"אני אוהב להכיר כלבים. כן, אני יודע זה נשמע קצת משונה. אבל אני ממש אוהב לפגוש כלבים, להכיר אותם". היא לא הגיבה. הוא המשיך להסביר בתוך המבוכה שלו, כדי לא לתת לשתיקה מקום. "קצת מוזר, אה?"
היה ברור לו שאם תשתרר בצומת הזה שתיקה, כבר לא תהיה תקומה לדייט. שתיקה תוביל לתחושת זרות ואז לשתיקה ארוכה יותר, ומכאן המצב רק יתדרדר עם מלמולים ותירוצים, עד לסיום חפוז בטרם עת. הוא יישאר מאחור, מובס. חמצמצות הכישלון תלווה אותו מספר ימים, מתוגברת בכעס עצמי. שוב נתפס מוזר, אחר, אפילו קצת מפחיד. קריפי כזה. מאידך, אם רק יצליח להסביר את עצמו, אם ישכיל להקרין את החיבה האינסופית שהוא רוחש לכל הכלבים האנונימיים עוד טרם פגש בהם, אם רק יראה זיק ההבנה בעיניה ואולי אולי אפילו רמז לחיוך, כזה שאומר, אני מבינה, אני יורדת לסוף רגשותיך, אני מבינה מה זה עושה לך, אני מבינה שזו אהבה ליצור שהוא כלב ואחר כך גם לכלב עצמו, האחד. כל כלב. הדיאלוג בפגישה עם כלב חדש. הסקרנות. המבט. שפת הגוף.
לעיתים הוא פוגש כלבים חשדנים או פחדנים. במקרים כאלה נדרש זמן לרכוש את אמונם. הוא פיתח מיומנות ויודע לזהות את תחושות בן השיח על ארבע כאילו ניהלו שיחה על ספת הפסיכולוג. כמעט ולא קרה שלא הצליח להגיע אל ליבו של הכלב ולזכות באמונו.
עם בחורות זה שונה. הן לא הבינו אותו, הוא לא הבין אותן. בפגישות הרבות עם הפסיכולוגית הם ניתחו את הדייטים שהסתיימו בכישלון חרוץ ואת אלה שהסתיימו ללא הכרעה ברורה. נירה, הפסיכולוגית, אמרה שהוא קופץ מהר מדי למסקנות ולא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי, שגם שתיקות בפגישות ראשונות טבעיות כאשר שני זרים מנסים להכיר זה את זה, ובעיקר זה את זו. היא אמרה שצריך זמן עיכול, שרק בסרטים הדיאלוגים תמיד שנונים, זורמים ומתוחכמים. כאשר התווכח איתה, היא נתנה לו דוגמה על ההבדל שבין סרטי פורנו ובין סקס בחיים עצמם. בסרטים הכל עצום ונמשך עד אין קץ, ואילו בחיים הכל יותר סולידי וצנוע. בהיגיון הפשוט ידע שהיא צודקת, אבל בחיים זה היה מסובך. אנשים ונשים, על אחת כמה וכמה, הם יצורים מורכבים, קשים להבנה. הוא ידע שכאשר נופלת שתיקה בינו ובין המועמדת התורנית, הוא משדר לחץ שמלחיץ את הצד השני, והמעגל השוטה מרסק כל משאלת לב וחלום. הרבה נובע מהעובדה שאנשים חיים הווה תאורטי. חציו מושפע מטראומות העבר וחציו מתחזיות וחששות העתיד. חצי ועוד חצי לא מותיר מרווח קיום להווה. במציאות שכזו ההווה הוא קו דמיוני, חמקמק ודהוי שכמעט לא ניתן לזהות. לעומתם, כלבים חיים הווה מתמיד. כל הרגשות פרוסים וגלויים.
