״הנה ככה, תשימי את היד שלך פה. יופי. עכשיו תסתכלי הצידה… טוב מאוד.״
איזה שני סתומים אלוהים. החלטתי שאני חייבת לבדוק את מדיניות התמחור שלי. זה כל כך לא שווה את הכסף. זה גם יכול היה להיות רעיון לא רע גם לטייב את המשפך השיווקי, אם אפשר לקרוא ככה לבוט החובבני שאימנתי לטרגט את עלובי החיים האלו בפורומים ההזויים שלהם.
סיימתי עם הקלוז-אפים של הבחורה, וניסיתי נואשות למצוא זווית שתחמיא לבחור האומלל. איך קוראים לו? רוב? בוב? או איזה כינוי טיפשי אחר. נדיר שהם ירשמו לשירות בשם האמיתי שלהם. הבחורה, היא קראה לעצמה סינטיה, נראתה כאילו יצאה ממאורה. עור לבן כמעט שקוף, ושיער מדובלל ארוך דבוק לגב. בטח קמה מהמיטה בפעם הראשונה החודש, ואנחנו האנשים הראשונים שהיא רואה השנה.
כשהבוט התעקש לחבר את שני אלה, החלטתי לזרום, למרות שעל פניו שום מאפיין לא היה משותף לשניים. שום מאפיין זולת כמובן היותם קיקוס, הגרסה המקומית הפופולרית כל כך להיקיקומורי היפני. רק שאצלנו כמו אצלנו, הכל חובבני וגס, מוגזם ועלוב ביחד. ארץ הקודש you know. הטרנד שאומץ לפני כמה שנים התמסחר והתברגן. כמעט בכל משפחה היום היה אחד כזה, חרד מאינטראקציה אנושית וחי במחשכים, צפון בחדר אפלולי מול מסך גדול אחד או שניים.
בדירות החדשות שהציעו הקבלנים לא נדיר היה לזהות חדרים שהותאמו במיוחד כדי לאכלס קיקוס, ויזמים זריזים הקימו קומפלקסים מותאמים לכאלה שלא שפר גורלם להיתמך על ידי משפחה או קרובים.
שוק העבודה מרחוק אימץ בשמחה את הקיקוס, שרובם ככולם היו עובדים זוטרים בתעשיית המידע, לא מפאת חוסר יכולת חלילה, מזה בדרך כלל היה בשפע, אלא שמדובר היה בדרך כלל בצעירים נטולי כל שמץ אמביציה. הם לא נקטו בשום פעולה מעבר לדרוש על מנת לקיים את צרכיהם הבסיסיים.
צרכים אלו כללו כמובן תמיד פס אינטרנט רחב במיוחד.
הצעתי להלביש את שניהם בסגנון גות-פאנק. זה מה שכולם מבקשים עכשיו. זה גם מה שהמאפרת הציעה. הם לא התנגדו. הסיפור היה אמור להיות היכרות מקרית במועדון, המשך לבר פופולארי, וסיום בדירה העדכנית של רוב, או בוב, בדרום הטרנדי. קלישאתי להחריד. גם כאן, לא היתה להם שום הסתייגות או העדפה אחרת. סינטיה שאלה כמה שאלות על ההיקף של החשיפה של הקמפיין, מוודאת שכמה קרובים רחוקים שלה נמצאים בטווח, וזהו.
כמו הרבה קיקוס מקומיים, ולהבדיל ממקביליהם היפנים, גם לשני אלה היתה חשובה התדמית. מה לעשות, מוסד המשפחה היה עדיין די מרכזי בתרבות שלנו, ושווה היה לפעמים לקנות מראית עין של מציאות מוצלחת. אני, בכל אופן, התפרנסתי מזה לא רע.
