היום השני של האביב היה היום המועדף על לוּמָה. זה היה היום שהביא לה הכי הרבה שמחה, היא הרגישה זאת בעצמותיה, בלחייה, בחיוכה הרחב ואפילו בכנפייה, שנדמה היה כאילו הן מתעופפות מעצמן.
באותו יום חמים ומיוחד, לומה לבשה את שמלתה הוורודה והארוכה, זאת ששמרה לאירועים יוצאי דופן. היא חשבה ללבוש אותה בערב הקודם, אך הגיעה למסקנה שהיום השני של האביב חשוב הרבה יותר מיומו הראשון. אין ספק, היום הראשון של האביב היה נקודת ציון חשובה אף הוא בחייה של לומה, אתמול היא סיימה את 5 שנות לימודיה בבית הספר "לִילִינִיָה", בית הספר לפיות הטוב ביותר בעולם. שנים של עשייה, משימות, קשיים, מבחנים, חברויות ואתגרים התנקזו לכדי טקס אחד מרגש, בו קיבלה לומה את שיבוצה בתור פייה.
היא כמובן ידעה לאיזה תפקיד היא הולכת להיכנס. כאשר התבקשו הפיות לדרג בסוף המבחן האחרון שלהן את כל אפשרויות התעסוקה העומדות בפני פייה צעירה בתחילת דרכה, לומה סימנה את התפקיד הזה בתור האופציה היחידה בטופס. גם כאשר הגישה את הטופס והתבקשה להוסיף לפחות אופציה שנייה ושלישית מבין כל האפשרויות, בחרה לומה בתפקיד הזה עוד פעמיים.
ואיך אפשר להאשים אותה? הרי אמה של לומה עשתה את התפקיד הזה, וגם סבתה, וגם אמה של סבתה… למעשה, בהיסטוריה המשפחתית של לומה במאות השנים האחרונות תועד רק את התפקיד הזה. לומה הייתה חוליה אחת בשרשרת אינסופית, כך היא התחנכה מגיל צעיר. בתה העתידית תכנס גם היא לנעליה, וכך גם נכדתה, וכן הלאה וכן הלאה.
"פיות בית הספר 'ליליניה'" אמרה נימרֶל, מנהלת בית הספר בתחילתו של טקס הסיום. לומה עמדה בשורה הראשונה של מאות הבוגרות הטריות, ליבה דהר בחזה ומחשבות אינסופיות התרוצצו במוחה. האולם רחב הידיים של בית הספר היה מקושט באינספור סרטי זהב. בקדמת האולם, מאחורי המנהלת, עמדו סגל בית הספר, כולן לבושות בגלימות חגיגיות וכנפיהן זהרו לאור הזהב שמילא את העולם.
"בעוד זמן לא רב בכלל נשחרר אתכן, בנות, אל תפקידכן החדשים ואל תקופת המבחן. 1,826 ימים עשינו את מירב המאמצים להכין אתכן לעולם האמיתי. בשמו של גִּינָאוּס הקדוש, אלוהים עדי שלא תמיד הייתה המשימה קלה". לומה חייכה, בהחלט לא תמיד היה פשוט. מתוך 7,000 פיות, רק 500 הגיעו אל קו הסיום של היום המרגש הזה.
נימרל כיחכחה בגרונה. "בכל זאת, עמדתן בכל המשימות שהצבנו לכן בצורה יוצאת מן הכלל. אני רוצה שתדעו, בנות, כמה אני גאה בכל אחת ואחת מכן. הוכחתן חוכמה, תושייה, יצירתיות ומעל הכל, הוכחתן שאתן פיות אמיתיות שיוכלו לשרת את העולם" חייכה נימרל חיוך נדיר למדי. לומה הסתכלה ימינה ושמאלה, סקרה את חברותיה לספסל הלימודים. היא תהתה לאן כל אחת מהן שובצה.
