המלך שהיה – שחרית ארציאל
זה מתחיל, כמו כל כך הרבה דברים אחרים, בכלי נשק. חרב, ליתר דיוק. חרב שהאגדות עליה התחילו רחוק רחוק מכאן. לא רחוק בשטח כמו שרחוק בזמן – מאה שנים אחורה, מאתיים, והגלגל ממשיך להסתובב לו. האלף השני נגמר. האלף הראשון רק מתחיל. מאה עוברת ועוד אחת. הנה, תעצרו בדיוק שם, ברגע הזה. בין גבעות מוריקות בארץ שעדיין לא קיבלה את שמה לשמש שוקעת במערב, הנה אגם.
הנה האגם. האגם היחיד שיש לו חשיבות כלשהי. האגם היחיד ששמו ינשא בעתיד בפי כל. ומתוך האגם הזה צצה יד, גלי תכלת חיוורים מתנפצים סביבה ומתיזים פיסות מים זעירות לאוויר. זו יד נשית בבירור, גם אם היא אוחזת בחפץ לא נשי בעליל – מטר וחצי של פלדה מושחזת וידית עטופה בעור. שם חרוט לאורך המתכת באותיות קלטיות עתיקות: אקסקליבר.
מול האגם כורע גבר בשריון מוכתם בדם, שיערו בלונדיני או שחור או חום, זה לא משנה. הוא גיבור צעיר שמעצב את ארצו מחדש במו ידיו ודואג למורשת שלו לא פחות ממה שהוא דואג לאשתו, ואולי אפילו יותר. הוא נשבע להשתמש בחרב רק לטוב, לטוהר. רק להגנה. נדמה שהיא לוחשת את שמו כשהוא סוגר את ידו סביבה באחיזה הדוקה. ארתור. המלך. ארתור.
ארתור נשבע לעולם לא לעזוב את אקסקליבר. הוא לא עוזב אותה. גם לא כאשר אשתו בוכה על השלום שאיננו ומתחננת לפניו להניח אותה, שלא יפתח בעוד מלחמה בעזרתה. הוא לא עוזב אותה גם כאשר מורדרד – בנו הממזר, או אולי אחיו למחצה, או בכלל בן דודו – משסף את גרונו והוא צונח על הקרקע, דמו שרשרת של אבני אודם סביב צווארו. חבטת הנפילה שלו מרעידה את ההיסטוריה עצמה. אנשים רגישים במיוחד חשים בה נעה ברגע הזה, מתעצבת סביב המוות האדיר של ארתור כמו נהר סביב צוק.
העולם משתנה בין הרגע בו ליבו של ארתור פועם בפעם האחרונה לבין השנייה בה הוא מפסיק. הצללים הופכים כהים יותר, העצים לירוקים פחות, הטעם דוהה. הדבר היחיד שנותר כשהיה זו החרב, שארתור אוחז בחוזקה בידו הקפואה. מגוון אנשים טוענים שבנשימת אפו האחרונה, דמו עדיין נשפך לחלל הפעור בגרונו, ארתור נשבע לשוב. האגדה מספרת שהוא תוקע את חרבו בסלע ומבטיח שרק מלכה האמיתי של בריטניה יצליח לשלוף אותה.
כולם טועים. ארתור אינו אומר מילה – קשה לדבר עם גרון משוסף. הוא רק קורס על הקרקע, ידיו לופתות את אקסקליבר גם כאשר דמו מפסיק לזלוג וריאותיו מפסיקות לנוע. בלית ברירה הם נקברים יחד, אגדה וחרב, ונטמנים תחת עץ אלון. על יד גבעה מכוסה עשב ירוק ועלי שלכת אדומים קבר מסומן באבן אקראית. היא חקוקה באותיות שלא ישרדו: כאן נטמן ארתור, המלך שהיה ושעתיד לבוא, והחרב אקסקליבר. מי יתן וישובו כשהזמנים יזדקקו להם.
