סיכום יום 256 שביעי באוגוסט 2025
עדיין לא התרגלנו לזה שאנחנו גרים בדירת חדר, עם מיטה אחת. לפעמים אנחנו משחקים שהיא "המיטה שלי" ואז אתה כאילו מתגנב אלי בלילה למיטה. לפעמים אנחנו משחקים שהיא "המיטה שלך" ואז אני מספרת לך סיפור לפני השינה ונרדמת איתך. היום זו הייתה המיטה שלך, אתה נשכבת בה ואני התיישבתי לצידך. כיסיתי אותך בשמיכה, הנחתי יד על הראש שלך ושיחקתי עם התלתלים הכתמתמים שלך בין אצבעותיי. הרגשתי איך השיער הארוך שלך שלא עבר תספורת כבר יותר מידיי זמן מדגדג ומנחם אותי.
המצאתי לך סיפור לפני השינה. גיליתי שזו דרך טובה להפיג את החששות שלך מאז שהעולם שלנו התערער. בין כל חוסר השליטה, הלילות שהתארכו, האנשים שאהבנו ואינם עוד ואלו שהגיעו במקומם אנחנו מייצרים לנו בועה קטנה. אני ואתה. של עולם דמיוני אחר וטוב. אני מנסה להכניס בסיפורים שלי מסרים שמתכתבים עם המציאות שלנו וככה לייצר לנו שיח שהוא קצת על הסיפור וקצת עלינו. היום התחלתי מלספר לך על ילד אחד, מושיק. לא היה לי רעיון טוב יותר והמצאתי סיפור שבו מושיק איבד את הקול שלו ויצא למסע לחיפוש אחר הקול. בדרך הוא רכש ביטחון בעצמו, התגבר על הפחדים שלו ולמד איך להתמודד בצורה טובה יותר בעולם. כמובן שבסוף הוא מצא תיבת אוצר ובתוכה היה שיקוי קסום שהחזיר לו את הקול האבוד. אתה חשבת שזה עליך. חשבת שאני מספרת את זה כי פעם אמרתי לך שאתה מפחד משינויים. מזמן. בלילה הארוך הראשון שהיה. אמרת שהמסע הזה של מושיק זה בעצם המסע שאתה צריך לעבור. היה לי נדמה שנפגעת, או שהרגשת אשמה. מייד הסברתי לך שזה לא נכון, הסיפור לא היה דווקא עליך וזה משפט שאפשר להגיד על כל אחד. לכולנו קשה כשמשנים לנו את החיים, כשמה שהכרנו כבר לא קיים. כשאנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש והחיים משתנים. שזה מפחיד שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד אבל זה המסע של כולנו, כל יום מחדש.
"לא נכון. את לא צריכה ללמוד כלום. לך אין משהו שמפחיד אותך."
"בטח שיש לי!"
"כמו מה?"
חשבתי רגע. לא רציתי להמציא סתם שטות. אתה תזהה מייד אם זה דבר אמיתי או לא. גם לא רציתי להכניס אותך לתוך הפחדים העמוקים והכבדים שלי. להוסיף את הפחד שלי שתעלם גם אתה, שתהפוך להיות אחר, או שיתפסו אותי ואתה תישאר לבד. אלוהים, רק שלא תישאר לבד. יש לי פחדים קשים כל כך שאני אפילו לא מעזה לומר אותם בקול. אני מקווה שזה כל מה שהם- פחדים. שלא יתממשו לעולם. אבל עכשיו אני צריכה למצוא פחד קל יותר… פחד משינוי כזה לא נשלט של החיים.
"לפעמים אני מפחדת שלא תזרח השמש" אמרתי.
"כי את מפחדת מהחושך?"
"אני לא מפחדת מהחושך, אבל השעות המעטות של האור שנותרו לנו מזכירות לי שפעם היה פה עולם אחר, שאהבתי. והשמש הזו שהולכת ונעלמת מסמלת לי תקווה שדברים יוכלו להשתנות שוב. אם היא לא תזרח יותר אני ארגיש שלא נשאר זכר לעולם הישן, וזה מפחיד אותי. אולי זה גם אומר שלא נראה יותר אור שמש אף פעם." השתתקתי, נלחצתי שאולי נסחפתי בתיאורים שלי. ואז הגבת- "גם אני מרגיש ככה." זה היה הסימן מבחינתי שנגעתי בנקודה נכונה. הצלחתי לתת לגיטימציה לתחושות שלך והנה אמרת משהו קטן על החוויה האישית שלך. חיבקתי אותך קרוב אליי. הרגשתי את הלחי שלך על החזה שלי והידיים העדינות שלך עוטפות אותי. כמה רזה וקטן אתה. כמה הצטמקת עוד. זה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן… ואז עלתה לי נקודה יותר כואבת. יותר אמיתית.