ואז היא שאלה בזהירות, "ולך יש כלב?" הרעש הפנימי כמעט גרם לו לפספס את השאלה, והוא שאל בהפתעה "מה? מה שאלת?" "אם יש לך כלב?" חזרה על שאלתה בטון מהוסס. אם היה יכול, היה קופץ על השולחן. שאלה עניינית, שאלה רלוונטית, שאלה של שיחה קולחת, שאלה שמתייחסת לדברים שאמר באופן ישיר ולא מנסה לברוח מהם. אם היה ניתן להקפיא את השאלה באוויר, היה מתקשר מהר לנירה לעדכן אותה בתפנית המרגשת וגם להתייעץ כיצד להמשיך.
תתרכז, אמר לעצמו בראש וכדי להצליח, דיבר אל עצמו בקול של נירה. לשמור על קור רוח הייתה העצה הטובה ביותר שלה. היא חזרה עליה שוב ושוב. אם הוא יתחיל לחגוג בגלל השאלה הקטנה, הוא עלול לחזור בדיוק אל אותה הנקודה – משונה, מוזר, קצת מפחיד. אי לכך, הוא בלע בכל הכוח את השמחה וענה בטון רגוע, "אין לי". ההפתעה ניכרה על פניה. "למה אין לך אם אתה כל כך אוהב כלבים?" הוא הכיר את הדו-שיח, אליו נקלע כבר פעמים רבות. "אני אלרגי לפרווה", ירה את התשובה המביכה.
כיצד ייתכן שבן אדם שכל כך אוהב כלבים, מגיע לעולם הדפוק הזה עם אלרגיה חריפה לשערות כלבים? כמה פעמים כבר צעק על אלוהים, על תודעת העל, על עצמו, על הוריו, על כל מי שאפשר. "אני לא מבינה", היא המשיכה בנתיב המוכר, "אם אתה אלרגי אז איך אתה משחק עם כלבים?" הוא השתדל לא לדקלם את התשובות השגורות כמו שחקן, אבל זה היה בדיוק אותו הטקסט כל השנים. "בחוץ אין בעיה, אבל כשאני נמצא עם כלב במקום סגור אני משתגע. דמעות, גרודים, פריחה, התעטשויות, נזלת, התכווצויות, פרכוסים ועילפון. הרופא אמר שאם לא אשגיח ואמנע מכל מגע עם כלבים במקומות סגורים, האלרגיה הזו עלולה לגדוע לי את החיים". "שמעתי שיש כלבים עם פרווה אנטי אלרגנית", ענתה בקול קטן. הוא המשיך להחזיק את עצמו וצעק בקול גדול בראש פנימה, תרגיע! לאט, לאט. ככה נראית שיחה. "כן", ענה לה. "ניסיתי הכל, פרווה אנטיאלרגנית, זן מיוחד של כלבים כמעט קרחים, ממש הכל. לא עובד. זו אלרגיה של מקצועניים, אף שערת כלב לא עוברת אותה". "של מקצועניים", חזרה אחריו בחיוך. "אתה מצחיק".
הוא לא היה מוכן לזה. התפרצות געשית באזור החזה עם חולשה ושיתוק מערכות באזור הקוגניציה. לא היה לו ברור אם הוא עומד להתעלף על השולחן או לחליפין להתפרץ כמו טיל בליסטי דרך הגג. הרים את עיניו לתקרה, כדי להעריך את עוצמת הפגיעה בתקרה האקוסטית ואם יצליח לפרוץ אותה, או שייחבט וינחת נטול כוחות לכיסא. הוא השתדל להאריך ולהעמיק את הנשימות, כמו בתרגולים. התרכז בצלעות העולות ומשך את הנשימה עוד קצת. חש את האוויר זורם דרך האף והקנה אל הריאות. גם את הנשיפה משך עד שהתרוקנו הריאות לחלוטין. בדיוק כמו בתרגולים. הוא ניצב על צומת דרכים, ונדרש להחלטה גורלית. להיכנע לעומס הרגשי שמציף אותו ולהתפרק לרסיסים. לאחר מכן יגיע שוב תהליך איסוף ושיקום ארוך, או להכיל את הגל העצום, לחוש את ההדף מזעזע כל פינה בגוף ובנפש אבל להישאר עומד, חיוור, תשוש אבל על הרגליים. החליט להחזיק והצליח.