"כשאקרא בשמכן, אתן תגיעו אלי ותקבלו מעטפה. בפנים יהיה כתוב תפקידכן ומשימתכן הראשונה. אני מזכירה שלמרות הרצון להתחשב בכל אחת מכן, לא כל פייה קיבלה את התפקיד אותו ביקשה. בנוסף, מחובתי להזכיר לכן, בנות, כי לבני האדם אסור לדעת על קיומכן וכי חל איסור חמור להשתמש בקסם שלא לצורך משימתכן במהלך תפקיד" הבעתה הקשוחה של נימרל חזרה. ללומה זה לא שינה דבר. היא ידעה שהיא קיבלה את תפקידה המבוקש, גם אם לא הצליחה לשמור על כפות ידייה יציבות וגם בטנה התהפכה לפחות מספר פעמים בדקות האחרונות.
"דעו שאנחנו גאים בכן, עופו בגאווה ובענווה!" סיימה נימרל לקול מחיאות כפיים מנומסות מצד התלמידות. דבריה לא פעם סתרו אחד את השני.
הקראת השמות הייתה עינוי עבור הפיות. כל אחת בתורה הגיעה אל נימרל, שכעת עמדה לידה אֵלוֹוֶן, סגניתה. כל פייה קיבלה מעטפה בצבע שונה, לחצה את ידיהן של נימרל ואלוון, פתחה את המעטפה, קראה את תוכנו ורק אז חזרה למקומה.
לומה ניסתה להיראות רגועה, היא ידעה לאן היא הולכת, היא ידעה, היא ידעה. כל מה שנותר לה הוא לפתוח את המעטפה.
"לומה בת רחף!" קראה אלוון. הדרך אל קדמת האולם מעולם לא הייתה ארוכה כל כך, חשבה הפייה הצעירה בעוד היא מתקדמת אל עבר המנהלת. היא הרגישה במאות עיניים נעוצות בה מכל כיוון, אך כל זה, כמובן, לא השפיע עליה.
נימרל הושיטה את ידה, מוכנה לקחת את ידה של לומה. היא חייכה אל הפייה הבכירה את החיוך הרחב ביותר שיכלה לגייס באותו רגע.
"לומה. עשי חיל, אני בטוחה שעוד נשמע עלייך רבות", אמרה נימרל ברצינות מוחלטת. "אני… כלומר, זה… פשוט…" היא ניסתה לומר ואלוון צחקה בחמימות. "הכל בסדר מתוקה, תנשמי" אמרה הסגנית והגישה ללומה את המעטפה. מגעה היה חמימה וצבעה היה חום, נדמה היה ללומה שהיא הריחה ריח קלוש של סוכר עולה מהקלף. היא רעדה בזמן שפתחה את המעטפה, הוציאה את המכתב וקראה אותו במהירות. היא הרגישה את נשימתה חוזרת אליה עם כל מילה שקראה.
"לומה, פיית ימי ההולדת מוכנה!" אמרה לומה לעצמה בקול ביום שלמחרת, בזמן שעשתה את דרכה אל משימתה.
אין ספק שהיום השני של האביב היה היום המרגש בחייה. היא הייתה נחושה להצליח במשימה הראשונה, זה היה הצעד הראשון בתור פייה בוגרת. לומה אהבה את הצעד הראשון, היא ממש אהבה את הצעד הראשון.
זה הצעד שאחריו יבואו כל הצעדים.
הפיות היו יצורים קטנים למדי, גודלן לא עלה על גודל אגרוף של אדם בוגר. לכן, היה ללומה קל לנוע באוויר בלי שאף אדם ישים לב אליה. לומה פתחה שוב את מכתבה, שבבירור נדף ריח קל של סוכר. היא לא באמת הייתה צריכה לקרוא את המכתב שוב, בלילה הקודם היא קראה אותו עשרות, אם לא מאות פעמים, אך בכל זאת פרשה אותו אל מול עיניה: "הפייה הצעירה לומה נבחרה לתפקיד 'פיית ימי הולדת'" נכתב. ליבה של לומה קיפץ בחזה. "מעתה ועד סיום תפקידה, על לומה תוטל המשימה הקדושה להגיע לימי הולדת של ילדי בני האדם ולהגשים את משאלותיהם, ככל שזו הגיונית ולא מפרה את חוקי הפיות, הקובעים בבירור כי לבני האדם אסור לדעת כי קיים קסם בעולם, וכי יוגשמו רק משאלות אשר שנוסחו במפורש".
לומה גלגלה את עיניה. נימרל בוודאות כתבה את החלק הזה במכתב. למרות זאת, היא המשיכה לקרוא, כאן התחיל החלק האהוב עליה.
