אז הפיה הזאת הגיעה אל יואל בקופסת שימורים. זה היה מאד מוזר ומאד לא רגיל, כי פיות זה בדרך כלל.. קסום.. וגם נוצץ. הכנפיים תמיד מאד נקיות וחלקות, ואפילו קצת שקופות. אבל לא אצל זאת.
הוא התקשר ישר לרוזה ואמר לה, "תקשיבי, הגיעה פיה בקופסת שימורים. לא סגורה, פתוחה! אין מכסה, רוח פרצים שם, והפיה.. היא לא נראית טוב. עזבי את זה שהיא קטנה, היא גם מלוכלכת.. ורועדת.. יש עליה מן חתיכת בד קטנטונת כזאת. היא גם לא מריחה טוב. לא השמיכה, הפיה."
רוזה אמרה בַּקּוֹל המאד שרוט והמאד מאד נמוך שלה, "כזה עוד לא שמעתי. תביא אותה אליי."
"זה מסובך," הוא אמר, "היא תקועה בגדה של הנהר, היא נסחפה ונתקעה שם בתוך הענפים."
"תמצא דרך. תהיה יצירתי. זאת פיה, תן כבוד." אמרה רוזה וניתקה.
הוא ידע טוב מאד שרוזה היא המומחית מספר אחת לפיות. אז הוא היה יצירתי, קשר איזה ענף לענף, וחילץ את הקופסה.
פרק שני. הוא בדרך לרוזה. הוא מחזיק קופסת שימורים חלודה, מטפטפת מי נהר, והוא הולך והולך, אבל הוא לא יודע אם הוא הולך מהר מדי, אולי הקופסה קופצת והפיה שם בפנים מקבלת מכות, נחבטת. מצד שני אם הוא ילך לאט זה לא כל כך טוב, במקרה שהיא אולי חולה ומקוררת.. כי אז כדאי דווקא להגיע מהר לרוזה שתטפל בה. הוא התלבט אם לפנות אל הפיה ולשאול אותה באיזו מהירות נוח לה. היא נראתה לו במצוקה, מכורבלת שם.. ושקטה. הוא חשב, אולי היא ישנה. ואולי היא סתם לא רוצה לדבר. אולי לא רוצה לדבר אתו, אולי היא כועסת עליו כי בכלל לא רצתה שיחלצו אותה. אולי היא בכוונה הגיעה לנקודה הזאת. איזה שטויות, פסק לעצמו. ברור שהיא במצוקה.
הוא רצה לשלוח יד ולאסוף אותה, להכניס אותה לכיס, ששם יותר חם, או לנגב אותה, לעשות משהו. מצד שני לא רצה לחדור לה לפרטיות.
אז הוא רק הציץ בה. ויתר על דיאלוג עם הפיה. הגיע לרוזה. דפק בדלת את הדפיקה המיוחדת.
פרק שלישי. אצל רוזה.
"בוא, בוא, תיכנס," אמרה רוזה, "מה אתה עומד שם. תניח את הקופסא. לא פה. שם. השולחן פה לא יציב, אתה לא רואה? עכשיו תן לנו כמה דקות."
לקח לו כמה שניות להבין שהיא מתכוונת שהוא יֵצֵא. אז הוא יצא. חיכה במתח נוראי. וחזר.
"טוב. יש לנו פה עניין מורכב." הרצינה רוזה.
"ברור, סתם לא הייתי מתקשר אליך. לא כל יום פוגשים פיה בתוך קופסת פח."
"לא, לא. מורכב – מורכב. הפיה הזאת לא לבד." הבהירה.
"מה זאת אומרת? היו שם עוד קופסאות שימורים שפספסתי? מה, זאת פלישה כזאת? בכל מדינה בעולם נחתה איזו פיה בקופסת שימורים?"
"מצחיק." פלטה רוזה ביובש. "הפיה הזאת הגיעה עם עוד פיה."
"עוד פיה?"
"יותר קטנה ממנה."
"יש פיה יותר קטנה מהפיה הזאת? את מתכוונת לאצבעונית?"
"אצבעונית היא לא פיה, מצחיקול."
"נו, אני יודע."
"בקיצור," רוזה עשתה פרצוף של אחת שיודעת הכל, "לפיה הזאת יש עוד פיה. בבטן."
"איזו בטן?"
"שלה."
"את יכולה להתנסח יותר ברור?"
"לפיה שלנו יש עוד פיה קטנה, בתוך הבטן שלה."
"אההה. רגע. הפיה שלנו… בהריון?"
"למה לא?"
"פיה לא יכולה להיות בהריון."
"אה, לא? איך פיות באות לעולם?"
"לא יודע. מהדמיון."
"מהדמיון של מי?"
"לא יודע. שלי."
רוזה לקחה פאוזה. "אני רואה שאתה לא רוצה לשמוע. אין בעיה, תלך. גם לי זה יותר נוח, אני בכלל קילפתי תפוחי אדמה, הייתי באמצע רטטוי כשהפרעת לי."