היא אמרה שהוא מצחיק. זו פסגת השאיפות. מחמאת על. נירה תמיד אמרה שהומור בין אנשים ובמיוחד בין בני זוג הוא הבסיס האולטימטיבי. בחור שמצחיק בחורה, על באמת, לא שהיא צוחקת עליו, גם כאלה היו לו, זה חזק. הומור הוא הגירוי האינטלקטואלי הגבוה ביותר, הוא מושך את הבחורות השוות באמת. מבלי לזלזל במראה, כסף, קשרים אבל אין על הומור. זה השפיץ.
"אז איך אתה פוגש כלבים?" החזירה אותו אל בית הקפה. אסף את עצמו, "אני מטייל כלבים כבר שנים, התחלתי בגיל העשרה ואני ממשיך עם זה עד היום. הבעיה שאני צריך שמישהו יוציא את הכלבים החוצה ויקבל אותם כאשר אני מחזיר אותם. זה מסבך את הסיפור. בילדות ובעצם עד עכשיו אח שלי עוזר לי. היה לנו קטע כזה, האחים גלילי מטיילי הכלבים. אח שלי היה בקשר עם בעלי הכלבים, אני עם הכלבים. כולם היו מרוצים. היום, יש לו פחות זמן לזה וגם לי. זו גם לא עבודה מכניסה במיוחד". "אז מה אתה עושה?" המשיכה בסקרנות. השיחה התקדמה והלכה. הרעשים וההצקות הפנימיות פחתו והוא הצליח להתרכז בה ובשיחה.
נטע לוי. זכר בעל פה את דף הפרופיל שלה. נטע, שם עכשווי, צעיר, הולם. ולוי, שם משפחה ותיק, יציב, נינוח. בת 25, סטודנטית בחוג לעבודה סוציאלית. הוא לא אמר לה כיוון שלא היה סגור אם זו מחמאה, אבל התמונה בדף עשתה לה עוול. היא נראתה שם לחוצה, מודעת מעבר למידה. עכשיו כבר הייתה עמוק בשיחה, זורמת ומפזרת חיוכים הולכים ותכופים. היא לא הייתה יפה, אבל היה בה חן כובש, משהו פגיע וחשוף. מישהי שלא מסתתרת ולא שומרת על מרווחי ביטחון. מעין אומץ תמים. עיניים ושיער בצבע חום. לבושה בפשטות. ג'ינס, חולצה פרחונית, נעלי ספורט. ככל שהלך ונרגע הצליח להקדיש עוד תשומת לב לפרטים קטנים. שם לב שהיא מושכת את ה ס' וה ש' שלה. אפשר היה אולי ללכת שולל אחרי רמז למבטא צרפתי קל. אבל משיחות הטלפון והתכתובות שקדמו לפגישה הוא ידע שהיא נולדה וגדלה בקריית טבעון, הרחק הרחק מהגדה השמאלית. זה היה פגם דיבור חינני, שלשמחתו לא תוקן אי אז בילדות בקריית טבעון. אולי לא הייתה קלינאית תקשורת בסביבה ואולי הגננת הרגיעה את ההורים, שזה שום דבר ובטח יחלוף מעצמו. עברו יותר מעשרים שנים, וה ס' וה ש' שורקות להן מעדנות בעת המפגש המיוחד בלב תל אביב. פשטות הלבוש, החיוך עם השיניים הלבנות והבריאות, תאמו את הסיפור שבנה לעצמו. ילדה שגדלה בין שדות, יערות אלונים וטבע שופע.