הרומני אמר שיהיה שם בארבע בדיוק. ובגלל שזה סוף השבוע אז את הציוד אי אפשר היה הפעם לשכור מהמקום הרגיל. לקח לו שלוש שעות להוביל את הכל דרך התנועה הצפופה של שעות אחר הצהריים, ככה שהוא הגיע לחוף בדיוק בשקיעה. תפסתי תור בשורה וחיכיתי לו כמו מטומטמת עם שני הטיפוסים האלה. בין הצוותים שלפני זיהיתי את אביבה, נופפתי לה לשלום והיא חייכה חיוך חמוץ. לידה שני הקיקוסים שלה, שנראו דומים להפליא. הם עמדו קפואים, ורק הנוצות שהזדקרו מהחליפה ההזויה שאביבה הלבישה אותם מתבדרות ברוח. נופפתי לה בחזרה בחביבות. שתתפגר.
עד שהרומני פרק את כל הציוד והתחיל להעמיד את התאורה כבר תידרכתי אותם בנוגע ללוקיישנים השונים ולהעמדה בכל סצנה. אני לא בטוחה כמה מזה נקלט אצלהם. הם השפילו מבט וחזרו אחרי כמו זוג אוטומטים כשביקשתי. אחר כך החליפו בגדים (בזה אחר זה, אלא מה) בתא הלבשה הנייד שהקים בזריזות הרומני. אחר כך עמדו, ממצמצים ונבוכים, מחכים למוצא פי.
ההנחיות, פשוטות ככל שיהיו, אף פעם לא עוברות חלק במקרים כאלה. כל ניסיון שלי להעמיד אותם בפוזיציות שהתאימו לסצנה עלה לי בדמים. הייתי צריכה ממש להזיז להם את הרגליים והידיים, לצייר קווים על החול ולעמוד מולם בפוזה הנכונה כדי שיוכלו לנסות לחקות אותי באופן מגושם. איך חדלי האישים האלו הצליחו לנשום לבד? בוב ( רוב?) נפל פעמיים על החול באופן מעורר רחמים. המאפרת, שעישנה סיגריה בצל והסתכלה עלינו באדישות הייתה צריכה להטריח את עצמה שלוש פעמים כדי לתקן את הנזקים שהצליח חסר המזל הזה לעולל לאיפור שמרחה עליו בנדיבות, כדי להסתיר את הפצעונים שכיסו את פניו.
עם סינתיה המצב היה אפילו גרוע יותר. הביגוד החללי שבחרתי לה, סוג של ערפדה אינטרגלקטית גותית, נראה עליה כמו אוסף של שקיות זבל שחורות, וגם השיער הסגול, ושלל האביזרים הבוהקים לא הצליחו לגרום לתזמורת הזו לנגן.
האירוע התמשך הרבה מעבר לשלוש שעות שעליהם סיכמתי עם הרומני והוא כבר התחיל לעשות סימנים של חוסר סבלנות, מקפל בהפגנתיות את הכיסאות, ומגלגל את הכבלים של גופי התאורה. המאפרת כבר הלכה הביתה מזמן, משאירה אחריה תיק איפור והוראות למקרה חירום.
כשטרקתי סוף סוף אחריהם את דלת המונית שהזמינה להם, הרגשתי סחוטה ומסמורטטת. זה נהיה קשה משנה לשנה. כל מה שרציתי היתה מקלחת חמה, להיכנס אל הפוד הנקי שחיכה לי בשדה התעופה, ולשקוע בשינה נטולת חלומות. כשאתעורר אפופה בניחוח הלבנדר של נוגדי הטשטוש, הפוד יחנה כבר מול הבית. התגעגעתי לשקט, ויותר מכל דבר אחר רציתי להיות לבד, מול המחשב, ולעבוד על חומרי הגלם של ההפקה הזו. אצטרך הרבה עזרה וכוח מחשוב, אבל זה לא הדאיג אותי. ידעתי לכופף את הטכנולוגיה מספיק טוב כדי לעשות כמה קסמים, ולתת גם לשני הקיקוס האלה את התמורה הראויה לכספם.