"אני גם לא מצליחה להתרגל לזה שכבר אין לנו את אבא. אני רוצה שנוכל לחיות יחד כמו משפחה. ואני לא מצליחה. הנה, שינוי גדול שקרה ואני עדיין לא התרגלתי אליו. והוא גם מפחיד אותי"
"מה מפחיד אותך? אבא?"
השתתקתי.
"זה מה שהתכוונת שמפחיד אותך?"
לקחתי נשימה עמוקה- "כן. מאמוש…כלומר, גם… כן." לא קל להישאר כנה, רגועה וסבלנית בשיחות האלו. אני בוחנת את עצמי שוב ושוב, האם אני אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון. לא עוטפת מידיי, לא מכאיבה מידיי.
הורדת את היד שלי מהראש שלך והפנת אליי מבט "אבל למה?" הטון שלך היה סקרן, פתוח. כאילו אתה שומע את המילים בפעם הראשונה.
"כי אבא השתנה, האישיות שלו השתנתה, אפילו המראה שלו. הוא איבד את מי שהוא היה בפנים והוא הפך להיות דומה יותר לאנשים…" זו הייתה בחירת מילים לא פשוטה עבורי. לסנן את האימה מתוך השיח ובכל זאת להישאר מחוברת למציאות, למה שאני יודעת שאנחנו צריכים להפנים. "אנשים שעלולים להזיק לנו."
"שנה שעברה אני זוכר שהיינו יחד כולם בסוף החופש הגדול…" התרוממת לאט והתקרבת אליי, חצי מתיישב "באמת?" אני בכלל לא זכרתי. זה מרגיש כאילו שהאירועים מהשנה האחרונה מילאו את כל הזיכרון שלי בראש ולא השאירו שום זיכרונות ישנים יותר. אני כל כך עסוקה בהישרדות שלי, שלנו, שאין לי פנאי בכלל לחשוב על העולם הישן. ופתאום להסתכל עליך, איך אתה מעלה זיכרון מהעבר ומדבר עליו בכזו נוסטלגיה. עם הקול הרך שלך והעיניים הבורקות. "כן, קנינו מתנות לסוף השנה וישבנו יחד לאכול גלידה. את רצית רק קפה, אז אבא ואני חלקנו גלידת מסטיק ושוקולד צ'יפס עם סוכריות. זה היה טעים. וקניתם לי כדור כדורגל." ראיתי אותך נשאב לשם, חוזר להיות הילד המאושר שפעם היית. היה קל להיסחף איתך לזיכרון הזה מהעבר ולשכוח מההווה. יחד עם זאת, התחושה שאני חייבת להצליח להציל אותנו מהטירוף הזה השתרשה עוד קצת בתוכי והתחזקה. כמו רגע של זום אין לעולם הפנימי שלך, שגרם לי להבין שזה כל כך נחוץ וחסר לך להרגיש ילד. לצאת החוצה מהבית ולשבת לאכול גלידה. או סתם לקנות צעצוע, לשחק במשחק אמיתי שהוא לא אבנים וערמות של חול. כוס אמק. אני שונאת את המציאות שלנו. אני שונאת שאין לי יכולת לתת לך את החיים שאתה כל כך ראוי להם.
חזרת להתחפר בתוך המיטה, הראש נח על הכרית. "אני רוצה שתחזרו להיות יחד" אמרת פתאום, חצי לעצמך, בשקט. החושך לא איפשר לי לראות את הפנים שלך, הנחתי שאתה מתאמץ לא לבכות. למעשה, לא ראיתי אותך בוכה כבר המון זמן. "יוני… מתוקי, לא אמרתי שאני רוצה לחזור לחיות עם אבא. אמרתי שאני רוצה להתרגל לזה שאנחנו בלעדיו… אני מתגעגעת למשפחה שהייתה לנו אבל היא לא תחזור."
"אבל למה לא? למה שלא תהיו יחד? אבא בן אדם נחמד, לא? לפחות רוב הזמן… והוא גר פה קרוב. ואולי את סתם מפחדת. הוא בחיים לא עשה לנו כלום."
