלנו. אתם אורחים ואורחות מאוד חשובים לנו, ונשתדל להנעים את זמנכם הקצר כאן בכדור הארץ. על מנת שהביקור יעבור בנעימות תצטרכו להיצמד לכללים ובשום פנים ואופן לא להפר אותם, כל הפרה של הכללים תסיים את הביקור לכולם ותגדע את המפגש עם הבנים והבנות הגיבורים שלכם." כשהמפקדת מונה את כל הכללים אני מתחילה לרחף, נדמה שבקושי מרשים לנו חמש דקות עם הילדים, ואני מזהה בהתבוננות המתעדת שלי מבטי המתמרמרות נוספים בין ההורים. דין מחייך מול הכללים הללו, הכול מוכר לו, הוא גם בטח יצדיק הכול אחר כך, כולל האיסור על מגע ("את מבינה שכל טפיל או נגיף שתביאי לכאן מאצלנו יהרוג את כולם"?) או האיסור על תיעוד ("אבל זה שטח צבאי נילה, שטח צבאי סגור, את יודעת כמה מסוכן אם התיעוד יפול לידיים הלא נכונות?" כמובן כשהוא אומר ידיים זה מטאפורי בלבד כי הרי ידוע של- New AI אין ידיים), או אפילו האיסור על ביטוי רגשות מחלישים בפומבי ("נו, באמת, זה מובן מאליו", איסור שבמקרה או לא, מופנה לכיוון האימהות שעומדות סביבי).
בסיום ההנחיות אנחנו משוחררים לאכול ולנוח בחדרים שלנו, בערב יתקיים הטקס ואחריו הדקות הספורות שנתנו לנו עם מים שלנו, שנתנו לכול ההורים עם הילדים שלהם. דקות ספורות מתוך שנתיים, ולקראת מי יודע כמה זמן בשירות עצמו. בסיום הטקס הילדים (אני צריכה להפסיק עם הטרמינולוגיה הזאת, הוא כבר בן שש עשרה), כלומר המשרתים, יקבלו את ההצבה שלהם ולא נראה אותם עוד שנים רבות. יש לי משאלה שאני שומרת בסתר לבי, אסור לדבר עליה כי באופן לא רשמי אוסרים על משאלות בימינו, בטח לגבי נושאים כמו עתיד ותקווה, אבל בכל זאת יש לי משאלה שמים יקבל את קורס ההכשרה המתקדמת, שיישאר כאן, בבסיס הבטוח יחסית, ולא יצא לשטח. דין כמובן מקווה שמים יזכה להילחם, כי רק כך מתקדמים בשירות, אבל אני יודעת שגם דין מסתיר את הדאגה שלו מתחת למאצ'ואיזם הישראלי הרגיל, תוצרת כדור הארץ, אבל את המשאלה שלי אני לא מגלה גם לו.
המנוחה הקצרה עוזרת לי, אני מרגישה מאוששת וההתרגשות לקראת המפגש עם מים, אולי אפילו הטקס עצמו, מתחילה לחלחל. בשעה שש בערב אנחנו ממוקמים באולם גדול, הוא ממוזג מלאכותית, כמו כל דבר על כדור הארץ, ואחראי האוויר-נקי מסתובב עם חזה נפוח, כמה צפוי, הם תמיד אותו הטיפוס הנרקיסיסטי עם תוכניות גדולות לרוץ לפוליטיקה. ההורים יושבים בכמה שורות לגובה, הכול מאוד מסודר וצבאי, הרחש בקהל מתעצם כשהמפקדת נעמדת מולנו "הורים יקרים ויקרות, הנה הגיע הרגע. אני מתכבדת להזמין את מחזור כ"ל של בוגרי תוכנית ההכשרה המתקדמת!" מוזיקה רועמת פתאום ואני קופצת בבהלה, והנה הם מגיעים, הילדים והילדות במדים הלבנים והחגיגיים שלהם, צועדים בסך כמו בובות החיילים שהיו לי כשהייתי קטנה, מחזור כ"ל, אני חושבת, מחזור כאב-לב. שאגה אדירה נשמעת מהיציעים ודין מצטרף לקריאות, הכול רועש ואני מרגישה את המחסור בערכת התיעוד שלי, המצלמה שלי שתמיד מגנה עליי, האוזניות ומכשיר ההקלטה. אני אוחזת בידו של דין אבל לא, הוא לא פנוי אלי, מבטו מחפש את מים בתוך השורות הללו "הנה הוא, הנה הוא!" הוא קורא בהתלהבות ומצביע, מבטי מנסה לעקוב אחרי האצבע שלו אבל אני לא רואה, אני לא מזהה את הילד שלי. בהלה אוחזת בי. אני לא מזהה את הילד שלי.