"משימתה הראשונה של לומה תהיה להגיע ליום הולדתו השמיני של הילד נוֹעַם גְּרִינְבֵּרְג, המסיבה תיערך בחצר ביתו של הילד בשעה 17:00 אחר הצהריים".
למרות שהמסיבה עתידה הייתה להתחיל רק בעוד כשעתיים, לומה לא יכלה עוד לחכות והקדימה אל האירוע המרגש. בכל זאת, לא כל ילד זוכה לחגוג יום הולדת ביום השני של האביב.
היא פרשה את כנפיה השקופות, שהבהיקו באור השמש הרכה של שעת הצהריים, וזינקה אל השמיים. הרוח הקלה נשאה אותה מעל שדות, גגות וערים, עד שראתה את השלט שעל דלת ביתו של נועם: "יום הולדת 8 לנועם!" באותיות צבעוניות ומקושטות במדבקות של דינוזאורים. היא עצרה לרגע על ענף עץ סמוך, סידרה את שערה, פיזרה נצנוץ קטן סביב שמלתה, ונשמה עמוק.
היה לה קשה לחכות לתחילת המסיבה. מעבר לכך שמדובר היה בתפקידה של לומה, היא פשוט לא יכלה לעמוד במסיבות ימי הולדת, תמיד הייתה כזאת. הכיבוד, המשחקים, ההפעלות והמתנות פשוט מילאו את ליבה באושר שלא יכלה להסביר. קצות אצבעותיה דגדגו כאשר הריחה ריח של עוגת שוקולד שנכנסה הרגע לתנור, ריח שבני האדם לא העריכו – או הכירו – מספיק. הוא היה משכר כמעט, אך לומה הייתה פיה אחראית, היא ידעה שיש לה משימה.
למזלה, החצר הייתה גדולה ומלאת עצים ושיחים. היא ידעה שתוכל להסתתר בקלות רבה. היא התיישבה על ענף של עץ תות שגדל בחצר. הדבר היה סימבולי למדי, לומה אהבה תותים יותר מכל דבר אחר. זה היה סימן לכך שהיא במקום הנכון, חשבה לעצמה וצחקקה בשקט. אל החצר יצא ילד, לבוש בבגדים חגיגיים ועל ראשו כתר פרחים שנשזר ביד. לומה חשבה שהיא הולכת להתעלף מהמעמד. זה היה נועם. חיוכו הרחב שטף את הגינה באור, או כך לפחות הרגישה הפייה בזמן שצעד הלוך ושוב בגינה. "אמא, היום הזה הולך להיות מדהים!" צעק הילד. את תגובתה של האם לומה לא שמעה, אך לא היה בכך חשיבות – נועם הוא המרכז פה וכל עוד הוא שמח, זה באמת יהיה יום מדהים. הוא נכנס אל הבית ולומה ספרה את השניות עד השעה 17:00.
הזמן זז באיטיות, אך לבסוף השמש זזה למיקום הרצוי והגיעה השעה המיוחלת. בחצר עמדו שולחנות עם כיבוד, בלונים מתנופפים, ושורת ילדים ששיחקו בתחרות קפיצה בשק. לומה התבוננה בילד החוגג ועקבה אחר תנועותיו. המסיבה הייתה הצלחה גמורה. הילדים נהנו והמשפחה שמחה.