"אני הולך לגינות כלבים", ענה לבסוף. "ואללה. גינות כלבים". חזרה אחריו בטון תוהה. אזרה אומץ והוסיפה, "אתה קצת מכור שמחפש את המנה שלו במקומות מפוקפקים". הוא הרהר בדימוי ואז אמר לה שבאמת אם הוא לא רואה ומלטף כלבים מספר ימים, הוא הופך לחוץ ועצבני. "אני שואב מהם הרבה שקט ושמחת חיים", המשיך בטון מהורהר. "ואתה פוגש תמיד את אותם הכלבים?" המשיכה את השיחה וניכר שהעובדת הסוציאלית העתידית שבה מגלה עניין רב. הוא הרגיש את נקודת המבט החדשה, וליבו נצבט. ריחם על עצמו שגם בדייט הזה הוא מגיע למקום טיפולי, אבל החליט לזרום ולא להילחם. "גם ותיקים וגם חדשים", ענה. "זה כמו לפגוש אנשים. כיף לפגוש חברים ותיקים ויש התרגשות וסקרנות להכיר כלבים חדשים. לפעמים אני סתם יושב ומסתכל על הדינמיקה בין הכלבים שבגינה. מרתק לראות את ההיררכיה שנוצרת ומה קורה כאשר כלב חדש מגיע או כאשר ראש החבורה נלקח הביתה, וכל המבנה מתערער. יש המון טיפוסים של כלבים. יש כאלה שבאים לנוח, לרוב המבוגרים. הם רובצים ליד הבעלים אדישים לסביבה, ויש את הצעירים והאנרגטיים שבאים להוציא מרץ. אני בעיקר מתחבר לחבר'ה האלה. לפעמים אני ממש מצטרף לחבורה ורץ איתם בגינה". "ובעלי הכלבים לא מתפלאים?" היא שואלת. "לרוב כן", הוא עונה בכנות. "יש בגינה הקבועה שלי כמה חבר'ה שדיברתי איתם והם מכירים את הסיפור. אבל אין לי כוח לספר את ההיסטוריה למען כל ליטוף של כלב חדש. בגינות שאני לא מכיר, ואני סתם נכנס לקבל את המנה שלי, אני מניח שאני נראה להם מוזר, בעיקר אחרי שהם קולטים שאני בלי כלב. אני רואה את המבטים שלהם מחפשים את הכלב הלא קיים של הבחור המשונה. כאשר הם קולטים שאני לבד, הם לא כל כך יודעים כיצד להגיב, אם חס וחלילה אפגע בכלבים או אהיה השפעה שלילית". "כמו הורים לילדים", מלמלה לעצמה. חשב על הדברים שלה ושתק.
"ואתה מקנא?" שאלה בטון אמפטי. "בכלבים או בבעלים?" ענה לה בחצי חיוך. היא צחקה. "אמרתי לך שאתה מצחיק". "תיזהרי", ענה, "אני מתחיל להתמכר למחמאות". הוא היה מופתע מעצמו, עבר מסף קריסה, למצחיק פעמיים ברצף. נירה לא תדע את נפשה כאשר יספר לה. הוא אפילו הצליח לצאת מהשיח הטיפולי, ולחזור לדייט בין בחור לבחורה עם שיחה זורמת. נפלאות דרכי הבורא. "כן", אמר. "מקנא בהם שיש להם כלב שחוזר איתם הביתה, שמח איתם כאשר הם חוזרים הביתה, קשוב למצבי הרוח שלהם, תמיד נכון להרעיף אהבה. כן, מקנא מאוד". חתם.
"את אוהבת כלבים?" העז לשאול אותה. לא רצה לחשוב מה יקרה אם חס וחלילה היא תאמר, לא. זמן רב חלף, אולי מעולם, מאז ניהל שיחה כל כך נעימה וקולחת עם בחורה. פחד שאם התשובה תהיה שלילית הוא לא יעמוד בזה. דחה את השאלה עד כמה שיכול היה להתאפק. הרצון לדעת ומנגד הפחד מתשובה שלילית שיתקו אותו. בסוף זה יצא, זה היה בלתי נמנע. הוא התרכז בשפתיים שלה, מחכה למוצא פיה. ניסה למצוא רמז לתשובה במבע הפנים. אבל היא שמרה על פנים מחויכות לא מחויבות שלא ניתן לפרש מהן דבר. חש את הדופק עולה, יובש בפה.