"איפה? איפה הוא דין?"
"שם! את לא רואה? בצד שמאל?"
מבטי מתייצב לאיטו ואני מזהה, כן, הגוף השתנה, לא דמיינתי לעצמי את הגובה הזה, את מסת הגבריות הפתאומית הזאת, המבט דומה אך שונה, האף שלו, הפה המתוק שלו שינק ממני כשעוד הרשו הנקה, הכול השתנה, אבל זה הילד שלי שם, מתחת לכל זה, ואני מתקפלת בתוכי, נשמטת מהאחיזה של דין ודמעות מציפות את עיניי. אני מנסה מהר למחות את ביטוי הרגשות המחלישים בפומבי, שלא יקלטו אותי אנשי הצבא, אבל כולם עסוקים בנערים והנערות הללו ולא רואים את האימהות המרוסקות בקהל. כמתעדת אני שמה לב לכול. יש לא מעט כמוני, מפוזרות שם ביניהם, ויש בכך מן ההקלה.
לאחר צעידות לפה ולשם, וקריאה בשמות שלהם אחד אחד, הם מקבלים את ההצבה שלהם. שם המשפחה שלנו באות ר' אז מים נשאר בין האחרונים ואני ודין כבר מרוטי עצבים, למרות המרחק אני רואה שגם מבטו של מים טרוד, אני לא בטוחה שהוא מצליח לראות שאנחנו שם, שאנחנו איתו ברגע הזה.
"רמת-גני, מים" קורא הכרוז ומים ניגש קדימה למפקדים, הם לוחצים את ידו ומעניקים לו סיכה, הדמעות כבר זולגות מעיניי ואני לא מנסה להסתיר, חושבת שיש שיפרשו את זה כגאווה אימהית, בכי הוא לא בהכרח רק דבר אחד. "הצבה – יבשת תחתית, כדור הארץ!" הקהל מוחא כפיים בעוצמה, דין לידי מתפוקק מרוב גאווה, אין יותר קרבי מזה, אין. אני מרגישה איך נגמר לי כל החמצן, וכל אשליית האוויר-נקי מתמוססת, הוא הולך לקרביים של המלחמה, לאזור בשליטה מוחלטת של ה-New AI, בו בני אדם נדרשים להילחם בבני אדם אחרים, ב"מורדים", מלחמות פרימיטיביות מהסוג שכבר שכחנו, מהסוג שגמר עלינו בסבב הקודם.
דין פונה אלי ורואה שהחוורתי, הוא מנסה לחבק אותי אבל אני הודפת אותו ממני "די, לא עכשיו"
"נילה, את צריכה להיות גאה בו, אל תחלישי, אסור לנו!"
אני מרגישה גל עצום שעולה בי, כל ארוחת הצהריים שאכלנו מיטלטלת בתוכי, אני עוד רגע מקיאה אבל הוא תופס אותי ואומר "תתאפסי! עוד דקה פוגשים את מים, יהיו לנו רק כמה דקות, אסור לו לראות אותך ככה" הוא צודק, בסוף אני יודעת שהוא צודק, אני מנסה לנשום עמוק, להירגע. הנתונים האחרונים שפורסמו מהיבשת התחתית היו אופטימיים, אחוזי ההרוגים יורדים באופן קבוע בשנים האחרונות, בחדשות מתארים את כל היכולות שיש לנו וכמה חסרי אונים וחלשים ה"מורדים", המערכה שם כמעט הוכרעה, עוד קצת.
החיילים והחיילות מורשים לגשת לפגוש את הוריהם וכל המשטח הגדול של הטקס מתמלא בבת אחת בנחיל עצום של הורים וחיילים, אני מחפשת את מים במבטי. דין עוצר אותי רגע "את בסדר? בטוחה?"
"אני בסדר, בוא נלך אליו"
"אבל נילה, את מאופסת?"