לקראת הערב החלו רוחות האביב להתקרר, היה ברור כי המסיבה נמצאת בשלביה הסופיים. פיית ימי ההולדת כבר הייתה על קוצים בשלב זה. עוד רגע היא תוכיח את עצמה – היא הולכת להיות הפייה המוצלחת ביותר שהייתה אי פעם. לומה תהתה מה נועם יבקש. היא כל כך קיוותה שהוא יבקש משהו נורמלי, ולא מטוס פרטי או אריה מחמד, אך היא הייתה מוכנה לתרחיש כזה. במהלך הלימודים לימדו את הפיות יצירתיות, אם למשל יבקש אריה מחמד, היא תשתמש בקצת קסם לשכנע את אימו להביא הביתה כלב או חתול. "זה הכל עניין של תושייה" אמרה תמיד נימרל, ולומה הסכימה איתה לחלוטין.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לנווווועם" החלו לשיר הילדים ומתוך הבית יצאה האם עם עוגת שוקולד ועליה 8 נרות דולקים. לומה זיהתה מצוקה קלה בעיניו של נועם והיא הבינה לליבו, העוגה הייתה נראית כאילו נשכחה בתנור מספר שעות, מפוייחת וחסרת חיים. "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לנווווועם" השירה המשיכה. אימו של נועם חייכה ואמרה: "בקש משאלה נסיך שלי, אבל שאף אחד לא ישמע, אחרת היא לא תתגשם". נועם חייך ולומה נכנסה למצב פעולה. המשימה שלה התחילה. זה לא משנה שנועם לא יגיד את משאלתו בקול, להפך, בבית הספר לימדו אותם להקשיב לרחשי הלב, כל מה שיבקש, לומה תגשים במהירות שיא. נועם לקח אוויר לריאותיו ושאף את מלוא האוויר על העוגה. הנרות כבו במהירות ו… דממה. ליבה של לומה כאילו החסיר פעימה. לא נאמר שום דבר, לא משאלה, לא תקווה, כלום. היא לא שמעה כלום. משהו פה לא הגיוני. הילדים מחאו כפיים מסביבו של נועם והאם החלה לפרוס את העוגה לחתיכות, אבל הפייה הייתה בסערת רגשות מוחלטת וראשה נדד הלאה במחשבות. זאת המשימה הראשונה שלה, איך יכול להיות שהיא לא שמעה את המשאלה? היא לא יכולה להיכשל, היא הייתה בתקופת מבחן – כישלון פירושו חזרה לליליניה. היא בטח הייתה רחוקה מדי. כן, זה בטח זה.
לומה פיזרה מעט אבקת קסמים בעוד הסביבה החלה להשתנות. במקום לחתוך פרוסה נוספת מהעוגה, האם כאילו הדביקה את החתיכה אל העוגה. הילדים שכבר קיבלו חתיכות והסתכלו עליהן בחשש, החזירו אותן לצלחות. זה לקח שניות בודדות, אבל לומה חייכה בסיפוק.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לנווווועם" נשמעה שוב השירה העליזה. הפעם לומה תהיה מוכנה יותר. היא עופפה מן צמרות העצים במהירות בלי שאף אחד ישים לב והסתתרה בתוך שיח ורדים קוצני. ההרגשה הייתה לא נעימה, אבל לומה בקושי שמה לב, היא הייתה חייבת להגשים את משאלתו של נועם.
"בקש משאלה נסיך שלי, אבל שאף אחד לא ישמע, אחרת היא לא תתגשם" אמרה האם שוב. לומה הייתה דרוכה. היא לא תפספס את המשאלה הפעם. נועם נשם אוויר, שאף, הנרות כבו. כלום. מחיאות הכפיים חזרו על עצמם. לומה הרגישה סחרחורת והיא נאלצה להתיישב ולהסדיר את נשימתה. היא שמעה את ליבה פועם בחוזקה.
לנועם לא הייתה משאלה.
לומה נשארה באותה תנוחה גם כשהילדים התפזרו והחושך ירד על חצר הבית. איך זה הגיוני? הכינו אותה למגוון תרחישים בהם הייתה נדרשת להפעיל את ראשה. היא ידעה שלהיות פייה זאת לא משימה פשוטה, אבל זה? ממתי לילדים בני 8 אין משאלה בכלל? לא משחק מחשב, לא שלום עולמי, כלום. דממה.
הפייה סתרה לעצמה בעצבנות. 'תחשבי לומה. את לא תקבלי משימה חדשה עד שלא תסיימי את זו, את עשויה לחזור לבית הספר אם תכריזי על כישלון. אולי המשאלה התעכבה מעט, אולי הוא עוד התלבט. כן, זה חייב להיות זה'. מוחה של לומה פעל בקדחנות. לא תהיה לה ברירה אלא להישאר בסביבתו של הילד עד שיביע את משאלתו.
וכך, עופפה הפייה אל תוך הבית וחיפשה אחר חדרו. זה לא לקח זמן רב, היא מצאה את נועם שוכב במיטתו, אימו ישבה לידו והחזיקה לו את היד. הם לא דיברו, היא ציירה באצבעה עיגולים קטנים על גב כף ידו. הוא שכב על גבו, מביט בתקרה ופניו היו שקטים. כעבור רגע הוא הפנה אליה את מבטו.