היא נשמה. האם נדמה לו או שהתשובה מתמהמהת? עלה בראשו תסריט אופטימי, שבו הם יושבים בגינת הכלבים, מלטפים ומשחקים עם באי הגינה. יותר מכך, הם הולכים עם קבוצת כלבים גדולה, מטיילים איתם בעיר. בסוף הטיול היא מפזרת את הכלבים בית אחרי בית. הוא נפרד מהם ברחוב בלטיפה אגבית, עד הטיול הבא. כמובן שגם לתסריט רע נמצא מקום. הם מתאהבים והם ביחד, אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שהיא לא אוהבת כלבים. זה מציק לו. זה מטריד ולא מרפה. עד שאט אט, זה מרעיל ומאכל את האהבה.
"בטח שאוהבת", ענתה. זיקוקי דינור באונה הימנית. נירה הסבירה לו פעם על מבנה ההמיספרות במוח, ועל כך שהוא מקרה קלאסי של המיספרה ימנית דומיננטית. "אני מתה על כלבים". ומיד המשיכה לספר על רוקי הכלב שהיה לה בילדותה. לברדור שחור ויפה, שליווה אותה בכל שנות הילדות עד שמת בשיבה טובה. איזו הקלה. הוא הרגיש משא של משקל אין סופי נפרק. עם כל מילה נוספת על רוקי, הוא הרגיש שהוא נוסק אל השחקים. הוא התגעגע אל רוקי עד לחלוחית בעיניים. הוא הטביע עצמו בעיניים החומות, והרגיש את החום עוטף אותו בשמיכת פוך רכה ונעימה.
"אתה איתי?" שאלה נטע, והוא הקיץ משרעפיו. "אני כל כך דאגתי", אמר לה. זו שוב הייתה אחת מעצות של נירה, אל תשחק ואל תסתיר, תגיד מה אתה חושב ואיך אתה מרגיש. זיוף נחשף בקלות, ובוודאי אצל אדם כמוך. מה הכוונה כמוני? שאל אותה אז. כמוך, במובן של אדם שלא יודע להתחזות. אמרה לו, קבל את זה כמחמאה הוסיפה. אם את אומרת, השיב לה, לא סגור אם יש בזה גם לגלוג מסוים או מחמאה גרידא. מבלבלות העצות. לקחת את הזמן ולא להילחץ ומצד שני לא להסתיר ולשתף. זה לא הולך ביחד. נירה אמרה לו שמערכות יחסים ושיחות בין אנשים הם דברים מורכבים. הוא אמר לה, שנמאס לו לשמוע על דברים מורכבים. הוא רוצה פשוט. זמן הפגישה הסתיים ונירה אמרה שהם יחזרו לזה בפגישה הבאה.
"מאוד פחדתי שאולי את לא אוהבת כלבים. מאוד פחדתי", חיזק. המתינה קצת והשיבה בקול רך, "אין מה לפחד".
באחת קמה ואמרה, "אני צריכה ללכת. יש לנו דייט מחר בערב בגינת הכלבים בשכונת נווה צדק. מכיר?"
הוא התקשה לעקוב אחר השתלשלות העניינים המהירה. "מה? מה?" שאל.
"מכיר את גינת הכלבים בנווה צדק?" ירתה במהירות.
"כן, מכיר", ענה.
"אוקיי, מחר בשבע בערב", חתמה בחטף. "ביי. היה כיף", זרקה תוך כדי הליכה לדלת בית הקפה. מהרחוב נופפה לו לשלום.
הוא נותר המום. מנסה לעכל את שהתרחש זה עתה. התחיל מהסוף, יש לי דייט שני. נשם עמוק וחזר בראשו, יש לי דייט שני עם נטע לוי. נטע לוי, בחורה מתוקה, בחורה רגישה, בחורה שיודעת לצחוק, שיש לה ס' וש' שורקות, חיוך גדול וחם, ויודעת להקשיב ואוהבת כלבים. כן, אמר לעצמו, אוהבת כלבים. פשוט בחורה נורמלית וחמודה שאוהבת כלבים. אבל מה היה לפני כן? שאל את עצמו. לא יודע, ענה בכנות. לא הבנתי מה קרה, לא יודע למה היא הלכה ככה פתאום באמצע הפגישה. זה לא שאמרתי משהו פוגע או מפחיד, מה עוד שהיא קבעה לנו דייט שני. זאת אומרת שהיא רוצה לפגוש אותי שוב. לא יודע, לא יודע, לא יודע צעק בראש. אבל גם לא אכפת לי אמר לעצמו בקול יותר רגוע, העיקר שיש לנו דייט מחר. הוא שילם את החשבון, כולל תשר ויצא אל הערב החמים עם חיוך גדול, מחשב שעות עד לשבע בערב.