אולי שם מתחילה האגדה, בנקודה הזו בזמן. אולי זה סתת בעל יד קלה מדי על מילותיו או אביר מתייפח שלא יכול לדמיין חיים ללא מלכו. אולי זו יד מכוונת גבוהה יותר, שנותנת משמעות למילים חסרות כוונה. אין זה משנה. השמועה עושה מה ששמועות עושות ומתפשטת, אוספת איתה רעיונות חדשים בכל מקום בו היא עוברת. הם נדבקים אליה כמו אבק הנדבק לשולי גלימה הנגררים ברחוב וממשיכים איתה הלאה, עד שבלתי אפשרי להבחין היכן הם מסתיימים והיכן האמת מתחילה.
עונות רבות עברו על הארץ שבקרוב תקבל את שמה ועל האלון מעל הקבר בטרם יגיע שוב אדם אל הגבעה. עונות רבות מספיק לאוסף עצים להתפזר סביב ולכיתוב להישחק מעל לאבן חשופה לרוח. עד שיום אחד, על אדמה זרועת עלי שלכת, אביר כרע בתפילה. הוא הצמיד את ידיו זו לזו ושיחרר שם לחלל האוויר.
גם ג'ון היה גיבור שרצה לגאול את ארצו – הפעם ממלחמות הירושה שסערו בה – והוא בהחלט התכוון לעצב אותה מחדש במו ידיו. ידיו של ג'ון אמנם היו פחות מוכשרות לכך מכל ידיים אפשריות, אבל הוא יקרע לגזרים את בריטניה בטרם יתן למישהו אחר לאחד אותה.
"בהגנה," לחש ג'ון אל עץ האלון, "בטוהר, בטוב. אני אשרת אותך נאמנה, מלכי."
ג'ון, בן בנו של אביר השולחן העגול, היה מוכן לשרת את המלך עוד בטרם ידע להחזיק חרב. לא שינה לו כלל שהמלך היה קבור, לא נוכח או חסר כל עניין בבריטניה, בהתחשב בכך שלא שכן יותר בארץ החיים. המלך רצה ממלכה מאוחדת, וג'ון, שגודל להיות אביר נאמן, התכוון להגשים את משאלתו. הבעיה הייתה שהעולם לא הסכים לציית לג'ון, תקלה שהוא היה בטוח שארתור עצמו מעולם לא נתקל בה.
"אני זקוק לעזרתך, ארתור, מלכה האמיתי של בריטניה." זה לא היה המצב לו הוא היה אוחז בחרבו של ארתור, החרב שהעניקה לו את ניצחונותיו המרהיבים באמת. החרב של המלך האמיתי. לו הייתה לו החרב הם לא יעזו לפקפק בו, הוא ידע את זה.
ארתור. לחשה הרוח לאוזניי הרגישים. מיותר לציין שג'ון לא היה אחד מהם. המלך. ארתור.
"הארץ שלך מתפוררת לגזרים. המורשת שלך מושמדת. האחדות איננה, ובקרוב גם הכס. אנחנו לעולם לא נשרוד בלעדייך." ג'ון שמע את סיפורי הקרבות של ארתור מאז היה פעוט שאצבעו בפיו. ארתור, מלכו של סביו. ארתור, מייסד האבירות. ארתור, המלך.
הרוח שמרה את מילותיו ונשאה את תוכנן הלאה, אל עץ אלון במרחק ארבע רגליים. הוא היה גבוה וגאה אך נמוך משאר חבריו. האבן תחתיו לא הייתה גדולה כמו האבן מולה כרע ג'ון בשריון נוצץ, השמש שוקעת מאחורי גבו. אבל המילים חלחלו הצידה ולמטה, במורד האדמה אל קבר רדוד ותכריכי קבורה רקובים למחצה.
"הם זקוקים למלך." לחש ג'ון, דמעה מפלסת את דרכה דרך פרצופו המאובק. "הם זקוקים לך, ואתה לא שב. ואם לא תעשה כאשר הבטחת, האם לפחות לא תיתן לי למלא את מקומך? אני יודע שאני לא ראוי, אבל אני כל מה שנותר."
לא נשמעה תשובה. ארתור היה קבור מתחת לחמש רגליים של עפר ואבן שהזמן שחק את חקיקתה.