"מה לך ולרטטוי?"
"כל מה שאני מבשלת יוצא בסוף כמו רטטוי, מה זה עניין שלך?"
"הבנתי."
פרק רביעי. הסוד.
"סליחה. תמשיכי, רוזה."
"אז עכשיו אנחנו יודעים על ההריון, אבל אצלה לא יודעים. זה סוד."
"מה אצלה?"
"מאיפה שהיא באה."
"מאיפה היא באה?"
"מהארץ שלה."
"את יכולה לענות לי באמת, ולא סתם לענות לי?"
"היא חיה בממלכת אגם האבנים הקסום, היא נסיכה."
"אה. וואו."
"כן. היא התאהבה במישהו.. לא מהמעמד הנכון.. לא הסכימו להם להיות יחד אז נפגשו בסתר.. בסוף כבר אי אפשר היה להסתיר, רדפו אחריהם, הם איבדו אחד את השני, היא עלתה על איזה קנטאור ופשוט רכבה ורכבה… הצליחה איכשהו לצאת מגבולות הממלכה, אבל.."
"אוקיי!" יואל חתך את רוזה בקול. "תעצרי כאן! בואי נעצור. את הכל. זה לא מסתדר. וזה לא מתאים."
"לא מתאים לך האגם? הרומן? הקנטאור?"
"לא מתאים לי הבעיות של הפיה!"
"ישיר. אהבתי."
"אני מתכוון… זה לא הסדר. לא הסדר הנכון. אני זה שבמצוקה. ואני קראתי לה. ועכשיו מה?! יש סדר עדיפויות!"
"עדיפויות של מי?"
"שלי."
"כולנו במצוקה, יואל. זה לא מקורי."
"תראי… את בטח זוכרת, כי סיפרתי לך.. שאני חושב לאחרונה הרבה על אבא שלי. את יודעת, אני מתגעגע אליו.. ובכלל.. והכל הפוך לי.. אני באיזו צומת עכשיו.. אני אפילו לא יודע באיזו. ואני מנסה.. לחבר.. את הדרכים.. להבין לאן לפנות, מה לעשות, איך לחשוב, על מה לסמוך.. אני לבד עם הכל.. הראש שלי בוער.. לא בוער, מעורבל.. וחשבתי שהיא באה כדי ללחוץ על הכפתור של ה… סטופ. את יודעת. ללחוץ על הסטופ ולעשות לי קצת שקט. הייתי בטוח שהיא יודעת איפה הכפתור."
רוזה החזיקה ככה את קופסת השימורים, כמו כוס יין, ואמרה, "תגיד. אתה חושב שהפיה… היא בחומץ או במלח?"
"מה?!"
"חשבתי שאולי בדיחה קטנה תעזור פה."
"מצחיק, רוזה!" הוא תקע בעצבנות. ואז חשב על זה רגע, "זה באמת מצחיק. במלח או בחומץ. רק שהיא לא תשמע אותך."
"היא לא שומעת, היא ישנה."
"אפשר לראות?"
יואל לקח את הקופסה. הציץ. פעם ראשונה שהוא ממש הסתכל עליה. היא נראתה לו מתוקה. קסומה לגמרי. עם בטן קטנה וקסומה. וכנפיים קסומות. קסם של פיה, מה יש לומר.
אבל אין, הוא לא יכול היה, הוא לא הסכים, הוא התפרץ על קופסת השימורים: "תקשיבי, זה לא מתאים!! אני לא בסיפור שלך! את בסיפור שלי! הבנת?? את פיה. תפתרי לי!"
"מה אתה רוצה שהיא תפתור לך?" רוזה זרקה לו.
"את הכל! הכל שתפתור לי! יש לה את ה.. ההילה הזאת..! ואת הנוצצים האלה! ויש לה כנפיים.. שתפתור!"
"אבל היא בהריון, יואל. מתקדם. היא לא יכולה."
"אז שתלד ואז תעזור. או שהיא גם רוצה אולי איזו חופשת לידה קסומה?!"
"מה שמגיע מגיע."
"זה לא בסדר!"
"בוא. תרגיע. שב. שב, יואל."
"היא לא היחידה שנסחפה. את מבינה?" הוא ניסה להירגע, "גם אני… סחוף."
"זה יפה לך, דרך אגב."
ודרך אגב, זה היה פרק מספר חמש.
פרק שישי. היא מדברת.
"יואל…?" נשמעה קריאה חלושה.
רוזה ויואל ישר הבינו מה הולך. רגע כזה שלא צריך לדבר עליו יותר מדי. הפיה התעוררה. ברור שהיא ידעה איך קוראים לו. אחרת זה לא קסום.
"אתה עונה לה או מה?" גיחכה לו רוזה.
"אה, כן." והוא פנה לפיה. "כן, אני כאן. שנינו כאן."