"אמא?" שאל בלחישה. "כן מתוק?" ענתה בקול רך. "כל מי שבא… נהנה מהמסיבה שלי?". היא חייכה. "בטח. כל החברים שלך נהנו מאוד. גם הדוד נדב, שנסע במיוחד מהצפון". הוא שתק רגע, ואז חייך קלות. "אני אוהב את השיר שהם שרו לי בסוף".
"גם אני", אמרה. "ואיך העוגה?" שאלה כאילו נזכרה. "הכי טעימה שהכנת אי פעם", אמר נועם בלי להסס. היא צחקה. "את זה אתה אומר כל שנה". הוא התגלגל על צידו, גופו הקטן התכנס מתחת לשמיכה. עיניו נעצמו לאט. היא המשיכה ללטף את ידו, בשקט. לומה נשארה בפינה, בלי לזוז.
הרגע הזה היה מקסים ובכל מצב אחר היה מחמם את ליבה של הפייה, אך הפעם היא לא הייתה מרוכזת. בעוד האם יצאה מן החדר בשקט ובזהירות, היא החליטה להתחבא בתוך תיקו של נועם, שהיה מוכן לקראת בית הספר למחרת. היא נכנסה בזהירות אל תאו הקטן ביותר. היא ידעה שמחר צפוי לה יום ארוך מאוד.
למחרת, האור עדיין לא הספיק למלא את החדר כשנועם קם מהמיטה. לומה, מקופלת בתא האחורי של התיק, התעוררה מההתרחשות והרגישה את הטלטולים הראשונים כשהילד תלה אותו על גבו. היא פייה קטנה, אבל עקשנית, היא החליטה שהיא לא תוותר. אולי נועם לא ביקש כלום אתמול, אבל זה לא אומר שאין בתוכו משהו שמבקש. אולי הוא פשוט עוד לא יודע איך לבקש את זה. לומה תחכה, תתבונן, תראה מי הוא באמת. הרי לא כל ילד בן שמונה צריך לרצות דברים גדולים. לפעמים, הקסם נמצא דווקא בפרטים הקטנים.
הדרך לבית הספר הייתה מהירה, נועם ואימו שרו שירים מהרדיו והאווירה הייתה שמחה למדי.
כשהגיעו לכיתה, נועם הניח את התיק במקומו ויצא משם. הפייה ניצלה את ההזדמנות, הוציאה את ראשה מהתיק, וידאה כי אין אנשים בסביבה ויצאה החוצה, מותחת את כנפייה. היא התמקמה על מדף גבוה, וחיכתה לבאות.
אין ספק שנועם הוא ילד מיוחד, חשה לעצמה, הוא אחד הילדים החיוביים שפגשה. אולי בגלל זה אין לו משאלה? אולי יש לו הכל? לומה ניערה את ראשה, מרחיקה את המחשבה. אין דבר כזה, יש לו הכל.
כאשר התחיל השיעור, מספר דקות לאחר מכן, הכיתה התמלאה בילדים וברעש של כיסאות נגררים וניירות מתקמטים, אבל נועם שתק וחייך. הוא ישב זקוף במקומו, יד אחת החזיקה בעיפרון והשנייה הונחה על השולחן, מוכנה להפוך דף. כשהמורה ביקשה לפתוח את המחברות, הוא פתח לאט, בלי חיפזון. הפינה הימנית של הדף הייתה מקופלת הוא יישר אותה בעדינות. לומה עקבה אחרי תנועותיו בקשב רב.
השיעור הראשון היה שיעור שפה. המורה ביקשה שכל תלמיד יספר מה הוא קרא השבוע. כמה קפצו מהר, הרימו את ידיהם וביקשו לספר, התווכחו ביניהם על סדר הדיבור. נועם לא דיבר. הוא חיכה. עיניו עברו מתלמיד לתלמיד, כל פעם שמישהו התחיל לדבר הוא הסתכל עליו בריכוז ורצינות עד שסיים. לא בחוסר סבלנות, לא בניתוק, אלא הקשיב באמת. כשילדה אחת בשורה השלישית סיפרה על הספר שקראה, בו נמר אחד ברח מגן החיות אל היער, נועם חייך בלי לשים לב. חיוך עדין כזה, שכמעט לא רואים אם לא מחפשים. אבל לומה חיפשה.