"אני אעשה כל מה שצריך, אך אני זקוק לעזרה, לטענה… חרבך, המלך? בבקשה? כל עזרה. כל עזרה…" הנואשות צרבה את קול של ג'ון ואת פני השטח והייתה עמוקה מספיק כדי שגם האדמה תהיה מוכנה לבכות.
אבל מעבר לכך שארתור היה מת, הוא גם נשבע לא לעזוב את חרבו. והייאוש של גבר צעיר עם משאלה שלא ידע כיצד להגשים בעצמו לא הייתה סיבה מספקת כדי לשחרר את ידו מהאחיזה ההדוקה שלה.
"בבקשה, המלך." דמעות התנפצו עכשיו על הדשא, "בריטניה זקוקה למנהיג. בריטניה זקוקה למלך. היא זקוקה לך, ארתור." הקריאה חלחלה עמוק מספיק כדי להצית זיק בלב קמל, ששכן בכלוב צלעות קורס.
ארתור, המלך, ארתור.
הרחק בתוך האדמה, ניצוץ עבר בגופתו של ארתור.
כשהשמש שקעה לבסוף ג'ון קם, שריונו הרעש היחיד באפלה, ופנה להפוך לרודן הבא של בריטניה. הוא לא ידע שהוא יקבל את מה שרצה, גם אם לא בצורה בה דמיין שזה יתרחש. הוא יעצבן מספיק את השבטים שסערו לאורך הרמות כדי שהם יתאחדו נגדו ויביסו אותו. כשהוא ימות, לבריטניה שוב יהיה מלך.
יש שביטים למותם של נסיכים, ולפעמים יש שביטים לקבריהם של מלכים. או כך לפחות טענו האסטרולוגים המלכותיים של ריצ'רד לב ארי. החוזים בכוכבים נשבעו שהשביט שפילח את שמי בריטניה הוביל אותם ישירות לקברו של ארתור. הם לא טעו לגמרי. הכיוון הכללי היה נכון פחות או יותר, אבל זה כל מה שהיה להם. למזלם, ולמזל ראשיהם, השמועות הישנות היו מדויקות הרבה יותר, והובילו לגבעה אחת בלבד מעבר לגבעה הנכונה.
ביעדם, ריצ'רד השכים עם שחר, יותר כדי להקדים לחזור לנוחות ארמונו מאשר מתוך להט דתי. אציליו התנו את קיומו של מסע צלב בתפילה לארתור – בזבוז משאבים רב כל כך היה חייב לקבל אישור מסמכות עליונה יותר – וריצ'רד לא התכוון להיכנע. מוות, ביזה ובתולים של מגוון נערות צעירות מדי היו מונחים על הכף. אך הדבר הכעיס אותו. לאנגליה לא היה מלך אמיתי מלבד ריצ'רד עצמו.
אנשיו צפו בו פונה אל הגבעות וכורע על ברכיו בחוסר רצון בדשא חסר האבנים. זה היה מחזה ראוי לציור – צליין כורע על ברכיו בתחינה, שיערו מתנופף ברוח הקלה וענפי עץ מטילים עליו את צילם. אבל ריצ'רד פקפק בכך שזה קברו של ארתור. איפה האנדרטה, איפה ההנצחה? משהו היה אמור לשרוד. מלכים לא פשוט מתפוגגים חזרה אל האדמה כמו שאר האנשים.
אבל הוא היה במקום הנכון, פחות או יותר. האסטרולוגים שלו עשו את מלאכתם נאמנה, גם אם לא באמצעים שהיו אמורים להשתמש בהם. הוא לא היה רחוק מקברו האמיתי של ארתור. עץ האלון הנכון היה במרחק של גבעה אחת בלבד עד לפני מספר שנים, אז נפגש עם גרזנו של איכר רעב וחורף לא סלחני.
חורפים הם חומר לאגדות רק עבור אנשים שמעולם לא נאלצו לשרוד אותם.
"המלך ארתור," אמר ריצ'רד בשקט מעורבב בכעס. הוא מעולם לא כרע בפני אדם אחר, גם לא בפני אדם מת, אך הוא היה מסוגל לדבר אליו כאל שווה. ארתור היה בעבר מלך, גם אם היה מלך ללא אנדרטה. "בדרכך אני הולך, ואת רצונותיך אני מגשים. הניצחון על הכופרים קרב, ולברכתך אני זקוק כדי לסיים את המלאכה."