לפתע התגנב ספק, חשב שהרבה זמן לא היה בגינת הכלבים בנווה צדק ואולי דברים השתנו, יתכן והגינה הוזזה למיקום אחר בשכונה. הוא ידע שהמחשבה לא תניח לו, היא תהפוך לכדור שלג שיקבור תחתיו את שלוות נפשו, שינת הלילה וכל דבר אחר. הוא החליט ללכת לנווה צדק לבדוק. הערב הנעים, הזמין הליכה ברחובות העיר. תל אביב נראתה לו מפויסת ורגועה לעומת היומיום הגועש, הלחוץ, האגרסיבי שהכיר. הוא פסע לאורך שדרות רוטשילד, צפה במבט אוהד באימהות והאבות הצעירים עם הילדים, בזקנים הישובים בספסלים מפשירים מקור החורף טרם יגיעו ערבי הקיץ הלחים והמעיקים, התעכב פה ושם לומר שלום לכלב מזדמן שניגש להריחו. תהה, האם אפקט נטע משפיע כל כך מהר, כל כך חזק? האם כך חיים האנשים הנורמליים? המפגשים היומיומיים שלו עם הרחוב היו סוג של מלחמה, הוא חש שילוב חומצי של טינה ופחד כלפי ההולכים מולו. כל אחד ואחת נראו לו מוצלחים ממנו. הוא בנה להם סיפורי חיים במטה קסם. חיים נפלאים מלאי הרמוניה, זוגיות ואהבה. ראה עצמו בעיני רוחם, גלמוד, נידף, חסר תועלת וכיוון, גמלוני בשיח ובתנועה. הוא כעס על היהירות וההתנשאות שלהם כלפיו ועל האושר המתוק שנפל בחיקם. הוא היה חוזר לדירה מלא משטמה כלפי מאן דהוא שהביט עליו במבט שנראה לו עקום או כנגד אישה שהעירה לו ששרוכיו פרומים. אירועים פעוטים יכלו לטלטל את שגרת יומו, ולהביאו לידי החלטות דרמטיות. פעם, הפר חוזה של דירה שכורה ועזב תוך קנס כבד, כיוון שיו"ר וועד הבית נזף בו על שהשאיר את דלת הבניין פתוחה בזמן שזרק את הזבל. האיש דיבר כאילו הכין את הנאום מראש. הוא דיבר על גנבים ואנסים שעלולים להיכנס לבניין. אחר כך דיבר על מחוסרי בית שעלולים להתנחל בלובי הבניין ואי אפשר יהיה לסלקם. מי יסלק אותם? צעק, אתה? פנה אליו במפגיע, ואז גם ענה, לא! אתה לא תסלק אותם, אתה תפנה לוועד שיסלק אותם. אתה תתלונן, תתקשר אלי בבוקר ושוב בצהריים. כאשר תחזור בערב ועדיין תראה אותם פה, כבר תתעצבן ממש. אתה תצרח לי בטלפון ותבוא אלי לדירה. הוא הרגיש שאינו יכול לראות את האיש יותר, ואם זה יקרה הוא עלול להתפרץ בצורה אלימה כלפיו או לחליפין להזיק לעצמו. לנירה היה הרבה מה לומר על התחושות הללו.
אבל הערב היה שונה. הוא היה נינוח, לא חש שכל השדרה ממוקדת בבחור הצעיר והמוזר שפלש למרחב הציבורי, משבית את השמחה והשלווה של הכלל. חש שהוא עוד אחד מההמון לא יותר ולא פחות. היה לו נוח בתחושת האנונימית ובהרגשה שלא כולם צופים בו ומייחלים להסתלקותו.
חצה את נווה צדק והגיע אל גינת הכלבים בקצה השכונה.
