"אז איך זה עובד בעצם?"
אני מתיישבת מולה, מצידו השני של השולחן הקטן הדחוק כנגד הקיר של בית הקפה הצפוף. אני מרימה לוח עץ אליו מהודקים כמה דפים מודפסים בתפס מתכת ומדפדפת בהם בלי באמת להסתכל, סגולה להרחקת מלצרים: בבירור מדובר במישהי שעוד לא החליטה. זה יקנה לי כמה דקות לבחור אם להישאר.
"קשה להסביר," היא אומרת. זה גם מה שהיא אמרה בטלפון. זו הרי הסיבה שבעטיה נאלצתי להגיע לכאן, לשבת לדבר כמו שצריך – כדי שהיא תוכל להסביר.
"אם את לא מתכוונת להסביר, אין לי מה להישאר," אני אומרת, מניחה את התפריט. מזווית העין אני מבחינה במלצר מתחיל להתקדם לכיווננו ומרימה את התיק שלי, להבהיר שאני בדרך החוצה. הוא עוצר, מהסס. גם אני.
"אני אסביר, אבל אני אצטרך יותר מכמה שניות. אני צריכה שתתמקדי. שתהיי איתי רגע, ותקשיבי עד הסוף. שתשמרי על ראש פתוח. את מסוגלת לזה?"
בא לי להעיף לה סטירה. לשפוך עליה את המשקה שלי ולהסתלק בדרמטיות. אני לא יודעת מה בה מכעיס אותי כל כך, הרגשות שלי עולים על גדותיהם מאז שהיא שלחה לי את ההודעה ההיא, באופן שהתוכן שלה לא לגמרי יכול להסביר… אבל אין לי מה לשפוך עליה, ואני רוצה להבין מי היא ומה היא רוצה. אני מניחה את התיק בחזרה באנחת השלמה. מאחורי אני יכולה להרגיש במלצר מחדש את התקדמותו בכיווננו.
"כוס מים," אני אומרת כשהוא מגיע. אני לא מתכוונת להתחייב למשהו שידרוש ממני להישאר עד שיגיע החשבון. היא מזמינה קפה.
כשהוא הולך, היא אומרת: "משהו לא בסדר בעולם. את מרגישה בזה."
אני מושכת בכתפי. "יש המון דברים שלא בסדר בעולם."
"לא לזה התכוונתי." היא חושבת רגע, מחפשת את המילים. האף שלה מתקמט כשהיא מתרכזת. זה יכול היה להיות חמוד, אם היא לא הייתה כל כך מעצבנת. "משהו… עמוק, יסודי, לא בסדר בעולם. יש עיוות, בבסיס העולם ממש. אני יודעת שאת מרגישה בזה."
"איך את יודעת?"
"כי כולם מרגישים בזה. זו קצת רמאות."
היא מחייכת. כוס המים שלי עדיין לא הגיעה, אז אין לי מה לשפוך על החיוך הזחוח שלה.
"עדיין יש בתי קפה, כמה גרוע המצב כבר יכול להיות?" אני שואלת במקום בטון משועמם, מנחשת נכונה שהשאלה הנדושה תעצבן אותה אפילו יותר: השמיים נפערו, דמויות הסיוט שהופיעו בקרע ממטירות מוות אקראי על האנושות, ועדיין איכשהו אנחנו יושבים בבתי קפה בינות לרגעי האימה.
זיק של כעס מאיר את עיניה לרגע, אבל היא משתלטת עליו במהירות, מתאימה את הטון שלה לשלי: "אפילו הם לא ינסו לקחת מאנשים את הקפה של הבוקר. הם לא כאלה מפלצות."
אני מרגישה בשפתי נמתחות לחיוך בניגוד לרצוני, ומהדקת אותן בכוח. "למה אני כאן?" אני שואלת, גם את עצמי, ומנסה לשדר בטון ובשפת הגוף שזה לא יישאר המצב לאורך זמן, שאני עוד רגע עוזבת.
"כי את לא סתם מרגישה כשמשהו לא בסדר," היא עונה, "את גם מסוגלת למצוא את המקור לבעיה."