הוא לקח את הקופסא וקירב אותה אליו, שהיא תוכל לראות אותו. איזה יופי יש לה זאת, הוא חשב. ואז אמר לה, "היי."
"יואל." היא אמרה חצי בלחישה, "אני שמחה שנפגשים. כל הדרך דמיינתי איך זה יהיה."
"מה, גם את מדמיינת?"
"אני עושה הכל, יואל. רק בקטן, ועם כנפיים."
"איזה דיבור חמוד." רוזה לא יכלה להתאפק. ואחרי שנייה התעשתה, "בטח, בטח. שותקת."
יואל חזר לפיה, "אז… איפה היינו..?"
"היינו בכנפיים," הזכירה הפיה, "לא נראה לך מוזר, יואל, שהגעתי בקופסת שימורים ישנה ומעוכה?"
"האמת, משהו בזה הרגיש מוזר מאד. אבל גם.. מאד מוכר. אני יודע שכבר שמעתי את זה, אני מרגיש ששמעתי, אבל לא יודע להסביר."
"אתה ממציא צעצועים, נכון?" שאלה הפיה.
"מה? כן… לא ממש.. לקחתי קורס כזה של המצאת צעצועים, כן."
"אז זה משם. הפחית. מפרויקט הסיום שלך."
"מה?" יואל לא הבין על מה היא מדברת, אבל אז, בבת אחת, הוא נזכר.
"וואו. נכון. אני.. כלומר עם הצוות שלי.. היינו צריכים לחשוב ולפתח רעיון לצעצוע. אז חשבתי על צעצוע כזה, שבובת פיה מגיעה בקופסת שימורים מכוערת כזאת, ואז הילדה מטפלת בפיה, מנקה אותה, מלבישה אותה, וכזה. זה היה הרעיון."
"או הילד." הפייה אמרה.
"מה?"
"או שילדה מטפלת, או שילד."
"לא, לא, בסצנת הצעצועים זה מאד מובהק העניין הזה, יש בנות ויש בנים. ופיות זה לבנות."
"טוב. בלי הרבה פסיכולוגיה, יואל, אתה חשבת על צעצוע של פיה בקופסה. לא סתם. רצית פיה. אבל רצית לטפל, זה ההבדל. אז אתה דמיינת – והנה באתי. ועכשיו תטפל."
"לא, ממש לא. בצעצוע שלי הפיה לא בהריון, את פשוט לא מבינה בצעצועים, זה ההבדל."
"אבל אחת מהצוות שלך הייתה בהריון אז."
"נכון. אז מה."
"אז יש באגים, יואל. אתה יודע, כמו בחלומות שהכל הופך לדייסה של פרטים. פיה, ואבא, והריון, ודמיינת, וביקשת שהרעש ייעצר, והכל יחד נכנס לסיר."
"וואו." יואל אמר.
"איזה קסום זה, נכון?" הפיה אמרה.
"איזה בלאגן." רוזה אמרה.
פרק שביעי ואחרון. נכון. היה להם, לצוות של יואל, רעיון לצעצוע. אבל המנחה של הקורס אמרה, "תראו, אף אחד לא קונה צעצוע שעל האריזה שלו יש תמונה של קופסת פח חלודה ושרוטה. זה לא מזמין. זה לא רעיון כל כך טוב, תחליפו."
ויואל זכר שהוא לא ויתר. הוא פשוט לא הצליח לוותר על זה, וזה המשיך לחיות אצלו בראש, במחשבות. ועכשיו, בזמן שהפיות של כולם באות מתוך עלה ירוק ורענן, או מרחפות על איזה ענן זהוב שממטיר אבקת קסם כסופה, הוא תקוע עם פיה רטובה ורועדת, שיושבת בתוך קופסת שימורים חבוטה, כמו איזו אסירה בצינוק. מה זה אומר? מה זה רוצה להגיד בכלל?
"מאד נחמד המונולוג הזה, חבוב, וגם הקורס נשמע מעניין," רוזה חתכה לו את המולת המחשבות, "אבל מה קורה עם הַחֲבֵרָה פה? היא חלשה, תראה, עוד פעם נרדמה. אתה משאיר אותה או לוקח אחריות?"
"בסדר, בסדר, אני לוקח אותה אתי. כמה זה יוצא?"
"הפעם זה עלי, חמוד. נהניתי. אתה משתנה וזה מחמם את הלב. היום זה כל אחד לעצמו, אז נחמד לראות איזה סדק. כמובן חוץ מהקטע שאתה מדבר עם פיות, שזה עדיין מוזר."
"תודה, רוזה. עד הפעם הבאה, אה?"
"מ-ממ."
"רגע, בעצם, את גם דולה, נכון?"
"רק בשעות הפנאי. ואין לי. אני אשלח לך המלצה באיזה בית חולים ללדת." ואז הוסיפה, "זה יפה לך, הפיה."
"כן." יואל חייך.
"בהצלחה, חמוד."
"תודה, רוזה. ו.. בהצלחה עם הרטטוי."