"זה נשמע מקסים, תודה שירה. מישהו רוצה להגיב?" שאלה המורה. נועם לא הצביע. הוא חייך אל שירה, למרות שלא שמה לב.
בהפסקה, נועם יצא מהכיתה ולומה עקבה אחריו. היא החליטה להפוך לבלתי נראית. היא לא אהבה את ההרגשה, אך ידעה שאין לה ברירה, היא לא יכולה להתעופף ברחבי בית הספר ולצפות שאף אחד לא יבחין בה.
נועם ניגש אל אותה ילדה, ששהתה לבד ליד הברזייה. "איך קראו לנמר?" שאל. היא הופתעה לרגע, וענתה: "קראו לו פים". הם דיברו דקה, אולי שתיים. לומה הסתכלה על הסצנה הזו מרחוק. היא לא ידעה איך זה יקדם אותה, היא חייבת להגשים לו משאלה, כמה שיותר מהר, אסור היה לה להיכשל.
ההפסקה המשיכה, בעוד רבים מהילדים רצו למתקנים, נועם ניגש לחבר שישב בצד המגרש. לומה הצטרפה אליהם מרחוק. אולי דרך שיחה עם חבר היא תבין מה הילד רוצה סוף סוף, אבל לנועם היו תוכניות אחרות. הוא הוציא חטיף מהתיק ושאל "רוצה חצי?" וחברו חייך ונענה להצעה. כך עבר היום. שיעור רדף שיעור, השמש עלתה וצנחה לאיטה, ולומה מצאה את עצמה מתבוננת בילד הזה ולא מבינה איך לא הכינו אותה אליו.
"אני אומרת לך, לילד הזה אין משאלה, כמה שלא ניסיתי, הוא לא מבקש כלום" אמרה לומה. היא ישבה בביתה של חברתה לספסל הלימודים, אַנַסְטַסְיָה. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, לומה עזבה את ביתו של נועם כשהלך לישון. היא ידעה שהיא חייבת עצה, היא לא תוכל להיתקע לנצח על ילד אחד.
אנסטסיה הכינה תה חזק והגישה אותו לפייה חסרת האונים. "שלא תביני אותי לא נכון, הוא ילד מקסים, אחד החמודים שפגשתי, הוא כל היום רק דואג לאחרים ועוזר להם, מוודא שכולם אוכלים ומתעניין בשלום כולם, אבל מה עם מה שהוא רוצה? יכול להיות שהוא לא רוצה כלום?" פלטה לומה לחברתה במהירות. אנסטסיה התבררה כאוזן קשבת מצוינת. היא שובצה בסיום הלימודים בתור פיית דרכים, כזאת שמאירה את הדרך לכאלו שהלכו לאיבוד, פיזית ורוחנית, בדיוק בגלל הכישרון הזה.
"אני יודעת שזה יפתיע אותך, אבל יש אנשים שמה שממלא אותם באמת זה לעזור לאחרים" אמרה אנסטסיה, חצי צינית. היא לבשה שמלה פרחונית צהובה ולראשה חבשה כובע רחב, מראה שהוסיף לה חביבות. לומה סיימה את התה בלגימה ארוכה. "אז מה אני אמורה לעשות?" המשיכה. "אני לא יכולה פשוט לעקוב אחרי הילד לנצח, אני צריכה להגשים את המשאלה שלו כדי לעבור ליום הולדת הבא, אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור לבית הספר. בקצב הזה יתחילו לשאול שאלות, אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
"נדמה לי שהפתרון פשוט יותר ממה שנדמה לך" אמרה אנסטסיה. "אם הוא לא מבקש כלום, אבל הוא פועל למען אחרים, תוכלי לעזור לו עם קסם" ייעצה לה. אבל לומה נענעה בראשה. "את יודעת מה החוק, רק דברים מפורשים".