"תראי, גברת…" אני לא בטוחה למה אמרתי את זה. אני לא קוראת לאנשים גברת. אין לי מושג איך להמשיך את המשפט.
"את לא מכירה אותי." היא מסיימת אותו עבורי. "אני יודעת. אבל אני מכירה אותך." החיוך שלה כבר לא זחוח. יש בו איזה חום, אינטימיות שאני לא מבינה אבל פתאום כל כך רוצה להבין. "נפגשנו ב… עולם אחר. לפני שהוא נשבר."
"העולם נשבר," אני מהדהדת, לא בדיוק שאלה, לא בדיוק הכחשה, קצת משתיהן.
היא מהנהנת.
"איך?"
"איך שזה בדרך כלל קורה," היא מושכת בכתפיה. "משאלה שהשתבשה."
"משאלה."
"כן."
"איזה אדם מעוות יבקש את…זה?" אני מחווה בידי בתנועה שמקיפה הכול, בערך.
"שהשתבשה," היא חוזרת ומדגישה. "הן בדרך כלל משתבשות. לפחות זה מה שכל הסיפורים אומרים. אנחנו לא יודעות מה היא הייתה."
"גברת…" עוד פעם זה. מאיפה נתקע לי הגברת הזה פתאום.
"זה לא החלק שמשנה," היא מתעקשת. "מה שמשנה זה שאפשר לתקן אותו. רק צריך לאתר את המשאלה."
"איך לעזאזל מאתרים משאלה?" השאלה חומקת ממני לפני שאני מספיקה לזכור שכל העניין מטומטם מכדי שאזכה אותו בתגובה.
"זה," היא אומרת, שוב בחיוך הזחוח ההוא שלה, "התפקיד שלך."
"תראי. תשמעי. אני לא חושבת שהשיחה הזו מתקדמת ל… אני לא יודעת מה את רוצה ממני, אבל אני לא יכולה לעזור לך." אני מרימה את התיק שלי שוב.
"אני רוצה שתאתרי את המשאלה שהסיטה את העולם מהמסלול, לכאן." היא אומרת. "זה מה שאת עושה. זה כישרון ייחודי, ונדיר, והייתי אומרת שאשלם עליו בעין יפה – אבל אני חושדת שכשנצליח לשבור את האחיזה של המשאלה כל זה לא יתקיים, אז לא ממש נגיע לשלב התשלום. אבל ניתן לטעון שלצאת מהעולם המעוות הזה יהיה תשלום בפני עצמו."
"ואיך בדיוק את מצפה שאאתר לך את ה…משאלה הזו?" אני לא מאמינה שאני שואלת את זה. אבל היא צודקת – אני מתה לצאת מהעולם הזה. לא שאני חושבת שמשהו מזה אמיתי, אבל… לא מזיק לשאול, נכון?
"אני… לא ממש יודעת," היא אומרת בהיסוס. ההיסוס הולם אותה: מסיכת הביטחון העצמי החליקה קצת, ואפשר כמעט לראות את האישה שמאחוריה. "זה תמיד היה התחום שלך. ניסית להסביר לי כמה פעמים, אבל אני מודה שלא ממש הבנתי. משהו לגבי… לעקוב אחרי זרמים ולחפש צרימות. או אולי רימות? צרימות נשמע לי הגיוני יותר, אבל אין המון מקום להיגיון בתחום שלנו."
"שלנו?"
היא מושכת בכתפיה. "בואי נגיד שיש לנו… כישרונות משלימים."
"והכישרון שלך הוא…"
היא מהססת שוב. נושכת את שפתה קלות. יש לה שפתיים יפות, כשהן לא מתוחות בזחיחות. "אני זוכרת את השבר. סוג של. ואז את מאתרת אותו – ברגע שאני מצליחה לשכנע אותך שאני לא מטורפת."
"את לא עושה עבודה מאוד טובה בינתיים." אני לא יכולה שלא לחייך כשאני אומרת את זה, להוציא את העוקץ מהמילים.
היא נאנחת. "כן, זה לא פשוט. אבל אני רגילה. למרות שזה קשה מהרגיל, הפעם. היית חושבת שבמצב העולם הנוכחי את תקפצי על האפשרות לשינוי."