גלימתו האדומה של ריצ'רד השתרכה מאחוריו כמו הייתה דמם של האנשים שהרג. לאדם הפשוט יש משאלות פשוטות: גג מעל לראש, אוכל בבטן, לראות שחר נוסף. משאלותיהם של מלכים אינן שונות, רק גדולות יותר. יותר אוכל, יותר שטח, יותר מתים בשם שאיפותיהם. ריצ'רד רצה הכל, ולכן בליבו קינן החשש העז שארתור רצה את כל זה לא פחות. שאולי הוא עדיין רוצה את זה. שאולי הוא רוצה את זה מספיק כדי לקום ולקחת.
"אם דבר לא יתרחש, אראה זה כסימן לברכתך את מלכותי על אנגליה ובקרוב על הארץ כולה." הוסיף ריצ'רד בהקלה, רק כדי להיות בטוח. עלה ריחף באיטיות אל הקרקע, נישא בספירלות על גבי הרוח עד שנחת בעדינות על הדשא. ריצ'רד אפילו לא טרח להפנות את ראשו כדי להביט בנפילתו. עלה נוסף נפל, ואחריו עוד אחד. צללים חלפו על הארץ, רוח שיחקה ביניהם ושילחה אותם לכיוונים בלתי אפשריים.
לבסוף ריצ'רד קם, הפנה את גבו אל עץ האלון והרים את ידיו בהכרה לכיוון אנשיו. "ארתור אמר את דברו," קרא בקול רם אל הקהל שהמתין לו. "משימתנו רצויה בפני מלכה האמיתי של אנגליה." המילים היו אפר בפיו. הוא היה מלכה האמיתי של אנגליה ולא אף אחד אחר.
אנשיו פרצו בקריאת אישור ספונטניות – צעקות עידוד, מחיאות ידיים, קריאות המלך. כל כך הרבה קריאות עד שהן נשמעו בכל האזור. כל כך הרבה קריאות עד שחלקן נישאו מעבר לגבעות ועשו את דרכן מבעד לשכבות של דשא, אדמה ואבן.
המלך, אמרו הקולות. ארתור. המלך.
ריצ'רד לב ארי שב אל ארמונו ומשם לארץ הקודש, אך לא מימש את משאת נפשו ולא הצליח לכבוש את ירושלים שלו. במקום הוא עזר לעורר את הדבר ממנו פחד יותר מכל.
המלך.
עמוק בתוך אדמתה המוריקה של סקוטלנד, ליבו של ארתור פעם פעימה יחידה.
לא הרשו לפרד לקבור את בנו בחצר הכנסייה. הנער לקח את חייו כשבאו לגייס אותו למלחמה ויש חטאים שהאל, או לפחות שלוחיו, אינם סולחים עליהם. במקום פרד נשלח עם הגופה אל מחוץ לגבולות הקרקע המקודשת, אל השדה.
אחיו, בנו הבכור של פרד, כבר הלך למלחמה ולא חזר. בן דודו עשה אותו הדבר, וגם חברו הטוב ביותר, הבן של השכנים, הילד מהחווה ליד. כולם לא חזרו. והילד שמע את הסיפורים – הזוועה, האימה, הדם – וידע שבסוף יגיע תורו. הוא היה עדין, איטי. ילד שלא הפסיק לחייך מהרגע שנולד ואהב כל פיסה בחייו המשעממים. הוא אהב את השדה, את הכבשים, את הבגדים שהצמר שלהן הפך להיות, והיה מאוהב בנערה מהצד השני של השביל. הוא כבר התחיל לבנות בית כדי להציע נישואים. ואז באו חיילי המלך.
הפקודה הייתה ברורה וקבועה כמו גובי המיסים – חיילים לצבא המלך למלחמה נגד צרפת. בנו של פרד התחנן על ברכיו לא ללכת ודמעות זלגו מעיניו כשקיבל את הפקודה. אבל המגייסים פטרו אותו בצחוק ובזלזול, בטענה שבצבא יעשו ממנו גבר. האיום הזה שבר את הנער יותר מכל. למחרת מצאו אותו תלוי באסם, מכתב הגיוס לצבא המלך מקומט בידו.