"הכי מאופסת שאפשר" אני ממלמלת ואנחנו נשטפים קדימה בזרם ההתרגשות מסביבנו, ולמרות הכול כולם מצייתים, אין מגע ואין בכי, אף אחד לא רוצה לקחת סיכון ולהיות האדם שבגללו נקטע המפגש הזה. אני מרגישה טובעת בזרם של אנשים מסביבי, ולא רואה את מים בשום מקום, דין תופס לי בחוזקה את היד ונדמה שאנחנו נסחפים בתוך מערבולת, ואז, פתאום, הוא שם. יפה וגבוה, כחול עיניים ועז מבט, הילד שלי. מים שלי.
כשהוא נולד התלבטנו איך לקרוא לו, הייתה אז תקופה של נוסטלגיה לשמות של הסבים והסבתות שלנו וכולם מסביבנו קראו לילדים שלהם אגם ונועם ויובל, אבל אנחנו הרגשנו שאין כמו השמות הקלאסיים, הפשוטים, שמייצגים הכי טוב את מה שכמהנו לו כחברה, הכאב שלנו, הגעגוע האמיתי. והנה הוא מולי, מים שלי, במדים צחים ולבנים, מסנוורים כמעט.
"אמא, אבא" הוא אומר, רואים שהוא מתרגש אך מתאפק "ראיתם מה קיבלתי?"
"אתה מדהים מימצ'וק, אתה תותח!" דין נלהב, לוחץ לו את הכתף לשנייה ושולח מבט מהיר סביבו "אין עלייך, איזה גבר!"
שניהם מחכים לתגובה שלי, העיניים הכחולות שלהם מופנות אלי יחד ואני מחייכת בחולשה "אתה מדהים, איזה הישג, אני כל כך גאה בך" ואני מנסה לעצור את הרעד בקולי ואת הדמעות בעיניי אבל המאבק מתיש אותי.
"את בסדר אמא?" הוא שואל בדאגה "התעייפת מהטיסה?"
"כן, כן" דין נחלץ לעזרתי, תומך בי בזרועו החזקה "בוא חמוד, בוא נמצא רגע כסא לאמא, וואי, רק שניים מהמחזור שלך קיבלו את התחתית, קלטת? רק אתה והג'ינג'י ההוא"
"כן, אילתי, האמת מפתיע, לא תפסתי ממנו בהכשרה" הם מדברים ביניהם ואני מרגישה שאני על סף עילפון, אני כועסת על עצמי איך אני הורסת הכל, אבל הגוף שלי פשוט בקריסה, כאילו יודע משהו שאני לא יודעת, הגוף שלי מבין שמשהו פה ממש לא בסדר. אנחנו נחלצים מהצפיפות ודין מושיב אותי על כסא כתר פסטיק לבן, הוא נעמד לידי והוא ומים מדברים על ההצבות האחרות, על הלוחמים האחרים.
"יותר טוב אמא?" הוא שואל
"כן מתוק שלי, אני בסדר" אני לוחשת
"אני לא שומע" הוא אומר, מתכופף אלי
אני אוחזת בידו, מאמינה שאין מי שרואה ומקרבת אותו אלי לחיבוק מהיר "תסרב מים!" אני לוחשת לו ברעד "תסרב!"
הוא מזדקף, מביט בי פתאום במבט אחר, הוא מתבונן סביב לראות שאף אחד לא שמע, יש בהלה במבט שלו. דין מסתכל עלי מזועזע "נו באמת נילה, מה יש לך?"
"אמא, אני אהיה בסדר, אני גאה לשרת" הוא אומר בקול קר
"ברור, ברור" מרכך דין את האווירה "היא לא התכוונה להחליש, אתה יודע מה זה לב של אמא"
"כן, כן, סליחה" אני ממלמלת, אך מבטי עדיין נטוע במבטו של מים, הילד שהיה שלי פעם.
בטיסה חזור האווירה אחרת. בתור מתעדת אני שמה לב לפרטים האלה ולמרות שהביקור לא נקטע בגללי או בגלל אם בוכייה אחרת נדמה עכשיו שמותר, ולא מעט אימהות ואבות יושבים בשתיקה ומביטים בכדור הארץ מתרחק עם דמעות על הפנים. יכולנו לעשות יותר, גם אז, גם עכשיו.
דין מנסה לשלוח אלי יד שוב, להתפייס איתי, אולי לחזק אותי. אני יודעת שאם יגע בי אני אצרח. אני מפנה אליו ואל כדור הארץ את גבי ומביטה מהחלון השני בענן אבק-הנצח, האפר הכבד דרכו אנחנו מבקיעים את דרכנו מחוץ לאטמוספירה ההרוסה והמזוהמת. למרות הטמפרטורה הנוחה במעבורת הלב שלי קר.