היא לא טועה. אבל אולי זה בדיוק העניין – אני ממש רוצה שזו לא תהיה המציאות, וזה הופך אותי לפגיעה לטירוף של אחרים. לניצול. אני חייבת לשמור על עצמי. אני יודעת לאן ערעור תחושת המציאות יכול להוביל. האמנתי פעם שאני יכולה לשנות דברים, זה לא נגמר טוב. אבל אני לא הולכת להסביר לה את זה: אסור לחלוק עם אנשים יותר מדי מעצמך. קל לנצל אמון. או מידע – אבל היא כבר יודעת עלי הרבה. איכשהו.
"את מכירה את התיאוריה של יקומים מקבילים?" אני שואלת במקום. "אם נשנה את המציאות – בסך הכול נעבור לממד השכן. המציאות הזו תמשיך להתקיים. אי אפשר באמת לשנות שום דבר."
"את מניחה שהמציאות הזו היא חלק מהמולטיוורס," היא עונה, שוב עם החיוך.
"הן כולן חלק מהמולטיוורס. זה כל הרעיון."
היא שותקת לרגע, מבטה מרוחק, כאילו מנסה לסדר את מחשבותיה. אפה מתקמט שוב בקימוט הבכלל-לא-חמוד שלו. ואז היא אומרת: "המולטיוורס מכיל את כל האפשרויות שיכולות להתקיים."
"בדיוק." אני לא גאה בנימת הניצחון שהתגנבה לקולי. אני חושדת שאם הייתי יכולה לראות את עצמי מבחוץ, החיוך שלי היה זחוח בדיוק כמו שלה.
"אבל המציאות הזו לא יכולה להתקיים."
אני צוחקת. "החושים שלי מעידים שהיא שם."
"היא מתקיימת, כן. אבל היא לא יכולה להתקיים. לא על פי חוקי הטבע. היא מבוססת על משאלה. תראי-" היא עוצרת ללגום מהקפה שלה, מנצלת את הרגע שזה לוקח לסדור את טיעוניה לפני שהיא שוטחת אותם: "אנשים מביעים משאלות כל הזמן. משאלות, תפילות, קורבנות לכוחות על טבעיים, כל זה. חלק מתגשמות – וברוב המקרים זה באמת פשוט שהם מנותבים ליקום מקביל, ורק נדמה שהמשאלה היא שגרמה לדברים לקרות כפי שקרו. אבל לפעמים…" היא לוגמת מהקפה שוב, במבט מרוכז. "לפעמים משאלה בלתי-אפשרית מתגשמת, וזה יוצר עולם שחורג מהמולטיוורס. ממרחב האפשרויות הנורמלי. עולם שגוי."
מה שהיא אומרת אמור להישמע מטורף, אבל נראה הגיוני יותר מרוב מה ששמעתי בחדשות באותו בוקר. אני חושבת על ההודעה שהיא שלחה לי כדי לשכנע אותי להיפגש. על המידע שהיא כללה בה. המידע האישי, מאוד, שהיא כללה בה. מזכירה לעצמי שאפשר בימינו להשיג מידע אישי של אנשים גם בלי להכיר אותם. גם אם נדמה שזה משהו שרק מישהי מאוד… קרובה, תוכל לדעת עליך.
"זה לא העולם הכי גרוע שנחלצנו ממנו, שתדעי לך," היא אומרת, אולי כדי להסיח את דעתי, אולי בניסיון ליצור חיבור, עוגן שיקל עליה לשכנע אותי להאמין במה שתרצה.
"תמיד יכול להיות גרוע יותר," אני אומרת. תגובה אוטומטית. אני יודעת שזה נכון, אבל מתקשה להאמין בזה לאחרונה.
"במילה אחת: זומבים." היא מחייכת את החיוך האמיתי שלה, זה שמקמט לה את זוויות העיניים ומאיר אותה מבפנים. "איזו ילדה לא הצליחה להתמודד עם המוות של אמא שלה, החזירה אותה לחיים. היה סיוט לאתר את המקור של הכול, תוך כדי חמיקה מזומבים. ואז להתמודד עם המשפחה… הם לא ממש נהנו מהמשאלה שלהם, אבל גם לא ממש היו מוכנים לוותר עליה, את יודעת?"