וכך המלחמה גזלה את בנו השני של פרד.
הכומר סירב לקבור את הנער בקרקע מקודשת – הוא התאבד, ונשמתו הייתה שייכת לגיהנום – אז פרד חפר את קברו במו ידיו בשדה מחוץ לכפר. בין עץ אלון לגבעה אלמונית עפר מעורבב בדמעות נערם מסביב לחור פעור בקרקע. ידיו של פרד העלו שלפוחיות ואז נטפו דם, אבל בסופו של דבר הקבר היה חפור וגופתו של בנו הורדה לתוכו בעדינות.
פרד כרע על הקרקע לידו, מביט בפנים האהובות בפעם האחרונה. "הילד הקטן שלי." לחש, פניו יבשות. כבר לא היו לו דמעות. "מה נעשה בלעדייך? אמך מסרבת לקום מהמיטה. אני לא מסוגל לעבד את כל האדמה הזו לבדי. החווה הייתה אמורה לעבור אלייך ואל הילדים שלך. ועכשיו…" ועכשיו העתיד היה אבוד. "הם לקחו את כל בניי. את כל משפחתי ועתידי. מתי המלחמה הארורה הזו תיגמר? רק כשהם יסיימו לשחוט את כולנו?"
המלחמה תיגמר בקרוב, אבל פרד לא ידע את זה. פרד גם לא ידע שהיא תזכה בשם מלחמת שבע השנים ותהיה רק הקדמה למלחמות שעוד יבואו.
פרד הרכין את ראשו והצמיד את ידיו המדממות זו לזו, שרווליו הקרועים מרפרפים סביב מפרקיו השדופים. "המלך נחוש בדעתו לגרום לכולנו להיהרג בקרב או לרעוב תחת גובי המיסים שלו." דם טפטף מידיו מטה מטה, צובע גבעולי דשא באדום ומחלחל מעבר להם. "אנחנו זקוקים למלך אמיתי, מלך ששם את טובת אנשיו לפני טובתו האישית."
הוא נותר בכריעתו ובהה בפניו של בנו עוד רגע אחד, חוקק את הפנים האהובות שאינן עוד על לוח ליבו. טיפת דם מידיו מצאה את דרכה בין רגבי אדמה ומעבר להם. עוד אחת הצטרפה אליה. לבסוף פרד קם באנחה שהדהדה בשדה והתחיל לגרוף עפר אל הקבר.
המלך. המילה רטטה מטה, מפלסת את דרכה בין שורשים לחלקיקי עפר, עוברת במסלול שדמו של פרד התווה.
המלך המילה נתלתה על קצה שורש, ליד טיפת דם בוהקת. הטיפה נותרה שם עוד רגע אחד ואז נטפה מטה, נושקת לעצם יבשה. עוד טיפה באה בעקבותיה ונחתה על כלוב צלעות חלול. ואז עוד אחת ועוד אחת, עד שחופן טיפות אדומות נזרו על פני עצמותיו של ארתור כמו זהרורי גחליליות בחשיכה. הקול בא בעקבותיהן. המלך האמיתי. הוא לחש. המלך. המלך.
לא כל כך עמוק בתוך האדמה, ממש מתחת לרגליו של אב שקבר את בנו, ארתור פקח את עיניו.
"הוא לא בא! הוא לעולם לא יבוא!" זה היה קולו של מאמין שנכווה.
זה היה קולו של המאמין הצעיר מכולם. נער בן חמש עשרה שנשלח בעזרת צירוף מקרים, ואולי כוח מכוון יותר, אל הכפר בו פרד קבר את בנו ואז נקבר בו בעצמו. כמו משפחות רבות גם משפחתו של סם ברחה מאיימת ההפצצות שמלחמת העולם נשאה בכנפיה אל לונדון. אבל זה לא היה מספיק מהר – הגרוע מכל כבר קרה.
"המלך ישוב. הוא הבטיח שישוב." אמר קול מבוגר יותר, אביו של הקול הראשון. משפחתם החזיקה מסורת ארוכת שנים שהגיעה, לטענתם, עד ימיו של ארתור עצמו. "המלך יציל אותנו."