הגינה הייתה בדיוק כפי שזכר אותה. בגינה התרוצצו מספר כלבים והבעלים ישבו על מספר ספסלים מפוזרים בגינה ובהו במסכמי הניידים. הוא לא ידע מה ייצפה לו פה מחר בשבע בערב ולא ניסה אפילו לשער במה מדובר. המחשבה המנקרת נרגעה והשקט שב. נשם עמוק.
למחרת בבוקר קפצה פתאום מחשבה חדשה, ומה אם יש יותר מגינת כלבים אחת בשכונה? הוא בילה שעתיים בטלפון עד שהשיג את המחלקה המתאימה בעירייה. פקידה עייפה נאלצה לאשר לו שלוש פעמים שזו גינת הכלבים היחידה בנווה צדק.
–
הגיע לגינת הכלבים כבר בשש וחצי. מרחוק ראה את נטע טורחת בגינה על שולחן חגיגי. הלב זינק לשמיים והשמחה לרקיע. הוא היה מוכן גם לתרחיש אחר. הגינה ריקה והוא מחכה לנטע עד בוש, עד עשר בלילה וחוזר הביתה לבד, לבד, לבד. תוהה אם הדייט אתמול היה רק תעתוע והזיה. הכריח את עצמו להסתובב והתרחק מהגינה, למרות הסקרנות שהטריפה אותו. במהלך היום קבע עם נירה פגישה דחופה. היא פינתה שעה בלוח העמוס שלה, וקיבלה אותו כאשר הסביר לה בטלפון במה עסקינן. נירה שמחה מאוד לשמוע על מאורעות אמש. קלט את זיק שביעות הרצון כאשר סיפר לה על היישום המוצלח של העצות שלה. היא השביעה אותו, לקחת את הדברים לאט, לא להיסחף, לא לפחד ולא להפחיד את הבחורה. מהיכרותה איתו, התעכבה מספר פעמים על כך שלא יקדים. הוא כבר התעצבן אבל היא התעקשה שיבטיח לה לא להקדים. בסוף הבטיח, אבל לקראת ערב לא התאפק והקדים.
בשבע בדיוק חזר לכיוון הגינה. ככל שהתקרב לפינת הרחוב, גברה ההתרגשות, יובש בפה, צימאון כבד, דופק מואץ, בטח אדמומיות בפנים או להפך חיוורון עמוק. כאשר עבר את פינת הרחוב, ראה.
מראה קסום. סצנה שלקוחה מסרט איטלקי משנות השישים. נטע עמדה במרכז הגינה, לבושה בשמלת ערב חגיגית, יפה, כן לגמרי יפה, מחייכת וזוהרת. לצידה ניצב שולחן קטן עם מפה לבנה, אגרטל פרחים במרכזו, שני כסאות, שני נרות, בקבוק יין ושתי כוסות. בגינה היו עשרות כלבים. רצים, קופצים, נובחים, נרגשים, חשים שמדובר בערב מיוחד במינו. סביב הגינה נשענים על הגדרות עמדו בעלי הכלבים משוחחים או שקועים בענייניהם. כאשר נכנס לגינה הושלך הס וכל המבטים התמקדו בו. הוא התקדם אל נטע ולא ידע אם רגליו יחזיקו מעמד. חלק מהכלבים התקרבו אליו, הוא פרס ידיים, ליטף ראשים מבלי להסיר את עיניו מאלה של נטע. מגע הפרווה, לשון מלקקת, או כלב רץ שהתחכך ברגליו עוררו את כוחותיו. משהו חד פעמי וקסום עמד באוויר. הוא הושיט את ידו אל נטע, וכאשר אחזה בה הרגישה ברעד שטלטל אותו. "איך עשית את זה?" מלמל. "בקטנה", השיבה, "אני בוועד השכונה ויש פה קבוצת וואסאפ של בעלי הכלבים, אז פשוט הזמנתי אותם והם באו". "ככה סתם?" שאל כלא מאמין, דמעות סוררות נקוות בזויות העיניים. "כן, ככה סתם". השיבה בצחוק.
סוף.