"אז מה זה הפעם?" אני שואלת – לא מצליחה להתאפק.
"אין לי מושג. זו העבודה שלך, זוכרת?"
"אבל מה ההבדל מהעולם שאת זוכרת? מאיך שהכול אמור להיות? זה יכול לעזור לי ל… לאתר." לא נראה לי שהיא מאמינה לי. אף פעם לא הייתי טובה בלשקר. רואים עלי שאני לא מאמינה לעצמי. "זה… הם? הם לא אמורים להיות כאן?" התקווה בקולי נשמעת לי שברירית. מטופשת.
"הלוואי וידעתי," היא אומרת, תופסת אותי לא מוכנה – אמורה להיות לה תשובה להכול. ככה הונאות עובדות, לא?
"חשבתי שהכישרון שלך זה לזכור."
"את העולמות הבלתי-אפשריים. לא את העולם האמיתי. לצערי." היא משפילה את המבט, ממקדת אותו בנקודה כלשהי בשולחן ולא פוגשת בשלי.
"אז איך את יודעת שהוא בכלל טוב יותר מהעולם הזה? אולי יש סיבה שכל הזמן מביעים משאלות כדי לשנות אותו?"
"הוא חייב להיות טוב יותר." הקול שלה שקט, אבל נדמה לי שאני מבחינה ברטט קל, נימה עדינה של ייאוש שנשזרת בו. "חייב להיות."
"אבל… אמרת שאת מכירה אותי משם!"
"כן…" היא מהססת. "פישטתי. בעצם אני מכירה אותך מהמון עולמות שבורים. מעוותים. פילסנו יחד דרך החוצה מכל כך הרבה כאלה. אבל אני לא יודעת אם אנחנו מכירות גם בעולמות נורמליים. אמיתיים, כלומר. אולי לא. אולי סתם… מצאנו אחת את השנייה באיזה עולם שבור, ואז בכל עולם שבור מאז. אולי זו חברות של רגעי משבר."
"חברות?" השאלה נפלטת לפני שאני מספיקה לעצור אותה. אני בוחנת אותה לראשונה לעומק, לא דרך פריזמת העצבנות והחשד. היא נראית קצת מבוגרת ממני, למרות שאף פעם לא הייתי מאוד טובה בלהעריך גיל: השיער שלה כבר רובו אפור, והקמטים בזוויות העיניים והפה מעידים שזה לא סתם אחד מהמקרים האלה של הלבנה מוקדמת. היא גם לבושה כמו אדם מבוגר – הכול מאוד מחויט ואיכותי. הרושם שהיא יוצרת הוא של מישהי שהעולם שלה מסודר לפרטי פרטיו, שבשליטה מלאה. מה כבר יכול להיות לי במשותף עם אישה כזו? איזה בסיס לחברות? חוץ מבריחה מזומבים. לטענתה. ועדיין… משהו בה כל כך נכון. ואישה זרה לא הייתה מסוגלת לעצבן אותי ככה.
"תראי – אפילו אם הייתי מאמינה לך, אין לי מושג איך לעזור לך. מה אני אמורה לעשות, פשוט לעצום עיניים ו-"
אני עוצמת עיניים למען האפקט הדרמטי, ודרך עפעפי העצומות היא בוהקת בשלל צבעים, כמו פקעת של שרשראות אורות שהסתבכו. חוטי האור מובילים מהמקום בו היא יושבת לכל הכיוונים, כולל למטה, אל הרצפה. אבל לא לשמים. נשימתי נעתקת.
"את רואה את זה, נכון?" היא שואלת, ואני מהנהנת, עיני עדיין עצומות.
"למה לא אמרת לי פשוט לעצום עיניים?" אני תוהה.
"זה לא היה עובד קודם. את צריכה להיות מוכנה לראות את זה." אני לא יכולה לראות את החיוך הזחוח שלה בעיניים עצומות, אבל בטוחה שהוא שם.
"ועכשיו מה?"