הצחוק של הנער היה חד, שבור, אגרוף מכוון למראה ומוכן להיפצע. "אתה חייב להפסיק להאמין שיום אחד מישהו יבוא ויציל אותנו. זה לא קורה. מלכים לא באמת קמים מקברים כדי להציל את הראויים."
על סם נאסר להתגייס למלחמה שתהפוך במהרה למלחמת העולם השנייה. אביו לחם בגרמנים במלחמת הגדולה ולא הצליח לשכוח את זוועות השוחות, בהן נשא את שמו של ארתור על שפתיו כמגן נגד המוות. שכן הם היו צאצאיו של לנסלוט – האביר שבגד בארתור והביא למפלתו – ולקחו על עצמם את החובה לחכות למלך דורות אחרי דורות. וכשהמלך ישוב, כי הוא אכן ישוב יום אחד, הם יהיו שם כדי לקבל את פניו.
"זה שהם לא עשו את זה לא אומר שיום אחד זה לא יקרה."
"אתה יודע כמה מטורף אתה נשמע?" זו לא הייתה בדיוק צעקה. יותר קול שמנסה לא להישבר לבכי. "קסם לא קיים. מלכים לא קיימים יותר. בטח לא מלכים שבאים לעזור לנו. אלו יהיו ידינו שיצילנו אותנו, או אף ידיים."
"לפעמים," השיב אביו בקול עצוב, "הידיים שלנו עצמנו אינן מספיקות, ואנחנו חייבים לקוות למשהו חזק יותר מהן."
"אז איפה הוא היה עד עכשיו? איפה הוא היה במלחמה הגדולה?" שאל סם בכעס. איפה הוא היה כשהאב שמדבר עכשיו על תקוות התעורר בזעקות מסיוטים על גז בגרונו? איפה הוא היה כשאמו של סם עזרה לחלץ פצועים מהריסות פצצה ונהרגה בעצמה באש?
"כנראה ימים אפלים יותר עוד לפנינו. אבל אנחנו צריכים להאמין שהוא ישוב, סם. אחרת זה לעולם לא יקרה." דורות של כפרה. דורות של ציפייה. הוא לא יהיה האדם לשבור אותן.
"ארתור הוא רק אגדה. מיתוס. הוא לא מלכה האמיתי של אנגליה. הוא מעולם לא היה. אתה רוצה שהמלחמה הזו תיגמר? אתה רוצה לחזור ללונדון, אבא? צריך לפעול בשביל זה. אמא ידעה את זה. היא מתה בגלל זה. אתה לא זוכר מה היא הייתה אומרת? תקווה היא לא יותר ממשאלה אם אתה לא פועל כדי לממש אותה." ואז נשמעה טריקת דלת כשסם פרץ מהבית אל השביל.
הגבר המבוגר נאנח וטמן את ראשו בין ידיו. סם חשב על מלחמה כעל דרך לשנות את העולם. אביו ידע שהמלחמה משנה קודם כל אנשים. "ארתור," הוא לחש לחלל הריק בין כפות ידיו, "אם אתה באמת קיים, אני חושש שזה הזמן. אם לא תבוא עכשיו… אני לא בטוח שיהיה עולם להציל."
מילותיו גלשו דרך החלון, זלגו מעבר לשביל והתגלגלו על פני השדות. הן עקפו שורת מכוניות חונות, חופן של עצי אלון ושביל משובש ושקעו מטה, אל האדמה.
ארתור. השם פילח דשא, עפר ושנות היסטוריה עד שמצא את ליבו הפועם למחצה של המלך. הוא נשזר בין העורקים ושלח פעימות אנרגיה לעצמות הישנות. המלך. ארתור. המלך. בשר התגבש, עור נעטף, שיער גדל במהירות ושרירים נוצקו חזרה לתבנית מוכרת.
מלכה האמיתי של בריטניה.