אנסטסיה נשכה את שפתה, מהרהרת. "טוב, השאלה היא האם משאלה שנוסחה במפורש היא רק משאלה שנאמרה עם מילים? כלומר, אולי מעשים יכולים להתברר כבקשה גם כן, לא?" שאלה. לומה הרימה את ראשה בחוסר אמון. "את חושבת שזה יתקבל? אם זה בניגוד לחוקים אני אסיים את תפקידי בלי הזדמנות לחזור", אין לפיות הזדמנות שנייה.
אנסטסיה נאנחה. "אני מניחה שנצטרך לחשוב על פתרון אחר".
לבסוף לומה הודתה לחברתה וחזרה בתעופה מהירה ועצבנית אל ביתו של נועם. גם כן פיית דרכים, חשבה לעצמה במרירות. הן לא אמורות להאיר את הדרך? אך כל זה לא עזר. היא נכנסה שוב אל התא הקטן בתיק וחיכתה לבוקר.
למחרת, נועם ישב וצפה במשחק כדורגל של חבריו לכיתה ולומה ישבה ממש מאחוריו. היא יכלה לחוש בעניין מצד נועם, אך בשלב זה היא לא התעניינה בכך. היא כל כך רצתה לדבר איתו, להבין במה היא יכולה לעזור לו, איך היא תוכל לשמח אותו. זו המשמעות של פיית ימי הולדת, לא?
צעקה קטעה באחת את מחשבותיה של לומה. היא הרימה את ראשה וראתה ילד שוכב על הרצפה, רגלו מדממת. נועם רץ אל הילד במהירות. הוא פרץ את המעגל שנוצר סביבו והתכופף.
"מה קרה?" שאל בזהירות. הילד שדמע ניסה לדבר, "אני… אני רצ… רצתי אל הכדור ורציתי לבעוט בו, אבל החלקתי וחטפתי מכה" ייבב.
לומה, שעקבה מלמעלה אחר המתרחש, החליטה שזאת ההזדמנות שלה. היא הרגישה את העצב של נועם וידעה שגם אם הוא לא ביקש בקול, הוא בבירור רצה לעזור לילד, והיא תוכל לעזור לנועם לעזור לו. היא נפנפה בכנפיה והמטירה אבקת קסמים.
נועם תמיד אהב לעזור ותמיד פעל לשם כך. ביום ההולדת שלו רק רצה שכולם ייהנו, למרות העוגה הלא טעימה של אימו הוא החמיא לה מיד. הפעם הוא הרגיש כי אין לו איך לעזור. לפתע שמחה שטפה את גופו של נועם. הוא לא הבין מה קרה,אך הרגיש שמשהו הונח בידו. נועם הגניב מבט מטה וראה תחבושת ויוד. הוא לא ידע מאיפה המידע, אך הוא פעל בלי לחשוב. "זה הולך לכאוב קצת" אמר לילד השני ברוגע.
פיית יום ההולדת הסתכלה עליהם מלמעלה. בסוף הקשיבה לעצתה של אנסטסיה, חשבה לעצמה. היא פרשה את כנפיה והתעופפה משם. תחושת לחץ מילאה את חזה. היא עברה על החוקים, היא אשכרה עברה על החוקים. זיעה החלה לשטוף את פנייה למרות הרוח הקרירה. טוב, ניסתה לומה להסביר לעצמה, היא שמחה את הילד, הרי גם בלי לבקש במפורש משאלה, ברור שנועם רצה לעזור לכולם. שדה ראייתה של לונה החל להישטף בשחור, היא הרגישה את ליבה מאט. היא עשתה את הדבר הנכון, היא הייתה בטוחה בכך, חשבה לעצמה לומה לפני שחשכו עיניה.
וואו, הראש כואב לי, הייתה המחשבה הראשונה של לומה כששבה להכרה. היא הייתה צריכה להתאפס על עצמה כדי להבין איפה היא נמצאת. היא הייתה שוב בבית הספר, אותו עזבה רק לפני מספר ימים. לומה נעמדה והסתובבה. בהלה אחזה בה כאשר קלטה את הסיטואציה. אלוון, סגנית המנהלת, ישבה בכיסא, מבט זועם על פניה. לומה הייתה במשרד של המנהלת נימרל.
"גברת אלוון, היי, כל כך טוב לראות אותך" התחילה לומה להגיד, אבל מבטה הצונן של אלוון גרם לה להשתתק במהירות. "לומה, ממך לא ציפיתי, באמת שלא. אני מודעת למורכבות, אבל…" אמרה אלוון ונענענה בראשה. לומה התלבטה אם לשוב ולדבר, אך משהו אמר לה שזאת לא תהיה ההחלטה החכמה. היא התיישבה מול הסגנית.