היא מושכת בכתפיה – אני יודעת את זה כי רעד עובר באורות שסבוכים סביבה. אני עוקבת אחרי חוטי האור במבטי. יש עוד פקעות אור סביבנו. אני פוקחת עיניים – אלה האנשים האחרים בבית הקפה. חוטי אור עוטפים את כולם, גם אם פחות מהם, ופחות צבעוניים משלה. ברגע הזה מופיע המלצר, לשאול אם הכול בסדר. אני עוצמת עיניים לרגע, לזהות את הצבעים שמסתחררים סביבו. הם כהים, חסרי בוהק. לא מעניינים. אין בי שום רצון לעקוב אחריהם. אולי ככה עושים את זה? אני צריכה לעקוב אחרי החוטים הכי בוהקים, שהכי בולטים לי לעין?
אני שותה את המים שלי, נושמת עמוק, ועוצמת עיניים שוב. מתבוננת סביבי בריכוז. סביב אחת המלצריות, בין שלל אורות דהויים, כרוך חוט אחד שזוהר באדום כמו סימן אזהרה. אם היא הייתה חרק, היא בטח הייתה רעילה או ארסית. משהו קטלני. הוא נמתח ממנה לעבר אחד הקירות. אני צריכה לגלות לאן הוא מוביל. אני מרגישה בזה.
אני פוקחת עיניים. "זה קשור אליה, איכשהו," אני מחווה בראשי אל המלצרית.
היא נועצת בה מבט ארוך, מסוג הבוחן-כליות-ולב.
"זו לא היא," היא אומרת לבסוף. "זה כנראה מישהו שהיא מכירה איכשהו. נצטרך לעקוב אחריה."
אני נקרעת בין הרצון לשאול איך היא יודעת, לבין הצורך לציין כמה מופרך הרעיון שנעקוב אחרי מישהי – אבל המלצרית המדוברת בדיוק מסיימת משמרת ומתארגנת לצאת, ולא משאירה לי זמן להתנגד. אני קמה וממהרת בעקבותיה. אני לא מבינה כלום במעקבים. זה לא יעבוד. אבל אולי אם אדבר איתה, אצליח להבין של מי המשאלה?
"סליחה!" אני קוראת, אבל היא לא מסתובבת. "גברת!"
עוד פעם עם הגברת הזה. מה יהיה? אני מחטטת בתיק בעודי מנסה להדביק אותה. "סליחה, נראה לי שהפלת את זה!" אני שולפת את העט שלי מהתיק. "סליחה! מלצרית!"
זה תופס את תשומת ליבה. היא עוצרת ופונה אלי.
"נדמה לי שהפלת את זה," אני מצליחה לומר, מתנשמת. אני לא מספיק בכושר לרדוף אחרי מלצריות צעירות, מתברר. אני מנופפת בעט, מקשה עליה לראות במה אני אוחזת, וכשאני קרובה מספיק – דוחפת אותו ליד שלה. כשהיא תרגיש את המשקל שלו, את החומר החלק והמוצק שהוא עשוי ממנו, הוא ישבה את ליבה. היא תהיה חייבת לפתוח איתי בשיחה, בין אם כדי לטעון שהוא אכן שלה, או לתהות לגבי מקורו כדי שתוכל להשיג לה אחד… אבל היא רק מעיפה בו מבט אדיש ומושכת בכתפיה.
"זה לא שלי."
היא מושיטה לי את העט בחזרה. אני לוקחת אותו, המומה. איך אפשר לא לרצות בו? לא להתלבט אפילו? מרוב הפתעה אני מפספסת את ההזדמנות לקשור שיחה. היא כבר המשיכה בדרכה. אני עוצמת את עיני בייאוש – ומגלה שחוט תכלכל של אור נמתח ממני אל גבה המתרחק. מתברר שזה כל מה שנדרש כדי ליצור בינינו קשר. זו הקלה, אבל זה גם מבהיר לי כמה קלוש עשוי להיות הקשר בינה לבין המשאלה הבעייתית: אני לא באמת יודעת איך קשרי האור עובדים, אדומים או לא. זה יכול גם להיות סתם אדם שנתקל בה במקרה ברחוב ועצר להתנצל.