עיניו היו פקוחות כבר עשורים, ליבו פעם כבר מאות, ועכשיו סוף סוף הכל התחבר. עצמות התאחו, מפרקים חרקו כששבו למקומם הראוי. באפלת האדמה ארתור נשם לראשונה זה אלף חמש מאות שנה וידו התעוותה. אצבעותיו גיששו ומצאו מגע מוכר של מתכת עטופה בעור. אקסקליבר. אקסקליבר שלו. הוא אחז בה, מצמיד אצבעות שצימחו זה עתה בשר לניצב, והתרומם. ארתור ידע רק דרך אחת לחיות – קדימה. או במקרה הזה, למעלה. בתחרות בין ארתור לעפר, העפר הפסיד, ובגדול.
בעוד מאות שנים, ואולי אלפים, ארכיאולוגים יחפרו את קברו של ארתור ויתהו על הממצאים. ליתר דיוק, הם יתהו על חסרונם. שכן גופות אינן מטפסות בכוחות עצמן אל מחוץ לקבר שלהן ופשוט מתחילות לצעוד. אבל זה בדיוק מה שקרה בין עץ אלון לגבעה אקראית ערב שקט אחד. איש לעולם לא יגלה שמיתוסים מתחילים ונגמרים בקבר הזה. שמלך זעק את זעקתו האחרונה ושב מהקבר הזה.
השמיים בערו באדום שקיעה כשהמלך כשל אל החלק העליון של השדות. פרט לכפר במרחק הנוף היה מוכר, זהה לקווים שהותיר מאחוריו כשמת. ארתור הרים את חרבו אל המבנים, אל הקריאה, והתחיל לצעוד. האוויר נעשה צלול יותר ככל שהלך, העצים ירוקים יותר, השמיים כמעט דיממו צבעים. דשא נרמס תחת כפות רגליו היחפות של ארתור ומלבושיו השחוקים נדו ברוח בלתי מורגשת. למרות הזמנים שחלפו בני עמו היו מזהים אותו מיד – היציבה הבטוחה והעוצמה שקרנה מגופו עדיין היו שם. והוא עדיין אחז את אקסקליבר בידו. הוא עדיין נשא את החרב שרק מלכה האמיתי של אנגליה יכול להניף.
יעדו של ארתור היה בית לבנים דו קומתי, מוזר לעיניו העתיקות. המבנה היה ממש מעברו השני של הכביש ונער עצבני ישב בפתחו ובהה אל השמיים השוקעים, תקווה זולגת מלבו כמו דם מפצע פתוח. באותו הלילה סם יברח הרחק משם ויקדיש את ידיו להצלת אנגליה. כרגע הוא עדיין היה מתבגר שעמד בפני החלטה בלתי אפשרית. בקול עצבני הוא קם ורץ בכיוון ההפוך מביתו, ובכך פספס בדקה בלבד את צליל ההתנגשות העז שהדהד ברחוב.
הצליל נגרם מחצייתו של ארתור את הכביש. ליתר דיוק, מהאוטובוס שעבר בכביש בדיוק באותו הרגע. ארתור לא טרח לזוז כשראה את מפלצת המתכת דוהרת לעברו. הוא היה מלך, והדרך הייתה שייכת לו. אנשים, סוסים וכרכרות סרו מדרכו. ארתור מעולם לא עצר לחשוב ’האם זה בטוח' – אתה לא הופך למלך הגדול ביותר שבריטניה ידעה עם גישה כזו.
בכפר ההוא היו שלושה אוטובוסים ביום.
ארתור הצליח להגיע אל האחרון שבהם.
הוא נמעך תחת גלגליי האוטובוס בצורה מוצלחת כל כך שפניו היו בלתי מזוהות לאחר מכן. לא שזה שינה משהו – גם אם פניו לא היו הרוסות לחלוטין איש לא היה מצליח לזהות אותן. אלו היו פנים של גיבור. פנים של מלך. ועכשיו פנים של אלמוני.
הכפר מחליט לבסוף שארתור הוא סתם איש, לא אחד משלהם. אולי עריק מהמלחמה, אולי מרגל גרמני שלא היה זהיר מספיק, ומוסרים את גופתו הלאה. התעלומה מסעירה את הכפר עוד שנים רבות, עד שבסופו של דבר היא הופכת לאגדה משל עצמה. אבל זו לא האגדה שאנחנו מעוניינים בה, האגדה האמיתית מתעופפת באוויר כשהאוטובוס פוגע במלך. היא מתהפכת פעמיים, לוכדת אור אחרון של יום, ונוחתת על חודה בשדה אקראי.