"פשוט בלי בושה" אמרה אלוון. היא נעמדה והחלה להסתובב בחדר. "הייתה לך משימה אחת לומה, משימה אחת. המשימה הראשונה שלך בתור פיית ימי הולדת. אני מודה, המשימה שלך הייתה מורכבת יותר משחשבו בהתחלה…" לומה לא התאפקה ופלטה: "גבירתי המנהלת, הרבה הרבה יותר מורכבת. נועם הוא ילד מקסים, אבל בשביל מה לשלוח אותי להגשים משאלה לילד שאין לו משאלות…" אבל מבטה החודר של אלוון השתיק אותה.
"בתור האחראית על הפיות שסיימו את לימודיהן ונמצאות בתקופת מבחן, הייתי מקבלת הגשמת משאלה שלא נוסחה מפורש. אולי חורקת שיניים, אולי שולחת לך הבהרה, אך לאור מורכבות המשימה לא היית מזומנת לפה. לא, פשוט הענקת לילד בן 8 מידע כיצד לטפל בדימום – ועוד הגדלת לעשות ופשוט בראת לו לתוך היד, יש מאין, תחבושת ויוד. יכולת אולי להביא לו את הרעיון ללכת לקרוא למבוגר אחראי, או אפילו לתת לו רעיון ללכת בעתיד לקורס חובשים, כדי שידע איך להתמודד עם הסיטואציה בעתיד. אבל היית חייבת פשוט לעבור כמעט שני החוקים היחידים שקיימים, הדרך מפה לגילוי קסם קצרה הרבה יותר משנדמה לך".
לומה שתקה. נראה כי זה הדבר החכם לעשות.
אלוון הסתובבה אנה ואנה.
"אני מצטערת לומה, אני אאלץ לקחת ממך את כוחות הקסם. לא סתם הלימודים בבית הספר הם חמש שנים. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו תקלות כאלו" פסקה בהחלטיות.
משהו בתוך לומה כבה. מעולם, אף אחת במשפחתה לא סולקה מהתפקיד, ובטח שלא פחות משבוע לכניסה הרשמית. פניה של לומה נפלו וכנפיה כאילו איבדו מצבען הטבעי. היא קמה ממושבה, חסרת תחושה בגוף. "אני מצטערת" הוסיפה אלוון בעדינות. אין לי מה לעשות בנידון
"ובכל זאת…" נשמע קול. לומה הרימה גבה והסתובבה אל הכניסה בעוד נימרל המנהלת נכנסה אל החדר, החוותה עם ידה ותמונה של נועם הופיעה מולה. לומה הבינה שהיא צופה במשהו שקורה עכשיו. הילד נכנס לביתו עם חיוך מרוח על שפתיו.
"אמא, אמא, את לא מבינה מה עשיתי היום!". הסאונד של התמונה התפוגג מיד כשסיים להגיד את המשפט, אך היה ברור שהילד מאושר עד הגג, לומה לא ראתה אותו כך אפילו במסיבת יום ההולדת שלו.
"עשית טעות" רטנה נימרל בשקט. "אבל גם פעלת על פי צו מצפונך". אלוון הרימה גבה אף היא, ומבטה היה מבולבל. "נראה שהגשמת לילד את מה שהוא היה צריך, ולא בהכרח מה שהוא רצה" המשיכה נימרל. לומה עצרה את נשימתה.
"אני חושבת שזה דורש עבודה, אבל לא בטוח שלסלק אותך הוא הפתרון, אם כי אל תטעי, עונש בהחלט נחוץ פה. אבל עד אז, אולי תחפצי מעתה להגשים צרכים של ילדים ולא רצונות? אין לנו פיות כאלו – אבל אני מאמינה שתוכלי להגדיר לדור עתידי של פיות כיצד לפעול ואיך לעשות את הצעד הראשון בתפקיד כזה" אמרה נימרל, שמץ של חיוך עלה על פניה. לומה חייכה אף היא וההרגשה חזרה אליה. היא ממש אהבה את הצעד הראשון.