אני פוקחת עיניים ונעה בעקבותיה, כבר לא ממהרת להשיג אותה. כשהיא נעלמת מטווח ראייה, אני עוצמת עיניים לוודא שהאור שמחבר בינינו עוד שם, פוקחת אותן וממשיכה להתקדם בכיוון אליו הוא מתוח, עוצרת מדי פעם לעצום אותן ולתקן מסלול. אנחנו הולכות ומתרחקות ממרכז העיר. כשאנחנו מגיעות לשיכונים בדרום העיר אני מתחילה להבחין בחוטים אדומים נוספים ברחוב. אני נאנחת בהקלה: זה מישהו שמסתובב כאן בשכונה, אני כבר לא תלויה רק בנוכחות שלה, בקרבה שלה אליו. אם אצליב את הכיוון בו נמתחים כל הקשרים האלה זה יוביל אותי למשאלה, לא משנה כמה הם קלושים.
"יש כאן עוד זרמים, מה? אנחנו כנראה מתקרבות למוקד."
הקול שלה מקפיץ אותי. בכלל לא קלטתי שהיא שם, או שהיא עקבה אחרי מבית הקפה. היא כנראה באמת יודעת לעקוב אחרי אנשים. במקום לענות, אני עוצמת שוב עיניים, מחפשת את ההצטלבויות האדומות בסבך האורות של האנשים שנעים ברחוב, עוקבת אחריהן למוקד ומתחילה ללכת באותו כיוון.
בסופו של דבר אנחנו עומדות מול דלת מתקלפת בבניין מוזנח. הריח בחדר המדרגות בלתי נסבל. זה המוקד של המשאלה? מישהו עם הכוח לשנות את העולם גר כאן? אני מקישה בדלת בהיסוס. היא רוכנת סביבי ומטיחה בה אגרוף בכוח, פעמיים. אחרי כמה שניות הדלת נפתחת. גבר לא מגולח מציץ החוצה במבט רדוף. הוא נראה כאילו לא ישן שבועות. או התרחץ. הוא מביט בי בבלבול, ואז מבחין בה.
"את!" הוא פותח את הדלת עד הסוף, עיניו בוערות בזעם והידיים שלו מתאגרפות באלימות עצורה. אני נסוגה אחורה בחשש. היא נותרת נטועה במקומה. משהו בה… מהבהב, לרגע.
"אני." הקול שלה שונה. קר. "נו, איך זה להיות גיבור? זה כל מה שחלמת עליו? אתה נהנה, אני מקווה."
"נהנה? אני… אני לא ביקשתי את זה! זה לא מה שרציתי!" המילים שבורות, מגומגמות, כמו הקול שלו.
"רצית להיות גיבור," היא עונה, נשמעת כאילו היא מזכירה לו פרט שולי.
"זה לא מה שהתכוונתי!" הקול שלו מתרומם לצווחה.
"אז היית צריך להיות יותר ספציפי," היא מחייכת, ואם חשבתי שהחיוך שלה היה זחוח קודם, לא היה לי מושג מהי זחיחות. "או לעשות את התחקיר שלך: גבורה מתגלה בדרך כלל בעתות משבר, בינות לזוועות."
הוא מביט בה בייאוש. בתחינה. "אני לא ישן מאז. אני לא יכול לעצום עיניים בלי לראות…"
"כן כן, עצוב מאוד," היא קוטעת אותו. "אם אתה לא מרוצה מהעסקה, אני יכולה לקחת את המשאלה בחזרה. אבל אין החזרים."
הוא מהנהן, בלי להסס. הקלה ושנאה נמהלות במבטו. הוא נרתע כשהיא מתקרבת אליו, מתכווץ. היא מושיטה את ידה לעבר עיניו. אני עוצמת עיניים, לא לראות את הפחד שממלא אותן, את מה שזה לא יהיה שעומד לקרות. הוא זוהר כולו באדום מסנוור. בסבך האורות הצבעוניים שהיא נפער חור שחור שהולך ומתרחב, שואב ממנו את האור, מותיר אותו אפל ומרוקן. עד מהרה לא נותר מאיש מהם דבר מלבד חשיכה.