דיי. כאן נשברתי. אני מרגישה שאני יכולה לשאת הכל, הכל. את הקושי למצוא אוכל, את הבדידות, את הבית החדש הזה שדומה יותר למחסן עם כל רעשי החולדות וריח הטחב שיש בו. אני יכולה לסבול את זה שהמקלחת הפכה להיות אירוע חגיגי. יכולה להחזיק עבורי ועבורך תמונה עתידית של מציאות שבה יהיה לנו טוב, להחזיק את האמונה הזו שנצא מזה בחיים ויהיה טעם לכל זה. אבל אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאתה חושב שקרעתי אותך מאבא שלך. שאתה עדיין לא מבין למה אנחנו לא איתו בבית הישן שלנו. שבמקום לראות את כל הרוע והאופל הזה שחדר לנו לעולם ולהבין שמולו אנחנו צריכים להתמודד אתה שם את הכל עליי. שאתה עדיין מאמין שהוא בסדר, התמימות שלך והלב הפתוח שלך שוברים אותי. לא יכולה לשאת את האשמה. האשמה שיש בי על ההחלטה הזו לברוח איתך. לשמוע אותך מדבר ככה על אבא, ולהיכנס שוב לוויכוח הזה של למה אנחנו לא יחד.
"כי אנחנו שונים, אבא השתנה. הוא רוצה דברים אחרים והוא מדבר אחרת. וגם אם הוא נראה דומה למה שהוא היה פעם- הוא לא. אבא איננו. והאיש הזה שנראה כמו אבא הוא מסוכן."
אני שומעת את הקול שלי והוא יצא תוקפני מידיי. חזק יותר ממה שרציתי. אני באמת רוצה להיות מכילה עבורך בסיטואציה הזו אבל היא כואבת לי מידיי. הראש שלך מסתובב ממני ואתה שוקע עם הפנים עמוק בתוך הכרית. אולי הגזמתי, כנראה שהגזמתי. היד שלך קפוצה לאגרוף ואני מלטפת אותה ומרככת לך את האצבעות. מבינה שאתה לא רוצה או לא יכול להמשיך להישאר איתי מחובר כשהשיח הזה מגיע.
"לנצח תחשבי ככה?"
"לנצח"
"וכשתמותי- את כן תסכימי?"
הופתעתי מהשאלה. אני כבר לא יודעת מה זה אומר למות. פעם ידעתי מה זה אומר, מוות זה הסוף של החיים, ואין יותר כלום אחריו. אבל היום? איך אפשר לענות על שאלה כזו? שאלת אותה כי אתה מפחד למות? מפחד שאני אמות? או רוצה למות? זאת בדיוק החוכמה שלך שאני כל כך אוהבת- היכולת שלך להפגיש אותי עם השאלות הכי קשות של עצמי, אלו שאני רק מנסה לברוח מהן. בדרכך הישירה והתמימה הצלחת לאתגר אותי. אבל האמת היא שאין לי תשובות… כל מה שנותר לי זה לדמיין ולשער. אז ניסיתי לדמיין ועניתי שכן.
"אבל את בכלל תהיי מתה. אז מה זה משנה לך…" הסתכלת עליי, העיניים שלך שלחו לי חיוך חם וענוג ויצא ממך צחוק חלש. הבטתי בך, מתמוגגת, נמסה מבפנים. רק רצית לספר בדיחה… איך מכל הכבדות הזאת הצלחת להעלות בי חיוך? איך אתה יודע לשאול שאלות נוגעות, ולהעיר הערות במקום. חשבתי לעצמי כמה השיחות שלנו יפות בעיניי, רגעים של אופטימיות ואושר בתוך האפלה החונקת. כמה אתה חכם ומבין ויודע, ואיך בתוך כל זה אתה ממשיך להיות הילד שאתה. הילד שאיבד את אבא שלו ועדיין רוצה כל יום מחדש שאמא ואבא יחזרו להיות יחד. שם הרציונל נעלם ונשארת משאלת לב.
"אני אוהבת אותך ילד שלי" לחשתי לך באוזן. 'ילד'- הדהדתי לעצמי בראש… אתה רק ילד. שלא אשכח. ככה אני רוצה לשמור אותך. עם התמימות והאופטימיות והאמונה שמשאלות יכולות להתגשם. משכת אליך את השמיכה עוד קצת, עד הצוואר. נשכבת במיטה ועצמת עיניים. לקחת נשימה עמוקה פנימה ואז שחררת מילמול כזה של לפני הרדמות, החיוך עוד נשאר לך על השפתיים. התלתלים הכתמתמים נחו על הכרית. אני נשכבתי לידך, כאילו רק לקצת, לרגע, מחכה שתירדם. מתרפקת על הרגע המתוק הזה שעבר, נושמת את הריח שלך פנימה, עמוק לתוכי ומחבקת אותך ברכות.