בשבוע שאחרי, הייתי עסוקה בלברור את הקטעים הטובים ביותר, ולחולל שלל מייצגים ומופעים של הנאה צרופה, שמחת חיים, סקס אפיל וכריזמה שיפעפעו מכל פוסט, סטורי או ריל. בניתי שלד סיפור קלישאתי (מפגש מקרי, התעלמות, חיזור, התעלמות, מעשה נואש, היענות, התאהבות, בגידה, פרידה), סרקתי את הרשת החברתית של בוב וסינטיה, וניתחתי את דפוסי ומעגלי האינטראקציה שלהם עם העוקבים. מבין העוקבים, בררתי את אלו עם מעגלי ההשפעה הרחבים ביותר. ערכתי כמה סימולציות והשוויתי ביון אסטרטגיות שונות, ולבסוף החלטתי על תכנית פרסום כוללת.
שלחתי את התכנית לרוב (או בוב?) וגם לסינטיה, במיילים נפרדים. מהניסיון שלי יותר קל להתנהל ככה עם הלקוחות. הפרד ומשול.
כמו שציפיתי, רוב לא ענה בכלל, ולסינטיה היו כמה שאלות מטומטמות, שהעידו שלא קראה את הסכם השירות עליו חתמה בתחילת הפרויקט.
זה מספיק טוב. את כל החומרים הערוכים המרתי לפורמטים הנחוצים, בדקתי שוב את התאריכים והשעות ושיגרתי את הקמפיין.
ההודעה הקפיצה אותי מהמיטה. השעון שהוקרן על הקיר, הראה שכבר מאוחר מדי, או מאוד מוקדם, בשביל תקשורת חיה מכל סוג הוא. אבל ההודעה הייתה חד משמעית, ואם הצליחה לעבור דרך כל המסננים, כנראה שבאמת הייתה דחופה.
לקח לי כמה שניות לזהות אותו, הוא לבש שחור על רקע שחור, עיניו אופרו בכבדות ועורו החיוור בהק באור משונה, כאילו מבפנים.
״אוקיי רוב, אתה יכול לכבות את זה״
״בוב״ אמרה הדמות המאיימת בקול נמוך, ומיד אחר כך ריצד המסך, והתמונה הוירטואלית הדרמתית התחלפה בחדר סתמי אך אמיתי מאוד, מואר באור ניאון לבן ונוקשה. הדמות נטולת הפילטרים שבמרכז הייתה מוכרת יותר. שמתי לב שהוא גידל זקן תיש דליל מאז הצילומים ונראה שנוספו לו עוד כמה פצעונים על המצח.
״נכון, בוב״ פיהקתי. ״איך אני יכולה לעזור לך בוב, ב…מממ… שעה כזאת?״
״את חייבת לעצור את זה״
״לעצור את מה בוב?״
״את כל״ הוא חיפש את המילה ״את כל הדבר הזה, הקמפיין״ הוא התקרב אל המצלמה ויכולתי לראות עיגולים שחורים מסביב לעיניו. הוא נראה כאילו ישן בבגדיו שבוע ויכולתי להמר שחולצתו המסמורטטת מסריחה מזיעה.
״למה שנעשה את זה ר…בוב?״
הוא פתח את פיו, ואז סגר אותו. הבטתי בו בסבלנות. בטח משהו עם התשלום. הקרדיטים שהעבירו לא היו בעייתיים בינתיים, והקמפיינים היקרים רצו ללא הפרעה. אבל אולי יש משהו שאני לא יודעת?
״זה הכסף רוב? נגמר לך הכסף?״
״לא לא לא, זה לא הכסף. הכסף בסדר… זה משהו אחר.״
חיכיתי בסבלנות. הוא שוב פתח את פיו, אבל סגר אותו באיטיות כמה רגעים אחר כך. אי אפשר ככה, זה היה חייב להתקדם לאנשהו.