אני פוקחת עיניים, אבל לא רואה דבר. לוקח לי רגע להיזכר איפה אני.
"בת כלבה," אני מסננת. היא שוב שכנעה אותי. איך, איך היא מצליחה ליצור עולמות נוראים כל כך?
"עשרה אחוז דמיון, עשרה אחוז כישרון, והרבה עבודה קשה." מאחורי נשמע קול נקישה, ואור מסנוור ממלא את החדר. אני מסתובבת. ברור שהיא כאן – היא רוצה לראות את ההבעה שלי. נדמה לי שהיא נהנית מהתגובה שלי כמעט כמו שהיא נהנית מהסבל שלהם, גם אם את שלי היא לא יכולה לעכל.
"וזה עוזר שבני אדם מבקשים דברים מטופשים," היא מוסיפה כלאחר יד, כאילו היא בעצמה לא אנושית. הייתה, אני מזכירה לעצמי. הייתה אנושית. עד שאני הגעתי. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך, באמת," היא קוטעת את הרחמים העצמיים שלי. "העולם הנורא ההוא כבר לא קיים, ובטח לא יחסר לאף אחד. וזה לא שהם זוכרים משהו מכל זה. אף אחד לא נפגע."
"לאכול עולמות זה… זה לא…" לא מוסרי? לא נחמד? לא מנומס? מרושע? איזו משמעות יש למשהו מהמילים האלה עבורה? המוח האנושי לא נועד להתמודד עם משאלות. לא מהצד המגשים, לפחות. היא אף פעם לא הייתה אמורה להתמודד עם דילמות כאלה.
"אויש, תחסכי לי את הדרמה. אני לא גורמת נזק. לאף אחד אמיתי, כלומר. אולי איזה חלום רע שמצליח לחלחל לכאן מדי פעם. אף אחד לא יודע אפילו שזה קרה. כלומר, לא קרה."
"אני יודעת!" אני זוכרת הכול, כאן. גם היא. אבל לה זה לא מפריע. לא כאן, לפחות. רק שם, בעולמות המשאלות שהיא מגשימה, היא עדיין קיימת כפי שהייתה פעם. כפי שאני זוכרת אותה: רואה את חוסר הצדק. את הקלקול. כואבת את כאבם. לרגע. היא אולי זו שמגשימה את המשאלה, אבל עם הכוח שלי – ואני אולי לא יכולה להשפיע על העולם שהיא יוצרת, אבל היא לא יכולה ליצור את עצמה, היא תמיד תיווצר כפי שאני מייחלת שהיא תהיה שוב. הטעות שלי מתוקנת מחדש עם כל משאלה.
ואז אני מובילה אותה למקור המשאלה, והיא נזכרת, ואנחנו שוב כאן. עד הפעם הבאה שהיא תהיה רעבה, ומישהו יביע משאלה מטומטמת במיוחד.
"אני לא אעזור לך שוב," אני אומרת, והיא צוחקת. שתינו יודעות שאני לא מסוגלת לומר לה לא – לא למי שהייתה אז, לפני הכול… באמת האמנתי שהיא תוכל לתקן את העולם. בסך הכול רציתי לתת לה את הכוח לעשות את זה. זה לא שאהבתי אותה.
כלומר, כן, גם זה, אבל זה היה יותר מזה. הערכתי אותה. הערצתי אותה. נשביתי בקסמה – אירוני, כי לא היה לה קסם עד שהענקתי לה את השליטה בשלי. זה לא שידעתי מה לעשות בו. ואז נזכרתי, מאוחר מדי: הכוח משחית. אם רק ניתן היה לקחת בחזרה מתנות קסומות…
אבל יום אחד היא תגשים משאלה שאוכל לחיות עם השלכותיה. תיצור עולם שלא אהיה נואשת כל כך לברוח ממנו. יום אחד אצליח לסרב לה, והיא תיצור את הכלא ששתינו נמות בו, חסרות כוח, נטולות זיכרון. זה לא יהיה עולם טוב. העולמות שהיא יוצרת אף פעם לא טובים. אבל אולי גם בעולם רע אפשר להיות מאושרות.