בעודו משוטט בשדות הכפר החשוכים, סם הוא הראשון להיתקל בחרב. הוא לא יודע מי היא או איך היא הגיעה לשם, אבל אוחז בה בכל זאת. שריריו כמעט ונקרעים תחת עול המאמץ כשהוא מנסה לשלוף אותה. סם כושל, כמובן, מפני שידיו אינן הידיים הנכונות.
למרות זאת הוא מבלה את כל הלילה מולה ונעמד רק עם הקרניים הראשונות של הזריחה, ממהר כדי להספיק את האוטובוס הראשון ללונדון. כשסם מביט מהחלון בכפר המתרחק – כפר שהוא לא ישוב אליו, אב שהוא לא ישוב אליו – מהדהד בזיכרונו קולה של אימו: תקווה היא לא יותר ממשאלה אם אתה לא פועל כדי לממש אותה. הזיכרון האחרון שלו מהכפר הוא פיסת האדמה שאקסקליבר נעוצה בה, בוהקת באור הבוקר על רקע עצי האלון. סם לעולם לא ידע שהאגדה אמיתית ושאביו צדק כל הזמן. שאמנם הוא היה הראשון, אבל שהוא לא יהיה האחרון.
אקסקליבר עצמה עוברת עונות נעוצה בקרקע, שמש וגשמים חולפים על פניה. היא לא מחלידה, היא לא מתכופפת או נשברת. מגוון אנשים מבקרים אותה, חלקם אפילו מנסים לשלוף אותה – ידיים גדולות דיין כדי לאחוז את העולם וידיים חזקות מספיק כדי לעצב גורל של ארצות. אקסקליבר לא נענית לאף אחת מהן. היא נותרת בקרקע, עקשנית ובלתי מתפשרת.
עד שיד קטנה אוחזת בה, קטנה כל כך עד שהיא אפילו לא נסגרת כראוי סביב הניצב, אך אקסקליבר נשלפת בקלות למגעה. היד שחושפת את הלהב המוכתם לאוויר הקריר נשית בבירור ושייכת לילדה שעדיין לא מכירה את זוועות המלחמה. היא יודעת שחרבות נועדו לפגוע. היא עדיין לא יודעת איך משתמשים בהן כדי לעשות את זה.
אקסקליבר עוברת עונות תחת המיטה של הילדה, צוברת אבק ומנוקה כל אביב, יחד עם שאר הבית. הילדה לא מעלה בדעתה לשלוף אותה בנסיבות אחרות, גם לא כשמלחמות עולות ונופלות סביבה. במקום היא נושמת עמוק, יוצאת מהצד השני שלהן וגוררת את העולם איתה.
היא לא מייחלת לישועה או לניצחון קסם. היא יודעת שמשאלות מתגשמות רק אם את בונה אותן בעצמך, לבנה אחר לבנה. והמלחמות שלה גדולות מנעיצת פיסות מתכת חדות דרך גופי אנשים. היא גיבורה שהולכת לשנות את מפת העולם במו ידייה, שתולה את החרב שמצאה על קיר המשרד שלה – ממש ליד הדיפלומה שלה. ולפעמים, כשהחיים מכבידים, היא מורידה אותה מהקיר ונותנת לפלדה לגרור את ידה מטה. היא מלטפת את הניצב, באצבעות שעכשיו גדולות מספיק כדי לאחוז בו כיאות, ונושמת עמוק סביב המשקל עד שהעולם מרגיש אפשרי שוב.
הגלגל ממשיך להסתובב לו, הפעם קדימה. מאה עוברת ואז עוד אחת, אלף נוסף מתחיל ומסתיים. החרב עוברת אינספור ידיים, ידיים נשיות בבירור. רובן אינן טורחות לשאת אותה לקרב, היא אינה יותר מתזכורת שתלויה על הקיר. הן יודעות שיש דרכים טובות יותר לשנות את פני המציאות.