״רוב, בוב, יש לך בדיוק עשר שניות להגיד לי מה אתה רוצה אחרת אני מנתקת וחוזרת לישון״
המטומטם המשיך לבהות במצלמה.
״טוב, אני מנתקת״
״רגע!״ יד חיוורת הדפה את בוב מהמסך, ודמות נשית, שיער פרוע, מראה מרושל, הופיעה במקומו במרכז התמונה.
״סינטיה?״ הרגשתי מבולבלת לגמרי ״מה את עושה פה?״
שני הקיקוסים האלה נפגשו בפעם הראשונה על סט הצילומים שלי. הפעם האחרונה שמישהו מהם היה עם בן אנוש אחר באותו חדר היתה בטח שנים לפי כן. משהו פה לא הסתדר.
״אל תנתקי….״ היא התבוננה הישר אל תוך המצלמה, ונשענה קדימה. המסך רעד, כשהתייצב יכולתי לראות שׁעיניה אדומות, אולי בכתה.
״אוקיי, אוקיי, לא מנתקת. שמחה לראות אתכם ביחד, וקצת….אהמממ… מופתעת״ ניסיתי להתנהג באופן הכי רגיל שיכולתי.
״חשבנו קצת….ואנחנו רוצים להפסיק את הקמפיין…״
״אתם יודעים שחתמתם על חוזה? סעיף הביטול לא תופס בשלב הזה. הכל משולם למפרסמים, כבר אי אפשר לקבל החזר עכשיו״ דיברתי ברוגע, הם לא צריכים עוד לחץ. רק הגיון.
״זה לא זה… תשמרי את הכסף…רק בבקשה ממך… תגרמי לזה להפסיק. זה נורא. אנחנו לא צריכים את זה יותר. וזה… זה…. מפריע עם המשפחה. זה נראה מוזר עכשיו.״
מצד ימין שלה ראיתי את בוב נכנס לפריים, הוא הניח עליה יד מנחמת. היא הרימה את ידה והניחה על שלו.
נשענתי אחורה וקימטתי את מצחי.
פתאום הבנתי משהו שאולי הייתי צריכה להבין קודם.
*
ֿהמיתוג החדש נראה מליון דולר. דולר חדש אני מתכוונת.
הלקוחות הראשונים הגיעו פשוט מתוך סקרנות. הסיפור של בוב וסינטיה משך אותם כמו זבובים. נתתי לבוט לעשות את הקסם שלו ולשדך בין הזוגות. הוא לא פיספס אפילו פעם אחת, והיו שם קיקוסים מכל המינים, כולל כאלה שבעצמם לא הגדירו מעולם את מינם.
ביצעתי את ההתאמות המינימליות הנחוצות בפורמט הההפקה אבל הרוב היה בדיוק כמו קודם. הרומני העצבני הגיע עם הציוד, החום, הלחות. השעות הארוכות. הוספתי מצלמה חיצונית לכאורה לתיעוד ההפקה, ולמעשה לצורך שיפור המודל.
בזמן הצילומים השתדלתי שהזוג ישהה יותר ביחד. עמדת הקיטרינג צומצמה מעט ואילצה אותם לעמוד קרוב מאוד כשרצו לאכול או לשתות משהו. הלוקיישנים הזוגיים הצריכו כמעט תמיד המתנה ארוכה ומבודדת. הוספתי קצת יותר אלמנטים של טיפוס וזחילה לסצינות הזוגיות, כדי שיסבלו קצת ובעיקר כדי שיעזרו זה בזה.
ליויתי כל זוג חדש במשך כמה חודשים כדי לוודא שהקשר היכה שורש, למרות שכמעט אף פעם לא היה בזה צורך והמודל רק השתפר תוך כדי פעולה.
את הקמפיינים תמיד התחלתי כמוסכם, אבל עצרתי אחרי שבוע שבועיים, משאירה את נתח הארי של התקציב אצלי.
אף אחד לא התלונן אף פעם.